הרמב"ם היומי 
כל התורה על יד אחת
חיפוש ביד החזקה
חיפוש בספר המצוות
גיל
חיפוש מורחב
הרמב"ם היומי 
המצווה היומית 
מגזין לנשמה 
כל התורה על יד אחת
חיפוש ביד החזקה
חיפוש בספר המצוות
גיל
חיפוש מורחב

למה דווקא הרמב"ם היומי?

הרמב"ם, רבי משה בן מימון או בכינויו "הנשר הגדול" היה מגדולי הפוסקים בכל הדורות, מחשובי הפילוסופים בימי הביניים, איש אשכולות, מדען, רופא, חוקר, מנהיג ומהרבנים החשובים והנערצים ביותר ביהדות. עליו נאמר "ממשה עד משה לא קם כמשה"‏.
לימוד רמב"ם יומי היא תכנית יחודית שפותחה כדי לאפשר לכלל הציבור להקיף וללמוד את כל התורה כולה באמצעות ספר הרמב"ם. 

'היד החזקה' של הרמב"ם הוא הספר היחיד בכל ארון הספרים היהודי שמקיף את כל חלקי התורה בשלמות מצד אחד ובאופן תמציתי וקצר מצד שני.
תכנית הרמב"ם היומי מתאימה לכל אחד, צעיר ומבוגר, תלמיד חכם ובעל עסק, אשכנזי וספרדי. ממש לכולם! ספר 'משנה תורה' כולל בדיוק 1,000 פרקים, כך שהתכנית מסתיימת בקצת פחות משלוש שנים.

היוזמה היא של תלמידי חכמים מהציונות הדתית, רבנים דתיים לאומיים מישיבת ההסדר מעלה אדומים. את התכנית מוביל הרב חיים סבתו מראשי ישיבת ההסדר, שבעצמו מעביר את שיעור הלימוד היומי בוידאו לכלל המנויים.

הרמב"ם היומי  במספרים

1
פרקים ביד החזקה ברמב"ם
1
מצוות בספר המצוות
1 +
לומדי הרמב"ם היומי
1 +
בתי ספר לומדים הרמב”ם

קצת על הרמב"םרבינו משה בן מימון

חייו של הרמב"ם – רבינו משה בן מימון נולד בקורדובה בספרד בשנת ד תתצ"ח, למשפחת דיינים מפורסמת. היה מגדולי הפוסקים בכל הדורות, מחשובי הפילוסופים בימי הביניים, איש אשכולות, מדען, רופא, חוקר ומנהיג. אחד האישים החשובים והנערצים ביותר ביהדות. עליו נאמר "ממשה עד משה לא קם כמשה"‏ והוא הוכתר בכינוי "הנשר הגדול".
חיבוריו ויצירותיו:
חיבורים רבים חיבר הרמב"ם ובמגוון תחומים. המפורסמים שבהם:

פירוש המשנה – אותו חיבר הרמב"ם בגיל צעיר ומשולבות בו 3 הקדמות:

  • "הקדמה למשנה" – הקדמה לפרק חלק והקדמה למסכת אבות הידועה בשמה- "שמונה פרקים"
  • "משנה תורה" – ספרו ההלכתי המכונה "היד החזקה" על שם 14 חלקיו, אשר מקיף את כל תחומי ההלכה היהודית.
  • "ספר המצוות" – ספר זה מגדיר כללים למניה נכונה של מצוות התורה ומפרט אותם.

כמו כן הוציא את: מילות ההיגיון- העוסק בלוגיקה, מורה נבוכים- עניני אמונה והמחשבה היהודית.
בתחום הרפואה- 11 חיבורים רפואיים לרמב"ם.

פטירתו ומקום קבורתו: הרמב"ם נפטר בגיל 69 בפוּסטאט (קהיר העתיקה) שבמצרים בכ' בטבת ד'תתקס"ה (13 בדצמבר 1204). מקום קבורתו בטבריה.

שיעור וידאו עם הרב חיים סבתו 

Play Video

פרק י"א, הלכות ביכורים, ספר זרעים

הפרק המלא 

ביאורו של הרב עדין שטיינזלץ

א. מִצְוַת עֲשֵׂה לִפְדּוֹת כָּל אִישׁ מִיִּשְׂרָאֵל בְּנוֹ שֶׁהוּא בְּכוֹר לְאִמּוֹ הַיִּשְׂרְאֵלִית, שֶׁנֶּאֱמַר: "כָּל פֶּטֶר רֶחֶם לִי" (שמות לד,יט), וְנֶאֱמַר: "אַךְ פָּדֹה תִפְדֶּה אֵת בְּכוֹר הָאָדָם" (במדבר יח,טו).
א. שֶׁהוּא בְּכוֹר לְאִמּוֹ. אף אם אינו בכור לאביו (פה"מ בכורות ח,א). כָּל פֶּטֶר רֶחֶם לִי. כל ולד שפותח את הרחם לראשונה, שייך לי. ועל ידי הפדיון נעשה ברשות עצמו.
ב. וְאֵין הָאִשָּׁה חַיֶּבֶת לִפְדּוֹת אֶת בְּנָהּ, שֶׁהַחַיָּב לִפְדּוֹת אֶת עַצְמוֹ הוּא שֶׁחַיָּב לִפְדּוֹת אֶת בְּנוֹ.
עָבַר הָאָב וְלֹא פָּדָהוּ – כְּשֶׁיַּגְדִּיל הוּא יִפְדֶּה אֶת עַצְמוֹ.
ב. שֶׁהַחַיָּב לִפְדּוֹת אֶת עַצְמוֹ. והבת אינה חייבת בפדיון שנאמר "בכור בניך תתן לי" (שמות כב,כח) – בניך ולא בנותיך (בבלי קידושין כט,א).
ג. הָיָה הוּא לִפְדּוֹת וּבְנוֹ לִפְדּוֹת – יִפְדֶּה אֶת עַצְמוֹ תְּחִלָּה וְאַחַר כָּךְ יִפְדֶּה אֶת בְּנוֹ. וְאִם אֵין לוֹ אֶלָּא כְּדֵי פִּדְיוֹן אֶחָד – יִפְדֶּה עַצְמוֹ.
ד. הָיָה בְּנוֹ לִפְדּוֹת וְהִגִּיעַ עֵת לַעֲלוֹת לָרֶגֶל, וְאֵין לוֹ כְּדֵי זֶה וְלָזֶה – פּוֹדֶה אֶת בְּנוֹ וְאַחַר כָּךְ עוֹלֶה לָרֶגֶל, שֶׁנֶּאֱמַר: "כֹּל בְּכוֹר בָּנֶיךָ תִּפְדֶּה" (שמות לד,כ), וְאַחַר כָּךְ: "וְלֹא יֵרָאוּ פָנַי רֵיקָם" (שם).
ד. וְלֹא יֵרָאוּ פָנַי רֵיקָם. ציווי זה מתייחס לעלייה לרגל, שהעולה צריך להביא קרבן (הלכות חגיגה א,א).
ה. הַפּוֹדֶה אֶת בְּנוֹ מְבָרֵךְ: 'אֲשֶׁר קִדְּשָׁנוּ בְּמִצְווֹתָיו וְצִוָּנוּ עַל פִּדְיוֹן הַבֵּן', וְחוֹזֵר וּמְבָרֵךְ 'שֶׁהֶחֱיָנוּ', וְאַחַר כָּךְ נוֹתֵן הַפִּדְיוֹן לַכֹּהֵן. וְאִם פָּדָה עַצְמוֹ – מְבָרֵךְ: 'לִפְדּוֹת הַבְּכוֹר', וּמְבָרֵךְ 'שֶׁהֶחֱיָנוּ'.
ו. מִצְוָה זוֹ נוֹהֶגֶת בְּכָל מָקוֹם וּבְכָל זְמַן. וּבְכַמָּה פּוֹדֵהוּ? בְּחָמֵשׁ סְלָעִים, שֶׁנֶּאֱמַר: "וּפְדוּיָו מִבֶּן חֹדֶשׁ תִּפְדֶּה" וכו' (במדבר יח,טז) – בֵּין בְּכֶסֶף בֵּין בְּשָׁוֶה כֶּסֶף מִן הַמִּטַּלְטְלִין שֶׁגּוּפָן מָמוֹן כְּעִנְיַן הַשְּׁקָלִים. לְפִיכָךְ אֵין פּוֹדִין בְּקַרְקָעוֹת, וְלֹא בַּעֲבָדִים, מִפְּנֵי שֶׁהֵן כְּקַרְקָעוֹת, וְלֹא בִּשְׁטָרוֹת, לְפִי שֶׁאֵין גּוּפָן מָמוֹן. וְאִם פָּדָה בָּהֶן – אֵינוֹ פָּדוּי.
ו. בְּחָמֵשׁ סְלָעִים. כסף צרוף במשקל 1920 שעורות (ראה הלכות עירובין א,יב), כ-96 גרם. וּפְדוּיָו מִבֶּן חֹדֶשׁ תִּפְדֶּה. והמשך הפסוק: "בערכך כסף חמשת שקלים בשקל הקדש". בְּשָׁוֶה כֶּסֶף וכו'. חפץ שיש לו ערך כספי. וְלֹא בַּעֲבָדִים מִפְּנֵי שֶׁהֵן כְּקַרְקָעוֹת. בעבדים כנעניים נאמר לשון נחלה ואחוזה (ראה ויקרא כה,מו) כקרקעות (הלכות גנבה ב,ב). וְלֹא בִּשְׁטָרוֹת לְפִי שֶׁאֵין גּוּפָן מָמוֹן. אם אדם אחר חייב לאב סכום כסף, האב אינו יכול לפדות את בנו על ידי נתינת שטר החוב לכהן (אף שהכהן יוכל לקבל כסף באמצעות השטר), כיוון שהשטר עצמו חסר ערך כספי ומשמש רק לצורך הוכחה (ראה הלכות טוען ונטען ה,א).
ז. כָּתַב לַכֹּהֵן שְׁטַר חוֹב שֶׁהוּא חַיָּב לוֹ חָמֵשׁ סְלָעִים – חַיָּב לִתֵּן לוֹ, וּבְנוֹ אֵינוֹ פָּדוּי. נָתַן לוֹ כְּלִי שֶׁאֵינוֹ שָׁוֶה בַּשּׁוּק חָמֵשׁ סְלָעִים, וְקִבְּלוֹ הַכֹּהֵן בְּחָמֵשׁ סְלָעִים – הֲרֵי בְּנוֹ פָּדוּי. נָתַן חָמֵשׁ סְלָעִים לַעֲשָׂרָה כֹּהֲנִים, בֵּין בְּבַת אַחַת בֵּין בָּזֶה אַחַר זֶה – יָצָא.
ז. חַיָּב לִתֵּן לוֹ. שהרי התחייב על כך. וּבְנוֹ אֵינוֹ פָּדוּי. אפילו לאחר שנתן, גזרה שמא יאמרו שמותר לפדות בשטרות (בבלי בכורות נא,ב). וְקִבְּלוֹ הַכֹּהֵן בְּחָמֵשׁ סְלָעִים. הכהן אמר שבשבילו כלי זה שווה חמש סלעים. בֵּין בְּבַת אַחַת. כגון שהניח לפניהם חמש סלעים והלך (רש"י בכורות נא,ב). בֵּין בָּזֶה אַחַר זֶה. כגון שנתן לכל כהן סלע או חצי סלע.
ח. רָצָה הַכֹּהֵן לְהַחֲזִיר לוֹ הַפִּדְיוֹן – מַחֲזִיר. וְלֹא יִתֵּן הוּא לוֹ וְדַעְתּוֹ שֶׁיַּחֲזִיר. וְאִם עָשָׂה כֵּן, וְהֶחֱזִיר לוֹ – אֵין בְּנוֹ פָּדוּי, עַד שֶׁיִּגְמֹר בְּלִבּוֹ לִתֵּן לוֹ מַתָּנָה גְּמוּרָה, וְאִם רָצָה הַכֹּהֵן אַחַר כָּךְ לְהַחֲזִיר, יַחֲזִיר. וְכֵן אִם פֵּרֵשׁ וְנָתַן לוֹ עַל מְנַת לְהַחֲזִיר – הֲרֵי בְּנוֹ פָּדוּי.
ח. רָצָה הַכֹּהֵן לְהַחֲזִיר לוֹ הַפִּדְיוֹן מַחֲזִיר. שהרי כסף הפדיון שייך לכהן ורשאי ליתנו למי שרוצה. וְלֹא יִתֵּן הוּא לוֹ וְדַעְתּוֹ שֶׁיַּחֲזִיר. לא ייתן האב מתוך כוונה במחשבתו שהכהן יחזיר לו, שאז המתנה אינה גמורה. אִם פֵּרֵשׁ וְנָתַן לוֹ עַל מְנַת לְהַחֲזִיר הֲרֵי בְּנוֹ פָּדוּי. במקרה זה, האב גמר בלבו לתת מתנה גמורה לזמן מסוים, ומתנה כזו נחשבת מתנה (הלכות זכייה ומתנה ג,ט).
ט. כֹּהֲנִים וּלְוִיִּם פְּטוּרִין מִפִּדְיוֹן הַבֵּן מִקַּל וָחֹמֶר: אִם פָּטְרוּ שֶׁל יִשְׂרָאֵל בַּמִּדְבָּר, דִּין הוּא שֶׁיִּפְטְרוּ עַצְמָן.
ט. אִם פָּטְרוּ שֶׁל יִשְׂרָאֵל בַּמִּדְבָּר וכו'. במדבר פדו את הבכורות על ידי שלקחו במקומם את הלוויים (ראה במדבר ג,מ-נא), ונמצא שקדושת הלוי הפקיעה את קדושת בכור ישראל, וכל שכן שקדושת לוי מפקיעה את קדושת הבכורה כאשר הוא עצמו בכור (פה"מ בכורות א,א).
י. יִשְׂרְאֵלִי הַבָּא מִן הַכֹּהֶנֶת וּמִן הַלְּוִיָּה – פָּטוּר, שֶׁאֵין הַדָּבָר תָּלוּי בָּאָב אֶלָּא בָּאֵם, שֶׁנֶּאֱמַר: "פֶּטֶר רֶחֶם בְּיִשְׂרָאֵל" (שמות יג,ב, ושם: פֶּטֶר כָּל רֶחֶם בִּבְנֵי יִשְׂרָאֵל, וראה במדבר ג,יב).
י. שֶׁאֵין הַדָּבָר תָּלוּי בָּאָב אֶלָּא בָּאֵם. שחיוב פדיון חל רק על בכור לאמו (כדלעיל ה"א). רֶחֶם בְּיִשְׂרָאֵל. ולא רחם של בת שבט לוי.
יא. לְוִיָּה הַמְעֻבֶּרֶת מִגּוֹי – בְּנָהּ פָּטוּר. וְכֹהֶנֶת הַמְעֻבֶּרֶת מִגּוֹי – בְּנָהּ חַיָּב, שֶׁהֲרֵי נִפְסְלָה אִמּוֹ מִן הַכְּהֻנָּה בִּבְעִילַת הַגּוֹי.
יא. נִפְסְלָה אִמּוֹ מִן הַכְּהֻנָּה בִּבְעִילַת הַגּוֹי. הלכות איסורי ביאה יח,ג.
יב. כֹּהֵן שֶׁנּוֹלַד לוֹ בֵּן חָלָל: מֵת הָאָב בְּתוֹךְ שְׁלֹשִׁים יוֹם – הַבֵּן חַיָּב לִפְדּוֹת אֶת עַצְמוֹ, שֶׁלֹּא זָכָה הָאָב בְּפִדְיוֹנוֹ; מֵת הָאָב אַחַר שְׁלֹשִׁים יוֹם – אֵין הַבֵּן חַיָּב לִפְדּוֹת אֶת עַצְמוֹ, שֶׁהֲרֵי זָכָה הָאָב בְּפִדְיוֹנוֹ.
יב. כֹּהֵן שֶׁנּוֹלַד לוֹ בֵּן חָלָל. בן מאישה האסורה לכהנים (ראה הלכות איסורי ביאה יט,ג), והבן נפסל לכהונה וחייב בפדיון. בְּתוֹךְ שְׁלֹשִׁים יוֹם. לפני שהגיע הזמן שבו הבן מתחייב בפדיון (כדלקמן הי"ז). שֶׁהֲרֵי זָכָה הָאָב בְּפִדְיוֹנוֹ. כאשר הבן הגיע לגיל שלושים יום, חלה על האב חובת פדיונו, ומאחר שהאב עצמו כהן אינו צריך לתת חמש סלעים לכהן אחר, נמצא שהבן פדוי (והפרשת כסף הפדיון אינה מעכבת "שהמתנות הראויות להתרם כמו שהורמו הן, אף על פי שעדיין לא הורמו" – הלכות מעשר ו,כא).
יג. הַשִּׁפְחָה שֶׁנִּשְׁתַּחְרְרָה וְנָכְרִית שֶׁנִּתְגַּיְּרָה כְּשֶׁהֵן מְעֻבָּרוֹת, וְיָלְדוּ, אַף עַל פִּי שֶׁהוֹרָתוֹ שֶׁלֹּא בִּקְדֻשָּׁה, הוֹאִיל וְנוֹלַד בִּקְדֻשָּׁה – חַיָּב, שֶׁנֶּאֱמַר: "פֶּטֶר רֶחֶם בְּיִשְׂרָאֵל" (שם), וַהֲרֵי פָּטְרָה רֶחֶם בְּיִשְׂרָאֵל. אֵין יָדוּעַ אִם קֹדֶם שֶׁנִּתְגַּיְּרָה יָלְדָה אוֹ אַחַר שֶׁנִּתְגַּיְּרָה יָלְדָה – הַמּוֹצִיא מֵחֲבֵרוֹ עָלָיו הָרְאָיָה.
יג. הַשִּׁפְחָה שֶׁנִּשְׁתַּחְרְרָה. שפחה כנענית, שמשעת שחרורה נעשית ישראלית לכל דבר (הלכות איסורי ביאה יג,יב). שֶׁהוֹרָתוֹ שֶׁלֹּא בִּקְדֻשָּׁה. שאמו הרתה לפני שנעשתה ישראלית. וַהֲרֵי פָּטְרָה רֶחֶם בְּיִשְׂרָאֵל. פתיחת הרחם של האישה (הלידה), שהיא השלב הקובע, הייתה לאחר שהאישה התגיירה כאשר הייתה כבר בכלל ישראל. הַמּוֹצִיא מֵחֲבֵרוֹ עָלָיו הָרְאָיָה. הכהן צריך להביא ראיה שהתגיירה לפני הלידה, ואם אין לו ראיה, כסף הפדיון נשאר בבעלות הבכור.
יד. הַנָּכְרִית וְהַשִּׁפְחָה שֶׁיָּלְדוּ, וְאַחַר כָּךְ נִתְגַּיְּרוּ וְנִשְׁתַּחְרְרוּ וְיָלְדוּ וָלָד אַחֵר – הֲרֵי זֶה פָּטוּר, שֶׁנֶּאֱמַר: "פֶּטֶר רֶחֶם" (שמות לד,יט ועוד), וְאֵין זֶה פֶּטֶר רֶחֶם. וְכֵן הַבָּא אַחַר הַנְּפָלִים: כָּל נֵפֶל שֶׁאִמּוֹ טְמֵאָה לֵידָה – הַבָּא אַחֲרָיו אֵינוֹ פֶּטֶר רֶחֶם; וְכָל נֵפֶל שֶׁאֵין אִמּוֹ טְמֵאָה לֵידָה, כְּגוֹן הַמַּפֶּלֶת כְּמִין דָּגִים וַחֲגָבִים אוֹ הַמַּפֶּלֶת יוֹם אַרְבָּעִים וְכַיּוֹצֵא בָּהֶן – הַבָּא אַחֲרָיו בְּכוֹר לַכֹּהֵן, וְחַיָּב לִפְדּוֹת.
יד. הַבָּא אַחַר הַנְּפָלִים. בכור שנולד לאחר שההיריון הקודם של אמו הסתיים בהפלה. נֵפֶל שֶׁאִמּוֹ טְמֵאָה לֵידָה. נפל שהפלתו נחשבת כלידה לעניין טומאת יולדת (שהיא כנידה למרות שלא ראתה דם – הלכות איסורי ביאה י,א; ובהמשך הפרק שם מפורט איזה נפל מטמא טומאת לידה). כְּמִין דָּגִים וַחֲגָבִים. חתיכות בשר שאין בהן צורת פנים של אדם. יוֹם אַרְבָּעִים. להריונה.
טו. חֻתַּךְ הָעֻבָּר בְּמֵעֶיהָ וְהוֹצִיאוֹ אֵבֶר אֵבֶר – הַבָּא אַחֲרָיו אֵינוֹ פֶּטֶר רֶחֶם. בֶּן שְׁמוֹנָה חֳדָשִׁים שֶׁהוֹצִיא רֹאשׁוֹ וְהוּא חַי וְהֶחֱזִירוֹ וּמֵת, וְכֵן בֶּן תִּשְׁעָה שֶׁמֵּת וְיָצָא רֹאשׁוֹ וְהֻחְזַר, וְאַחַר כָּךְ יָצָא אָחִיו וְיָלְדָה – זֶה שֶׁיָּלְדָה אֵינוֹ פֶּטֶר רֶחֶם, שֶׁהֲרֵי נִפְטַר בְּרֹאשׁוֹ שֶׁל רִאשׁוֹן. וּמִשֶּׁתֵּצֵא פַּדַּחְתּוֹ פּוֹטֵר הַבָּא אַחֲרָיו.
טו. חֻתַּךְ הָעֻבָּר וכו'. עובר שהיה חתוך לאיברים, וכך יצא מאמו. בֶּן שְׁמוֹנָה חֳדָשִׁים… וְכֵן בֶּן תִּשְׁעָה שֶׁמֵּת וכו'. במקרים אלו מדובר בעובר שהוציא את ראשו לפני אחיו התאום, ולאחר מכן החזיר ראשו בחזרה ואחיו יצא לפניו. וּמִשֶּׁתֵּצֵא פַּדַּחְתּוֹ וכו'. הוצאת המצח דינה כהוצאת הראש.
טז. יוֹצֵא דֹּפֶן וְהַבָּא אַחֲרָיו כְּדַרְכּוֹ – שְׁנֵיהֶן פְּטוּרִין: הָרִאשׁוֹן לְפִי שֶׁלֹּא יָצָא מִן הָרֶחֶם, וְהַשֵּׁנִי מִפְּנֵי שֶׁקְּדָמוֹ אַחֵר.
טז. יוֹצֵא דֹּפֶן. בכור שנולד בניתוח קיסרי. וְהַבָּא אַחֲרָיו כְּדַרְכּוֹ. הבן השני נולד בלידה רגילה. שֶׁלֹּא יָצָא מִן הָרֶחֶם. שלא יצא דרך פתח הרחם, אלא מדופן הרחם. וְהַשֵּׁנִי מִפְּנֵי שֶׁקְּדָמוֹ אַחֵר. השני אמנם בכור לרחם, אך מכיוון שלא נולד ראשון לאמו אינו נחשב בכור (ראה בבלי בכורות מז,ב).
יז. מֵאֵימָתַי יִתְחַיֵּב בְּפִדְיוֹן? מִשֶּׁיַּשְׁלִים שְׁלֹשִׁים יוֹם, שֶׁנֶּאֱמַר: "וּפְדוּיָו מִבֶּן חֹדֶשׁ תִּפְדֶּה" (במדבר יח,טז). מֵת הַבֵּן בְּתוֹךְ שְׁלֹשִׁים יוֹם, וַאֲפִלּוּ בְּיוֹם שְׁלֹשִׁים, וְכֵן אִם נַעֲשָׂה טְרֵפָה – אֵינוֹ חַיָּב בְּחָמֵשׁ סְלָעִים, וְאִם הִקְדִּים וְנָתַן לַכֹּהֵן – יַחֲזִיר לוֹ הַפִּדְיוֹן. מֵת אַחַר שְׁלֹשִׁים יוֹם – חַיָּב בְּפִדְיוֹן, וְאִם לֹא נָתַן, יִתֵּן.
יז. מִשֶּׁיַּשְׁלִים שְׁלֹשִׁים יוֹם. ולכן יש לפדות ביום שלושים ואחד ללידה. וְכֵן אִם נַעֲשָׂה טְרֵפָה. לפני שהשלים שלושים יום. נַעֲשָׂה טְרֵפָה. נפצע או חלה באופן כזה שבוודאי ימות מכך (הלכות רוצח ב,ח). יַחֲזִיר לוֹ הַפִּדְיוֹן. כיוון שהנתינה הייתה בטעות.
יח. מִי שֶׁפָּדָה בְּנוֹ בְּתוֹךְ שְׁלֹשִׁים יוֹם: אִם אָמַר לוֹ: 'מֵעַכְשָׁיו' – אֵין בְּנוֹ פָּדוּי; וְאִם אָמַר לוֹ: 'לְאַחַר שְׁלֹשִׁים יוֹם' – בְּנוֹ פָּדוּי, וְאַף עַל פִּי שֶׁאֵין הַמָּעוֹת קַיָּמִין לְאַחַר שְׁלֹשִׁים יוֹם.
יח. מֵעַכְשָׁיו. שהפדיון יחול כבר עכשיו. וְאַף עַל פִּי שֶׁאֵין הַמָּעוֹת קַיָּמִין וכו'. שהרי הכהן קיבל את המעות לשם פדיון (ראה גם הלכות אישות ז,י).
יט. מִי שֶׁהוּא סָפֵק אִם הוּא חַיָּב בְּפִדְיוֹן אוֹ אֵינוֹ חַיָּב – הֲרֵי זֶה פָּטוּר, שֶׁהַמּוֹצִיא מֵחֲבֵרוֹ עָלָיו הָרְאָיָה. מֵת הָאָב בְּתוֹךְ שְׁלֹשִׁים יוֹם – הֲרֵי הַבֵּן בְּחֶזְקַת שֶׁלֹּא נִפְדָּה, עַד שֶׁיָּבִיא רְאָיָה שֶׁאָבִיו פְּדָיָהוּ קֹדֶם שֶׁיָּמוּת. מֵת הָאָב לְאַחַר שְׁלֹשִׁים יוֹם – הֲרֵי הוּא בְּחֶזְקַת פָּדוּי, עַד שֶׁיּוֹדִיעוּהוּ שֶׁלֹּא נִפְדָּה.
יט. מֵת הָאָב בְּתוֹךְ שְׁלֹשִׁים יוֹם הֲרֵי הַבֵּן בְּחֶזְקַת שֶׁלֹּא נִפְדָּה. שבדרך כלל אדם אינו פורע חובו לפני הזמן (הלכות מלווה ולווה יא,ו). מֵת הָאָב לְאַחַר שְׁלֹשִׁים יוֹם הֲרֵי הוּא בְּחֶזְקַת פָּדוּי. שמן הסתם פדה את הבן בזמנו ולא השהה את המצווה (רמב"ם לעם, ראה רש"י בבא מציעא קב,ב).
כ. מִי שֶׁלֹּא בִּכְּרָה אִשְׁתּוֹ, וְיָלְדָה זָכָר וּנְקֵבָה, וְאֵין יָדוּעַ אֵי זֶה מֵהֶן יָצָא רִאשׁוֹן – אֵין כָּאן לַכֹּהֵן כְּלוּם. יָלְדָה שְׁנֵי זְכָרִים, אַף עַל פִּי שֶׁאֵין יָדוּעַ אֵי זֶה הוּא מֵהֶן הַבְּכוֹר – נוֹתֵן חָמֵשׁ סְלָעִים לַכֹּהֵן. מֵת אֶחָד מֵהֶן בְּתוֹךְ שְׁלֹשִׁים יוֹם – פָּטוּר, שֶׁהַמּוֹצִיא מֵחֲבֵרוֹ עָלָיו הָרְאָיָה. מֵת הָאָב, בֵּין בְּתוֹךְ שְׁלֹשִׁים יוֹם בֵּין אַחַר שְׁלֹשִׁים יוֹם, בֵּין שֶׁלֹּא חָלְקוּ הָאַחִים בֵּין שֶׁחָלְקוּ – יִנָּתֵן מִן הַנְּכָסִים חָמֵשׁ סְלָעִים לַכֹּהֵן, שֶׁכְּבָר נִתְחַיְּבוּ הַנְּכָסִים.
כ. מִי שֶׁלֹּא בִּכְּרָה אִשְׁתּוֹ וְיָלְדָה זָכָר וּנְקֵבָה. שבלידה הראשונה שלה ילדה תאומים. שֶׁהַמּוֹצִיא מֵחֲבֵרוֹ עָלָיו הָרְאָיָה. ושמא הבכור מת, ונמצא שפטור מפדיון לגמרי. בֵּין אַחַר שְׁלֹשִׁים יוֹם. ועדיין לא פדה. שֶׁכְּבָר נִתְחַיְּבוּ הַנְּכָסִים. נכסי האב השתעבדו לפדיון, ואפילו אם מת לפני שחלה עליו חובת הפדיון בפועל (בתוך שלושים יום). ואפילו כאשר האחים כבר חילקו ביניהם את הירושה, אינם יכולים לדחות את הכהן מאחד לשני.
כא. שְׁתֵּי נָשָׁיו שֶׁלֹּא בִּכְּרוּ, וְיָלְדוּ שְׁנֵי זְכָרִים – נוֹתֵן עֶשֶׂר סְלָעִים לַכֹּהֵן. נָתַן עֶשֶׂר סְלָעִים לַכֹּהֵן, וּמֵת אֶחָד מֵהֶן בְּתוֹךְ שְׁלֹשִׁים יוֹם: אִם לְכֹהֵן אֶחָד נָתַן – יַחֲזִיר לוֹ חָמֵשׁ סְלָעִים; וְאִם לִשְׁנֵי כֹּהֲנִים נָתַן – אֵינוֹ יָכוֹל לְהוֹצִיא מִיָּדָן, שֶׁהֲרֵי לֹא עִיֵּן פִּדְיוֹן זֶה עַל בֵּן זֶה, וְכָל אֶחָד מֵהֶן יָכוֹל לוֹמַר: 'הַחֲזֵר מֵחֲבֵרִי'.
כא. וּמֵת אֶחָד מֵהֶן בְּתוֹךְ שְׁלֹשִׁים יוֹם. ודינו שכסף פדיונו חוזר לאב (לעיל הי"ז). לֹא עִיֵּן פִּדְיוֹן זֶה עַל בֵּן זֶה. לא הגדיר בדבריו שחמש סלעים מסוימים הן לצורך פדיון בן מסוים. וְכָל אֶחָד מֵהֶן וכו'. כיוון שהכסף כבר ברשותם, וחובת ההוכחה על האב שרוצה להוציא.
כב. שְׁתֵּי נָשָׁיו שֶׁלֹּא בִּכְּרוּ, שֶׁיָּלְדוּ זָכָר וּנְקֵבָה אוֹ שְׁנֵי זְכָרִים וּנְקֵבָה – נוֹתֵן חָמֵשׁ סְלָעִים לַכֹּהֵן, שֶׁאִי אֶפְשָׁר שֶׁלֹּא יִהְיֶה זָכָר אֶחָד מֵהֶן פֶּטֶר רֶחֶם.
כג. יָלְדוּ שְׁתֵּי נְקֵבוֹת וְזָכָר אוֹ שְׁנֵי זְכָרִים וּשְׁתֵּי נְקֵבוֹת, וְאֵין יָדוּעַ אֵי זֶה נוֹלַד רִאשׁוֹן – אֵין כָּאן לַכֹּהֵן כְּלוּם, שֶׁאֲנִי אוֹמֵר: נְקֵבָה יָלְדָה תְּחִלָּה וְאַחֲרֶיהָ זָכָר.
כד. שְׁתֵּי נָשָׁיו, אַחַת בִּכְּרָה וְאַחַת לֹא בִּכְּרָה, וְיָלְדוּ שְׁנֵי זְכָרִים וְנִתְעָרְבוּ – נוֹתֵן חָמֵשׁ סְלָעִים לַכֹּהֵן. מֵת אֶחָד מֵהֶן בְּתוֹךְ שְׁלֹשִׁים יוֹם – הָאָב פָּטוּר. מֵת הָאָב – יִנָּתֵן מִן הַנְּכָסִים חָמֵשׁ סְלָעִים.
כד. מֵת הָאָב. ושני הילדים נשארו חיים לאחר שלושים יום. יִנָּתֵן מִן הַנְּכָסִים חָמֵשׁ סְלָעִים. כדלעיל ה"כ.
כה. יָלְדוּ זָכָר וּנְקֵבָה אוֹ שְׁנֵי זְכָרִים וּנְקֵבָה – אֵין כָּאן לַכֹּהֵן כְּלוּם, שֶׁאֲנִי אוֹמֵר: זוֹ שֶׁלֹּא בִּכְּרָה יָלְדָה נְקֵבָה תְּחִלָּה וְאַחֲרֶיהָ זָכָר, וְזוֹ שֶׁבִּכְּרָה יָלְדָה זָכָר.
כו. שְׁתֵּי נָשִׁים שֶׁל שְׁנֵי אֲנָשִׁים שֶׁלֹּא בִּכְּרוּ, וְיָלְדוּ שְׁנֵי זְכָרִים וְנִתְעָרְבוּ – זֶה נוֹתֵן חָמֵשׁ סְלָעִים וְזֶה נוֹתֵן חָמֵשׁ סְלָעִים. נָתְנוּ, וְאַחַר כָּךְ מֵת אֶחָד מִן הַבָּנִים בְּתוֹךְ שְׁלֹשִׁים יוֹם: אִם לִשְׁנֵי כֹּהֲנִים נָתְנוּ – אֵינָן יְכוֹלִין לְהוֹצִיא מִיָּדָן; וְאִם לְכֹהֵן אֶחָד נָתְנוּ – כּוֹתֵב אֶחָד מֵהֶן לַחֲבֵרוֹ הַרְשָׁאָה, וְיֵלֵךְ זֶה בַּהַרְשָׁאָה וְיַחֲזִיר מִן הַכֹּהֵן חָמֵשׁ סְלָעִים.
כו. אִם לִשְׁנֵי כֹּהֲנִים נָתְנוּ אֵינָן יְכוֹלִין לְהוֹצִיא מִיָּדָן. שכל כהן יכול לטעון שהוא קיבל עבור התינוק החי. הַרְשָׁאָה. ייפוי כח. וְיַחֲזִיר מִן הַכֹּהֵן חָמֵשׁ סְלָעִים. שהרי יכול לטעון: אם התינוק שלי מת החזר לי, ואם של חברי מת החזר לי עבורו (ואחר כך יחלקו ביניהם).
כז. יָלְדוּ זָכָר וּנְקֵבָה וְנִתְעָרְבוּ – הָאָבוֹת פְּטוּרִין, וְהַבֵּן חַיָּב לִפְדּוֹת אֶת עַצְמוֹ. וְכֵן מְבַכֶּרֶת שֶׁלֹּא שָׁהָת אַחַר בַּעְלָהּ שְׁלֹשָׁה חֳדָשִׁים וְיָלְדָה, וְאֵין יָדוּעַ אִם בֶּן תִּשְׁעָה לָרִאשׁוֹן אוֹ בֶּן שִׁבְעָה לָאַחֲרוֹן – שְׁנֵיהֶן פְּטוּרִין, וְהַבֵּן חַיָּב לִפְדּוֹת אֶת עַצְמוֹ.
כז. הָאָבוֹת פְּטוּרִין. שכל אחד יכול לטעון שהזכר שנולד אינו בנו. וְהַבֵּן חַיָּב לִפְדּוֹת אֶת עַצְמוֹ. כשיגדיל, שהרי הוא בוודאי בכור. מְבַכֶּרֶת שֶׁלֹּא שָׁהָת וכו'. אישה שעדיין לא ילדה שהתגרשה מבעל אחד ונישאה לשני בלי להמתין שלושה חודשים (כפי שנדרש על פי ההלכה – ראה הלכות גירושין יא,יח), וילדה זכר לאחר שבעה חודשים מהנישואין השניים, וממילא נוצר ספק אם הוא בן של הראשון ששהה בבטנה תשעה חודשים או בן של האחרון ששהה שבעה חודשים.
כח. יָלְדוּ שְׁתֵּי נְקֵבוֹת וְזָכָר אוֹ שְׁנֵי זְכָרִים וּשְׁתֵּי נְקֵבוֹת – אֵין כָּאן לַכֹּהֵן כְּלוּם.
כח. יָלְדוּ שְׁתֵּי נְקֵבוֹת וכו'. שתי נשים של שני אנשים (כדלעיל הכ"ו), שכל אחד יכול לטעון שאשתו ילדה נקבה תחילה.
כט. שְׁתֵּי נָשִׁים שֶׁל שְׁנֵי אֲנָשִׁים, אַחַת בִּכְּרָה וְאַחַת שֶׁלֹּא בִּכְּרָה, וְיָלְדוּ שְׁנֵי זְכָרִים – זֶה שֶׁלֹּא בִּכְּרָה אִשְׁתּוֹ נוֹתֵן חָמֵשׁ סְלָעִים לַכֹּהֵן. יָלְדוּ זָכָר וּנְקֵבָה – אֵין כָּאן לַכֹּהֵן כְּלוּם.
ל. יָלְדוּ שְׁנֵי זְכָרִים וּנְקֵבָה – זֶה שֶׁלֹּא בִּכְּרָה אִשְׁתּוֹ נוֹתֵן חָמֵשׁ סְלָעִים, שֶׁאֵינוֹ נִפְטָר אֶלָּא בִּשְׁתֵּי סְפֵקוֹת: אִם אִשְׁתּוֹ יָלְדָה זָכָר בִּלְבַד – חַיָּב; וְאִם הִיא יָלְדָה הַזָּכָר וְהַנְּקֵבָה – חַיָּב, אֶלָּא אִם כֵּן יָלְדָה נְקֵבָה תְּחִלָּה. וְהוֹאִיל וְהַדָּבָר רָחוֹק – יִתֵּן פִּדְיוֹנוֹ.

ל. שֶׁאֵינוֹ נִפְטָר אֶלָּא בִּשְׁתֵּי סְפֵקוֹת וכו'. ולעיל הכ"ה לגבי שתי נשים של איש אחד שאחת מהן לא ביכרה וילדו שני זכרים ונקבה, פסק הרמב"ם שפטור אף שגם שם יש שתי ספקות, כיוון שבהלכה שלנו האיש שאשתו לא ביכרה צריך לתלות את הזכר באישה שאינה שלו על מנת לפטור את עצמו, וסובר הרמב"ם שאין אפשרות לטעון טענה כזו כאשר יש שתי ספקות (ריק"ו וכס"מ).

תקציר הפרק 

פרק י"א הלכות ביכורים ומתנות כהונה

פדיון הבן

הנושאים הנידונים בפרקנו: מצוות הפדיון וברכתה,סכום הפדיון ואופן הנתינה, הפטורים מן הפדיון, הגדרת פטר רחם, זמן הפדיון וספקות.

🔹מי פודה? האב. (ופדיון עצמו קודם)
🔹מי נפדה? רק בכור שהוריו ישראליים (לא בני כהנים או לווים) והוא בכור ולא בכורה. ולא שנולד בניתוח 'קיסרי'.
🔹מתי פודים? בכל מקום וזמן, מאחר 30 יום מהלידה.
🔹כמה? שווי ממשי של 5 סלעים.
🔹איך? בנתינה גמורה לכהן, ולא על-מנת להחזיר.
🔹ספקות -על פי הכלל 'המוציא מחברו עליו הראיה' (כלומר על הכהן להוכיח..).

שיעור שמע עם הרב חיים סבתו 

מושג מן הפרק 

Play Video

שהוזהרנו לא לקחת את קן העוף בכללותו – האם והבנים, בשעת הצייד

(ספר המצוות – לא תעשה שו)

שנצטווינו לשלח את הקן

(ספר המצוות – עשה קמח)

55תורה שבכתב 

כִּי יִקָּרֵא קַן צִפּוֹר לְפָנֶיךָ בַּדֶּרֶךְ בְּכָל עֵץ אוֹ עַל הָאָרֶץ אֶפְרֹחִים אוֹ בֵיצִים וְהָאֵם רֹבֶצֶת עַל הָאֶפְרֹחִים אוֹ עַל הַבֵּיצִים לֹא תִקַּח הָאֵם עַל הַבָּנִים. שַׁלֵּחַ תְּשַׁלַּח אֶת הָאֵם וְאֶת הַבָּנִים תִּקַּח לָךְ לְמַעַן יִיטַב לָךְ וְהַאֲרַכְתָּ יָמִים

(דברים כב, ו-ז)

 

תורה שבעל פה 

בכיבוד אב ואם כתיב: "לְמַעַן יַאֲרִיכֻן יָמֶיךָ וּלְמַעַן יִיטַב לָךְ", ובשילוח הקן כתיב: "לְמַעַן יִיטַב לָךְ וְהַאֲרַכְתָּ יָמִים". הרי שאמר לו אביו: 'עלה לבירה והבא לי גוזלות', ועלה לבירה ושילח את האם ונטל את הבנים, ובחזרתו נפל ומת – היכן טובת ימיו של זה, והיכן אריכות ימיו של זה?! – אלא, "לְמַעַן יִיטַב לָךְ" – לעולם שכולו טוב, ו"לְמַעַן יַאֲרִיכֻן יָמֶיךָ" – לעולם שכולו ארוך

(קידושין לט ע"ב)

רגע לנשמה 

מקיימים ומתעמקים

// הרב ראובן גנזל, מנהל חינוכי וסגן ראש אולפנית 'ישורון'

מחלוקת עתיקת יומין היא האם יש או אין טעם למצוות (ראו לעיל שו"ת על מצוה 205). מצות שילוח הקן היא מקרה מבחן לעניין זה. מצד אחד כתוב במשנה (ברכות ה, ג): "האומר על קן צפור יגיעו רחמיך... משתקין אותו", כלומר אין להסביר שמצוות שילוח הקן נובעת מרחמי ה' על האם או הגוזלים "מפני שעושה מידותיו של הקב"ה רחמים, ואינם אלא גזרות" (ברכות לג ע"ב)‏. ומכאן שיש להתייחס אל המצוות כאל גזרת מלך, וגדלות האדם נבחנת בקבלתו את מרות מלך מלכי המלכים אפילו במצוות שטעמן אינו גלוי. 

מאידך, במדרש (דברים רבה ו, א) מובא: "כשם שרחמיו של הקב"ה על האדם, כך רחמיו על הבהמה. מנין? שנאמר: וּמִיּוֹם הַשְּׁמִינִי וָהָלְאָה יֵרָצֶה לְקָרְבַּן אִשֶּׁה לַה'(ויקרא כב, כז). ולא עוד אלא שאמר הקב"ה: אֹתוֹ וְאֶת בְּנוֹ לֹא תִשְׁחֲטוּ בְּיוֹם אֶחָד (שם, כח). וכשם שנתן הקב"ה רחמים על הבהמה כך נתמלא רחמים על העופות. מנין? שנאמר: כִּי יִקָּרֵא קַן צִפּוֹר לְפָנֶיךָ (דברים כב, ו)". ומכאן שיש לתת טעם למצוות, וטעמה של מצוות שילוח הקן היא רחמים על הציפור.

נעשה ונשמע

נראה שיישובם של דברים כך הוא: את המצוות אנו מקיימים מעצם היותנו עבדי ה' ולא בגלל טעמן. מבינים או לא מבינים, מתחברים או לא מתחברים – לא משנה, קודם כל מקיימים. "כֹּל אֲשֶׁר דִּבֶּר ה' נַעֲשֶׂה" (שמות יט, ח). אולם עבד 'רציני' מנסה גם להבין את מחשבות אדונו, כשם שבן מנסה לפענח את כוונות אביו. אנו סומכים על ריבונו של עולם, מאמינים בו, ומקיימים את מצוותיו ללא תנאי, אך אנו גם משתוקקים לחדור לעומקם של דברים, לרצונות הכמוסים העומדים מאחורי הציוויים. הדרכת חז"ל אפוא היא: קיימו את דבר ה' מעצם היותם דבר ה' ומצוותו, אך נסו גם להבין מקצת מגודל ועומק חוכמתו האין סופית.

טעימה מן החכמה האלוקית

טעמים רבים ניתנו למצוות שילוח הקן. יש שסברו שמצוה זו נועדה לחנך את ישראל לדבוק במידת הרחמים (רמב"ן וספר החינוך). יש מי שהסביר שמצוה זו מחנכת את האדם שלא לנצל לרעה תכונות טובות של אחרים, כגון שלא לנצל את רחמנות האם על בניה כדי לצוד אותה ולאוכלה (הנצי"ב מוואלוז'ין). ויש מי שהבין שמטרת מצוה זו לחזק את המשפחה היהודית, שמתוך שנרכוש כבוד לאם המרחפת על הקן כך נלמד לכבד את האימהות בישראל המסוככות ודואגות ל"אפרוחים" שבביתן (רש"ר הירש). ובזוהר הקדוש מבואר שעיקרה של מצוה זו הוא לעורר רחמי שמים על ישראל בזמן שאם הגוזלים מבקשת רחמים על צרתה (תיקוני זוהר, כג כ"א).

הסברים אלו ועוד אחרים מסייעים לנו להתחבר במעט לעומק החכמה האלוקית, אך לא בזאת אנו תולים את עשייתנו. בין כך ובין כך אנו מקיימים את המצווה כי עבדי ה' נאמנים אנו, אלא שמנסים אנו גם לצלול לעומק המצווה כדי להוסיף נדבך בקיומה. יהי רצון שנתחזק להיות כעבדים המקיימים את רצון ה' ומצוותיו, ומתוך כך נזכה גם להבין את עומק מחשבות אבינו שבשמים.

להבין שאני לא מבין

כשחייל מתגייס, בתקופה הראשונה בצבא הוא נדרש לבצע כל מיני מטלות שיכולות להיראות לא כל כך מובנות ואפילו מיותרות.

למשל, לנקות את חפציו שוב ושוב כשהוא נמצא ב"שטח".

החייל נדרש לנקות את נשקו באופן הטוב ביותר (ואף נבדק על כך), למרות שזמן קצר לאחר מכן הוא מתלכלך שוב.

החייל יכול לחשוב לעצמו: "למה המפקד דורש ממני לעשות כך, הרי זו עבודה לחינם?"

לפי הבנת החייל מטרת הניקיון היא שהנשק יהיה נקי.

אכן, על פי מטרה זו, פעמים רבות פחות שייך להתאמץ ולנקות.

אך, יש עוד סיבות למה החייל נדרש לכך.

אחת הסיבות היא על מנת להרגיל אותו לניקיון באופן כללי, גם אם עתה הניקיון אינו משמעותי, וכאשר יחזור החייל על הפעולה שוב ושוב, תיכנס לו למודעות חשיבות הניקיון.

סיבה נוספת, פסיכולוגית, היא להרגיל את החייל לפעולות קבועות מידי יום, הנותנות לו יציבות וסדר יום.

לפיכך לעיתים רבות נדרש החייל למשימות אלה, גם אם אין הוא מבינן.

הגמרא במסכת ברכות אומרת, שאדם שמתפלל "על קן ציפור יגיעו רחמיך", כלומר שרחמי ה' מגיעים עד קן של ציפורים, שהרי הוא ציווה לשלח את האם על הבנים טרם לקיחתם על מנת שלא תצטער - משתיקים אותו. ומדוע? מאחר ש"עושה מידותיו של הקב"ה רחמים, ואינן אלא גזירות".

כלומר, גם אם אנו חושבים שהסיבה לשלח את האם על הבנים היא רחמים, אין לנו להסתפק בכך, כי אסור לנו לשבח את ה' רק  על פי הבנתנו את המצוות. 

ישנן שכבות שונות של הסברים במצוות.

יש הסברים שקל לנו להבין, יש כאלו יותר עמוקים, ויש כאלו שאין ביכולתנו להשיג כלל, אלא רק ה' יודע מהן טעמן.

גם כאשר אנו מחפשים טעמים למצוות, כפי שה' אכן רוצה שנעשה, אנו חייבים לזכור שהם לפי הבנת שכלנו. טעמים, כשמם כן הם, נותנים טעם למצוות, אשר גורם לנו לקיים אותן בחשק, בדומה לטעם באוכל שגורם לנו לאכול אותו.

אך עלינו לזכור שבסופו של דבר, הטעם האמיתי למצוות נמצא אצל ה' בלבד. רק הוא יודע אותו. וממילא הסיבה האמיתית שאנו מקיימים את המצוות היא כי כך ה' ציווה. ה' גזר עלינו. ואנו עושים זאת ביראה ובשמחה - מתוך הבנה שזה ציווי המלך, ושזה הכי טוב בשבילנו.

שילוח הקן לצורך מצוה בלבד

ראיתי על העץ קן של יונים וביצים, ואין לי שום צורך בביצי היונים. האם ראוי שאשלח את האם ואקח את הביצים בשביל לקיים את המצוה, או שמא אני סתם מתאכזר אליה?

יש בזה מחלוקת גדולה. בשו"ת חוות יאיר (הרב יאיר בכרך, סי' סז) כתב שהמוצא קן ציפור חייב לקיים מצות שילוח הקן גם אם אינו צריך לאפרוחים או לביצים. והביא את דברי הזוה"ק (תיקוני זוהר, כג ע"א) שמצות שילוח הקן מעוררת רחמים גדולים על ישראל, וכפי שפירש רבי יהונתן אייבשיץ בספר 'יערות דבש' (ח"ב, דרוש ו) שכשהאם נשלחת מבניה ומצטערת, לוקח אותה המלאך לפני הקב"ה ואומר לו: כך הוא צערה של כנסת ישראל שגלתה מעל בניה ולא מצאה מנוח, והקב"ה מתמלא רחמים על ישראל. ובספר 'משנת חכמים' (הל' יסודי התורה) כותב שמי שרואה קן ציפור ואינו מטריח עצמו לשלח את האם, מענישים אותו ב'עידן ריתחא'.

אולם בשו"ת חכם צבי (סי' פג) כתב שמצות שילוח הקן היא רשות, שאם ירצה את הבנים - ייקחם, ואם לא ירצה - לא ייקח. וגדולה מזאת כתב החתם סופר (או"ח סי' ק) שאין מצוה  לשלח את האם אלא בשעה שהוא מעוניין להשתמש באפרוחים או בביצים, אך אם אינו צריך להם, לא די שאינו מקיים מצוה אלא אדרבה הרי הוא מתאכזר עליה ועובר על איסור צער בעלי חיים. וכן כתב בשו"ת משנה הלכות (חי"ב, סי' רכג) שכל מה שציוותה התורה לשלח את האם הוא משום שהאדם צריך לביצים או לאפרוחים ולא רצתה התורה לגרום צער לאם, אבל כאשר אינו צריך להם כלל - "מי התיר לו לצער את האם?!".

ורבותינו המקובלים כתבו (ראו, למשל, הקדמה לספר 'חרדים', לר' אלעזר אזכרי) שכל אדם חייב לקיים את כל המצוות שיש ביכולתו לקיים, ואם התרשל בקיום אחת מן המצוות, נשמתו עתידה לחזור בגלגול, כדי להשלים את קיום המצוה החסרה. ומטעם זה ראוי היה שכל אדם ישתדל לחפש קן ציפור, כדי לקיים מצות שילוח הקן לפחות פעם אחת בחייו. אולם למעשה, רבים מגדולי התורה לא נהגו להדר ולחפש אחר מצוה זו, מפני שסברו כדעת החת"ס הנ"ל שכאשר אינו צריך את הביצים או האפרוחים - אינו ראוי להתאכזר ולצער את האם  ולשלח אותה מעל בניה (שו"ת משנה הלכות, חי"ב סי' רכ"ג וחט"ז סי' ק"ד; שו"ת באהלה של תורה, ח"ה, סי' ע"ז).

שו"ת הרחבה

שאלה: ראיתי על העץ קן של יונים וביצים, ולא היה לי כל צורך בביצי היונים. תהיתי האם ראוי שאשלח את האם ואקח את הביצים בשביל לקיים מצוה נדירה זו, או שמא אני סתם מתאכזר אליה.

תשובה: בשו"ת חוות יאיר (הרב יאיר בכרך, סי' ס"ז) כתב שהמוצא קן ציפור חייב לקיים מצות שילוח הקן גם אם אינו צריך לאפרוחים או לביצים. והביא את דברי הזוה"ק (תיקוני זוהר, כג כ"א) שמצות שילוח הקן מעוררת רחמים גדולים על ישראל, וכפי שפירש ר' יהונתן אייבשיץ בספר 'יערות דבש' (ח"ב, דרוש ו') שכשהאם נשלחת מבניה ומצטערת, לוקח אותה המלאך לפני הקב"ה ואומר לו: כך הוא צערה של כנסת ישראל שגלתה מעל בניה ולא מצאה מנוח, והקב"ה מתמלא רחמים על ישראל. ובספר 'משנת חכמים' (הל' יסודי התורה) כותב שמי שרואה קן ציפור ואינו מטריח עצמו לשלח את האם, מענישים אותו ב'עידן ריתחא'.

אולם בשו"ת חכם צבי (סי' פ"ג) כתב שמצות שילוח הקן היא רשות, שאם ירצה את הבנים – ייקחם, ואם לא יירצה – לא ייקח. וגדולה מזאת כתב החתם סופר (או"ח סי' ק') שאין מצוה  לשלח את האם אלא בשעה שהוא מעוניין להשתמש באפרוחים או בביצים, אך אם אינו צריך להם, לא די שאינו מקיים מצוה אלא אדרבא הרי הוא מתאכזר עליה ועובר על איסור צער בעלי חיים. וכן כתב בשו"ת משנה הלכות (חי"ב, סי' רכ"ג) שכל מה שציוותה התורה לשלח את האם הוא משום שהאדם צריך לביצים או לאפרוחים ולא רצתה התורה לגרום צער לאם, אבל כאשר אינו צריך להם כלל – "מי התיר לו לצער את האם?!".

ורבותינו המקובלים כתבו (ראו, למשל, הקדמה לספר 'חרדים', לר' אלעזר אזכרי)