הזמינו סט משנה תורה
הזמינו סט משנה תורה

הפרק היומי 

פרק י"ג, הלכות טומאת צרעת, ספר טהרה

שיעור וידאו יומי

הפרק עם פירוש

שיעורי שמע יומי

הפרק ב-90 שניות

הרמב"ם היומי 
כל התורה על יד אחת
חיפוש ביד החזקה
חיפוש בספר המצוות
גיל
חיפוש מורחב

ספר המצוות 

No data was found

המצווה היומית

רגע לנשמה

מן המקורות

סיפור על המצווה

הרמב"ם היומי 
המצווה היומית 
מגזין לנשמה 
כל התורה על יד אחת
חיפוש ביד החזקה
חיפוש בספר המצוות
גיל
חיפוש מורחב

הפרק היומי 

פרק ט', הלכות כלי המקדש והעובדים בו, ספר עבודה

ספר המצוות 

No data was found

שיעור וידאו

שיעורי שמע

פירוש

מושג

מצווה יומית

מן המקורות

רגע לנשמה

סיפור מצווה

למה דווקא הרמב"ם היומי?

הרמב"ם, רבי משה בן מימון או בכינויו "הנשר הגדול" היה מגדולי הפוסקים בכל הדורות, מחשובי הפילוסופים בימי הביניים, איש אשכולות, מדען, רופא, חוקר, מנהיג ומהרבנים החשובים והנערצים ביותר ביהדות. עליו נאמר "ממשה עד משה לא קם כמשה"‏.
לימוד רמב"ם יומי היא תכנית יחודית שפותחה כדי לאפשר לכלל הציבור להקיף וללמוד את כל התורה כולה באמצעות ספר הרמב"ם. 

'היד החזקה' של הרמב"ם הוא הספר היחיד בכל ארון הספרים היהודי שמקיף את כל חלקי התורה בשלמות מצד אחד ובאופן תמציתי וקצר מצד שני.
תכנית הרמב"ם היומי מתאימה לכל אחד, צעיר ומבוגר, תלמיד חכם ובעל עסק, אשכנזי וספרדי. ממש לכולם! ספר 'משנה תורה' כולל בדיוק 1,000 פרקים, כך שהתכנית מסתיימת בקצת פחות משלוש שנים.

היוזמה היא של תלמידי חכמים מהציונות הדתית, רבנים דתיים לאומיים מישיבת ההסדר מעלה אדומים. את התכנית מוביל הרב חיים סבתו מראשי ישיבת ההסדר, שבעצמו מעביר את שיעור הלימוד היומי בוידאו לכלל המנויים.

הרמב"ם היומי  במספרים

1
פרקים ביד החזקה ברמב"ם
1
מצוות בספר המצוות
1 +
לומדי הרמב"ם היומי
1 +
בתי ספר לומדים הרמב”ם

קצת על הרמב"םרבינו משה בן מימון

חייו של הרמב"ם – רבינו משה בן מימון נולד בקורדובה בספרד בשנת ד תתצ"ח, למשפחת דיינים מפורסמת. היה מגדולי הפוסקים בכל הדורות, מחשובי הפילוסופים בימי הביניים, איש אשכולות, מדען, רופא, חוקר ומנהיג. אחד האישים החשובים והנערצים ביותר ביהדות. עליו נאמר "ממשה עד משה לא קם כמשה"‏ והוא הוכתר בכינוי "הנשר הגדול".
חיבוריו ויצירותיו:
חיבורים רבים חיבר הרמב"ם ובמגוון תחומים. המפורסמים שבהם:

פירוש המשנה – אותו חיבר הרמב"ם בגיל צעיר ומשולבות בו 3 הקדמות:

  • "הקדמה למשנה" – הקדמה לפרק חלק והקדמה למסכת אבות הידועה בשמה- "שמונה פרקים"
  • "משנה תורה" – ספרו ההלכתי המכונה "היד החזקה" על שם 14 חלקיו, אשר מקיף את כל תחומי ההלכה היהודית.
  • "ספר המצוות" – ספר זה מגדיר כללים למניה נכונה של מצוות התורה ומפרט אותם.

כמו כן הוציא את: מילות ההיגיון- העוסק בלוגיקה, מורה נבוכים- עניני אמונה והמחשבה היהודית.
בתחום הרפואה- 11 חיבורים רפואיים לרמב"ם.

פטירתו ומקום קבורתו: הרמב"ם נפטר בגיל 69 בפוּסטאט (קהיר העתיקה) שבמצרים בכ' בטבת ד'תתקס"ה (13 בדצמבר 1204). מקום קבורתו בטבריה.

4531*

שירות לקוחות והצטרפות

Facebook-f Youtube Apple Android

שיעור וידאו עם הרב חיים סבתו 

Play Video

פרק י"ג, הלכות טומאת צרעת, ספר טהרה

הפרק המלא 

ביאורו של הרב עדין שטיינזלץ

א. אֵין מִטַּמֵּא בִּנְגָעִים אֶלָּא בִּגְדֵי צֶמֶר וּפִשְׁתִּים בִּלְבַד, אוֹ הַשְּׁתִי אוֹ הָעֵרֶב שֶׁל צֶמֶר וּפִשְׁתִּים, וְכָל כְּלֵי הָעוֹר בֵּין קָשֶׁה בֵּין רַךְ. אַף הָעוֹר הַצָּבוּעַ בִּידֵי שָׁמַיִם מִטַּמֵּא בִּנְגָעִים. וְהַלְּבָדִים כַּבְּגָדִים, וּמִטַּמְּאִין בִּנְגָעִים. וְהָאֹהָלִים מִטַּמְּאִין בִּנְגָעִים, בֵּין שֶׁהָיוּ שֶׁל צֶמֶר וּפִשְׁתִּים בֵּין שֶׁהָיוּ שֶׁל עוֹר.
א. צֶמֶר. צמר כבשים (רחלים או אילים). וּפִשְׁתִּים. פשתן. אוֹ הַשְּׁתִי אוֹ הָעֵרֶב שֶׁל צֶמֶר וּפִשְׁתִּים. חוטים העשויים מהם, אף על פי שאינם ארוגים כבגד. הָעוֹר הַצָּבוּעַ בִּידֵי שָׁמַיִם מִטַּמֵּא בִּנְגָעִים. בניגוד לבגדים שאפילו צבועים בידי שמים אינם מיטמאים (לעיל יב,י). וְהַלְּבָדִים. שהם עשויים מפיסות צמר מחוברות שלא נטוו ונארגו.
ב. כָּל הַבְּגָדִים שֶׁל צֶמֶר וּפִשְׁתִּים מִטַּמְּאִין בִּנְגָעִים, חוּץ מִבִּגְדֵי גּוֹיִם. הַלּוֹקֵחַ בְּגָדִים מִן הַגּוֹיִם – יֵרָאוּ בַּתְּחִלָּה. בֶּגֶד שֶׁהוּא כִּלְאַיִם מִן הַצֶּמֶר וְהַפִּשְׁתִּים – מִטַּמֵּא בִּנְגָעִים.
ב. הַלּוֹקֵחַ בְּגָדִים מִן הַגּוֹיִם יֵרָאוּ בַּתְּחִלָּה. אף על פי שבגדי הגויים אינם מיטמאים בנגעים, הקונה מהם בגד שיש בו נגע יש להראותו לכהן ואין הוא נשאר בטהרתו (בניגוד לנגעי הגוף – לעיל ו,ד, וראה ר"ש נגעים יא,א). כִּלְאַיִם מִן הַצֶּמֶר וְהַפִּשְׁתִּים מִטַּמֵּא בִּנְגָעִים. שהוא נחשב כבגד לכל דבר אלא שאסור ללבשו (ראה הלכות כלאיים י,יב).
ג. צֶמֶר גְּמַלִּים וְצֶמֶר רְחֵלִים שֶׁטְּרָפָן זֶה בָּזֶה: אִם רֹב מִן הַגְּמַלִּים – אֵינוֹ מִטַּמֵּא בִּנְגָעִים; וְאִם רֹב מִן הָרְחֵלִים – מִטַּמֵּא בִּנְגָעִים; מֶחֱצָה לְמֶחֱצָה – מִטַּמֵּא בִּנְגָעִים. וְהוּא הַדִּין בְּפִשְׁתָּן וְקִנְבֵּס שֶׁטְּרָפָם זֶה בָּזֶה. וְרָחֵל בַּת עֵז – אֵין צֶמֶר שֶׁלָּהּ מִטַּמֵּא בִּנְגָעִים.
בֶּגֶד שֶׁהָיָה שִׁתְיוֹ פִּשְׁתָּן וְעַרְבּוֹ קִנְבֵּס, אוֹ שִׁתְיוֹ קִנְבֵּס וְעַרְבּוֹ פִּשְׁתָּן – אֵינוֹ מִטַּמֵּא בִּנְגָעִים. וְכֵן אִם הָיָה שִׁתְיוֹ אוֹ עַרְבּוֹ פִּשְׁתָּן אוֹ צֶמֶר, וְהַשְּׁאָר נוֹצָה שֶׁל עִזִּים וְכַיּוֹצֵא בָּהּ – אֵינוֹ מִטַּמֵּא בִּנְגָעִים.
ג. שֶׁטְּרָפָן זֶה בָּזֶה. עירב אותם ועשה מהם בגד. אִם רֹב מִן הַגְּמַלִּים וכו'. ראה גם הלכות כלאיים י,ו-ח. וְקִנְבֵּס. צמח סיבים הדומה לפשתן ('קנאביס תרבותי'). וְרָחֵל בַּת עֵז. עז שילדה וולד הנראה כמין רחל. אֵין צֶמֶר שֶׁלָּהּ מִטַּמֵּא בִּנְגָעִים. שאין צמרה נחשב צמר לעניין צרעת (ובהקשרים אחרים ראה הלכות ציצית ב,א, הלכות כלאיים י,ב).
נוֹצָה שֶׁל עִזִּים. צמר העזים. אֵינוֹ מִטַּמֵּא בִּנְגָעִים. הואיל והשתי או הערב כולו עשוי ממין אחד הוא ניכר בבגד בפני עצמו ולפיכך אינו מיטמא בנגעים (קרית ספר).
ד. הָעוֹר שֶׁאֵינוֹ מְעֻבָּד אֵינוֹ מִטַּמֵּא בִּנְגָעִים. וְכֵן הָעוֹר כְּשֶׁהוּא גֹּלֶם, קֹדֶם שֶׁיַּעֲשֶׂה מִמֶּנּוּ כֵּלִים – אֵינוֹ מִטַּמֵּא בִּנְגָעִים, שֶׁנֶּאֱמַר: "כְּלִי הָעוֹר" (ויקרא יג,נב; יג,נח). וְכָל כְּלֵי הָעוֹר, בֵּין פְּשׁוּטֵיהֶן בֵּין מְקַבְּלֵיהֶן, כָּל שֶׁהֵן – מִטַּמְּאִין בִּנְגָעִים.
ד. הָעוֹר שֶׁאֵינוֹ מְעֻבָּד. שלא נעשו בו תהליכי העיבוד הכוללים מליחה ושרייה בקמח ועפצים (ראה הלכות שבת יח,יד). כְּשֶׁהוּא גֹּלֶם. חומר גולמי, אף על פי שהוא מעובד. פְּשׁוּטֵיהֶן. שאין להם בית קיבול. מְקַבְּלֵיהֶן. כגון החמת והתרמיל. כָּל שֶׁהֵן. שאין לבית קיבול שיעור לעניין קבלת טומאה (ראה הלכות כלים ב,א), ויש מפרשים שאפילו פשוטי כלי עור מקבלים טומאת נגעים בשיעור כלשהו בניגוד לשאר טומאות שצריך שיהיה בהם שיעור חמישה על חמישה טפחים (חזו"א נגעים א,כה, וראה הלכות כלים כג,ג ולקמן ה"ו).
ה. עוֹרוֹת חַיָּה שֶׁבַּיָּם – אֵין מִטַּמְּאִין בִּנְגָעִים. חִבֵּר לָהֶן מִן הַגָּדֵל בָּאָרֶץ, אֲפִלּוּ חוּט אוֹ מְשִׁיחָה שֶׁל צֶמֶר אוֹ פִּשְׁתִּים אוֹ עוֹר בְּהֵמָה וְחַיָּה הַמְעֻבָּדִין כָּל שֶׁהוּא, וְעָשָׂה מֵהֶן כֵּלִים – מִטַּמְּאִין בִּנְגָעִים. וְהוּא שֶׁיְּחַבְּרֶנּוּ לוֹ כְּדֶרֶךְ חִבּוּרֵי בְּגָדִים לַטֻּמְאָה.
ה. חִבֵּר לָהֶן מִן הַגָּדֵל בָּאָרֶץ וכו'. ראה גם הלכות כלים א,ג. מְשִׁיחָה. חוט דק. וְהוּא שֶׁיְּחַבְּרֶנּוּ לוֹ כְּדֶרֶךְ חִבּוּרֵי בְּגָדִים לַטֻּמְאָה. שהתופר שני בגדים זה לזה אם נטמא אחד מהם גם השני טמא (הלכות פרה יב,ה), וזה דווקא כאשר חיבר אותם ביותר מתכיפה אחת (פה"מ נגעים יא,א, וראה הלכות כלאיים י,כד).
ו. כָּל כְּלִי הָרָאוּי לְהִתְטַמֵּא בִּשְׁאָר הַטֻּמְאוֹת, אַף עַל פִּי שֶׁאֵינוֹ מִתְטַמֵּא בְּמִדְרַס הַזָּב מִפְּנֵי שֶׁלֹּא נַעֲשָׂה לְמִשְׁכָּב אוֹ לְמוֹשָׁב – הֲרֵי זֶה מִטַּמֵּא בִּנְגָעִים, כְּגוֹן קֶלַע שֶׁל סְפִינָה, וְהַפָּרֹכֶת, וְשָׁבִיס שֶׁל שְׂבָכָה, וּמִטְפְּחוֹת סַפָּרִים, וְהָאַבְנֵט, וּרְצוּעוֹת מִנְעָל וְסַנְדָּל שֶׁיֵּשׁ בָּהֶן רֹחַב כַּגְּרִיס – הֲרֵי אֵלּוּ וְכָל כַּיּוֹצֵא בָּהֶן מִטַּמֵּא בִּנְגָעִים. וְאֵין צָרִיךְ לוֹמַר שְׁאָר הַכֵּלִים, כְּגוֹן כָּרִים וּכְסָתוֹת.
הַחֵמֶת וְהַתֻּרְמֵל נִרְאִין כְּדַרְכָּן, וּפוֹשֶׂה הַנֶּגַע מִתּוֹכָן לַאֲחוֹרֵיהֶן וּמֵאֲחוֹרֵיהֶן לְתוֹכָן. וְכֵן כָּל כַּיּוֹצֵא בָּהֶן מִכְּלֵי הָעוֹר הַכְּפוּלִין.
ו. אַף עַל פִּי שֶׁאֵינוֹ מִתְטַמֵּא בְּמִדְרַס הַזָּב וכו'. שכל כלי שאינו משמש לשכיבה או לישיבה אינו נטמא על ידי דריסת הזב וכיוצא בו (טומאת מדרס והלכותיה מבוארות בהלכות מטמאי משכב ומושב פרקים ו-ז). קֶלַע שֶׁל סְפִינָה. מפרש הספינה. וְשָׁבִיס שֶׁל שְׂבָכָה. חוט צמר שתולים על הסבכה (כיסוי ראש) לנוי. וּמִטְפְּחוֹת סַפָּרִים. ששמים אותן על כתפי המסתפר בעת התספורת (פה"מ נגעים יא,יא, כלאיים ט,ג). וּרְצוּעוֹת מִנְעָל וְסַנְדָּל. וכגון שיש צורת כלי עליהן, שאם לא כן הרי הן טהורות (ראה הלכות כלים כז,יא ובמל"מ שם). שֶׁיֵּשׁ בָּהֶן רֹחַב כַּגְּרִיס. כך שיכול להיראות בהם נגע כשיעור. וְאֵין צָרִיךְ לוֹמַר שְׁאָר הַכֵּלִים. המיטמאים במדרס הזב.
הַחֵמֶת וְהַתֻּרְמֵל. תיקי עור. נִרְאִין כְּדַרְכָּן. ואין צורך לפשוט את הכפלים ולהתיר את הקשרים וכיוצא בזה כדי לראות את הנגע שבהם. וּפוֹשֶׂה הַנֶּגַע מִתּוֹכָן לַאֲחוֹרֵיהֶן וּמֵאֲחוֹרֵיהֶן לְתוֹכָן. שאם הנגע פשה מבפנים החוצה או להיפך הרי זה פשיון.
ז. סָדִין הַמְקֻמָּט – מַפְשִׁיטִין אֶת קְמָטָיו וְרוֹאִין אֶת נִגְעוֹ.
ז. סָדִין הַמְקֻמָּט מַפְשִׁיטִין אֶת קְמָטָיו. שכך דרכו להיראות.
ח. הַשְּׁתִי וְהָעֵרֶב, בֵּין שֶׁל צֶמֶר בֵּין שֶׁל פִּשְׁתָּן – מִטַּמְּאִין בִּנְגָעִין מִיָּד מִשֶּׁיִּטָּווּ, אַף עַל פִּי שֶׁלֹּא לִבֵּן הַפִּשְׁתָּן וְלֹא שָׁלַק הַצֶּמֶר. וְכַמָּה יִהְיֶה בַּפְּקַעַת שֶׁל טָווּי וְתִּטַּמֵּא בִּנְגָעִים? כְּדֵי לֶאֱרֹג מִמֶּנָּה שָׁלֹשׁ עַל שָׁלֹשׁ שְׁתִי וָעֵרֶב, בֵּין שֶׁהָיְתָה כֻּלָּהּ שְׁתִי בֵּין שֶׁהָיְתָה כֻּלָּהּ עֵרֶב. הָיְתָה הַפְּקַעַת מְקֻבֶּצֶת מִחוּטִין פְּסוּקִין – אֵינָהּ מִטַּמְּאָה בִּנְגָעִים.
ח. הַשְּׁתִי וְהָעֵרֶב. חוטי השתי הם החוטים הדקים היוצרים את התשתית של האריג וחוטי הערב הם החוטים העבים יותר העוברים ביניהם. מִטַּמְּאִין בִּנְגָעִין מִיָּד מִשֶּׁיִּטָּווּ. בניגוד לשאר טומאות שאין החוטים מיטמאים בהן עד שיארגו כבגד (ראה הלכות כלים א,יא-יב). אַף עַל פִּי שֶׁלֹּא לִבֵּן הַפִּשְׁתָּן וְלֹא שָׁלַק הַצֶּמֶר. שדרכם היה ללבן ולבשל את הצמר והפשתן גם לאחר שנטוו (ראה תוספות שבת כז,ב). בַּפְּקַעַת שֶׁל טָווּי. פקעת החוטים. כְּדֵי לֶאֱרֹג מִמֶּנָּה שָׁלֹשׁ עַל שָׁלֹשׁ. אורך חוט שניתן לארוג ממנו אריג בשיעור שלוש על שלוש אצבעות (שיעור אריג המיטמא בנגעים, לעיל יב,י). בֵּין שֶׁהָיְתָה כֻּלָּהּ שְׁתִי בֵּין שֶׁהָיְתָה כֻּלָּהּ עֵרֶב. אף על פי שחוטי הערב עבים מחוטי השתי כך שהפקעת שלהם גדולה יותר, שיעורם שווה. מְקֻבֶּצֶת מִחוּטִין פְּסוּקִין. שאינם מחוברים זה לזה.
ט. שְׁתֵּי פְּקָעוֹת שֶׁהֵן מְעֹרוֹת זוֹ בָּזוֹ בְּחוּט, וְכֵן הַשְּׁתִי שֶׁמִּקְצָתוֹ לָפוּף עַל הַכֹּבֶד הָעֶלְיוֹנָה וּמִקְצָתוֹ לָפוּף עַל הַכֹּבֶד הַתַּחְתּוֹנָה, וְכֵן שְׁנֵי דַּפֵּי חָלוּק שֶׁהֵן מְעֹרוֹת בְּחוּט אֶחָד, וְנִרְאָה הַנֶּגַע בְּאֶחָד מֵהֶן – הַשֵּׁנִי טָהוֹר, אַף עַל פִּי שֶׁחוּט אֶחָד מְחֻבָּר בֵּינֵיהֶן. נִרְאָה הַנֶּגַע בְּנֶפֶשׁ הַמַּסֶּכֶת וּבַשְּׁתִי הָעוֹמֵד, אַף עַל פִּי שֶׁמִּקְצָת הַנֶּגַע בַּבֶּגֶד וּמִקְצָתוֹ בַּשְּׁתִי – הֲרֵי זֶה טָמֵא.
נִרְאָה הַנֶּגַע בַּשְּׁתִי הָעוֹמֵד לְבַדּוֹ – הָאָרִיג טָהוֹר. נִרְאָה בָּאָרִיג לְבַדּוֹ – הַשְּׁתִי הָעוֹמֵד טָהוֹר. נִרְאָה בַּסָּדִין – שׂוֹרֵף אֶת הַנִּימִין. נִרְאָה בַּנִּימִין – הַסָּדִין טָהוֹר. פָּשָׂה מִן הַנִּימִין לַסָּדִין – הַסָּדִין טָמֵא.
ט. מְעֹרוֹת. מחוברות. שֶׁמִּקְצָתוֹ לָפוּף עַל הַכֹּבֶד הָעֶלְיוֹנָה וכו'. שחוטי השתי המתוחים בין הקורה העליונה לתחתונה מלופפים על גבי כל אחת מהן כמה ליפופים. וְכֵן שְׁנֵי דַּפֵּי חָלוּק. שתי חתיכות בד שבשעה שגזרו אותן נשארו מחוברות בחוט (פה"מ נגעים יא,ט). וְנִרְאָה הַנֶּגַע בְּאֶחָד מֵהֶן. באחת מן הפקעות או באחד מליפופי השתי או באחד מדפי החלוק. הַשֵּׁנִי טָהוֹר אַף עַל פִּי שֶׁחוּט אֶחָד מְחֻבָּר בֵּינֵיהֶן. שאין דברים אלו נחשבים כמחוברים לעניין נגעים. נִרְאָה הַנֶּגַע בְּנֶפֶשׁ הַמַּסֶּכֶת וּבַשְּׁתִי הָעוֹמֵד. חוטי הערב שהוכנסו למארג חוטי השתי אך לא הודקו עדיין לאריג אלא רחוקים ממנו מעט נקראים נפש המסכת (פה"מ כלים כא,א), ומדובר כאן בכגון שהנגע נראה בהם ובחוטי השתי המתוחים בין הקורות. אַף עַל פִּי שֶׁמִּקְצָת הַנֶּגַע בַּבֶּגֶד… הֲרֵי זֶה טָמֵא. שהבגד שטרם נשלמה אריגתו (שהוא נפש המסכת) נחשב אחד עם חוטי השתי (פה"מ נגעים שם, וראה חזו"א נגעים א,כג).
הָאָרִיג טָהוֹר. שבניגוד לנפש המסכת האריג אינו נחשב יותר כחלק מן השתי העומד. הַנִּימִין. החוטים היוצאים מן הסדין.
י. חָלוּק שֶׁנִּרְאָה בּוֹ נֶגַע – מַצִּיל אֶת הָאִמְרָיוֹת שֶׁבּוֹ. אֲפִלּוּ הָיְתָה הָאִמְרָה צֶמֶר אוֹ פִּשְׁתִּים – מַצִּילָהּ, וְאֵינָהּ נִשְׂרֶפֶת.
י. הָאִמְרָיוֹת. קישוטים שבשפת הבגד.
יא. בֶּגֶד מֻסְגָּר שֶׁצְּבָעוֹ אוֹ מְכָרוֹ לְגוֹי – טָהוֹר. וְכֵן אִם נִתְעָרֵב בַּאֲחֵרִים – כֻּלָּם טְהוֹרִים. קְצָצוֹ וְעָשָׂהוּ מוֹכִין פָּחוֹת מִשָּׁלֹשׁ עַל שָׁלֹשׁ – טָהוֹר, וּמֻתָּר בַּהֲנָיָתוֹ. הָיְתָה בָּהֶן אַחַת שָׁלֹשׁ עַל שָׁלֹשׁ, וְנִרְאָה בָּהּ נֶגַע – הִיא לְבַדָּהּ טְמֵאָה.
יא. טָהוֹר. שהבגדים הצבועים ובגדי הגויים אינם מיטמאים בנגעים (לעיל יב,י, יג,ב) ואפילו בגד שהוסגר פוקעת טומאתו. קְצָצוֹ וְעָשָׂהוּ מוֹכִין. חתכו לחתיכות קטנות. וּמֻתָּר בַּהֲנָיָתוֹ. הואיל והוא טהור, שאילו היה טמא אפילו מוסגר בלבד אסור בהנאה (ספרא תזריע פרש' ה פי"ד הי"א).
יב. בֶּגֶד מֻחְלָט שֶׁנִּתְעָרֵב בַּאֲחֵרִים – כֻּלָּם טְמֵאִים, וְיִשָּׂרְפוּ, אֲפִלּוּ אֶחָד בְּכַמָּה אֲלָפִים. וְכֵן אִם קְצָצוֹ וְעָשָׂהוּ מוֹכִים – הֲרֵי הֵם טְמֵאִים, וְאָסוּר בַּהֲנָיָתָן.
יב. כֻּלָּם טְמֵאִים וְיִשָּׂרְפוּ אֲפִלּוּ אֶחָד בְּכַמָּה אֲלָפִים. שהבגד המוחלט כבר נזקק לטומאה ולפיכך ספקו טמא, בניגוד לבגד המוסגר שעוד לא נזקק לטומאה ולפיכך ספקו טהור (ר"ש נגעים יא,יב, וראה לעיל ו,ה).
יג. אֶחָד בֶּגֶד אוֹ כְּלִי עוֹר אוֹ שְׁתִי אוֹ עֵרֶב הַמֻּסְגָּר אוֹ הַמֻּחְלָט לְעִנְיַן טֻמְאָה – הֲרֵי הוּא אָב מֵאֲבוֹת הַטֻּמְאוֹת כְּאָדָם מְצֹרָע לְכָל דָּבָר: מְטַמֵּא בְּמַגָּע וּבְמַשָּׂא וּבְבִיאָה, וְעוֹשֶׂה מִשְׁכָּב וּמוֹשָׁב אֲפִלּוּ מִתַּחַת הָאֶבֶן.
כֵּיצַד? בֶּגֶד מְנֻגָּע אוֹ שְׁתִי אוֹ עֵרֶב אוֹ כְּלֵי עוֹר הַמְנֻגָּעִין, שֶׁהִכְנִיס מֵהֶן אֲפִלּוּ כַּזַּיִת לְבַיִת טָהוֹר – נִטְמָא כָּל אֲשֶׁר בַּבַּיִת, בֵּין אָדָם בֵּין כֵּלִים, וְנַעֲשׂוּ כֻּלָּם רִאשׁוֹן לַטֻּמְאָה. וְכֵן מִשְׁכָּב אוֹ מוֹשָׁב שֶׁהָיָה מֻנָּח תַּחַת הָאֶבֶן, וְהִנִּיחַ כַּזַּיִת מֵהֶן לְמַעְלָה מִן הָאֶבֶן – נִטְמָא הַמִּשְׁכָּב אוֹ הַמּוֹשָׁב.
יג. כְּאָדָם מְצֹרָע לְכָל דָּבָר וכו'. ראה לעיל י,יא-יב.
אֲפִלּוּ כַּזַּיִת. שיעור המטמא (לקמן הי"ד).
יד. מַטְלִית שֶׁיֵּשׁ בָּהּ שָׁלֹשׁ עַל שָׁלֹשׁ, אַף עַל פִּי שֶׁאֵין בָּהּ כַּזַּיִת, כֵּיוָן שֶׁנִּכְנַס רֻבָּהּ לְבַיִת טָהוֹר – טִמְּאַתּוּ. הָיוּ בָּהּ כַּמָּה זֵיתִים, כֵּיוָן שֶׁנִּכְנַס מִמֶּנָּה כַּזַּיִת לְבַיִת טָהוֹר – נִטְמָא.
אַף עַל פִּי שֶׁכָּל הַשִּׁעוּרִין הֲלָכָה לְמֹשֶׁה מִסִּינַי, הֲרֵי הוּא אוֹמֵר: "לְכָל נֶגַע הַצָּרַעַת וְלַנָּתֶק, וּלְצָרַעַת הַבֶּגֶד וְלַבָּיִת" (ויקרא יד,נד-נה) – הִקִּישׁ נִגְעֵי אָדָם לְנִגְעֵי בְּגָדִים וּבָתִּים; וְהִשְׁוָה הַמְּצֹרָע לַמֵּת, שֶׁנֶּאֱמַר: "אַל נָא תְהִי כַּמֵּת" (במדבר יב,יב) – מַה הַמֵּת בְּכַזַּיִת, אַף אֵלּוּ בְּכַזַּיִת.
יד. שֶׁנֶּאֱמַר אַל נָא תְהִי כַּמֵּת. כך נאמר על מרים שהייתה מצורעת. מַה הַמֵּת בְּכַזַּיִת. ראה הלכות טומאת מת ב,א-ב.
טו. בְּגָדִים הַמְנֻגָּעִין – מְשַׁלְּחִין אוֹתָן חוּץ לָעִיר, בֵּין שֶׁהָיְתָה מֻקֶּפֶת חוֹמָה בֵּין שֶׁאֵינָהּ מֻקֶּפֶת; וְזֶה חֹמֶר בַּבְּגָדִים מִבָּאָדָם.
טו. וְזֶה חֹמֶר בַּבְּגָדִים מִבָּאָדָם. שהאדם אינו משולח אלא מעיירות המוקפות חומה (לעיל י,ז).

תקציר הפרק 

פרק י"ג הלכות טומאת צרעת

טומאת הבגדים
הבגד הנטמא: בגד לבן העשוי לפחות בחציו מצמר רחלים או מפשתן, או פקעת שלהם, והם בבעלות יהודי. וכן כלים מעור מעובד.
דין בגד שנצטרע לענין טומאה, כדין אדם שנצטרע כדי לטמא במגע, משא, משכב, מושב וכניסה לבית.
בגד טמא יוצא מחוץ לעיר.

שיעור שמע עם הרב חיים סבתו 

מושג מן הפרק 

Play Video

שהוזהרנו לא לקחת את קן העוף בכללותו – האם והבנים, בשעת הצייד

(ספר המצוות – לא תעשה שו)

שנצטווינו לשלח את הקן

(ספר המצוות – עשה קמח)

55תורה שבכתב 

כִּי יִקָּרֵא קַן צִפּוֹר לְפָנֶיךָ בַּדֶּרֶךְ בְּכָל עֵץ אוֹ עַל הָאָרֶץ אֶפְרֹחִים אוֹ בֵיצִים וְהָאֵם רֹבֶצֶת עַל הָאֶפְרֹחִים אוֹ עַל הַבֵּיצִים לֹא תִקַּח הָאֵם עַל הַבָּנִים. שַׁלֵּחַ תְּשַׁלַּח אֶת הָאֵם וְאֶת הַבָּנִים תִּקַּח לָךְ לְמַעַן יִיטַב לָךְ וְהַאֲרַכְתָּ יָמִים

(דברים כב, ו-ז)

 

תורה שבעל פה 

בכיבוד אב ואם כתיב: "לְמַעַן יַאֲרִיכֻן יָמֶיךָ וּלְמַעַן יִיטַב לָךְ", ובשילוח הקן כתיב: "לְמַעַן יִיטַב לָךְ וְהַאֲרַכְתָּ יָמִים". הרי שאמר לו אביו: 'עלה לבירה והבא לי גוזלות', ועלה לבירה ושילח את האם ונטל את הבנים, ובחזרתו נפל ומת – היכן טובת ימיו של זה, והיכן אריכות ימיו של זה?! – אלא, "לְמַעַן יִיטַב לָךְ" – לעולם שכולו טוב, ו"לְמַעַן יַאֲרִיכֻן יָמֶיךָ" – לעולם שכולו ארוך

(קידושין לט ע"ב)

רגע לנשמה 

מקיימים ומתעמקים

// הרב ראובן גנזל, מנהל חינוכי וסגן ראש אולפנית 'ישורון'

מחלוקת עתיקת יומין היא האם יש או אין טעם למצוות (ראו לעיל שו"ת על מצוה 205). מצות שילוח הקן היא מקרה מבחן לעניין זה. מצד אחד כתוב במשנה (ברכות ה, ג): "האומר על קן צפור יגיעו רחמיך... משתקין אותו", כלומר אין להסביר שמצוות שילוח הקן נובעת מרחמי ה' על האם או הגוזלים "מפני שעושה מידותיו של הקב"ה רחמים, ואינם אלא גזרות" (ברכות לג ע"ב)‏. ומכאן שיש להתייחס אל המצוות כאל גזרת מלך, וגדלות האדם נבחנת בקבלתו את מרות מלך מלכי המלכים אפילו במצוות שטעמן אינו גלוי. 

מאידך, במדרש (דברים רבה ו, א) מובא: "כשם שרחמיו של הקב"ה על האדם, כך רחמיו על הבהמה. מנין? שנאמר: וּמִיּוֹם הַשְּׁמִינִי וָהָלְאָה יֵרָצֶה לְקָרְבַּן אִשֶּׁה לַה'(ויקרא כב, כז). ולא עוד אלא שאמר הקב"ה: אֹתוֹ וְאֶת בְּנוֹ לֹא תִשְׁחֲטוּ בְּיוֹם אֶחָד (שם, כח). וכשם שנתן הקב"ה רחמים על הבהמה כך נתמלא רחמים על העופות. מנין? שנאמר: כִּי יִקָּרֵא קַן צִפּוֹר לְפָנֶיךָ (דברים כב, ו)". ומכאן שיש לתת טעם למצוות, וטעמה של מצוות שילוח הקן היא רחמים על הציפור.

נעשה ונשמע

נראה שיישובם של דברים כך הוא: את המצוות אנו מקיימים מעצם היותנו עבדי ה' ולא בגלל טעמן. מבינים או לא מבינים, מתחברים או לא מתחברים – לא משנה, קודם כל מקיימים. "כֹּל אֲשֶׁר דִּבֶּר ה' נַעֲשֶׂה" (שמות יט, ח). אולם עבד 'רציני' מנסה גם להבין את מחשבות אדונו, כשם שבן מנסה לפענח את כוונות אביו. אנו סומכים על ריבונו של עולם, מאמינים בו, ומקיימים את מצוותיו ללא תנאי, אך אנו גם משתוקקים לחדור לעומקם של דברים, לרצונות הכמוסים העומדים מאחורי הציוויים. הדרכת חז"ל אפוא היא: קיימו את דבר ה' מעצם היותם דבר ה' ומצוותו, אך נסו גם להבין מקצת מגודל ועומק חוכמתו האין סופית.

טעימה מן החכמה האלוקית

טעמים רבים ניתנו למצוות שילוח הקן. יש שסברו שמצוה זו נועדה לחנך את ישראל לדבוק במידת הרחמים (רמב"ן וספר החינוך). יש מי שהסביר שמצוה זו מחנכת את האדם שלא לנצל לרעה תכונות טובות של אחרים, כגון שלא לנצל את רחמנות האם על בניה כדי לצוד אותה ולאוכלה (הנצי"ב מוואלוז'ין). ויש מי שהבין שמטרת מצוה זו לחזק את המשפחה היהודית, שמתוך שנרכוש כבוד לאם המרחפת על הקן כך נלמד לכבד את האימהות בישראל המסוככות ודואגות ל"אפרוחים" שבביתן (רש"ר הירש). ובזוהר הקדוש מבואר שעיקרה של מצוה זו הוא לעורר רחמי שמים על ישראל בזמן שאם הגוזלים מבקשת רחמים על צרתה (תיקוני זוהר, כג כ"א).

הסברים אלו ועוד אחרים מסייעים לנו להתחבר במעט לעומק החכמה האלוקית, אך לא בזאת אנו תולים את עשייתנו. בין כך ובין כך אנו מקיימים את המצווה כי עבדי ה' נאמנים אנו, אלא שמנסים אנו גם לצלול לעומק המצווה כדי להוסיף נדבך בקיומה. יהי רצון שנתחזק להיות כעבדים המקיימים את רצון ה' ומצוותיו, ומתוך כך נזכה גם להבין את עומק מחשבות אבינו שבשמים.

להבין שאני לא מבין

כשחייל מתגייס, בתקופה הראשונה בצבא הוא נדרש לבצע כל מיני מטלות שיכולות להיראות לא כל כך מובנות ואפילו מיותרות.

למשל, לנקות את חפציו שוב ושוב כשהוא נמצא ב"שטח".

החייל נדרש לנקות את נשקו באופן הטוב ביותר (ואף נבדק על כך), למרות שזמן קצר לאחר מכן הוא מתלכלך שוב.

החייל יכול לחשוב לעצמו: "למה המפקד דורש ממני לעשות כך, הרי זו עבודה לחינם?"

לפי הבנת החייל מטרת הניקיון היא שהנשק יהיה נקי.

אכן, על פי מטרה זו, פעמים רבות פחות שייך להתאמץ ולנקות.

אך, יש עוד סיבות למה החייל נדרש לכך.

אחת הסיבות היא על מנת להרגיל אותו לניקיון באופן כללי, גם אם עתה הניקיון אינו משמעותי, וכאשר יחזור החייל על הפעולה שוב ושוב, תיכנס לו למודעות חשיבות הניקיון.

סיבה נוספת, פסיכולוגית, היא להרגיל את החייל לפעולות קבועות מידי יום, הנותנות לו יציבות וסדר יום.

לפיכך לעיתים רבות נדרש החייל למשימות אלה, גם אם אין הוא מבינן.

הגמרא במסכת ברכות אומרת, שאדם שמתפלל "על קן ציפור יגיעו רחמיך", כלומר שרחמי ה' מגיעים עד קן של ציפורים, שהרי הוא ציווה לשלח את האם על הבנים טרם לקיחתם על מנת שלא תצטער - משתיקים אותו. ומדוע? מאחר ש"עושה מידותיו של הקב"ה רחמים, ואינן אלא גזירות".

כלומר, גם אם אנו חושבים שהסיבה לשלח את האם על הבנים היא רחמים, אין לנו להסתפק בכך, כי אסור לנו לשבח את ה' רק  על פי הבנתנו את המצוות. 

ישנן שכבות שונות של הסברים במצוות.

יש הסברים שקל לנו להבין, יש כאלו יותר עמוקים, ויש כאלו שאין ביכולתנו להשיג כלל, אלא רק ה' יודע מהן טעמן.

גם כאשר אנו מחפשים טעמים למצוות, כפי שה' אכן רוצה שנעשה, אנו חייבים לזכור שהם לפי הבנת שכלנו. טעמים, כשמם כן הם, נותנים טעם למצוות, אשר גורם לנו לקיים אותן בחשק, בדומה לטעם באוכל שגורם לנו לאכול אותו.

אך עלינו לזכור שבסופו של דבר, הטעם האמיתי למצוות נמצא אצל ה' בלבד. רק הוא יודע אותו. וממילא הסיבה האמיתית שאנו מקיימים את המצוות היא כי כך ה' ציווה. ה' גזר עלינו. ואנו עושים זאת ביראה ובשמחה - מתוך הבנה שזה ציווי המלך, ושזה הכי טוב בשבילנו.

שילוח הקן לצורך מצוה בלבד

ראיתי על העץ קן של יונים וביצים, ואין לי שום צורך בביצי היונים. האם ראוי שאשלח את האם ואקח את הביצים בשביל לקיים את המצוה, או שמא אני סתם מתאכזר אליה?

יש בזה מחלוקת גדולה. בשו"ת חוות יאיר (הרב יאיר בכרך, סי' סז) כתב שהמוצא קן ציפור חייב לקיים מצות שילוח הקן גם אם אינו צריך לאפרוחים או לביצים. והביא את דברי הזוה"ק (תיקוני זוהר, כג ע"א) שמצות שילוח הקן מעוררת רחמים גדולים על ישראל, וכפי שפירש רבי יהונתן אייבשיץ בספר 'יערות דבש' (ח"ב, דרוש ו) שכשהאם נשלחת מבניה ומצטערת, לוקח אותה המלאך לפני הקב"ה ואומר לו: כך הוא צערה של כנסת ישראל שגלתה מעל בניה ולא מצאה מנוח, והקב"ה מתמלא רחמים על ישראל. ובספר 'משנת חכמים' (הל' יסודי התורה) כותב שמי שרואה קן ציפור ואינו מטריח עצמו לשלח את האם, מענישים אותו ב'עידן ריתחא'.

אולם בשו"ת חכם צבי (סי' פג) כתב שמצות שילוח הקן היא רשות, שאם ירצה את הבנים - ייקחם, ואם לא ירצה - לא ייקח. וגדולה מזאת כתב החתם סופר (או"ח סי' ק) שאין מצוה  לשלח את האם אלא בשעה שהוא מעוניין להשתמש באפרוחים או בביצים, אך אם אינו צריך להם, לא די שאינו מקיים מצוה אלא אדרבה הרי הוא מתאכזר עליה ועובר על איסור צער בעלי חיים. וכן כתב בשו"ת משנה הלכות (חי"ב, סי' רכג) שכל מה שציוותה התורה לשלח את האם הוא משום שהאדם צריך לביצים או לאפרוחים ולא רצתה התורה לגרום צער לאם, אבל כאשר אינו צריך להם כלל - "מי התיר לו לצער את האם?!".

ורבותינו המקובלים כתבו (ראו, למשל, הקדמה לספר 'חרדים', לר' אלעזר אזכרי) שכל אדם חייב לקיים את כל המצוות שיש ביכולתו לקיים, ואם התרשל בקיום אחת מן המצוות, נשמתו עתידה לחזור בגלגול, כדי להשלים את קיום המצוה החסרה. ומטעם זה ראוי היה שכל אדם ישתדל לחפש קן ציפור, כדי לקיים מצות שילוח הקן לפחות פעם אחת בחייו. אולם למעשה, רבים מגדולי התורה לא נהגו להדר ולחפש אחר מצוה זו, מפני שסברו כדעת החת"ס הנ"ל שכאשר אינו צריך את הביצים או האפרוחים - אינו ראוי להתאכזר ולצער את האם  ולשלח אותה מעל בניה (שו"ת משנה הלכות, חי"ב סי' רכ"ג וחט"ז סי' ק"ד; שו"ת באהלה של תורה, ח"ה, סי' ע"ז).