הרמב"ם היומי 
כל התורה על יד אחת
חיפוש ביד החזקה
חיפוש בספר המצוות
גיל
חיפוש מורחב
הרמב"ם היומי 
המצווה היומית 
מגזין לנשמה 
כל התורה על יד אחת
חיפוש ביד החזקה
חיפוש בספר המצוות
גיל
חיפוש מורחב

למה דווקא הרמב"ם היומי?

הרמב"ם, רבי משה בן מימון או בכינויו "הנשר הגדול" היה מגדולי הפוסקים בכל הדורות, מחשובי הפילוסופים בימי הביניים, איש אשכולות, מדען, רופא, חוקר, מנהיג ומהרבנים החשובים והנערצים ביותר ביהדות. עליו נאמר "ממשה עד משה לא קם כמשה"‏.
לימוד רמב"ם יומי היא תכנית יחודית שפותחה כדי לאפשר לכלל הציבור להקיף וללמוד את כל התורה כולה באמצעות ספר הרמב"ם. 

'היד החזקה' של הרמב"ם הוא הספר היחיד בכל ארון הספרים היהודי שמקיף את כל חלקי התורה בשלמות מצד אחד ובאופן תמציתי וקצר מצד שני.
תכנית הרמב"ם היומי מתאימה לכל אחד, צעיר ומבוגר, תלמיד חכם ובעל עסק, אשכנזי וספרדי. ממש לכולם! ספר 'משנה תורה' כולל בדיוק 1,000 פרקים, כך שהתכנית מסתיימת בקצת פחות משלוש שנים.

היוזמה היא של תלמידי חכמים מהציונות הדתית, רבנים דתיים לאומיים מישיבת ההסדר מעלה אדומים. את התכנית מוביל הרב חיים סבתו מראשי ישיבת ההסדר, שבעצמו מעביר את שיעור הלימוד היומי בוידאו לכלל המנויים.

הרמב"ם היומי  במספרים

1
פרקים ביד החזקה ברמב"ם
1
מצוות בספר המצוות
1 +
לומדי הרמב"ם היומי
1 +
בתי ספר לומדים הרמב”ם

קצת על הרמב"םרבינו משה בן מימון

חייו של הרמב"ם – רבינו משה בן מימון נולד בקורדובה בספרד בשנת ד תתצ"ח, למשפחת דיינים מפורסמת. היה מגדולי הפוסקים בכל הדורות, מחשובי הפילוסופים בימי הביניים, איש אשכולות, מדען, רופא, חוקר ומנהיג. אחד האישים החשובים והנערצים ביותר ביהדות. עליו נאמר "ממשה עד משה לא קם כמשה"‏ והוא הוכתר בכינוי "הנשר הגדול".
חיבוריו ויצירותיו:
חיבורים רבים חיבר הרמב"ם ובמגוון תחומים. המפורסמים שבהם:

פירוש המשנה – אותו חיבר הרמב"ם בגיל צעיר ומשולבות בו 3 הקדמות:

  • "הקדמה למשנה" – הקדמה לפרק חלק והקדמה למסכת אבות הידועה בשמה- "שמונה פרקים"
  • "משנה תורה" – ספרו ההלכתי המכונה "היד החזקה" על שם 14 חלקיו, אשר מקיף את כל תחומי ההלכה היהודית.
  • "ספר המצוות" – ספר זה מגדיר כללים למניה נכונה של מצוות התורה ומפרט אותם.

כמו כן הוציא את: מילות ההיגיון- העוסק בלוגיקה, מורה נבוכים- עניני אמונה והמחשבה היהודית.
בתחום הרפואה- 11 חיבורים רפואיים לרמב"ם.

פטירתו ומקום קבורתו: הרמב"ם נפטר בגיל 69 בפוּסטאט (קהיר העתיקה) שבמצרים בכ' בטבת ד'תתקס"ה (13 בדצמבר 1204). מקום קבורתו בטבריה.

שיעור וידאו עם הרב חיים סבתו 

Play Video

פרק ז', הלכות שחיטה, ספר קדושה

הפרק המלא 

ביאורו של הרב עדין שטיינזלץ

א. שְׁנֵי קְרוּמוֹת יֵשׁ עַל הָרֵאָה: אִם נִקַּב זֶה בְּלֹא זֶה – מֻתֶּרֶת; וְאִם נִקְּבוּ שְׁנֵיהֶן – טְרֵפָה. אֲפִלּוּ נִגְלַד הַקְּרוּם הָעֶלְיוֹן כֻּלּוֹ וְהָלַךְ לוֹ – מֻתֶּרֶת. וְהַקָּנֶה שֶׁנִּקַּב מִן הֶחָזֶה וּלְמַטָּה בְּמַשֶּׁהוּא – טְרֵפָה, וְהוּא הַמָּקוֹם שֶׁאֵינוֹ רָאוּי לִשְׁחִיטָה בַּקָּנֶה לְמַטָּה.

א. שְׁנֵי קְרוּמוֹת יֵשׁ עַל הָרֵאָה. הקרום העליון עוטף את כל הריאה ('אדר הריאה'), ומתחתיו נמצא הקרום התחתון שהוא השכבה החיצונית של בשר הריאה. נִגְלַד הַקְּרוּם הָעֶלְיוֹן כֻּלּוֹ וְהָלַךְ לוֹ. נקלף הקרום עד שלא נותר ממנו כלל. הַמָּקוֹם שֶׁאֵינוֹ רָאוּי לִשְׁחִיטָה. כמבואר לעיל א,ז.

ב. הִתְחִיל בַּשְּׁחִיטָה וְשָׁחַט כָּל הַקָּנֶה, וְאַחַר כָּךְ נִקְּבָה הָרֵאָה, וְאַחַר כָּךְ גָּמַר הַשְּׁחִיטָה – הֲרֵי זוֹ טְרֵפָה, הוֹאִיל וְנִקְּבָה קֹדֶם גְּמַר שְׁחִיטָה. וְכֵן כָּל כַּיּוֹצֵא בָּזֶה.

ב. הוֹאִיל וְנִקְּבָה קֹדֶם גְּמַר שְׁחִיטָה. לפיכך נחשב ששחט טרפה.
ג. אֶחָד מִסִּמְפּוֹנֵי רֵאָה שֶׁנִּקַּב, אֲפִלּוּ נִקַּב לַחֲבֵרוֹ – טְרֵפָה. וְרֵאָה שֶׁנִּקְּבָה, וְעָלָה קְרוּם בַּמַּכָּה וְנִסְתַּם הַנֶּקֶב – אֵינוֹ כְּלוּם. נִקְּבָה הָאֵם שֶׁל רֵאָה, אַף עַל פִּי שֶׁדֹּפֶן סוֹתַמְתָּהּ – טְרֵפָה. וְאִם נִקְּבָה בִּמְקוֹם חִתּוּךְ הָאוּנוֹת שֶׁלָּהּ, וְהוּא הַמָּקוֹם שֶׁרוֹבֶצֶת עָלָיו – כְּשֵׁרָה.
ג. מִסִּמְפּוֹנֵי רֵאָה. הצינורות שמתפצלים מהקנה ודרכם עובר האוויר לריאה. אֲפִלּוּ נִקַּב לַחֲבֵרוֹ. שניקב לסמפון אחר שצמוד אליו, ואף על פי כן אינו נחשב סתימה. אֵינוֹ כְּלוּם. אין בכך תועלת, ועודה נחשבת כנקובה. הָאֵם שֶׁל רֵאָה. החלק הגדול של הריאה, ומעליה נמצאות האונות שהן כעין אוזניים שמתפצלות מהריאה. שֶׁדֹּפֶן. בית החזה, וסתימה זו אינה מועילה משום שמקום זה רחב והסתימה עשויה להתפרק. בִּמְקוֹם חִתּוּךְ הָאוּנוֹת. מקום התפצלות האונות, ובמקום זה בית החזה צר ולכן הסתימה תחזיק מעמד.

ד. בַּמֶּה דְּבָרִים אֲמוּרִים? בְּשֶׁסָּתַם מְקוֹם הַנֶּקֶב שֶׁבָּאוּנוֹת בָּשָׂר. אֲבָל אִם נִסְמַךְ הַנֶּקֶב לָעֶצֶם – אֵינוֹ מֵגֵן. וְאִם הָיָה נֶקֶב הָאוּנוֹת דָּבוּק בָּעֶצֶם וּבַבָּשָׂר – מֻתֶּרֶת.

ד. נִסְמַךְ. התחבר. לָעֶצֶם. לצלעות. דָּבוּק בָּעֶצֶם וּבַבָּשָׂר. ראה לקמן יא,י.
ה. הָאֵם שֶׁל רֵאָה שֶׁנִּמְצֵאת סְמוּכָה לַדֹּפֶן, בֵּין שֶׁהֶעֱלָת צְמָחִין בֵּין שֶׁלֹּא הֶעֱלָת – חוֹשְׁשִׁין לָהּ שֶׁמָּא נִקְּבָה. וְכֵיצַד עוֹשִׂין בָּהּ? מְפָרְקִין אוֹתָהּ מִן הַדֹּפֶן וְנִזְהָרִין בָּהּ שֶׁלֹּא תִּנָּקֵב. וְאִם נִמְצֵאת נְקוּבָה, וְנִמְצָא בַּדֹּפֶן מַכָּה בִּמְקוֹם הַנֶּקֶב – תּוֹלִין בַּמַּכָּה וְאוֹמְרִין: אַחַר שְׁחִיטָה נִקְּבָה, כְּשֶׁנִּפְרְקָה מִן הַמַּכָּה. וְאִם אֵין מַכָּה בַּדֹּפֶן – בְּיָדוּעַ שֶׁנֶּקֶב זֶה בָּרֵאָה הָיָה קֹדֶם הַשְּׁחִיטָה, וּטְרֵפָה.
ה. סְמוּכָה לַדֹּפֶן. דבוקה אליה. צְמָחִין. אבעבועות. מְפָרְקִין. מפרידים. וְאִם נִמְצֵאת נְקוּבָה. על ידי הבדיקה המבוארת לקמן ה"ז.
ו. הָרֵאָה שֶׁנִּמְצָא בָּהּ מָקוֹם אָטוּם כָּל שֶׁהוּא שֶׁאֵין הָרוּחַ נִכְנֶסֶת בּוֹ וְאֵינוֹ נִתְפָּח – הֲרֵי זוֹ כִּנְקוּבָה, וּטְרֵפָה. וְכֵיצַד בּוֹדְקִין אוֹתָהּ? קוֹרְעִין הַמָּקוֹם שֶׁלֹּא נִתְפָּח בִּשְׁעַת נְפִיחָה: אִם נִמְצֵאת בּוֹ לֵחָה – מֻתֶּרֶת, שֶׁמֵּחֲמַת הַלֵּחָה לֹא נִכְנְסָה שָׁם הָרוּחַ; וְאִם לֹא נִמְצֵאת בּוֹ לֵחָה – נוֹתְנִין עָלָיו מְעַט רֹק אוֹ תֶּבֶן אוֹ כָּנָף וְכַיּוֹצֵא בָּהֶן וְנוֹפְחִין אוֹתָהּ: אִם נִתְנַדְנֵד – כְּשֵׁרָה; וְאִם לָאו – טְרֵפָה, שֶׁאֵין הָרוּחַ נִכְנֶסֶת לְשָׁם.
ו. נִתְפָּח. מתנפח כאשר מנפחים את הריאה. לֵחָה. ריר שחוסם את נתיב האוויר. נוֹתְנִין עָלָיו. על הקרע. רֹק… וְכַיּוֹצֵא בָּהֶן. דברים קלים שנעים ברוח.
ז. רֵאָה שֶׁתִּשָּׁמַע בָּהּ הֲבָרָה כְּשֶׁנּוֹפְחִין אוֹתָהּ: אִם נִכָּר הַמָּקוֹם שֶׁמִּמֶּנּוּ תִּשָּׁמַע הַהֲבָרָה – מוֹשִׁיבִין עָלָיו רֹק אוֹ תֶּבֶן וְכַיּוֹצֵא בּוֹ; אִם נִתְנַדְנֵד – בְּיָדוּעַ שֶׁהִיא נְקוּבָה, וּטְרֵפָה; וְאִם לֹא נִכָּר הַמָּקוֹם – מוֹשִׁיבִין אוֹתָהּ בְּמַיִם פּוֹשְׁרִין וְנוֹפְחִין אוֹתָהּ: אִם בִּקְבֵּק הַמַּיִם – טְרֵפָה; וְאִם לָאו – בְּיָדוּעַ שֶׁקְּרוּם הַתַּחְתּוֹן בִּלְבַד נִקַּב, וְהָרוּחַ תִּנְהַג בֵּין שְׁנֵי הַקְּרוּמוֹת, וּמִפְּנֵי זֶה יִשָּׁמַע בָּהּ קוֹל דְּמָמָה בִּשְׁעַת נְפִיחָה.
ז. הֲבָרָה. קול. בִּקְבֵּק. העלה בועות. תִּנְהַג. תעבור. קוֹל דְּמָמָה. קול שקט.
ח. זֶה עִקָּר גָּדוֹל יִהְיֶה בְּיָדְךָ: שֶׁכָּל רֵאָה שֶׁנּוֹפְחִין אוֹתָהּ בְּפוֹשְׁרִין וְלֹא יְבַקְבֵּק הַמַּיִם – הֲרֵי הִיא שְׁלֵמָה מִכָּל נֶקֶב.
ט. רֵאָה שֶׁנִּשְׁפְּכָה כְּקִיתוֹן, וּקְרוּם הָעֶלְיוֹן שֶׁלָּהּ קַיָּם שָׁלֵם בְּלֹא נֶקֶב: אִם הַסִּמְפּוֹנוֹת עוֹמְדִין בִּמְקוֹמָן וְלֹא נִמּוֹחוּ – כְּשֵׁרָה; וְאִם נִמּוֹחַ אֲפִלּוּ סִמְפּוֹן אֶחָד – טְרֵפָה. כֵּיצַד עוֹשִׂין? נוֹקְבִין אוֹתָהּ וְשׁוֹפְכִין אוֹתָהּ בִּכְלִי שֶׁהוּא שׁוּעַ בַּאֲבָר וְכַיּוֹצֵא בּוֹ: אִם נִרְאָה בָּהּ חוּטִין לְבָנִים – בְּיָדוּעַ שֶׁנִּמּוֹקוּ הַסִּמְפּוֹנוֹת, וּטְרֵפָה; וְאִם לָאו – בְּשַׂר הָרֵאָה בִּלְבַד הוּא שֶׁנִּמּוֹק, וּכְשֵׁרָה.
ט. שֶׁנִּשְׁפְּכָה כְּקִיתוֹן. שתוכה התמוסס והפך לנוזל. שׁוּעַ בַּאֲבָר. מצופה עופרת, חלק.

י. רֵאָה שֶׁנִּמְצְאוּ בָּהּ אֲבַעְבּוּעוֹת אֲבַעְבּוּעוֹת: אִם הָיוּ מְלֵאִים רוּחַ אוֹ מַיִם זַכִּים אוֹ לֵחָה הַנִּמְשֶׁכֶת כִּדְבַשׁ וְכַיּוֹצֵא בּוֹ, אוֹ לֵחָה יְבֵשָׁה וְקָשָׁה אֲפִלּוּ כְּאֶבֶן – הֲרֵי זוֹ מֻתֶּרֶת; וְאִם נִמְצֵאת בָּהֶן לֵחָה סְרוּחָה אוֹ מַיִם סְרוּחִין אוֹ עֲכוּרִין – הֲרֵי זוֹ טְרֵפָה. וּכְשֶׁמּוֹצִיא הַלֵּחָה וּבוֹדֵק אוֹתָהּ, צָרִיךְ לִבְדֹּק הַסִּמְפּוֹן שֶׁתַּחְתֶּיהָ: אִם נִמְצָא נָקוּב – טְרֵפָה.

י. אֲבַעְבּוּעוֹת. בועות. הַנִּמְשֶׁכֶת כִּדְבַשׁ. צמיגה. סְרוּחָה. שריחה רע. עֲכוּרִין. לא צלולים.

יא. רֵאָה שֶׁנִּמְצְאוּ בָּהּ שְׁנֵי אֲבַעְבּוּעוֹת סְמוּכוֹת זוֹ לָזוֹ – טְרֵפָה, שֶׁהַדָּבָר קָרוֹב הַרְבֵּה שֶׁיֵּשׁ נֶקֶב בֵּינֵיהֶן, וְאֵין לָהֶן דֶּרֶךְ בְּדִיקָה. הָיְתָה אַחַת וְנִרְאֵית כִּשְׁתַּיִם – נוֹקְבִין הָאַחַת: אִם שָׁפְכָה לָהּ הָאַחֶרֶת – אַחַת הִיא, וּמֻתֶּרֶת; וְאִם לָאו – טְרֵפָה.

יא. שֶׁהַדָּבָר קָרוֹב הַרְבֵּה. קיים סיכוי רב. שֶׁיֵּשׁ נֶקֶב בֵּינֵיהֶן. מתחת לנקודת החיבור של הבועות. וְאֵין לָהֶן דֶּרֶךְ בְּדִיקָה. שאף אם יש נקב הן סותמות אותו. אִם שָׁפְכָה לָהּ הָאַחֶרֶת. הנוזלים של בועה אחת עברו לשנייה ונשפכו דרך הנקב.

יב. הָרֵאָה שֶׁנִּתְמַסְמְסָה – טְרֵפָה. כֵּיצַד? כְּגוֹן שֶׁנִּמְצֵאת שְׁלֵמָה, וּכְשֶׁתּוֹלִין אוֹתָהּ תֵּחָתֵךְ וְתִפֹּל חֲתִיכוֹת חֲתִיכוֹת.

רֵאָה שֶׁנִּמְצֵאת נְקוּבָה בְּמָקוֹם שֶׁיַּד הַטַּבָּח מְמַשְׁמֶשֶׁת – מֻתֶּרֶת, וְתוֹלִין בְּיָדוֹ וְאוֹמְרִין: מִיַּד הַטַּבָּח נִקְּבָה אַחַר הַשְּׁחִיטָה. נִמְצָא הַנֶּקֶב בְּמָקוֹם אַחֵר, וְאֵין יָדוּעַ אִם קֹדֶם שְׁחִיטָה נִקְּבָה אוֹ אַחַר שְׁחִיטָה – נוֹקְבִין בָּהּ נֶקֶב אַחֵר וּמְדַמִּין, כְּשֵׁם שֶׁעוֹשִׂין בִּבְנֵי מֵעַיִם.

יב. שֶׁנִּתְמַסְמְסָה. נרקבה.
וְתוֹלִין בְּיָדוֹ. מניחים שהריאה ניקבה מחמת משמוש ידיו. וּמְדַמִּין. משווים. כְּשֵׁם שֶׁעוֹשִׂין בִּבְנֵי מֵעַיִם. לעיל ו,יד.

יג. וְאֵין מְדַמִּין מֵרֵאָה שֶׁל בְּהֵמָה דַּקָּה לְרֵאָה שֶׁל בְּהֵמָה גַּסָּה, אֶלָּא מִדַּקָּה לְדַקָּה וּמִגַּסָּה לְגַסָּה. נִמְצָא הַנֶּקֶב בְּאֶחָד מִן הָאֲבַעְבּוּעוֹת – הֲרֵי זוֹ טְרֵפָה, וְאֵין אוֹמְרִין: נִקֹּב אֲבַעְבּוּעַ אַחֵר וְנַעֲרֹך, שֶׁאֵין הַדָּבָר נִכָּר.

יג. וְנַעֲרֹך. את הריאות אחת ליד השנייה ונשווה.

יד. מַחַט שֶׁנִּמְצֵאת בָּרֵאָה – נוֹפְחִין אוֹתָהּ: אִם לֹא יָצָא מִמֶּנָּה רוּחַ – בְּיָדוּעַ שֶׁזֹּאת הַמַּחַט דֶּרֶךְ סִמְפּוֹנוֹת נִכְנְסָה וְלֹא נָקְבָה; וְאִם נִתְחַתְּכָה הָרֵאָה קֹדֶם נְפִיחָה וְנִמְצֵאת בָּהּ הַמַּחַט – הֲרֵי זוֹ אֲסוּרָה, שֶׁהַדָּבָר קָרוֹב שֶׁנָּקְבָה כְּשֶׁנִּכְנְסָה.

יד. מַחַט שֶׁנִּמְצֵאת בָּרֵאָה. קודם שחתכו אותה, שהרגישו בה על ידי משמוש. שֶׁהַדָּבָר קָרוֹב. יש סיכוי רב.
טו. תּוֹלַעַת שֶׁהָיְתָה בָּרֵאָה וְנָקְבָה וְיָצְאָה, וַהֲרֵי הָרֵאָה נְקוּבָה בַּתּוֹלַעַת – הֲרֵי זוֹ מֻתֶּרֶת; חֶזְקָתָהּ שֶׁאַחַר הַשְּׁחִיטָה תִּקֹּב וְתֵצֵא.
יֵשׁ שָׁם מַרְאוֹת שֶׁאִם נִשְׁתַּנָּה מַרְאֵה הָאֵבֶר לְאוֹתוֹ הַמַּרְאֶה הָרָע – הֲרֵי הוּא כְּנָקוּב; שֶׁאוֹתוֹ הַבָּשָׂר שֶׁנִּשְׁתַּנָּה מַרְאָיו לְמַרְאֶה זֶה – כְּמֵת הוּא חָשׁוּב, וּכְאִלּוּ אוֹתוֹ הַבָּשָׂר הַנֶּהְפָּךְ עֵינוֹ אֵינוֹ מָצוּי. וְכֵן הוּא אוֹמֵר: "וּמִחְיַת בָּשָׂר חַי" (ויקרא יג,י), "וּבְיוֹם הֵרָאוֹת בּוֹ בָּשָׂר חַי" (שם יג,יד) – מִכְּלָל שֶׁשְּׁאָר הַבָּשָׂר שֶׁנִּשְׁתַּנָּה אֵינוֹ חַי.
טו. הַנֶּהְפָּךְ עֵינוֹ. שהשתנה מראהו. וְכֵן הוּא אוֹמֵר וּמִחְיַת בָּשָׂר חַי וכו'. פסוקים אלו נאמרו על אדם שיש לו נגע צרעת בעור בשרו מחמת שצבע עורו השתנה, ובתוך הנגע יש "בשר חי", כלומר חלק שלא השתנה צבעו. ומכאן ששאר העור שהשתנה מראהו נחשב כבשר מת.
טז. רֵאָה שֶׁנִּשְׁתַּנּוּ מַרְאֶיהָ, בֵּין מַרְאֵה כֻּלָּהּ בֵּין מַרְאֵה מִקְצָתָהּ: אִם נִשְׁתַּנֵּית לְמַרְאֶה הַמֻּתָּר, אֲפִלּוּ נִשְׁתַּנֵּית כֻּלָּהּ – מֻתֶּרֶת; וְאִם נִשְׁתַּנֵּית לְמַרְאֶה הָאָסוּר, אֲפִלּוּ כָּל שֶׁהוּא – טְרֵפָה; שֶׁהַמַּרְאֶה הָאָסוּר כְּנֶקֶב הוּא חָשׁוּב, כְּמוֹ שֶׁבֵּאַרְנוּ.
טז. כְּמוֹ שֶׁבֵּאַרְנוּ. לעיל הט"ו.

יז. וְחָמֵשׁ מַרְאוֹת אֲסוּרוֹת יֵשׁ בָּרֵאָה, וְאֵלּוּ הֵן: שְׁחֹרָה כַּדְּיוֹ, אוֹ יְרֻקָּה כְּעֵין הַכְּשׁוּת, אוֹ כְּעֵין חֶלְמוֹן בֵּיצָה, אוֹ כְּעֵין חֲרִיעַ, אוֹ כְּמַרְאֵה הַבָּשָׂר. וַחֲרִיעַ הוּא הַצֶּמַח שֶׁצּוֹבְעִין בּוֹ הַבְּגָדִים, וְהוּא דּוֹמֶה לִשְׂעָרוֹת אֲדֻמּוֹת מְעַט וְנוֹטוֹת לַיְרֻקָּה.

יז. יְרֻקָּה. השם ירוק בלשון חז"ל משמש לכל הגוונים מירוק עד לצהוב. כְּעֵין הַכְּשׁוּת. צבעה צהוב בהיר. חֲרִיעַ. צמח ששימש לצביעת בגדים וצבעו נע בין כתום לצהוב.
יח. נִמְצֵאת כְּעֵין חֲרִיּוֹת שֶׁל דֶּקֶל – אוֹסְרִין אוֹתָהּ מִסָּפֵק, שֶׁזּוֹ קְרוֹבָה לְמַרְאֶה הָאָסוּר. וְכָל הַמַּרְאוֹת הָאֵלּוּ אֵין אוֹסְרִין בָּהֶן, עַד שֶׁנּוֹפְחִין הָרֵאָה וּמְמָרֵס בָּהּ בְּיָדוֹ: אִם נִשְׁתַּנֵּית לְמַרְאֶה הַמֻּתָּר – מֻתֶּרֶת; וְאִם עָמְדָה בְּעֵינֶיהָ – אֲסוּרָה.
יח. חֲרִיּוֹת שֶׁל דֶּקֶל. ענפי דקל, שצבעם נוטה למראה הכשות. וּמְמָרֵס. מועך ומשפשף.

יט. אַרְבַּע מַרְאוֹת מֻתָּרוֹת יֵשׁ בָּהּ, וְאֵלּוּ הֵן: שְׁחֹרָה כַּכֹּחַל, אוֹ יְרֻקָּה כֶּחָצִיר, אוֹ אֲדֻמָּה, אוֹ כְּמַרְאֵה הַכָּבֵד. וַאֲפִלּוּ הָיְתָה הָרֵאָה כֻּלָּהּ טְלָאִים טְלָאִים נְקֻדּוֹת נְקֻדּוֹת מֵאַרְבַּע מַרְאוֹת אֵלּוּ – הֲרֵי זוֹ מֻתֶּרֶת.

יט. כַּכֹּחַל. צבע כחול כהה ששימש לצביעת העיניים. כֶּחָצִיר. כרישה, שצבע עליו ירוק כהה.

כ. עוֹף שֶׁנָּפַל לָאוּר וְהוֹרִיק לִבּוֹ אוֹ כְּבֵדוֹ אוֹ קֻרְקְבָנוֹ אוֹ הֶאְדִּימוּ הַמֵּעַיִם שֶׁלּוֹ בְּכָל שֶׁהוּא – הֲרֵי זֶה טְרֵפָה; שֶׁכָּל הַיְרֻקִּין שֶׁהֶאְדִּימוּ וְהָאֲדֻמִּין שֶׁהוֹרִיקוּ מֵחֲמַת הָאוּר בָּעוֹף – הֲרֵי הֵן כְּמִי שֶׁנִּטְּלוּ, וּטְרֵפָה; וְהוּא שֶׁיַּעַמְדוּ בְּמַרְאֶה זֶה אַחַר שֶׁשּׁוֹלְקִין אוֹתָן מְעַט וּמְמָרְסִין בָּהֶן.

כ. וְהוֹרִיק. נעשה ירוק. הַיְרֻקִּין… וְהָאֲדֻמִּין. האיברים הפנימיים שצבעם צהוב ('ירוקים') או אדום. שֶׁיַּעַמְדוּ בְּמַרְאֶה זֶה. יישארו באותו הצבע. שֶׁשּׁוֹלְקִין. מבשלים במים.
כא. כָּל עוֹף שֶׁנִּמְצֵאת כָּבֵד שֶׁלּוֹ כְּמַרְאֵה בְּנֵי מֵעָיו, אוֹ שֶׁנִּשְׁתַּנּוּ שְׁאָר בְּנֵי מֵעָיו וְעָמְדוּ בְּשִׁנּוּיָן אַחַר שְׁלִיקָה וּמְרִיסָה, כְּמוֹ שֶׁבֵּאַרְנוּ – בְּיָדוּעַ שֶׁנָּפַל לָאוּר וְנֶחְמְרוּ בְּנֵי מֵעָיו, וּטְרֵפָה. וְלֹא עוֹד, אֶלָּא בְּנֵי מֵעַיִם שֶׁל עוֹף שֶׁלֹּא נִמְצָא בָּהֶן שִׁנּוּי, וּכְשֶׁנִּשְׁלְקוּ נִשְׁתַּנּוּ וְהוֹרִיקוּ הָאֲדֻמִּין – בְּיָדוּעַ שֶׁנָּפַל לָאוּר וְנֶחְמְרוּ בְּנֵי מֵעָיו, וּטְרֵפָה.
כא. וְנֶחְמְרוּ. נשרפו. כְּמוֹ שֶׁבֵּאַרְנוּ. לעיל ה"כ.

תקציר הפרק 

פרק ז הלכות שחיטה 🔪

הריאה

ממשיכים בסימני הטריפה.

על הריאה להיות שלימה ואטומה, כך שאוויר לא ייצא החוצה. ואם נמצאה נקובה, או שהוכח שהאוויר יוצא מהצדדים, או שאינה נשארת שלימה, או שהשתנה לצבע אסור (כמפורט בפרק) – זו טריפה.

הרוצה להחכים בנושא ילמד את הפרק מהספר,הרמב"ם מביא בפירוט רב את דרכי בדירת הריאה.

שיעור שמע עם הרב חיים סבתו 

מושג מן הפרק 

Play Video

שהוזהרנו לא לקחת את קן העוף בכללותו – האם והבנים, בשעת הצייד

(ספר המצוות – לא תעשה שו)

שנצטווינו לשלח את הקן

(ספר המצוות – עשה קמח)

55תורה שבכתב 

כִּי יִקָּרֵא קַן צִפּוֹר לְפָנֶיךָ בַּדֶּרֶךְ בְּכָל עֵץ אוֹ עַל הָאָרֶץ אֶפְרֹחִים אוֹ בֵיצִים וְהָאֵם רֹבֶצֶת עַל הָאֶפְרֹחִים אוֹ עַל הַבֵּיצִים לֹא תִקַּח הָאֵם עַל הַבָּנִים. שַׁלֵּחַ תְּשַׁלַּח אֶת הָאֵם וְאֶת הַבָּנִים תִּקַּח לָךְ לְמַעַן יִיטַב לָךְ וְהַאֲרַכְתָּ יָמִים

(דברים כב, ו-ז)

 

תורה שבעל פה 

בכיבוד אב ואם כתיב: "לְמַעַן יַאֲרִיכֻן יָמֶיךָ וּלְמַעַן יִיטַב לָךְ", ובשילוח הקן כתיב: "לְמַעַן יִיטַב לָךְ וְהַאֲרַכְתָּ יָמִים". הרי שאמר לו אביו: 'עלה לבירה והבא לי גוזלות', ועלה לבירה ושילח את האם ונטל את הבנים, ובחזרתו נפל ומת – היכן טובת ימיו של זה, והיכן אריכות ימיו של זה?! – אלא, "לְמַעַן יִיטַב לָךְ" – לעולם שכולו טוב, ו"לְמַעַן יַאֲרִיכֻן יָמֶיךָ" – לעולם שכולו ארוך

(קידושין לט ע"ב)

רגע לנשמה 

מקיימים ומתעמקים

// הרב ראובן גנזל, מנהל חינוכי וסגן ראש אולפנית 'ישורון'

מחלוקת עתיקת יומין היא האם יש או אין טעם למצוות (ראו לעיל שו"ת על מצוה 205). מצות שילוח הקן היא מקרה מבחן לעניין זה. מצד אחד כתוב במשנה (ברכות ה, ג): "האומר על קן צפור יגיעו רחמיך... משתקין אותו", כלומר אין להסביר שמצוות שילוח הקן נובעת מרחמי ה' על האם או הגוזלים "מפני שעושה מידותיו של הקב"ה רחמים, ואינם אלא גזרות" (ברכות לג ע"ב)‏. ומכאן שיש להתייחס אל המצוות כאל גזרת מלך, וגדלות האדם נבחנת בקבלתו את מרות מלך מלכי המלכים אפילו במצוות שטעמן אינו גלוי. 

מאידך, במדרש (דברים רבה ו, א) מובא: "כשם שרחמיו של הקב"ה על האדם, כך רחמיו על הבהמה. מנין? שנאמר: וּמִיּוֹם הַשְּׁמִינִי וָהָלְאָה יֵרָצֶה לְקָרְבַּן אִשֶּׁה לַה'(ויקרא כב, כז). ולא עוד אלא שאמר הקב"ה: אֹתוֹ וְאֶת בְּנוֹ לֹא תִשְׁחֲטוּ בְּיוֹם אֶחָד (שם, כח). וכשם שנתן הקב"ה רחמים על הבהמה כך נתמלא רחמים על העופות. מנין? שנאמר: כִּי יִקָּרֵא קַן צִפּוֹר לְפָנֶיךָ (דברים כב, ו)". ומכאן שיש לתת טעם למצוות, וטעמה של מצוות שילוח הקן היא רחמים על הציפור.

נעשה ונשמע

נראה שיישובם של דברים כך הוא: את המצוות אנו מקיימים מעצם היותנו עבדי ה' ולא בגלל טעמן. מבינים או לא מבינים, מתחברים או לא מתחברים – לא משנה, קודם כל מקיימים. "כֹּל אֲשֶׁר דִּבֶּר ה' נַעֲשֶׂה" (שמות יט, ח). אולם עבד 'רציני' מנסה גם להבין את מחשבות אדונו, כשם שבן מנסה לפענח את כוונות אביו. אנו סומכים על ריבונו של עולם, מאמינים בו, ומקיימים את מצוותיו ללא תנאי, אך אנו גם משתוקקים לחדור לעומקם של דברים, לרצונות הכמוסים העומדים מאחורי הציוויים. הדרכת חז"ל אפוא היא: קיימו את דבר ה' מעצם היותם דבר ה' ומצוותו, אך נסו גם להבין מקצת מגודל ועומק חוכמתו האין סופית.

טעימה מן החכמה האלוקית

טעמים רבים ניתנו למצוות שילוח הקן. יש שסברו שמצוה זו נועדה לחנך את ישראל לדבוק במידת הרחמים (רמב"ן וספר החינוך). יש מי שהסביר שמצוה זו מחנכת את האדם שלא לנצל לרעה תכונות טובות של אחרים, כגון שלא לנצל את רחמנות האם על בניה כדי לצוד אותה ולאוכלה (הנצי"ב מוואלוז'ין). ויש מי שהבין שמטרת מצוה זו לחזק את המשפחה היהודית, שמתוך שנרכוש כבוד לאם המרחפת על הקן כך נלמד לכבד את האימהות בישראל המסוככות ודואגות ל"אפרוחים" שבביתן (רש"ר הירש). ובזוהר הקדוש מבואר שעיקרה של מצוה זו הוא לעורר רחמי שמים על ישראל בזמן שאם הגוזלים מבקשת רחמים על צרתה (תיקוני זוהר, כג כ"א).

הסברים אלו ועוד אחרים מסייעים לנו להתחבר במעט לעומק החכמה האלוקית, אך לא בזאת אנו תולים את עשייתנו. בין כך ובין כך אנו מקיימים את המצווה כי עבדי ה' נאמנים אנו, אלא שמנסים אנו גם לצלול לעומק המצווה כדי להוסיף נדבך בקיומה. יהי רצון שנתחזק להיות כעבדים המקיימים את רצון ה' ומצוותיו, ומתוך כך נזכה גם להבין את עומק מחשבות אבינו שבשמים.

להבין שאני לא מבין

כשחייל מתגייס, בתקופה הראשונה בצבא הוא נדרש לבצע כל מיני מטלות שיכולות להיראות לא כל כך מובנות ואפילו מיותרות.

למשל, לנקות את חפציו שוב ושוב כשהוא נמצא ב"שטח".

החייל נדרש לנקות את נשקו באופן הטוב ביותר (ואף נבדק על כך), למרות שזמן קצר לאחר מכן הוא מתלכלך שוב.

החייל יכול לחשוב לעצמו: "למה המפקד דורש ממני לעשות כך, הרי זו עבודה לחינם?"

לפי הבנת החייל מטרת הניקיון היא שהנשק יהיה נקי.

אכן, על פי מטרה זו, פעמים רבות פחות שייך להתאמץ ולנקות.

אך, יש עוד סיבות למה החייל נדרש לכך.

אחת הסיבות היא על מנת להרגיל אותו לניקיון באופן כללי, גם אם עתה הניקיון אינו משמעותי, וכאשר יחזור החייל על הפעולה שוב ושוב, תיכנס לו למודעות חשיבות הניקיון.

סיבה נוספת, פסיכולוגית, היא להרגיל את החייל לפעולות קבועות מידי יום, הנותנות לו יציבות וסדר יום.

לפיכך לעיתים רבות נדרש החייל למשימות אלה, גם אם אין הוא מבינן.

הגמרא במסכת ברכות אומרת, שאדם שמתפלל "על קן ציפור יגיעו רחמיך", כלומר שרחמי ה' מגיעים עד קן של ציפורים, שהרי הוא ציווה לשלח את האם על הבנים טרם לקיחתם על מנת שלא תצטער - משתיקים אותו. ומדוע? מאחר ש"עושה מידותיו של הקב"ה רחמים, ואינן אלא גזירות".

כלומר, גם אם אנו חושבים שהסיבה לשלח את האם על הבנים היא רחמים, אין לנו להסתפק בכך, כי אסור לנו לשבח את ה' רק  על פי הבנתנו את המצוות. 

ישנן שכבות שונות של הסברים במצוות.

יש הסברים שקל לנו להבין, יש כאלו יותר עמוקים, ויש כאלו שאין ביכולתנו להשיג כלל, אלא רק ה' יודע מהן טעמן.

גם כאשר אנו מחפשים טעמים למצוות, כפי שה' אכן רוצה שנעשה, אנו חייבים לזכור שהם לפי הבנת שכלנו. טעמים, כשמם כן הם, נותנים טעם למצוות, אשר גורם לנו לקיים אותן בחשק, בדומה לטעם באוכל שגורם לנו לאכול אותו.

אך עלינו לזכור שבסופו של דבר, הטעם האמיתי למצוות נמצא אצל ה' בלבד. רק הוא יודע אותו. וממילא הסיבה האמיתית שאנו מקיימים את המצוות היא כי כך ה' ציווה. ה' גזר עלינו. ואנו עושים זאת ביראה ובשמחה - מתוך הבנה שזה ציווי המלך, ושזה הכי טוב בשבילנו.

שילוח הקן לצורך מצוה בלבד

ראיתי על העץ קן של יונים וביצים, ואין לי שום צורך בביצי היונים. האם ראוי שאשלח את האם ואקח את הביצים בשביל לקיים את המצוה, או שמא אני סתם מתאכזר אליה?

יש בזה מחלוקת גדולה. בשו"ת חוות יאיר (הרב יאיר בכרך, סי' סז) כתב שהמוצא קן ציפור חייב לקיים מצות שילוח הקן גם אם אינו צריך לאפרוחים או לביצים. והביא את דברי הזוה"ק (תיקוני זוהר, כג ע"א) שמצות שילוח הקן מעוררת רחמים גדולים על ישראל, וכפי שפירש רבי יהונתן אייבשיץ בספר 'יערות דבש' (ח"ב, דרוש ו) שכשהאם נשלחת מבניה ומצטערת, לוקח אותה המלאך לפני הקב"ה ואומר לו: כך הוא צערה של כנסת ישראל שגלתה מעל בניה ולא מצאה מנוח, והקב"ה מתמלא רחמים על ישראל. ובספר 'משנת חכמים' (הל' יסודי התורה) כותב שמי שרואה קן ציפור ואינו מטריח עצמו לשלח את האם, מענישים אותו ב'עידן ריתחא'.

אולם בשו"ת חכם צבי (סי' פג) כתב שמצות שילוח הקן היא רשות, שאם ירצה את הבנים - ייקחם, ואם לא ירצה - לא ייקח. וגדולה מזאת כתב החתם סופר (או"ח סי' ק) שאין מצוה  לשלח את האם אלא בשעה שהוא מעוניין להשתמש באפרוחים או בביצים, אך אם אינו צריך להם, לא די שאינו מקיים מצוה אלא אדרבה הרי הוא מתאכזר עליה ועובר על איסור צער בעלי חיים. וכן כתב בשו"ת משנה הלכות (חי"ב, סי' רכג) שכל מה שציוותה התורה לשלח את האם הוא משום שהאדם צריך לביצים או לאפרוחים ולא רצתה התורה לגרום צער לאם, אבל כאשר אינו צריך להם כלל - "מי התיר לו לצער את האם?!".

ורבותינו המקובלים כתבו (ראו, למשל, הקדמה לספר 'חרדים', לר' אלעזר אזכרי) שכל אדם חייב לקיים את כל המצוות שיש ביכולתו לקיים, ואם התרשל בקיום אחת מן המצוות, נשמתו עתידה לחזור בגלגול, כדי להשלים את קיום המצוה החסרה. ומטעם זה ראוי היה שכל אדם ישתדל לחפש קן ציפור, כדי לקיים מצות שילוח הקן לפחות פעם אחת בחייו. אולם למעשה, רבים מגדולי התורה לא נהגו להדר ולחפש אחר מצוה זו, מפני שסברו כדעת החת"ס הנ"ל שכאשר אינו צריך את הביצים או האפרוחים - אינו ראוי להתאכזר ולצער את האם  ולשלח אותה מעל בניה (שו"ת משנה הלכות, חי"ב סי' רכ"ג וחט"ז סי' ק"ד; שו"ת באהלה של תורה, ח"ה, סי' ע"ז).