הזמינו סט משנה תורה
הזמינו סט משנה תורה

הפרק היומי 

פרק ט', הלכות כלי המקדש והעובדים בו, ספר עבודה

שיעור וידאו יומי

הפרק עם פירוש

שיעורי שמע יומי

הפרק ב-90 שניות

הרמב"ם היומי 
כל התורה על יד אחת
חיפוש ביד החזקה
חיפוש בספר המצוות
גיל
חיפוש מורחב

ספר המצוות 

פרק ט', הלכות כלי המקדש והעובדים בו, ספר עבודה

המצווה היומית

רגע לנשמה

מן המקורות

סיפור על המצווה

הרמב"ם היומי 
המצווה היומית 
מגזין לנשמה 
כל התורה על יד אחת
חיפוש ביד החזקה
חיפוש בספר המצוות
גיל
חיפוש מורחב

הפרק היומי 

פרק ט', הלכות כלי המקדש והעובדים בו, ספר עבודה

ספר המצוות 

פרק ט', הלכות כלי המקדש והעובדים בו, ספר עבודה

שיעור וידאו

שיעורי שמע

פירוש

מושג

מצווה יומית

מן המקורות

רגע לנשמה

סיפור מצווה

למה דווקא הרמב"ם היומי?

הרמב"ם, רבי משה בן מימון או בכינויו "הנשר הגדול" היה מגדולי הפוסקים בכל הדורות, מחשובי הפילוסופים בימי הביניים, איש אשכולות, מדען, רופא, חוקר, מנהיג ומהרבנים החשובים והנערצים ביותר ביהדות. עליו נאמר "ממשה עד משה לא קם כמשה"‏.
לימוד רמב"ם יומי היא תכנית יחודית שפותחה כדי לאפשר לכלל הציבור להקיף וללמוד את כל התורה כולה באמצעות ספר הרמב"ם. 

'היד החזקה' של הרמב"ם הוא הספר היחיד בכל ארון הספרים היהודי שמקיף את כל חלקי התורה בשלמות מצד אחד ובאופן תמציתי וקצר מצד שני.
תכנית הרמב"ם היומי מתאימה לכל אחד, צעיר ומבוגר, תלמיד חכם ובעל עסק, אשכנזי וספרדי. ממש לכולם! ספר 'משנה תורה' כולל בדיוק 1,000 פרקים, כך שהתכנית מסתיימת בקצת פחות משלוש שנים.

היוזמה היא של תלמידי חכמים מהציונות הדתית, רבנים דתיים לאומיים מישיבת ההסדר מעלה אדומים. את התכנית מוביל הרב חיים סבתו מראשי ישיבת ההסדר, שבעצמו מעביר את שיעור הלימוד היומי בוידאו לכלל המנויים.

הרמב"ם היומי  במספרים

1
פרקים ביד החזקה ברמב"ם
1
מצוות בספר המצוות
1 +
לומדי הרמב"ם היומי
1 +
בתי ספר לומדים הרמב”ם

קצת על הרמב"םרבינו משה בן מימון

חייו של הרמב"ם – רבינו משה בן מימון נולד בקורדובה בספרד בשנת ד תתצ"ח, למשפחת דיינים מפורסמת. היה מגדולי הפוסקים בכל הדורות, מחשובי הפילוסופים בימי הביניים, איש אשכולות, מדען, רופא, חוקר ומנהיג. אחד האישים החשובים והנערצים ביותר ביהדות. עליו נאמר "ממשה עד משה לא קם כמשה"‏ והוא הוכתר בכינוי "הנשר הגדול".
חיבוריו ויצירותיו:
חיבורים רבים חיבר הרמב"ם ובמגוון תחומים. המפורסמים שבהם:

פירוש המשנה – אותו חיבר הרמב"ם בגיל צעיר ומשולבות בו 3 הקדמות:

  • "הקדמה למשנה" – הקדמה לפרק חלק והקדמה למסכת אבות הידועה בשמה- "שמונה פרקים"
  • "משנה תורה" – ספרו ההלכתי המכונה "היד החזקה" על שם 14 חלקיו, אשר מקיף את כל תחומי ההלכה היהודית.
  • "ספר המצוות" – ספר זה מגדיר כללים למניה נכונה של מצוות התורה ומפרט אותם.

כמו כן הוציא את: מילות ההיגיון- העוסק בלוגיקה, מורה נבוכים- עניני אמונה והמחשבה היהודית.
בתחום הרפואה- 11 חיבורים רפואיים לרמב"ם.

פטירתו ומקום קבורתו: הרמב"ם נפטר בגיל 69 בפוּסטאט (קהיר העתיקה) שבמצרים בכ' בטבת ד'תתקס"ה (13 בדצמבר 1204). מקום קבורתו בטבריה.

4531*

שירות לקוחות והצטרפות

Facebook-f Youtube Apple Android

שיעור וידאו עם הרב חיים סבתו 

Play Video

פרק ט', הלכות כלי המקדש והעובדים בו, ספר עבודה

הפרק המלא 

ביאורו של הרב עדין שטיינזלץ

[א] כֵּיצַד מַעֲשֵׂה הַצִּיץ? עוֹשֶׂה טַס שֶׁל זָהָב, רָחָב שְׁתֵּי אֶצְבָּעוֹת וּמַקִּיף מֵאֹזֶן לְאֹזֶן, וְכוֹתֵב עָלָיו שְׁנֵי שִׁיטִין: 'קֹדֶשׁ לַיי': 'קֹדֶשׁ' מִלְּמַטָּה, 'לַיי' מִלְּמַעְלָה. וְאִם כְּתָבוֹ בְּשִׁיטָה אַחַת – כָּשֵׁר. וּפְעָמִים כְּתָבוּהוּ שִׁיטָה אַחַת. [ב] וְהָאוֹתִיּוֹת בּוֹלְטוֹת בְּפָנָיו: חוֹפֵר אֶת הָאוֹתִיּוֹת מֵאַחֲרָיו וְהוּא מֻדְבָּק עַל הַשַּׁעֲוָה, עַד שֶׁבּוֹלֵט.
וְהוּא נָקוּב בִּשְׁתֵּי קְצוֹתָיו, וּפְתִיל תְּכֵלֶת לְמַטָּה מִמֶּנּוּ נִכְנָס מִנֶּקֶב לְנֶקֶב, כְּדֵי שֶׁיִּהְיֶה נִקְשָׁר בַּפְּתִיל כְּנֶגֶד הָעֹרֶף.

א. טַס. לוח דק. וּמַקִּיף. היקפו של הציץ, אורכו. וְכוֹתֵב עָלָיו שְׁנֵי שִׁיטִין. בשתי שורות.
ב. חוֹפֵר אֶת הָאוֹתִיּוֹת מֵאַחֲרָיו וְהוּא מֻדְבָּק וכו'. היו מדביקים את הצד החיצוני לשעווה (כדי שהמתכת לא תיקרע והכתב יבלוט), וחופרים בעדינות את צורת האותיות מן הצד הפנימי כדי שיבלטו החוצה.
וּפְתִיל תְּכֵלֶת לְמַטָּה מִמֶּנּוּ וכו'. פתיל התכלת שהיה מושחל בנקבי הציץ היה קשור בעורף מאחורי הציץ. פתיל זה היה עובר תחת הציץ בינו לבין המצח (פירוש ר' אברהם בן הרמב"ם לשמות כח,לז).

[ג] הַמְּעִיל – כֻּלּוֹ תְּכֵלֶת, וְחוּטָיו כְּפוּלִין שְׁנֵים עָשָׂר, וּפִיו אָרוּג בִּתְחִלַּת אֲרִיגָתוֹ, וְאֵין לוֹ בֵּית יָד, אֶלָּא נֶחֱלָק לִשְׁתֵּי כְּנָפַיִם מִן סוֹף הַגָּרוֹן עַד לְמַטָּה, כְּדֶרֶךְ כָּל הַמְּעִילִים, וְאֵינוֹ מְחֻבָּר אֶלָּא כְּנֶגֶד כָּל הַגָּרוֹן בִּלְבַד. וְהַקּוֹרֵעַ פִּי הַמְּעִיל – לוֹקֶה, שֶׁנֶּאֱמַר: "לֹא יִקָּרֵעַ" (שמות כח,לב; לט,כג). וְהוּא הַדִּין לְכָל בִּגְדֵי כְּהֻנָּה, שֶׁהַקּוֹרֵעַ אוֹתָם דֶּרֶךְ הַשְׁחָתָה – לוֹקֶה.

ג. וּפִיו אָרוּג בִּתְחִלַּת אֲרִיגָתוֹ. בית הצוואר של המעיל נארג יחד אתו (ואינו מחובר על ידי תפירה). וְאֵין לוֹ בֵּית יָד. שרוולים. אֶלָּא נֶחֱלָק לִשְׁתֵּי כְּנָפַיִם מִן סוֹף הַגָּרוֹן עַד לְמַטָּה וכו'. הצווארון של המעיל היה סגור והקיף את הגרון, ומתחתיו היה המעיל פתוח כעיין גלימה בעלת שתי כנפיים מלפנים.

[ד] וּמֵבִיא תְּכֵלֶת וְאַרְגָּמָן וְתוֹלַעַת שָׁנִי, כָּל מִין מִשְּׁלָשְׁתָּן שָׁזוּר שְׁמוֹנָה, לְפִי שֶׁנֶּאֱמַר בְּשׁוּלָיו: "מָשְׁזָר" (שמות לט,כד), נִמְצְאוּ חוּטֵי הַשּׁוּלַיִם אַרְבָּעָה וְעֶשְׂרִים. וְעוֹשֶׂה אוֹתָן כְּמִין רִמּוֹנִים שֶׁלֹּא פָּתְחוּ פִּיהֶן, וְתוֹלֶה אוֹתָן בַּמְּעִיל. וּמֵבִיא שִׁבְעִים וּשְׁנַיִם זוּגִין וּבָהֶן שִׁבְעִים וּשְׁנַיִם עִנְבּוֹלִים, הַכֹּל זָהָב, וְתוֹלֶה בּוֹ שְׁלֹשִׁים וְשִׁשָּׁה בְּשׁוּלֵי כָּנָף זֶה וּשְׁלֹשִׁים וְשִׁשָּׁה בְּשׁוּלֵי כָּנָף זֶה. וְהַזּוּג עִם הָעִנְבּוֹל הַתָּלוּי בּוֹ, שְׁנֵיהֶם כְּאֶחָד נִקְרָא פַּעֲמוֹן, עַד שֶׁיִּהְיוּ שׁוּלָיו מִשְּׁנֵי צְדָדָיו "פַּעֲמֹן וְרִמֹּן פַּעֲמֹן וְרִמֹּן" (שמות לט,כו).

ד. תְּכֵלֶת וְאַרְגָּמָן וְתוֹלַעַת שָׁנִי. לעיל ח,יג. כָּל מִין מִשְּׁלָשְׁתָּן שָׁזוּר שְׁמוֹנָה וכו'. כל חוט מחוטי שלושת המינים הללו היה שזור משמונה חוטים, שכך הדין בדברים בהם נאמר בתורה 'משזר' (לעיל ח,יד). וְעוֹשֶׂה אוֹתָן כְּמִין רִמּוֹנִים שֶׁלֹּא פָּתְחוּ פִּיהֶן. ועושה מהם צורות של רימונים שלא פתחו עדיין את ה'כתר' שבראשם. זוּגִין. החלק החיצוני של הפעמון. עִנְבּוֹלִים. החלק הפנימי של הפעמון, המתכת המקישה בזוג.

[ה] הַזָּהָב שֶׁבַּאֲרִיגַת הָאֵפוֹד וְהַחֹשֶׁן הָאָמוּר בַּתּוֹרָה, כָּכָה הוּא מַעֲשֵׂהוּ: לוֹקֵחַ חוּט אֶחָד זָהָב טָהוֹר וְנוֹתְנוֹ עִם שִׁשָּׁה חוּטִין שֶׁל תְּכֵלֶת, וְכוֹפֵל הַשִּׁבְעָה חוּטִין כְּאֶחָד, וְכֵן הוּא עוֹשֶׂה חוּט זָהָב עִם שִׁשָּׁה שֶׁל אַרְגָּמָן, וְחוּט אַחֵר עִם שִׁשָּׁה שֶׁל שָׁנִי, וְחוּט אַחֵר עִם שִׁשָּׁה שֶׁל פִּשְׁתָּן. נִמְצְאוּ אַרְבָּעָה חוּטֵי זָהָב, וְנִמְצְאוּ כָּל הַחוּטִים שְׁמוֹנָה וְעֶשְׂרִים, שֶׁנֶּאֱמַר: "וַיְרַקְּעוּ אֶת פַּחֵי הַזָּהָב וכו' לַעֲשׂוֹת בְּתוֹךְ הַתְּכֵלֶת וּבְתוֹךְ הָאַרְגָּמָן וּבְתוֹךְ תּוֹלַעַת הַשָּׁנִי וּבְתוֹךְ הַשֵּׁשׁ" (שמות לט,ג) – מְלַמֵּד שֶׁחוּט הַזָּהָב כָּפוּל בְּתוֹכָן.

ה. הַזָּהָב שֶׁבַּאֲרִיגַת הָאֵפוֹד וְהַחֹשֶׁן הָאָמוּר בַּתּוֹרָה. "ועשו את האפד זהב תכלת וארגמן תולעת שני ושש משזר" (שמות כח,ו; וכן ביחס לחושן, שם כח,טו). וְנוֹתְנוֹ עִם שִׁשָּׁה חוּטִין. כחוטי כל המינים שבהם נאמר 'שש משזר' (לעיל ח,יד). וַיְרַקְּעוּ אֶת פַּחֵי הַזָּהָב. רידדו אותם שיהיו דקים. שֶׁחוּט הַזָּהָב כָּפוּל בְּתוֹכָן. חוט הזהב מסובב בתוך חוטי המינים השונים.

[ו] כֵּיצַד מַעֲשֵׂה הַחֹשֶׁן? אוֹרֵג בֶּגֶד מַעֲשֵׂה חוֹשֵׁב מִן הַזָּהָב וְהַתְּכֵלֶת וְהָאַרְגָּמָן וְתוֹלַעַת הַשָּׁנִי וְהַשֵּׁשׁ עַל עֶשְׂרִים וּשְׁמוֹנָה חוּטִים כְּמוֹ שֶׁבֵּאַרְנוּ, אָרְכּוֹ אַמָּה וְרָחְבּוֹ זֶרֶת, וְכוֹפְלוֹ לִשְׁנַיִם, נִמְצָא זֶרֶת עַל זֶרֶת מְרֻבָּע. וְקוֹבֵעַ בּוֹ אַרְבָּעָה טוּרִין שֶׁל אֶבֶן הַמְפֹרָשִׁים בַּתּוֹרָה, כָּל אֶבֶן מֵהֶן מְרֻבָּע וּמֻשְׁקָע בְּבַיִת שֶׁל זָהָב שֶׁמַּקִּיפוֹ מִלְּמַטָּה וּמֵאַרְבַּע רוּחוֹתָיו.

ו. מַעֲשֵׂה חוֹשֵׁב. אריגה שבה הצורה נראית משני צדי הבגד (לעיל ח,טו). כְּמוֹ שֶׁבֵּאַרְנוּ. לעיל ה"ה. זֶרֶת. המרחק מקצה הזרת לקצה הבוהן, חצי אמה. וְקוֹבֵעַ בּוֹ אַרְבָּעָה טוּרִין שֶׁל אֶבֶן הַמְפֹרָשִׁים בַּתּוֹרָה. בכל אחד מהם שלושה אבנים: בטור הראשון – אֹדם, פטדה וברקת; בטור השני – נֹפך ספיר ויהלֹם; בטור השלישי – לשם, שבו ואחלמה; בטור הרביעי – תרשיש, שֹהם וישפה (שמות כח,יז-כ, לט,י–יג). כָּל אֶבֶן מֵהֶן מְרֻבָּע וּמֻשְׁקָע בְּבַיִת שֶׁל זָהָב. כל אבן הייתה בצורת ריבוע והונחה בתוך מסגרת של זהב.

[ז] וּמְפַתֵּחַ עַל הָאֲבָנִים שְׁמוֹת הַשְּׁבָטִים כְּתוֹלְדוֹתָם, וְנִמְצָא כּוֹתֵב עַל הָאֹדֶם 'רְאוּבֵן', וְעַל יָשְׁפֵה 'בִּנְיָמִין'. וְכוֹתֵב בַּתְּחִלָּה לְמַעְלָה מֵרְאוּבֵן 'אַבְרָהָם יִצְחָק וְיַעֲקֹב', וְכוֹתֵב לְמַטָּה מִבִּנְיָמִין 'שִׁבְטֵי יָהּ', כְּדֵי שֶׁיִּהְיוּ כָּל הָאוֹתִיּוֹת מְצוּיוֹת שָׁם.

ז. וּמְפַתֵּחַ. חורט. כְּתוֹלְדוֹתָם. לפי סדר לידתם (ראה לקמן ה"ט). כְּדֵי שֶׁיִּהְיוּ כָּל הָאוֹתִיּוֹת מְצוּיוֹת שָׁם. שבשמות השבטים חסרות האותיות צד"י, קו"ף, טי"ת.

[ח] וְעוֹשֶׂה עַל אַרְבַּע זָוִיּוֹת שֶׁל חֹשֶׁן אַרְבַּע טַבְּעוֹת זָהָב, וְנוֹתֵן בִּשְׁתֵּי הַטַּבָּעוֹת שֶׁלְּמַעְלָה שֶׁהַחֹשֶׁן נִתְלֶה בָּהֶן שְׁתֵּי עֲבוֹתוֹת הַזָּהָב, וְהֵן הַנִּקְרָאִין שַׁרְשׁוֹת, וְנוֹתֵן בִּשְׁתֵּי טַבָּעוֹת שֶׁלְּמַטָּה שֶׁהֵן כְּנֶגֶד הַדַּדִּין שְׁנֵי פְּתִילֵי תְּכֵלֶת.

ח. זָוִיּוֹת. פינות. עֲבוֹתוֹת. חבלים, קליעת חוטים. וְהֵן הַנִּקְרָאִין שַׁרְשׁוֹת. בתורה (שמות כח,כב). כְּנֶגֶד הַדַּדִּין. כנגד חזהו של הכהן. פְּתִילֵי תְּכֵלֶת. חוטי צמר צבועים בתכלת.

[ט] הָאֵפוֹד – רָחְבּוֹ כְּרֹחַב גַּבּוֹ שֶׁל אָדָם מִכָּתֵף לְכָתֵף, וְאָרְכּוֹ מִכְּנֶגֶד אַצִּילֵי הַיָּדַיִם מֵאֲחוֹרָיו עַד הָרַגְלַיִם. וְיֵשׁ לוֹ כְּמוֹ שְׁתֵּי יָדוֹת יוֹצְאוֹת מִמֶּנּוּ בָּאָרִיג לְכָאן וּלְכָאן שֶׁחוֹגְרִין אוֹתוֹ בָּהֶן, וְהֵן הַנִּקְרָאִין חֵשֶׁב הָאֵפוֹד. וְהַכֹּל אָרוּג זָהָב וּתְכֵלֶת וְאַרְגָּמָן וְתוֹלַעַת שָׁנִי וְשֵׁשׁ עַל עֶשְׂרִים וּשְׁמוֹנָה חוּטִין, כְּמַעֲשֵׂה הַחֹשֶׁן.
וְתוֹפֵר עָלָיו שְׁתֵּי כְּתֵפוֹת כְּדֵי שֶׁיִּהְיוּ עַל כִּתְפוֹת הַכֹּהֵן, וְקוֹבֵעַ עַל כָּל כָּתֵף וְכָתֵף אֶבֶן שֹׁהַם מְרֻבָּע מְשֻׁקָּע בְּבַיִת שֶׁל זָהָב, וּמְפַתֵּחַ עַל שְׁתֵּי הָאֲבָנִים שְׁמוֹת הַשְּׁבָטִים, שִׁשָּׁה עַל אֶבֶן זוֹ וְשִׁשָּׁה עַל אֶבֶן זוֹ כְּתוֹלְדוֹתָם, וְכוֹתְבִין שֵׁם יוֹסֵף 'יְהוֹסֵף', וְנִמְצְאוּ חָמֵשׁ וְעֶשְׂרִים אוֹת בְּאֶבֶן זוֹ וְחָמֵשׁ וְעֶשְׂרִים אוֹת בְּאֶבֶן זוֹ. וְכָךְ הָיוּ כּוֹתְבִין:

רְאוּבֵן לֵוִי יִשָּׂשׂכָר נַפְתָּלִי גָּד יְהוֹסֵף שִׁמְעוֹן יְהוּדָה זְבֻלוּן דָּן אֲשֶׁר בִּנְיָמִן

וְהָאֶבֶן שֶׁכָּתוּב בָּהּ 'רְאוּבֵן' עַל כְּתֵפוֹ הַיְמָנִית, וְהָאֶבֶן שֶׁכָּתוּב בָּהּ 'שִׁמְעוֹן' עַל כְּתֵפוֹ הַשְּׂמָאלִית.
וְעוֹשֶׂה בְּכָל כָּתֵף שְׁתֵּי טַבָּעוֹת, אַחַת מִלְּמַעְלָה בְּרֹאשׁ הַכָּתֵף, וְאַחַת מִלְּמַטָּה לַכָּתֵף לְמַעְלָה מִן הַחֵשֶׁב, וְנוֹתֵן שְׁתֵּי עֲבוֹתוֹת זָהָב בִּשְׁתֵּי טַבָּעוֹת שֶׁלְּמַעְלָה, וְהֵן הַנִּקְרָאִין שַׁרְשְׁרוֹת. וְזוֹ הִיא צוּרַת הָאֵפוֹד:

וזוהי צורת האפוד

ט. מִכְּנֶגֶד אַצִּילֵי הַיָּדַיִם. בקו הגובה של בית השחי (ראה הלכות טומאת צרעת ט,יב). וְיֵשׁ לוֹ כְּמוֹ שְׁתֵּי יָדוֹת יוֹצְאוֹת מִמֶּנּוּ בָּאָרִיג וכו'. מצדי האפוד (שהיה מולבש בגב) היו יוצאות שתי רצועות שבהן הכהן היה חוגר את האפוד. רצועות אלו נארגו יחד עם האפוד.
וְתוֹפֵר עָלָיו שְׁתֵּי כְּתֵפוֹת. על החשב היה תופר שתי רצועות שעלו לשני הכתפיים של הכהן. מְרֻבָּע מְשֻׁקָּע בְּבַיִת שֶׁל זָהָב. ראה לעיל ה"ו. כְּתוֹלְדוֹתָם. כסדר לידתם (ראה בפסקים ושיטות).
בְּכָל כָּתֵף. בכל כותפת של האפוד. מִלְּמַטָּה לַכָּתֵף לְמַעְלָה מִן הַחֵשֶׁב. במקום חיבור הכותפת לחשב. וְנוֹתֵן שְׁתֵּי עֲבוֹתוֹת זָהָב בִּשְׁתֵּי טַבָּעוֹת שֶׁלְּמַעְלָה. שני חבלים עשויים מזהב (כחבלים שהיו בטבעות שבראש החושן). וְהֵן הַנִּקְרָאִין שַׁרְשְׁרוֹת. בתורה (שמות כח,יד).

[י] וְאַחַר כָּךְ מַכְנִיס קְצוֹת הָעֲבוֹתוֹת שֶׁל חֹשֶׁן בַּטַּבָּעוֹת שֶׁלְּמַעְלָה בְּכִתְפוֹת הָאֵפוֹד, וּמַכְנִיס שְׁנֵי פְּתִילֵי תְּכֵלֶת שֶׁבְּשׁוּלֵי הַחֹשֶׁן בִּשְׁתֵּי הַטַּבָּעוֹת שֶׁלְּמַעְלָה מֵחֵשֶׁב הָאֵפוֹד, וּמוֹרִידִין אֶת הַשַּׁרְשְׁרוֹת שֶׁבְּטַבְּעוֹת כִּתְפוֹת הָאֵפוֹד עַד טַבְּעוֹת הַחֹשֶׁן הָעֶלְיוֹנוֹת, כְּדֵי שֶׁיִּדָּבְקוּ זֶה בָּזֶה וְלֹא יִזַּח הַחֹשֶׁן מֵעַל הָאֵפוֹד. וְכָל הַמַּזִּיחַ חֹשֶׁן מֵעַל הָאֵפוֹד וּמְפָרֵק חִבּוּרָן דֶּרֶךְ קַלְקָלָה – לוֹקֶה.

י. וְאַחַר כָּךְ מַכְנִיס קְצוֹת הָעֲבוֹתוֹת שֶׁל חֹשֶׁן. הקבועים בטבעות החושן העליונות (לעיל ה"ח). וּמוֹרִידִין אֶת הַשַּׁרְשְׁרוֹת שֶׁבְּטַבְּעוֹת כִּתְפוֹת הָאֵפוֹד וכו'. בנוסף לעבותות החושן שכבר חוברו לטבעות העליונות שבכתפות האפוד, היו מורידים את השרשרות שהיו קבועות בכתפות האפוד ומחברים אותן לטבעות שבראש החושן. וְלֹא יִזַּח. לא יתפרק.

[יא] נִמְצָא כְּשֶׁלּוֹבֵשׁ הָאֵפוֹד עִם הַחֹשֶׁן יִהְיֶה הַחֹשֶׁן עַל לִבּוֹ בְּשָׁוֶה, וְהָאֵפוֹד מֵאַחֲרָיו, וְחֵשֶׁב הָאֵפוֹד קָשׁוּר עַל לִבּוֹ תַּחַת הַחֹשֶׁן, וּשְׁתֵּי כִּתְפוֹת הָאֵפוֹד עַל שְׁתֵּי כְּתֵפָיו, וּשְׁתֵּי עֲבוֹתוֹת זָהָב יוֹרְדוֹת מֵעַל כְּתֵפוֹ מִכָּאן וּשְׁתֵּי עֲבוֹתוֹת זָהָב מִכָּאן, מִכִּתְפוֹת הָאֵפוֹד עַד טַבְּעוֹת הַחֹשֶׁן, וּשְׁנֵי חוּטֵי תְּכֵלֶת מְרֻכָּסִין מִתַּחַת אַצִּילֵי יָדָיו מִשְּׁתֵּי טַבְּעוֹת הַחֹשֶׁן הַתַּחְתּוֹנוֹת עַד שְׁתֵּי טַבְּעוֹת כִּתְפוֹת הָאֵפוֹד הַתַּחְתּוֹנוֹת שֶׁהֵן לְמַעְלָה מִן הַחֵשֶׁב.

יא. בְּשָׁוֶה. בדיוק.

תקציר הפרק 

פרק ט הלכות כלי המקדש והעובדים בו

בגדי כהן גדול

הכהן הגדול לובש מכנסיים, כתונת ואבנט כשל כהן הדיוט. בנוסף הוא לובש:
ציץ, מעיל, חושן ואפוד.
ציץ -טס זהב ובו תבליט 'קודש לה" בין האוזניים, וקושרו בחוט תכלת.
מעיל -מתכלת, כגלימה בלי שרוולים, ובתחתית תפירה מיוחדת עם רימונים ופעמונים.
חושן -בד ארוג מזהב, צמר בצבעי תכלת, ארגמן ותולעת שני, ופשתן. גודלו: אמה (חצי מטר) על חצי אמה. החושן קופל לשנים ויצר כיס מרובע, בתוכו הונח פתק הנקרא "אורים ותומים".
אפוד -כסינר אחורי עם כתפיות, עליהם אבני שוהם עם השמות של שבטי ישראל.

שיעור שמע עם הרב חיים סבתו 

מושג מן הפרק 

Play Video

שהוזהרנו לא לקחת את קן העוף בכללותו – האם והבנים, בשעת הצייד

(ספר המצוות – לא תעשה שו)

שנצטווינו לשלח את הקן

(ספר המצוות – עשה קמח)

55תורה שבכתב 

כִּי יִקָּרֵא קַן צִפּוֹר לְפָנֶיךָ בַּדֶּרֶךְ בְּכָל עֵץ אוֹ עַל הָאָרֶץ אֶפְרֹחִים אוֹ בֵיצִים וְהָאֵם רֹבֶצֶת עַל הָאֶפְרֹחִים אוֹ עַל הַבֵּיצִים לֹא תִקַּח הָאֵם עַל הַבָּנִים. שַׁלֵּחַ תְּשַׁלַּח אֶת הָאֵם וְאֶת הַבָּנִים תִּקַּח לָךְ לְמַעַן יִיטַב לָךְ וְהַאֲרַכְתָּ יָמִים

(דברים כב, ו-ז)

 

תורה שבעל פה 

בכיבוד אב ואם כתיב: "לְמַעַן יַאֲרִיכֻן יָמֶיךָ וּלְמַעַן יִיטַב לָךְ", ובשילוח הקן כתיב: "לְמַעַן יִיטַב לָךְ וְהַאֲרַכְתָּ יָמִים". הרי שאמר לו אביו: 'עלה לבירה והבא לי גוזלות', ועלה לבירה ושילח את האם ונטל את הבנים, ובחזרתו נפל ומת – היכן טובת ימיו של זה, והיכן אריכות ימיו של זה?! – אלא, "לְמַעַן יִיטַב לָךְ" – לעולם שכולו טוב, ו"לְמַעַן יַאֲרִיכֻן יָמֶיךָ" – לעולם שכולו ארוך

(קידושין לט ע"ב)

רגע לנשמה 

מקיימים ומתעמקים

// הרב ראובן גנזל, מנהל חינוכי וסגן ראש אולפנית 'ישורון'

מחלוקת עתיקת יומין היא האם יש או אין טעם למצוות (ראו לעיל שו"ת על מצוה 205). מצות שילוח הקן היא מקרה מבחן לעניין זה. מצד אחד כתוב במשנה (ברכות ה, ג): "האומר על קן צפור יגיעו רחמיך... משתקין אותו", כלומר אין להסביר שמצוות שילוח הקן נובעת מרחמי ה' על האם או הגוזלים "מפני שעושה מידותיו של הקב"ה רחמים, ואינם אלא גזרות" (ברכות לג ע"ב)‏. ומכאן שיש להתייחס אל המצוות כאל גזרת מלך, וגדלות האדם נבחנת בקבלתו את מרות מלך מלכי המלכים אפילו במצוות שטעמן אינו גלוי. 

מאידך, במדרש (דברים רבה ו, א) מובא: "כשם שרחמיו של הקב"ה על האדם, כך רחמיו על הבהמה. מנין? שנאמר: וּמִיּוֹם הַשְּׁמִינִי וָהָלְאָה יֵרָצֶה לְקָרְבַּן אִשֶּׁה לַה'(ויקרא כב, כז). ולא עוד אלא שאמר הקב"ה: אֹתוֹ וְאֶת בְּנוֹ לֹא תִשְׁחֲטוּ בְּיוֹם אֶחָד (שם, כח). וכשם שנתן הקב"ה רחמים על הבהמה כך נתמלא רחמים על העופות. מנין? שנאמר: כִּי יִקָּרֵא קַן צִפּוֹר לְפָנֶיךָ (דברים כב, ו)". ומכאן שיש לתת טעם למצוות, וטעמה של מצוות שילוח הקן היא רחמים על הציפור.

נעשה ונשמע

נראה שיישובם של דברים כך הוא: את המצוות אנו מקיימים מעצם היותנו עבדי ה' ולא בגלל טעמן. מבינים או לא מבינים, מתחברים או לא מתחברים – לא משנה, קודם כל מקיימים. "כֹּל אֲשֶׁר דִּבֶּר ה' נַעֲשֶׂה" (שמות יט, ח). אולם עבד 'רציני' מנסה גם להבין את מחשבות אדונו, כשם שבן מנסה לפענח את כוונות אביו. אנו סומכים על ריבונו של עולם, מאמינים בו, ומקיימים את מצוותיו ללא תנאי, אך אנו גם משתוקקים לחדור לעומקם של דברים, לרצונות הכמוסים העומדים מאחורי הציוויים. הדרכת חז"ל אפוא היא: קיימו את דבר ה' מעצם היותם דבר ה' ומצוותו, אך נסו גם להבין מקצת מגודל ועומק חוכמתו האין סופית.

טעימה מן החכמה האלוקית

טעמים רבים ניתנו למצוות שילוח הקן. יש שסברו שמצוה זו נועדה לחנך את ישראל לדבוק במידת הרחמים (רמב"ן וספר החינוך). יש מי שהסביר שמצוה זו מחנכת את האדם שלא לנצל לרעה תכונות טובות של אחרים, כגון שלא לנצל את רחמנות האם על בניה כדי לצוד אותה ולאוכלה (הנצי"ב מוואלוז'ין). ויש מי שהבין שמטרת מצוה זו לחזק את המשפחה היהודית, שמתוך שנרכוש כבוד לאם המרחפת על הקן כך נלמד לכבד את האימהות בישראל המסוככות ודואגות ל"אפרוחים" שבביתן (רש"ר הירש). ובזוהר הקדוש מבואר שעיקרה של מצוה זו הוא לעורר רחמי שמים על ישראל בזמן שאם הגוזלים מבקשת רחמים על צרתה (תיקוני זוהר, כג כ"א).

הסברים אלו ועוד אחרים מסייעים לנו להתחבר במעט לעומק החכמה האלוקית, אך לא בזאת אנו תולים את עשייתנו. בין כך ובין כך אנו מקיימים את המצווה כי עבדי ה' נאמנים אנו, אלא שמנסים אנו גם לצלול לעומק המצווה כדי להוסיף נדבך בקיומה. יהי רצון שנתחזק להיות כעבדים המקיימים את רצון ה' ומצוותיו, ומתוך כך נזכה גם להבין את עומק מחשבות אבינו שבשמים.

להבין שאני לא מבין

כשחייל מתגייס, בתקופה הראשונה בצבא הוא נדרש לבצע כל מיני מטלות שיכולות להיראות לא כל כך מובנות ואפילו מיותרות.

למשל, לנקות את חפציו שוב ושוב כשהוא נמצא ב"שטח".

החייל נדרש לנקות את נשקו באופן הטוב ביותר (ואף נבדק על כך), למרות שזמן קצר לאחר מכן הוא מתלכלך שוב.

החייל יכול לחשוב לעצמו: "למה המפקד דורש ממני לעשות כך, הרי זו עבודה לחינם?"

לפי הבנת החייל מטרת הניקיון היא שהנשק יהיה נקי.

אכן, על פי מטרה זו, פעמים רבות פחות שייך להתאמץ ולנקות.

אך, יש עוד סיבות למה החייל נדרש לכך.

אחת הסיבות היא על מנת להרגיל אותו לניקיון באופן כללי, גם אם עתה הניקיון אינו משמעותי, וכאשר יחזור החייל על הפעולה שוב ושוב, תיכנס לו למודעות חשיבות הניקיון.

סיבה נוספת, פסיכולוגית, היא להרגיל את החייל לפעולות קבועות מידי יום, הנותנות לו יציבות וסדר יום.

לפיכך לעיתים רבות נדרש החייל למשימות אלה, גם אם אין הוא מבינן.

הגמרא במסכת ברכות אומרת, שאדם שמתפלל "על קן ציפור יגיעו רחמיך", כלומר שרחמי ה' מגיעים עד קן של ציפורים, שהרי הוא ציווה לשלח את האם על הבנים טרם לקיחתם על מנת שלא תצטער - משתיקים אותו. ומדוע? מאחר ש"עושה מידותיו של הקב"ה רחמים, ואינן אלא גזירות".

כלומר, גם אם אנו חושבים שהסיבה לשלח את האם על הבנים היא רחמים, אין לנו להסתפק בכך, כי אסור לנו לשבח את ה' רק  על פי הבנתנו את המצוות. 

ישנן שכבות שונות של הסברים במצוות.

יש הסברים שקל לנו להבין, יש כאלו יותר עמוקים, ויש כאלו שאין ביכולתנו להשיג כלל, אלא רק ה' יודע מהן טעמן.

גם כאשר אנו מחפשים טעמים למצוות, כפי שה' אכן רוצה שנעשה, אנו חייבים לזכור שהם לפי הבנת שכלנו. טעמים, כשמם כן הם, נותנים טעם למצוות, אשר גורם לנו לקיים אותן בחשק, בדומה לטעם באוכל שגורם לנו לאכול אותו.

אך עלינו לזכור שבסופו של דבר, הטעם האמיתי למצוות נמצא אצל ה' בלבד. רק הוא יודע אותו. וממילא הסיבה האמיתית שאנו מקיימים את המצוות היא כי כך ה' ציווה. ה' גזר עלינו. ואנו עושים זאת ביראה ובשמחה - מתוך הבנה שזה ציווי המלך, ושזה הכי טוב בשבילנו.

שילוח הקן לצורך מצוה בלבד

ראיתי על העץ קן של יונים וביצים, ואין לי שום צורך בביצי היונים. האם ראוי שאשלח את האם ואקח את הביצים בשביל לקיים את המצוה, או שמא אני סתם מתאכזר אליה?

יש בזה מחלוקת גדולה. בשו"ת חוות יאיר (הרב יאיר בכרך, סי' סז) כתב שהמוצא קן ציפור חייב לקיים מצות שילוח הקן גם אם אינו צריך לאפרוחים או לביצים. והביא את דברי הזוה"ק (תיקוני זוהר, כג ע"א) שמצות שילוח הקן מעוררת רחמים גדולים על ישראל, וכפי שפירש רבי יהונתן אייבשיץ בספר 'יערות דבש' (ח"ב, דרוש ו) שכשהאם נשלחת מבניה ומצטערת, לוקח אותה המלאך לפני הקב"ה ואומר לו: כך הוא צערה של כנסת ישראל שגלתה מעל בניה ולא מצאה מנוח, והקב"ה מתמלא רחמים על ישראל. ובספר 'משנת חכמים' (הל' יסודי התורה) כותב שמי שרואה קן ציפור ואינו מטריח עצמו לשלח את האם, מענישים אותו ב'עידן ריתחא'.

אולם בשו"ת חכם צבי (סי' פג) כתב שמצות שילוח הקן היא רשות, שאם ירצה את הבנים - ייקחם, ואם לא ירצה - לא ייקח. וגדולה מזאת כתב החתם סופר (או"ח סי' ק) שאין מצוה  לשלח את האם אלא בשעה שהוא מעוניין להשתמש באפרוחים או בביצים, אך אם אינו צריך להם, לא די שאינו מקיים מצוה אלא אדרבה הרי הוא מתאכזר עליה ועובר על איסור צער בעלי חיים. וכן כתב בשו"ת משנה הלכות (חי"ב, סי' רכג) שכל מה שציוותה התורה לשלח את האם הוא משום שהאדם צריך לביצים או לאפרוחים ולא רצתה התורה לגרום צער לאם, אבל כאשר אינו צריך להם כלל - "מי התיר לו לצער את האם?!".

ורבותינו המקובלים כתבו (ראו, למשל, הקדמה לספר 'חרדים', לר' אלעזר אזכרי) שכל אדם חייב לקיים את כל המצוות שיש ביכולתו לקיים, ואם התרשל בקיום אחת מן המצוות, נשמתו עתידה לחזור בגלגול, כדי להשלים את קיום המצוה החסרה. ומטעם זה ראוי היה שכל אדם ישתדל לחפש קן ציפור, כדי לקיים מצות שילוח הקן לפחות פעם אחת בחייו. אולם למעשה, רבים מגדולי התורה לא נהגו להדר ולחפש אחר מצוה זו, מפני שסברו כדעת החת"ס הנ"ל שכאשר אינו צריך את הביצים או האפרוחים - אינו ראוי להתאכזר ולצער את האם  ולשלח אותה מעל בניה (שו"ת משנה הלכות, חי"ב סי' רכ"ג וחט"ז סי' ק"ד; שו"ת באהלה של תורה, ח"ה, סי' ע"ז).