הזמינו סט משנה תורה
הזמינו סט משנה תורה

הפרק היומי 

פרק כ"ב, הלכות אישות, ספר נשים

שיעור וידאו יומי

הפרק עם פירוש

שיעורי שמע יומי

הפרק ב-90 שניות

הרמב"ם היומי 
כל התורה על יד אחת
חיפוש ביד החזקה
חיפוש בספר המצוות
גיל
חיפוש מורחב

ספר המצוות 

מצוות 207-208 לשלח הקן

המצווה היומית

רגע לנשמה

מן המקורות

סיפור על המצווה

הרמב"ם היומי 
המצווה היומית 
מגזין לנשמה 
כל התורה על יד אחת
חיפוש ביד החזקה
חיפוש בספר המצוות
גיל
חיפוש מורחב

הפרק היומי 

פרק כ"ב, הלכות אישות, ספר נשים

ספר המצוות 

מצוות 207-208 לשלח הקן

שיעור וידאו

שיעורי שמע

פירוש

מושג

מצווה יומית

מן המקורות

רגע לנשמה

סיפור מצווה

למה דווקא הרמב"ם היומי?

הרמב"ם, רבי משה בן מימון או בכינויו "הנשר הגדול" היה מגדולי הפוסקים בכל הדורות, מחשובי הפילוסופים בימי הביניים, איש אשכולות, מדען, רופא, חוקר, מנהיג ומהרבנים החשובים והנערצים ביותר ביהדות. עליו נאמר "ממשה עד משה לא קם כמשה"‏.
לימוד רמב"ם יומי היא תכנית יחודית שפותחה כדי לאפשר לכלל הציבור להקיף וללמוד את כל התורה כולה באמצעות ספר הרמב"ם. 

'היד החזקה' של הרמב"ם הוא הספר היחיד בכל ארון הספרים היהודי שמקיף את כל חלקי התורה בשלמות מצד אחד ובאופן תמציתי וקצר מצד שני.
תכנית הרמב"ם היומי מתאימה לכל אחד, צעיר ומבוגר, תלמיד חכם ובעל עסק, אשכנזי וספרדי. ממש לכולם! ספר 'משנה תורה' כולל בדיוק 1,000 פרקים, כך שהתכנית מסתיימת בקצת פחות משלוש שנים.

היוזמה היא של תלמידי חכמים מהציונות הדתית, רבנים דתיים לאומיים מישיבת ההסדר מעלה אדומים. את התכנית מוביל הרב חיים סבתו מראשי ישיבת ההסדר, שבעצמו מעביר את שיעור הלימוד היומי בוידאו לכלל המנויים.

הרמב"ם היומי  במספרים

1
פרקים ביד החזקה ברמב"ם
1
מצוות בספר המצוות
1 +
לומדי הרמב"ם היומי
1 +
בתי ספר לומדים הרמב”ם

קצת על הרמב"םרבינו משה בן מימון

חייו של הרמב"ם – רבינו משה בן מימון נולד בקורדובה בספרד בשנת ד תתצ"ח, למשפחת דיינים מפורסמת. היה מגדולי הפוסקים בכל הדורות, מחשובי הפילוסופים בימי הביניים, איש אשכולות, מדען, רופא, חוקר ומנהיג. אחד האישים החשובים והנערצים ביותר ביהדות. עליו נאמר "ממשה עד משה לא קם כמשה"‏ והוא הוכתר בכינוי "הנשר הגדול".
חיבוריו ויצירותיו:
חיבורים רבים חיבר הרמב"ם ובמגוון תחומים. המפורסמים שבהם:

פירוש המשנה – אותו חיבר הרמב"ם בגיל צעיר ומשולבות בו 3 הקדמות:

  • "הקדמה למשנה" – הקדמה לפרק חלק והקדמה למסכת אבות הידועה בשמה- "שמונה פרקים"
  • "משנה תורה" – ספרו ההלכתי המכונה "היד החזקה" על שם 14 חלקיו, אשר מקיף את כל תחומי ההלכה היהודית.
  • "ספר המצוות" – ספר זה מגדיר כללים למניה נכונה של מצוות התורה ומפרט אותם.

כמו כן הוציא את: מילות ההיגיון- העוסק בלוגיקה, מורה נבוכים- עניני אמונה והמחשבה היהודית.
בתחום הרפואה- 11 חיבורים רפואיים לרמב"ם.

פטירתו ומקום קבורתו: הרמב"ם נפטר בגיל 69 בפוּסטאט (קהיר העתיקה) שבמצרים בכ' בטבת ד'תתקס"ה (13 בדצמבר 1204). מקום קבורתו בטבריה.

4531*

שירות לקוחות והצטרפות

Facebook-f Youtube Apple Android

שיעור וידאו עם הרב חיים סבתו 

Play Video

פרק כ"ב, הלכות אישות, ספר נשים

הפרק המלא 

ביאורו של הרב עדין שטיינזלץ

א. הַבַּעַל קוֹדֵם לְכָל אָדָם בִּירֻשַּׁת אִשְׁתּוֹ. וּמֵאֵימָתַי יִזְכֶּה בִּירֻשָּׁתָהּ? מִשֶּׁתֵּצֵא מֵרְשׁוּת אָבִיהָ; וְאַף עַל פִּי שֶׁעֲדַיִן לֹא נִכְנְסָה לַחֻפָּה, הוֹאִיל וְנַעֲשָׂת בִּרְשׁוּת בַּעְלָהּ – יִירָשֶׁנָּה.
א. הַבַּעַל קוֹדֵם לְכָל אָדָם בִּירֻשַּׁת אִשְׁתּוֹ. זהו אחד מתנאי הכתובה (לעיל יב,ג, הלכות נחלות א,ח).
ב. כֵּיצַד? הָאִשָּׁה שֶׁנִּתְאָרְסָה וּמְסָרָהּ אָבִיהָ לְבַעְלָהּ אוֹ לִשְׁלוּחֵי בַּעְלָהּ, אוֹ מְסָרוּהָ שְׁלוּחֵי הָאָב לְבַעְלָהּ אוֹ לִשְׁלוּחֵי בַּעְלָהּ, וּמֵתָה בַּדֶּרֶךְ קֹדֶם שֶׁתִּכָּנֵס לַחֻפָּה – אַף עַל פִּי שֶׁכְּתֻבָּתָהּ עֲדַיִן בְּבֵית אָבִיהָ, בַּעְלָהּ יוֹרְשָׁהּ. וְכֵן אִם הָלַךְ הָאָב אוֹ שְׁלוּחֵי הָאָב עִם הַבַּעַל, וְנִכְנַס עִמָּהּ בַּעְלָהּ בַּדֶּרֶךְ לֶחָצֵר, וְנִתְיַחֵד עִמָּהּ שָׁם לְשֵׁם נִשּׂוּאִין, וּמֵתָה – הֲרֵי זוֹ יִירָשֶׁנָּה בַּעְלָהּ.
אֲבָל אִם עֲדַיִן הָאָב עִם הַבַּעַל לְהוֹלִיכָהּ לְבֵית בַּעְלָהּ, אוֹ שֶׁהָלְכוּ שְׁלוּחֵי הָאָב עִם שְׁלוּחֵי הַבַּעַל אוֹ עִם הַבַּעַל, וַאֲפִלּוּ נִכְנַס הַבַּעַל עִמָּהּ לֶחָצֵר לָלוּן כְּדֶרֶךְ שֶׁלָּנִין עוֹבְרֵי דְּרָכִים בְּפֻנְדָּק אֶחָד – הוֹאִיל וְהָאָב אוֹ שְׁלוּחָיו עִמָּהּ, וַעֲדַיִן לֹא נִתְיַחֵד עִמָּהּ לְשֵׁם נִשּׂוּאִין, אִם מֵתָה יִירָשֶׁנָּה אָבִיהָ, וְאַף עַל פִּי שֶׁכְּתֻבָּתָהּ בְּבֵית בַּעְלָהּ.
ב. שֶׁתִּכָּנֵס לַחֻפָּה. שיביאנה לביתו ויתייחד עמה (לעיל י,א). אַף עַל פִּי שֶׁכְּתֻבָּתָהּ עֲדַיִן בְּבֵית אָבִיהָ. למרות שהנכסים הכתובים בכתובתה, שהעניק לה אביה לנישואיה עדיין נמצאים בבית האב. עִם הַבַּעַל. ההולך להתייחד עם אשתו.
ג. וְכֵן אִם הָיְתָה בּוֹגֶרֶת אוֹ יְתוֹמָה אוֹ אַלְמָנָה, וְהָלְכָה הִיא בְּעַצְמָהּ מִבֵּית אָבִיהָ לְבֵית בַּעְלָהּ, וְאֵין עִמָּהּ לֹא בַּעַל וְלֹא שְׁלוּחָיו, וּמֵתָה בַּדֶּרֶךְ – אֵין הַבַּעַל יוֹרֵשׁ אוֹתָהּ.
ג. בּוֹגֶרֶת אוֹ יְתוֹמָה אוֹ אַלְמָנָה. שאינן ברשות האב אלא ברשות עצמן (לעיל ג,יב).
ד. הַנּוֹשֵׂא אִשָּׁה שֶׁהִיא אֲסוּרָה לוֹ – הוֹאִיל וְיֵשׁ לוֹ בָּהּ קִדּוּשִׁין, אִם מֵתָה תַּחְתָּיו, יִירָשֶׁנָּה. וְכֵן הַנּוֹשֵׂא אֶת הַקְּטַנָּה – אַף עַל פִּי שֶׁאֵין קִדּוּשֶׁיהָ גְּמוּרִין, אִם מֵתָה תַּחְתָּיו, יִירָשֶׁנָּה. אֲבָל הַפִּקֵּחַ שֶׁנָּשָׂא חֵרֶשֶׁת – אִם מֵתָה, לֹא יִירָשֶׁנָּה. וְהַחֵרֵשׁ שֶׁנָּשָׂא פִּקַּחַת וּמֵתָה – יִירָשֶׁנָּה, שֶׁהֲרֵי הִיא בַּת דַּעַת, וּלְדַעְתָּהּ נִשֵּׂאת, וְזִכְּתָה לוֹ מָמוֹנָהּ.
ד. הַנּוֹשֵׂא אִשָּׁה שֶׁהִיא אֲסוּרָה לוֹ. שאסורה באיסור לאו או עשה, או משום איסור שניות (ראה לעיל א,ו-ח), שהקידושין תופסים בה. אולם באיסורי עריות הקידושין אינם חלים (לעיל ד,יב-יד), ואינו יורשה. וְכֵן הַנּוֹשֵׂא אֶת הַקְּטַנָּה. שיצאה מרשות אביה, כגון שהתייתמה. אַף עַל פִּי שֶׁאֵין קִדּוּשֶׁיהָ גְּמוּרִין. שהרי קידושיה תלויים ועומדים עד שתגדל (לעיל ד,ז-ח). אִם מֵתָה תַּחְתָּיו יִירָשֶׁנָּה. שתיקנו לה חכמים נישואין כעין גדולה. אֲבָל הַפִּקֵּחַ שֶׁנָּשָׂא חֵרֶשֶׁת אִם מֵתָה לֹא יִירָשֶׁנָּה. שלא תיקנו חכמים כתובה לחרשת כדי שלא יימנעו מלשאת אותה (לעיל יא,ד), ולכן אינו יורשה, מפני שהירושה היא בכלל תנאי כתובה (לעיל יב,ג; וראה עוד הלכות נחלות א,ט). וְהַחֵרֵשׁ שֶׁנָּשָׂא פִּקַּחַת יִירָשֶׁנָּה שֶׁהֲרֵי הִיא בַּת דַּעַת וּלְדַעְתָּהּ נִשֵּׂאת וְזִכְּתָה לוֹ מָמוֹנָהּ. ככל אישה שנישאת שהרי היא בת דעת ויש לה זכות עקרונית לכתובה, אף על פי שאינה מקבלת אותה בפועל בשל חוסר דעתו של החרש שאינו יכול לחייב את עצמו בה (ראה לעיל יא,ו).
ה. קְטַנָּה שֶׁנִּתְקַדְּשָׁה לְדַעַת אָבִיהָ וְנִשֵּׂאת שֶׁלֹּא לְדַעַת אָבִיהָ, בֵּין בְּפָנָיו בֵּין שֶׁלֹּא בְּפָנָיו – יָכוֹל הָאָב לִמְחוֹת, כְּמוֹ שֶׁבֵּאַרְנוּ. וַאֲפִלּוּ שָׁתַק הָאָב, אִם מֵתָה – אֵין הַבַּעַל יוֹרְשָׁהּ, אֶלָּא אִם כֵּן רָצָה הָאָב בְּנִשּׂוּאֶיהָ.
ה. שֶׁנִּתְקַדְּשָׁה לְדַעַת אָבִיהָ. ברצונו. כְּמוֹ שֶׁבֵּאַרְנוּ. לעיל ג,יג. וַאֲפִלּוּ שָׁתַק הָאָב. ולא מיחה, אין בכך משום הסכמה (ראה שם; וראה עוד הלכות תרומות ח,טז).
ו. הוֹרוּ הַגְּאוֹנִים, שֶׁהָאִשָּׁה שֶׁחָלְתָה וּבִקְּשָׁה מִבַּעְלָהּ שֶׁיְּגָרְשֶׁנָּה וְתֵצֵא בְּלֹא כְּתֻבָּה כְּדֵי שֶׁלֹּא יִירָשֶׁנָּה – אֵין שׁוֹמְעִין לָהּ. וַאֲפִלּוּ אָמְרָה: 'אֲנִי שׂוֹנְאָה אוֹתוֹ, וְאֵינִי רוֹצָה לַעֲמֹד' – אֵין שׁוֹמְעִין לָהּ, וְאֵין דָּנִין לָהּ דִּין מוֹרֶדֶת. וְדִין יָפֶה הוּא זֶה.
ו. שֶׁהָאִשָּׁה שֶׁחָלְתָה וכו'. שהיא חוששת למות, ורוצה שבעלה לא יירש אותה אלא קרוביה. אֵין שׁוֹמְעִין לָהּ. לא מקבלים את טענתה. וַאֲפִלּוּ אָמְרָה אֲנִי שׂוֹנְאָה אוֹתוֹ וכו'. שבמקרה רגיל, אישה המסרבת לחיות עם בעלה דינה דין מורדת, ומתגרשת בלא כתובתה (לעיל יד,ח-יד).
ז. כָּל נְכָסִים שֶׁיֵּשׁ לָאִשָּׁה, בֵּין נִכְסֵי צֹאן בַּרְזֶל בֵּין נִכְסֵי מְלוֹג – הַבַּעַל אוֹכֵל כָּל פֵּרוֹתֵיהֶן בְּחַיֶּיהָ. וְאִם מֵתָה בְּחַיֵּי בַּעְלָהּ – יִירַשׁ בַּעְלָהּ הַכֹּל. לְפִיכָךְ, אִם מָכְרָה הָאִשָּׁה נִכְסֵי מְלוֹג אַחַר שֶׁנִּשֵּׂאת, אַף עַל פִּי שֶׁאוֹתָן הַנְּכָסִים נָפְלוּ לָהּ קֹדֶם שֶׁתִּתְאָרֵס – הַבַּעַל מוֹצִיא הַפֵּרוֹת מִיַּד הַלָּקוֹחוֹת כָּל יְמֵי חַיֶּיהָ, אֲבָל לֹא גּוּף הַקַּרְקַע, שֶׁאֵין לוֹ כְּלוּם בְּגוּף נִכְסֵי מְלוֹג עַד שֶׁתָּמוּת.
מֵתָה בְּחַיָּיו – מוֹצִיא הַגּוּף מִיַּד הַלָּקוֹחוֹת בְּלֹא דָּמִים. וְאִם הַדָּמִים שֶׁלָּקְחָה מִן הַלָּקוֹחוֹת קַיָּמִין בְּעַצְמָן – מַחֲזִירָן לַלָּקוֹחוֹת, וְאֵינוֹ יָכוֹל לוֹמַר: 'שֶׁמָּא מְצִיאָה הֵן'.
ז. נִכְסֵי צֹאן בַּרְזֶל בֵּין נִכְסֵי מְלוֹג. לעיל טז,א. הַבַּעַל אוֹכֵל כָּל פֵּרוֹתֵיהֶן. משתמש ברווחים הבאים מנכסיה (וזהו אחד מתנאי הכתובה, לעיל יב,ג). נָפְלוּ לָהּ. זכתה בהם בירושה. הַבַּעַל מוֹצִיא הַפֵּרוֹת מִיַּד הַלָּקוֹחוֹת. שזכותו בפירות גוברת על זכות הקונים (ראה הלכות מלווה ולווה כו,יב. לעניין נכסי צאן ברזל ראה לקמן הט"ו).
מֵתָה בְּחַיָּיו מוֹצִיא הַגּוּף מִיַּד הַלָּקוֹחוֹת בְּלֹא דָּמִים. בלא תשלום. שזכותו בקרקע קודמת לזכות הלקוח. וְאִם הַדָּמִים שֶׁלָּקְחָה מִן הַלָּקוֹחוֹת קַיָּמִין בְּעַצְמָן. הכסף ששילמו הלקוחות מצוי עדיין ביד האישה. שֶׁמָּא מְצִיאָה הֵן. כסף שנמצא. ואין זה אותו הכסף.
ח. בַּמֶּה דְּבָרִים אֲמוּרִים? בִּנְכָסִים הַיְדוּעִים לַבַּעַל. אֲבָל אִם נָפְלוּ לָהּ נְכָסִים בִּמְדִינָה אַחֶרֶת וְלֹא יָדַע בָּהֶן הַבַּעַל, וּמָכְרָה אוֹתָן – מִכְרָהּ קַיָּם. וְכֵן אֲרוּסָה שֶׁמָּכְרָה קֹדֶם הַנִּשּׂוּאִין – מִכְרָהּ קַיָּם, שֶׁאֵין לַבַּעַל בְּנִכְסֵי אֲרוּסָתוֹ כְּלוּם עַד שֶׁיִּכְנֹס.
ח. וְלֹא יָדַע בָּהֶן הַבַּעַל… מִכְרָהּ קַיָּם. שהבעל לא הביא נכסים אלה בחשבון בזמן הנישואין, ולכן אי אפשר לומר שחלה על האישה התחייבות שלא למכרם (רש"י כתובות עח,ב).
ט. הָאִשָּׁה שֶׁכָּתְבָה כָּל נְכָסֶיהָ לְאַחֵר, בֵּין רָחוֹק בֵּין קָרוֹב, קֹדֶם שֶׁתִּנָּשֵׂא, אַף עַל פִּי שֶׁאִם נִתְגָּרְשָׁה אוֹ נִתְאַלְמְנָה תִּבְטַל הַמַּתָּנָה, כְּמוֹ שֶׁיִּתְבָּאֵר בְּהִלְכוֹת מַתָּנָה – אֵין הַבַּעַל אוֹכֵל פֵּרוֹתֵיהֶן, וְאִם מֵתָה אֵינוֹ יוֹרְשָׁן, שֶׁהֲרֵי נָתְנָה אוֹתָן קֹדֶם שֶׁתִּנָּשֵׂא. וּכְשֶׁתָּמוּת בְּחַיֵּי בַּעְלָהּ – יִקְנֶה מְקַבֵּל מַתָּנָה מַתְּנָתוֹ קִנְיָן גָּמוּר. וְלֹא עוֹד, אֶלָּא אֲפִלּוּ נָתְנָה מִקְצָת נְכָסֶיהָ אוֹ כֻּלָּם קֹדֶם נִשּׂוּאֶיהָ, וְכָתְבָה לַמְקַבֵּל: 'קְנֵה מֵהַיּוֹם וְלִכְשֶׁאֶרְצֶה', שֶׁהֲרֵי לֹא קָנָה קִנְיָן גָּמוּר עַד שֶׁתִּרְצֶה – אֵין הַבַּעַל אוֹכֵל פֵּרוֹת אוֹתָהּ מַתָּנָה, וְאִם מֵתָה – אֵינוֹ יוֹרְשָׁהּ.
ט. הָאִשָּׁה שֶׁכָּתְבָה כָּל נְכָסֶיהָ לְאַחֵר בֵּין רָחוֹק וכו'. אישה זו מעוניינת שלא יהיו לבעלה זכויות בנכסיה, ולפיכך כתבה במתנה את הנכסים לאדם אחר, קרוב משפחתה או רחוק. והדין במקרה זה הוא שאם התאלמנה או התגרשה – הנכסים חוזרים לרשותה. כְּמוֹ שֶׁיִּתְבָּאֵר בְּהִלְכוֹת מַתָּנָה. הלכות זכייה ומתנה ו,יב. וְכָתְבָה לַמְקַבֵּל קְנֵה מֵהַיּוֹם וְלִכְשֶׁאֶרְצֶה. באופן שבכל עת שאומרת שאינה רוצה במתנה, תקבל את הנכסים בחזרה. ונוסח זה מועיל לבטל את המכירה, אף אם נתנה רק מקצת הנכסים.
י. שׁוֹמֶרֶת יָבָם – יֵשׁ לָהּ לִמְכֹּר וְלִתֵּן בִּנְכָסִים שֶׁנָּפְלוּ לָהּ כְּשֶׁהִיא שׁוֹמֶרֶת יָבָם, וְאֵין לַיָּבָם פֵּרוֹת, וַאֲפִלּוּ בְּנִכְסֵי צֹאן בַּרְזֶל שֶׁהִכְנִיסָה לְאָחִיו, עַד שֶׁיִּכְנֹס. מֵתָה כְּשֶׁהִיא שׁוֹמֶרֶת יָבָם – יוֹרְשֶׁיהָ מֵאָבִיהָ יוֹרְשִׁין נִכְסֵי מְלוֹג שֶׁלָּהּ וַחֲצִי נִכְסֵי צֹאן בַּרְזֶל, וְיוֹרְשֵׁי הַבַּעַל יוֹרְשִׁין כְּתֻבָּתָהּ וַחֲצִי נִכְסֵי צֹאן בַּרְזֶל. וְיוֹרְשֵׁי הַבַּעַל חַיָּבִין בִּקְבוּרָתָהּ.
י. שׁוֹמֶרֶת יָבָם. אישה שבעלה מת בלא בנים, וממתינה שאחיו יישא אותה. יֵשׁ לָהּ. רשאית. וְאֵין לַיָּבָם פֵּרוֹת. שבמצב זה עדיין אין לו זכויות בנכסיה. עַד שֶׁיִּכְנֹס. ייבם את אשת אחיו. יוֹרְשֶׁיהָ מֵאָבִיהָ יוֹרְשִׁין נִכְסֵי מְלוֹג שֶׁלָּהּ. שהנכסים הללו היו בחזקתה אף בזמן שהייתה נשואה, ורק הפירות הינם של הבעל (ראה לעיל טז,א). וַחֲצִי נִכְסֵי צֹאן בַּרְזֶל. הנכסים הללו היו בחזקת הבעל (שם), ואילו הייתה מתייבמת היו עוברים ליבם, ואם הייתה חולצת היו שייכים לה. ומשום שמעמדה לא הוכרע הם נחצים בין יורשיו ליורשיה. וְיוֹרְשֵׁי הַבַּעַל יוֹרְשִׁין כְּתֻבָּתָהּ. שהיא חוב של הבעל, ונמצא בחזקתו. וְיוֹרְשֵׁי הַבַּעַל חַיָּבִין בִּקְבוּרָתָהּ. שחיוב הקבורה הוא כנגד ירושת הכתובה (לעיל יב,ד; והשווה הלכות נחלות ג,ט).
יא. שׁוֹמֶרֶת יָבָם – כְּתֻבָּתָהּ עַל כָּל נִכְסֵי בַּעְלָהּ. לְפִיכָךְ אֵין הַיָּבָם יָכוֹל לִמְכֹּר בְּנִכְסֵי אָחִיו, בֵּין קֹדֶם יִבּוּם בֵּין אַחַר יִבּוּם. וְאִם מָכַר אוֹ נָתַן מַתָּנָה אוֹ חָלַק עִם אֶחָיו בְּנִכְסֵי הַמֵּת, בֵּין קֹדֶם יִבּוּם בֵּין אַחַר יִבּוּם – לֹא עָשָׂה כְּלוּם, שֶׁכְּבָר נִתְחַיְּבוּ נְכָסִים אֵלּוּ לָאַלְמָנָה לִגְבּוֹת מֵהֶן כְּתֻבָּתָהּ.
יא. כְּתֻבָּתָהּ עַל כָּל נִכְסֵי בַּעְלָהּ. כל נכסי בעלה שמת משועבדים לתשלום דמי כתובתה, והיבם אינו כותב לה כתובה (ראה הלכות ייבום וחליצה א,א).
יב. כָּנַס אֶת יְבִמְתּוֹ וְהִנִּיחַ אָחִיו פֵּרוֹת מְחֻבָּרִין לַקַּרְקַע – יִמָּכְרוּ וְיִלָּקַח בָּהֶן קַרְקַע, וְהַיָּבָם אוֹכֵל פֵּרוֹתֵיהֶן.
יב. פֵּרוֹת מְחֻבָּרִין לַקַּרְקַע. נחשבים כקרקע, וגופם משועבד לתשלום הכתובה. פֵּרוֹתֵיהֶן. הרווחים שיבואו מאותה הקרקע.
יג. הִנִּיחַ פֵּרוֹת תְּלוּשִׁין מִן הַקַּרְקַע, וְכֵן אִם הִנִּיחַ מָעוֹת וּמִטַּלְטְלִין – הַכֹּל שֶׁל יָבָם, וּמִשְׁתַּמֵּשׁ בָּהֶן כְּמוֹ שֶׁיִּרְצֶה וְאֵינָהּ יְכוֹלָה לְעַכֵּב, שֶׁהַמִּטַּלְטְלִין – אֵין הַכְּתֻבָּה נִגְבֵּית מֵהֶן אֶלָּא בְּתַקָּנַת הַגְּאוֹנִים, וְאֵין כֹּחַ בְּתַקָּנָה זוֹ לְמָנְעוֹ מִנִּכְסֵי אָחִיו וּלְאָסְרָן עָלָיו בְּאַחֲרָיוּת זוֹ שֶׁלֹּא יִשָּׂא וְיִתֵּן בָּהֶן.
יג. בְּתַקָּנַת הַגְּאוֹנִים. שתיקנו את גביית הכתובה אף ממטלטלין (לעיל טז,ז-ט). וּלְאָסְרָן עָלָיו בְּאַחֲרָיוּת זוֹ. לאסור עליו למכור את הנכסים הללו מחמת שעבודם לתשלום הכתובה.
יד. יְבָמָה שֶׁלֹּא הָיְתָה לָהּ כְּתֻבָּה, אוֹ שֶׁמָּחֲלָה כְּתֻבָּתָהּ – זָכָה בְּנִכְסֵי אָחִיו, וּמוֹכֵר וְנוֹתֵן כְּחֶפְצוֹ. וּכְשֶׁיִּכְנֹס אֶת יְבִמְתּוֹ – יִכְתֹּב לָהּ כְּתֻבָּה מֵאָה, וְיִהְיוּ כָּל נְכָסָיו אַחְרָאִין לִכְתֻבָּתָהּ, כִּשְׁאָר כָּל הַנָּשִׁים שֶׁיֵּשׁ לָהֶן כְּתֻבָּה.
יד. שֶׁלֹּא הָיְתָה לָהּ כְּתֻבָּה. שלא כתב לה בעלה כתובה או שמכרה לו את כתובתה (הלכות ייבום וחליצה ב,יז). כְּתֻבָּה מֵאָה. כדין אלמנה (לעיל י,ט).
טו. הָאִשָּׁה שֶׁמָּכְרָה אוֹ נָתְנָה אַחַר שֶׁנִּשֵּׂאת בְּנִכְסֵי צֹאן בַּרְזֶל, בֵּין לְבַעְלָהּ בֵּין לַאֲחֵרִים – לֹא עָשָׂת כְּלוּם. וְכֵן הַבַּעַל שֶׁמָּכַר קַרְקַע בְּנִכְסֵי אִשְׁתּוֹ, בֵּין נִכְסֵי צֹאן בַּרְזֶל בֵּין נִכְסֵי מְלוֹג – לֹא עָשָׂה כְּלוּם.
טו. לֹא עָשָׂת כְּלוּם. המכירה או הנתינה לבעל לא חלה, מפני שעשתה כן משום שלום בית (ראה לקמן הל' יז-יח), ואף לאחרים אינה חלה מפני זכויות הבעל בנכסים (וראה הלכות מכירה ל,ג). הַבַּעַל שֶׁמָּכַר קַרְקַע וכו'. שיש לאישה זכות בגוף הקרקעות, אף בנכסי צאן ברזל.
טז. מָכַר מִטַּלְטְלִין שֶׁל נִכְסֵי צֹאן בַּרְזֶל – אַף עַל פִּי שֶׁאֵינוֹ רַשַּׁאי, אִם מָכַר, מִמְכָּרוֹ קַיָּם.
מָכְרוּ שְׁנֵיהֶם בְּנִכְסֵי מְלוֹג, בֵּין שֶׁלָּקַח מִן הָאִישׁ תְּחִלָּה וְחָזַר וְלָקַח מִן הָאִשָּׁה, בֵּין שֶׁלָּקַח מִן הָאִשָּׁה וְחָזַר וְלָקַח מִן הָאִישׁ – מִכְרָן קַיָּם.
טז. שֶׁאֵינוֹ רַשַּׁאי. מפני זכותה באותם הנכסים. מִמְכָּרוֹ קַיָּם. שבמטלטלין זכותה פחותה מבקרקעות, שאפשר שיִכלו וישיב את שוויים (מ"מ הלכות מכירה ל,ה).
יז. וְכֵן הָאִשָּׁה שֶׁמָּכְרָה אוֹ נָתְנָה נִכְסֵי מְלוֹג לְבַעְלָהּ – מִכְרָהּ וּמַתְּנָתָהּ קַיָּמִין, וְאֵינָהּ יְכוֹלָה לוֹמַר בְּנִכְסֵי מְלוֹג: 'נַחַת רוּחַ עָשִׂיתִי לְבַעְלִי'; אֲבָל בִּשְׁאָר נְכָסִים יֵשׁ לָהּ לוֹמַר.
יז. וְאֵינָהּ יְכוֹלָה לוֹמַר בְּנִכְסֵי מְלוֹג נַחַת רוּחַ עָשִׂיתִי לְבַעְלִי. אישה שמכרה לבעלה נכסים, יכולה לטעון שלא מכרה באמת, אלא כדי לרצות את בעלה, המעוניין בהשלמת זכויותיו בנכסים (לקמן הי"ח). אולם בנכסי מלוג, שאין לבעל כל זכות בגופם, לא שייכת טענה זו, ומכירתה תקפה.
יח. כֵּיצַד? הָאִשָּׁה שֶׁמָּכְרָה אוֹ נָתְנָה לְבַעְלָהּ מִנִּכְסֵי צֹאן בַּרְזֶל בֵּין קַרְקַע בֵּין מִטַּלְטְלִין, אוֹ שָׂדֶה שֶׁיִּחֵד לָהּ בִּכְתֻבָּתָהּ, אוֹ שָׂדֶה שֶׁכָּתַב לָהּ בִּכְתֻבָּתָהּ, אוֹ שָׂדֶה שֶׁהִכְנִיס לָהּ שׁוּם מִשֶּׁלּוֹ – לֹא קָנָה בַּעַל. וְאַף עַל פִּי שֶׁקָּנוּ מִיַּד הָאִשָּׁה בִּרְצוֹנָהּ – חוֹזֶרֶת כָּל עֵת שֶׁתִּרְצֶה, שֶׁלֹּא נָתְנָה לוֹ וְלֹא מָכְרָה לוֹ אֶלָּא מִפְּנֵי שְׁלוֹם בֵּיתָהּ, וּלְפִיכָךְ אֵין לַבַּעַל רְאָיָה כְּלָל בְּנִכְסֵי אִשְׁתּוֹ, חוּץ מִנִּכְסֵי מְלוֹג, כְּמוֹ שֶׁבֵּאַרְנוּ.
יח. שָׂדֶה שֶׁיִּחֵד לָהּ בִּכְתֻבָּתָהּ. שממנה תיגבה הכתובה. שָׂדֶה שֶׁכָּתַב לָהּ בִּכְתֻבָּתָהּ. שתהיה כתוספת כתובה. אוֹ שָׂדֶה שֶׁהִכְנִיס לָהּ שׁוּם מִשֶּׁלּוֹ. שנתן לה שדה מיוחדת שתצרף לנדוניה, נוסף על הנכסים שהביאה מבית אביה (לקמן כג,יא). שֶׁקָּנוּ מִיַּד הָאִשָּׁה. ערכו מעשה קנייני הנותן תוקף להתחייבות. אֵין לַבַּעַל רְאָיָה. אף אם יוכיח שקנה את השדה מאשתו. כְּמוֹ שֶׁבֵּאַרְנוּ. בהלכה הקודמת.
יט. נִכְסֵי צֹאן בַּרְזֶל שֶׁאָבְדוּ אוֹ נִגְנְבוּ, וּמָחֲלָה אוֹתָם הָאִשָּׁה לְבַעְלָהּ, וְקָנוּ מִמֶּנָּה בְּעֵדִים – יֵרָאֶה לִי שֶׁאֵינָהּ יְכוֹלָה לוֹמַר: 'נַחַת רוּחַ עָשִׂיתִי לְבַעְלִי'. הָא לְמָה זֶה דּוֹמֶה? לְמִי שֶׁקָּנוּ מִיָּדָהּ שֶׁאֵין לָהּ אַחֲרָיוּת, וְשֶׁהֶחֱזִירָה נְכָסִים אֵלּוּ נִכְסֵי מְלוֹג, שֶׁהֲרֵי אֵין הַבַּעַל מֵבִיא רְאָיָה זוֹ לִטֹּל כְּלוּם וְלֹא לְהַחֲזִיק בִּנְכָסֶיהָ בִּכְלוּם, אֶלָּא לְהִפָּטֵר מִתְּבִיעָתָהּ לְשַׁלֵּם. אֲבָל אִם נָתְנָה לוֹ מַתָּנָה מִמִּטַּלְטְלֵי צֹאן בַּרְזֶל הַקַּיָּמִין – לֹא קָנָה, מִפְּנֵי שֶׁיֵּשׁ לָהּ לוֹמַר: 'נַחַת רוּחַ עָשִׂיתִי לְבַעְלִי'.
יט. וּמָחֲלָה אוֹתָם. ויתרה לו על חובו. הָא לְמָה זֶה דּוֹמֶה לְמִי שֶׁקָּנוּ מִיָּדָהּ שֶׁאֵין לָהּ אַחֲרָיוּת וכו'. מקרה זה דומה למקרה שהאישה ויתרה על אחריות הבעל לשמירת ערך הנכסים, ושינתה את מעמדם לנכסי מלוג, שאינו חייב באחריותם. וויתור כזה חל, אם עשו קניין התחייבות עליו, ואין טענת 'נחת רוח עשיתי לבעלי' שייכת בזה, משום שאין הבעל מקבל דבר.
כ. בַּעַל שֶׁמָּכַר קַרְקַע לְפֵרוֹת – לֹא עָשָׂה כְּלוּם, שֶׁלֹּא הִתְקִינוּ פֵּרוֹת לָאִישׁ אֶלָּא כְּדֵי לְהַרְוִיחַ בְּהוֹצָאַת הַבַּיִת. לְפִיכָךְ, אִם מָכַר לְפֵרוֹת, וְלָקַח אוֹתָן הַמָּעוֹת לַעֲשׂוֹת בָּהֶן סְחוֹרָה – שׁוֹמְעִין לוֹ.
כ. בַּעַל שֶׁמָּכַר קַרְקַע לְפֵרוֹת. מכר לאחר את זכות אכילת הפירות בנכסי מלוג, וגוף הקרקע נשאר בבעלות האישה. שֶׁלֹּא הִתְקִינוּ פֵּרוֹת לָאִישׁ אֶלָּא כְּדֵי לְהַרְוִיחַ בְּהוֹצָאַת הַבַּיִת. שתהיה הכנסה נוספת לכלכלת הבית. לַעֲשׂוֹת בָּהֶן סְחוֹרָה. המאפשרת אף היא הרווחה לבית.
כא. הָיוּ לָאִשָּׁה כְּסָפִים: אִם נִכְסֵי צֹאן בַּרְזֶל הֵן – הֲרֵי זֶה נוֹשֵׂא וְנוֹתֵן בָּהֶן; וְאִם נִכְסֵי מְלוֹג הֵן, בֵּין שֶׁהִכְנִיסָה אוֹתָם לוֹ, בֵּין שֶׁנָּפְלוּ לָהּ בִּירֻשָּׁה, אוֹ נִתְּנוּ לָהּ בְּמַתָּנָה, אוֹ נָפְלוּ לָהּ מִטַּלְטְלִין, אוֹ נִתְּנוּ לָהּ – הֲרֵי אֵלּוּ יִמָּכְרוּ וְיִלָּקַח בַּכֹּל קַרְקַע, וְהוּא אוֹכֵל פֵּרוֹתֵיהֶן.
כא. הֲרֵי זֶה נוֹשֵׂא וְנוֹתֵן בָּהֶן. מותר לבעל לסחור בהם, ויתחייב להשיב את שוויים לבסוף. הֲרֵי אֵלּוּ יִמָּכְרוּ וְיִלָּקַח בַּכֹּל קַרְקַע. כדי שיהיה גוף הנכס ביד האישה ולא יתכלה.
כב. וְכֵן הָאִשָּׁה שֶׁחָבְלוּ בָּהּ אֲחֵרִים – כָּל הַמָּעוֹת הָרְאוּיוֹת לָתֵת לָהּ, יִלָּקַח בָּהֶן קַרְקַע, וְהַבַּעַל אוֹכֵל פֵּרוֹתֵיהֶן, כְּמוֹ שֶׁיִּתְבָּאֵר בְּהִלְכוֹת חוֹבֵל.
כב. וְכֵן הָאִשָּׁה שֶׁחָבְלוּ בָּהּ. גרמו לה נזק גופני. כָּל הַמָּעוֹת הָרְאוּיוֹת לָתֵת לָהּ וכו'. הכסף מהתשלומים המגיעים במקרה כזה לאישה. ואילו התשלומים המגיעים לבעל יינתנו לו מיד. כְּמוֹ שֶׁיִּתְבָּאֵר בְּהִלְכוֹת חוֹבֵל. הלכות חובל ומזיק ד,טו.
כג. נָפְלוּ לָהּ עֲבָדִים, אַף עַל פִּי שֶׁהֵן זְקֵנִים – הֲרֵי אֵלּוּ לֹא יִמָּכְרוּ, מִפְּנֵי שֶׁבַח בֵּית אָבִיהָ. נָפְלוּ לָהּ זֵיתִים וּגְפָנִים, וְלֹא הָיָה לָהּ בְּגוּף הַקַּרְקַע שֶׁהָאִילָנוֹת בָּהּ כְּלוּם: אִם עוֹשִׂין כְּדֵי טִפּוּלָן – לֹא יִמָּכְרוּ, מִפְּנֵי שֶׁבַח בֵּית אָבִיהָ; וְאִם לָאו – הֲרֵי אֵלּוּ יִמָּכְרוּ לְעֵצִים, וְיִלָּקַח בָּהֶן קַרְקַע, וְהוּא אוֹכֵל פֵּרוֹת.
כג. לֹא יִמָּכְרוּ מִפְּנֵי שֶׁבַח בֵּית אָבִיהָ. שזלזול הוא בכבוד משפחתה שיהיו נכסיהם ברשות אחרים. וְלֹא הָיָה לָהּ בְּגוּף הַקַּרְקַע שֶׁהָאִילָנוֹת בָּהּ כְּלוּם. שרק עצי הפרי שייכים לה, ולא השטח בשדה. עוֹשִׂין כְּדֵי טִפּוּלָן. שההכנסות מכסות את עלות הטיפול בהם. יִמָּכְרוּ לְעֵצִים. לשימוש העץ למלאכה או להסקה.
כד. נָפְלוּ לָהּ פֵּרוֹת מְחֻבָּרִין לַקַּרְקַע – הֲרֵי אֵלּוּ שֶׁל בַּעַל; תְּלוּשִׁין מִן הַקַּרְקַע – שֶׁלָּהּ, וְיִמָּכְרוּ וְיִלָּקַח בָּהֶן קַרְקַע, וְהוּא אוֹכֵל פֵּרוֹת. אֲבָל הַמְגָרֵשׁ אֶת אִשְׁתּוֹ, וְהָיוּ לָהּ פֵּרוֹת מְחֻבָּרִין לַקַּרְקַע בִּשְׁעַת גֵּרוּשִׁין – הֲרֵי אֵלּוּ שֶׁלָּהּ; וְאִם הָיוּ תְּלוּשִׁין – הֲרֵי אֵלּוּ שֶׁלּוֹ.
כד. מְחֻבָּרִין לַקַּרְקַע הֲרֵי אֵלּוּ שֶׁל בַּעַל. מכיוון שהקרקע נשארת בידה כנכסי מלוג, יכול הבעל לאכול את פירותיה. תְּלוּשִׁין מִן הַקַּרְקַע שֶׁלָּהּ וכו'. שאם יאכלם, לא תישאר קרן לאישה. אֲבָל הַמְגָרֵשׁ אֶת אִשְׁתּוֹ וכו'. שזכותו בפירותיה מסתיימת בשעת הגירושין. ואם היו תלושים לפני הגירושין, זכה בפירות.
כה. עַבְדֵי נִכְסֵי מְלוֹג וּבֶהֱמַת נִכְסֵי מְלוֹג – הַבַּעַל חַיָּב בִּמְזוֹנוֹתֵיהֶם וּבְכָל צָרְכֵיהֶם, וְהֵן עוֹשִׂין לוֹ וְהוּא אוֹכֵל פֵּרוֹתֵיהֶן. לְפִיכָךְ וְלַד שִׁפְחַת מְלוֹג וּוְלַד בֶּהֱמַת מְלוֹג – לַבַּעַל. וְאִם גֵּרֵשׁ וְרָצָת הָאִשָּׁה לִתֵּן דָּמִים וְלִטֹּל וְלַד הַשִּׁפְחָה מִפְּנֵי שֶׁבַח בֵּית אָבִיהָ – שׁוֹמְעִין לָהּ.
כה. הַבַּעַל חַיָּב בִּמְזוֹנוֹתֵיהֶם וכו'. שאמנם לעבדים שלו יכול לומר "עשה עמי ואיני זנך", ויתפרנס העבד מן הצדקה. אבל בעבדי מלוג קיבל עליו מראש את החובה לזונם, אחרת יברחו ותיפסד הקרן (הלכות עבדים ט,ז). וְהֵן עוֹשִׂין לוֹ וְהוּא אוֹכֵל פֵּרוֹתֵיהֶן. עובדים בשבילו, והוא מרוויח מעבודתם.
כו. הִכְנִיסָה לוֹ שְׁנֵי כֵּלִים אוֹ שְׁתֵּי שְׁפָחוֹת בְּתוֹרַת נִכְסֵי צֹאן בַּרְזֶל, וְשָׁמוּ אוֹתָן עָלָיו בְּאֶלֶף זוּז, וְהוֹקִירוּ וְעָמְדוּ בְּאַלְפַּיִם, וְגֵרְשָׁהּ – נוֹטֶלֶת אֶחָד בָּאֶלֶף שֶׁלָּהּ; וְהַשֵּׁנִי – אִם רָצָת שֶׁתִּתֵּן דָּמָיו וְתִטֹּל מִשּׁוּם שֶׁבַח בֵּית אָבִיהָ, שׁוֹמְעִין לָהּ.
כו. וְשָׁמוּ אוֹתָן עָלָיו. העריכו אותם בזמן הנישואין. וְהוֹקִירוּ וְעָמְדוּ בְּאַלְפַּיִם. התייקרו, והבעל צריך להחזיר רק אלף, כפי הדין בנכסי צאן ברזל.
כז. הַנּוֹתֵן מַתָּנָה לְאִשְׁתּוֹ, בֵּין שֶׁנָּתַן לָהּ קַרְקַע בֵּין שֶׁנָּתַן לָהּ מָעוֹת וְלָקְחָה בָּהֶן קַרְקַע – אֵין לַבַּעַל פֵּרוֹת בְּמַתָּנָה זוֹ. וְכֵן הַנּוֹתֵן מַתָּנָה לְאִשָּׁה עַל מְנָת שֶׁלֹּא יִהְיֶה הַבַּעַל אוֹכֵל פֵּרוֹתֶיהָ, אֶלָּא יִהְיוּ פֵּרוֹתֶיהָ לָאִשָּׁה לְמַה שֶּׁתִּרְצֶה – אֵין הַבַּעַל אוֹכֵל פֵּרוֹת מַתָּנָה זוֹ. וְכֵן הַמּוֹכֶרֶת כְּתֻבָּתָהּ בְּטוֹבַת הֲנָיָה – אוֹתָן הַדָּמִים לָאִשָּׁה, וְאֵין הַבַּעַל אוֹכֵל פֵּרוֹתֵיהֶן.
כז. הַנּוֹתֵן מַתָּנָה לְאִשְׁתּוֹ… אֵין לַבַּעַל פֵּרוֹת בְּמַתָּנָה זוֹ. מפני "שכל הנותן, בעין יפה נותן" (הלכות זכייה ומתנה יא,כב). אֶלָּא יִהְיוּ פֵּרוֹתֶיהָ לָאִשָּׁה לְמַה שֶּׁתִּרְצֶה. שתעשה היא בעצמה שימוש באותם הפירות. בְּטוֹבַת הֲנָיָה. מוכרת את זכות גביית הכתובה (לעיל יז,יז). וְאֵין הַבַּעַל אוֹכֵל פֵּרוֹתֵיהֶן. שחכמים לא תיקנו שיקנה את הפירות במקרה כזה (כדלקמן הכ"ח).
כח. וְלַד בֶּהֱמַת מְלוֹג שֶׁנִּגְנַב, וְנִמְצָא הַגַּנָּב וְשִׁלֵּם שְׁנַיִם – הַכֶּפֶל לָאִשָּׁה, שֶׁאֵין זֶה הַפְּרִי שֶׁתִּקְּנוּ לוֹ חֲכָמִים. הַחוֹבֵל בְּאִשְׁתּוֹ – כָּל הַנֶּזֶק וְהַצַּעַר וְהַבֹּשֶׁת שֶׁלָּהּ, וְאֵין הַבַּעַל אוֹכֵל פֵּרוֹתֵיהֶן, כְּמוֹ שֶׁיִּתְבָּאֵר בְּהִלְכוֹת חוֹבֵל.
כח. וְנִמְצָא הַגַּנָּב וְשִׁלֵּם שְׁנַיִם. שהגנב משלם תשלומי כפל (הלכות גנבה א,ד). הַחוֹבֵל בְּאִשְׁתּוֹ. שגרם לה נזק גופני, וחייב בתשלומים. כָּל הַנֶּזֶק וְהַצַּעַר וְהַבֹּשֶׁת שֶׁלָּהּ. התשלומים שצריך לשלם האדם החובל על הנזק, הצער והבושה שנגרמו לו שייכים לה (לאופן שיעורם ראה הלכות חובל ומזיק א,ב, ב,ט-י, ג,א). ואף שאם אדם אחר חבל בה הבעל מקבל חלק מן התשלומים, אין הדין כך כשחבל בה הבעל עצמו. כְּמוֹ שֶׁיִּתְבָּאֵר בְּהִלְכוֹת חוֹבֵל. הלכות חובל ומזיק ד,טז.
כט. הַמּוֹכֵר קַרְקַע לְאִשְׁתּוֹ: אִם הָיוּ הַמָּעוֹת שֶׁלָּקְחָה בָּהֶן הַקַּרְקַע מִבַּעְלָהּ גְּלוּיִין וִידוּעִין לַבַּעַל – קָנָת, וְהַבַּעַל אוֹכֵל פֵּרוֹת אוֹתָהּ קַרְקַע; וְאִם הָיוּ מָעוֹת טְמוּנִים – לֹא קָנָת, שֶׁהַבַּעַל אוֹמֵר: 'לֹא מָכַרְתִּי אֶלָּא כְּדֵי לְהַרְאוֹת הַמָּעוֹת שֶׁטָּמְנָה'. וְאוֹתָן הַמָּעוֹת שֶׁנִּרְאוּ – יִלָּקַח בָּהֶן קַרְקַע, וְהַבַּעַל אוֹכֵל פֵּרוֹת.
כט. אִם הָיוּ הַמָּעוֹת… גְּלוּיִין וִידוּעִין לַבַּעַל קָנָת. אם הבעל ידע מלכתחילה על קיום הכסף בידי אשתו – קנתה את הקרקע. מָעוֹת טְמוּנִים. כסף מוסתר, שהבעל לא ידע על קיומו. וְאוֹתָן הַמָּעוֹת שֶׁנִּרְאוּ וכו'. דין הכסף שהיה מוסתר והתגלה, ככל נכסי מלוג.
ל. הֲרֵי שֶׁנִּמְצְאוּ מָעוֹת אוֹ מִטַּלְטְלִין בְּיַד הָאִשָּׁה, הִיא אוֹמֶרֶת: 'בְּמַתָּנָה נִתְּנוּ לִי', וְהוּא אוֹמֵר: 'מִמַּעֲשֵׂה יָדַיִךְ הֵן, שֶׁהֵן שֶׁלִּי' – הֲרֵי זוֹ נֶאֱמֶנֶת, וְיֵשׁ לוֹ לְהַחֲרִים עַל מִי שֶׁטּוֹעֶנֶת דָּבָר שֶׁאֵינוֹ כֵּן, וְיִלָּקַח בָּהֶן קַרְקַע, וְהוּא אוֹכֵל פֵּרוֹת. וְאִם אָמְרָה: 'עַל מְנָת כֵּן נִתְּנוּ לִי, עַל מְנָת שֶׁלֹּא יִהְיֶה לְבַעְלִי רְשׁוּת בָּהֶן אֶלָּא אֶעֱשֶׂה בָּהֶן מַה שֶּׁאֶרְצֶה' – עָלֶיהָ לְהָבִיא רְאָיָה, שֶׁכָּל מָמוֹן הַנִּמְצָא בְּיַד הָאִשָּׁה, בְּחֶזְקַת הַבַּעַל הוּא שֶׁיֹּאכַל פֵּרוֹתָיו, עַד שֶׁתָּבִיא רְאָיָה.
ל. הֲרֵי זוֹ נֶאֱמֶנֶת. שכל ממון שנמצא ביד האישה הוא בחזקת נכסי מלוג, עד שיוכח שאינו כך (לקמן בסוף ההלכה). לְהַחֲרִים. להטיל קללה על השקרן.
לא. אָמְרָה לוֹ: 'אַתָּה נְתַתָּם לִי מַתָּנָה' – נִשְׁבַּעַת שְׁבוּעַת הֶסֵּת שֶׁנָּתַן לָהּ הַבַּעַל, וְאֵינוֹ אוֹכֵל פֵּרוֹתֵיהֶן.
לא. שְׁבוּעַת הֶסֵּת. שנשבע מי שכופר בכל התביעה שכנגדו.
לב. אֵין מְקַבְּלִין פִּקְדוֹנוֹת לֹא מִן הַנָּשִׁים וְלֹא מִן הָעֲבָדִים וְלֹא מִן הַקְּטַנִּים. וְאִם עָבַר וְקִבֵּל מִן הָאִשָּׁה – יַחֲזִיר לָאִשָּׁה. מֵתָה – יַחֲזִיר לְבַעְלָהּ. קִבֵּל מִן הָעֶבֶד – יַחֲזִיר לָעֶבֶד. מֵת – יַחֲזִיר לְרַבּוֹ. קִבֵּל מִן הַקָּטָן – יִקְנֶה לוֹ בּוֹ סֵפֶר תּוֹרָה, אוֹ דָּבָר שֶׁאוֹכֵל פֵּרוֹתָיו. וְכֻלָּן שֶׁאָמְרוּ בִּשְׁעַת מִיתָתָן: 'פִּקָּדוֹן זֶה שֶׁל פְּלוֹנִי הוּא': אִם הָיוּ בְּחֶזְקַת נֶאֱמָנִין אֵצֶל זֶה שֶׁהַפִּקָּדוֹן אֶצְלוֹ – יַעֲשֶׂה כְּמוֹ שֶׁצִּוּוּ; וְאִם לָאו – יִתֵּן לְיוֹרְשֵׁיהֶן.
לב. אֵין מְקַבְּלִין פִּקְדוֹנוֹת וכו'. שמא אינם שלהם. קִבֵּל מִן הַקָּטָן. לא יחזיר לקטן, מפני שאינו בר דעת לשמרם. וְכֻלָּן שֶׁאָמְרוּ בִּשְׁעַת מִיתָתָן וכו'. שאמרו לפני מותם למי שייך החפץ.
לג. אִשָּׁה שֶׁהָיוּ לָהּ כְּסָפִים הָרְאוּיוֹת לַבַּעַל לֶאֱכֹל פֵּרוֹתֵיהֶן, הוּא אוֹמֵר: 'כָּךְ וְכָךְ יִלָּקַח בָּהֶן', וְהִיא אוֹמֶרֶת: 'אֵינִי לוֹקַחַת בָּהֶן אֶלָּא כָּךְ וְכָךְ' – לוֹקְחִין דָּבָר שֶׁפֵּרוֹתָיו מְרֻבִּין וִיצִיאָתוֹ מְעוּטָה, בֵּין שֶׁהָיָה הַדָּבָר כִּרְצוֹנוֹ בֵּין שֶׁהָיָה כִּרְצוֹנָהּ. וְאֵין לוֹקְחִין אֶלָּא דָּבָר שֶׁגִּזְעוֹ מַחֲלִיף, שֶׁמָּא יֹאכַל הַכֹּל וְנִמְצָא הַקֶּרֶן אָבֵד.
לג. הָרְאוּיוֹת לַבַּעַל לֶאֱכֹל פֵּרוֹתֵיהֶן. שיש לו זכות ליהנות מרווחיהם. דָּבָר שֶׁפֵּרוֹתָיו מְרֻבִּין וִיצִיאָתוֹ מְעוּטָה. שהוצאות הטיפול בו מועטות יחסית להכנסה. שֶׁגִּזְעוֹ מַחֲלִיף. שגוף הנכס מתחדש ואינו מתכלה.
לד. הָאִשָּׁה שֶׁהִכְנִיסָה לְבַעְלָהּ עֵז לַחֲלָבָהּ, וְרָחֵל לְגִזָּתָהּ, וְדֶקֶל לְפֵרוֹתָיו, אַף עַל פִּי שֶׁאֵין לָהּ אֶלָּא פֵּרוֹת אֵלּוּ בִּלְבַד – הֲרֵי זֶה אוֹכֵל וְהוֹלֵךְ עַד שֶׁתִּכְלֶה הַקֶּרֶן. וְכֵן אִם הִכְנִיסָה לוֹ כְּלֵי תַּשְׁמִישׁ בְּתוֹרַת נִכְסֵי מְלוֹג – הֲרֵי זֶה מִשְׁתַּמֵּשׁ בָּהֶן, וְלוֹבֵשׁ וּמַצִּיעַ וּמְכַסֶּה, עַד שֶׁיִּכְלֶה הַקֶּרֶן. וּכְשֶׁיְּגָרֵשׁ – אֵינוֹ חַיָּב לְשַׁלֵּם הַבְּלָיוֹת שֶׁל נִכְסֵי מְלוֹג.
לד. הָאִשָּׁה שֶׁהִכְנִיסָה לְבַעְלָהּ עֵז לַחֲלָבָהּ וכו'. שהנכס אינו שלה, אך יש לה זכות להשתמש בתוצריו. לְגִזָּתָהּ. לצמר הגזוז ממנה. הֲרֵי זֶה אוֹכֵל וְהוֹלֵךְ עַד שֶׁתִּכְלֶה הַקֶּרֶן. שהרי כך הוא השימוש הרגיל. הַבְּלָיוֹת. תשלום על בלאי הנכסים.
לה. הוֹרוּ הַגְּאוֹנִים, שֶׁנִּכְסֵי צֹאן בַּרְזֶל – אַף עַל פִּי שֶׁפְּחִיתָתָן עַל הַבַּעַל: אִם הָיוּ הַבְּלָיוֹת קַיָּמִין וְהָיוּ עוֹשִׂין כְּמִין מְלַאכְתָּן – נוֹטֶלֶת כֵּלֶיהָ כְּמָה שֶׁהֵן; וְאִם לֹא הָיוּ עוֹשִׂין מֵעֵין מְלַאכְתָּן – הֲרֵי הֵן כְּמִי שֶׁנִּגְנְבוּ אוֹ אָבְדוּ, שֶׁהוּא חַיָּב לְשַׁלֵּם כִּדְמֵיהֶן שֶׁשָּׁמוּ אוֹתָן עָלָיו בִּשְׁעַת הַנִּשּׂוּאִין. וּמִנְהָג פָּשׁוּט הוּא זֶה, וְכָל הַנּוֹשֵׂא – עַל מִנְהָג זֶה קִבֵּל עָלָיו אַחֲרָיוּת הַנְּדוּנְיָא. וּכְשֵׁם שֶׁאֵינוֹ מְשַׁלֵּם הַפְּחָת, כָּךְ אֵינוֹ נוֹטֵל הַשֶּׁבַח, אִם הוֹתִירוֹ דְּמֵיהֶן, לְפִי מִנְהָג זֶה.
יֵשׁ לַבַּעַל לָכֹף מִקְצָת עַבְדֵי אִשְׁתּוֹ וְאַמְהוֹתֶיהָ שֶׁיִּהְיוּ מְשַׁמְּשִׁין לוֹ בְּבֵית אִשָּׁה אַחֶרֶת שֶׁנָּשָׂא, בֵּין שֶׁהָיוּ עַבְדֵי מְלוֹג בֵּין שֶׁהָיוּ עַבְדֵי צֹאן בַּרְזֶל. אֲבָל אֵינוֹ יָכוֹל לְהוֹלִיכָן לְעִיר אַחֶרֶת שֶׁלֹּא מִדַּעַת אִשְׁתּוֹ.
לה. עוֹשִׂין כְּמִין מְלַאכְתָּן. שעדיין ניתן להשתמש בהם כעין שימושם המקורי. נוֹטֶלֶת כֵּלֶיהָ כְּמָה שֶׁהֵן. ואין הבעל צריך לשלם את הפחת, כפי עיקר הדין (לעיל טז,א). וּמִנְהָג פָּשׁוּט וכו'. נפוץ ומקובל, וכל הנושא אישה מקבל עליו אחריות הנכסים לפי מנהג זה. כָּךְ אֵינוֹ נוֹטֵל הַשֶּׁבַח. ומעיקר הדין הבעל מקבל את הרווח, ואינו חייב להחזיר אלא את שווי הנכסים בשעת הנישואין (שם).
וְאַמְהוֹתֶיהָ. שפחותיה. בְּבֵית אִשָּׁה אַחֶרֶת שֶׁנָּשָׂא. שיש בדבר משום רווח הבית (לעיל ה"כ), והעבדים ניתנו לשימוש זה.

תקציר הפרק 

פרק כ"ב הלכות אישות

*זכויות הבעל בנכסי אשתו*

פרק זה רווי בפרטים אודות מעמד נכסי האשה כנגד הבעל במקרים שונים והוא גם אחד הפרקים הכי ארוכים בכל הי"ד החזקה (35 הלכות)
בפרק זה נידונים הלכות ירושת הבעל בנכסי אשתו, מכירת נכסי האשה/יבמה, ניהול נכסי האשה, ממון אישי הנמצא בידי האשה, שימוש בנכסי האשה.

נביא כאן את עיקרי הדין:
🔹 בכללות, מרגע שהאשה נכנסת לרשותו של הבעל, זכאי הבעל בירושת כל הנכסים שבבעלותה (הלכות א-ט)
🔹 שומרת יבם: קרקעות בעלה משועבדים לכתובתה, והיבם יורש שאר הנכסים. (הלכות י-יד)
🔹 מכירת הנכסים: אפשרית רק בהסכמת שני בני הזוג. (הלכות טו-יח)

🔹 נכסים שונים: א) עבדי ובהמות מלוג – הבעל אחראי לתזונתם, והפירות היוצאים מהם מגיעות אליו. ב) מתנה לאשה – בבעלותה. ג) פקדון מהאשה וכדומה – אין לבעל לקבלם. ד) פירות 'מלוג' – לבעל, אף שהקרן מתכלה. בכסף קונים דבר שגזעו מתחלף. ה) בלאי 'צאן ברזל' – הבעל מחוייב בו רק אם בלו לגמרי. (הלכות יט-לה)

שיעור שמע עם הרב חיים סבתו 

מושג מן הפרק 

Play Video

שהוזהרנו לא לקחת את קן העוף בכללותו – האם והבנים, בשעת הצייד

(ספר המצוות – לא תעשה שו)

שנצטווינו לשלח את הקן

(ספר המצוות – עשה קמח)

55תורה שבכתב 

כִּי יִקָּרֵא קַן צִפּוֹר לְפָנֶיךָ בַּדֶּרֶךְ בְּכָל עֵץ אוֹ עַל הָאָרֶץ אֶפְרֹחִים אוֹ בֵיצִים וְהָאֵם רֹבֶצֶת עַל הָאֶפְרֹחִים אוֹ עַל הַבֵּיצִים לֹא תִקַּח הָאֵם עַל הַבָּנִים. שַׁלֵּחַ תְּשַׁלַּח אֶת הָאֵם וְאֶת הַבָּנִים תִּקַּח לָךְ לְמַעַן יִיטַב לָךְ וְהַאֲרַכְתָּ יָמִים

(דברים כב, ו-ז)

 

תורה שבעל פה 

בכיבוד אב ואם כתיב: "לְמַעַן יַאֲרִיכֻן יָמֶיךָ וּלְמַעַן יִיטַב לָךְ", ובשילוח הקן כתיב: "לְמַעַן יִיטַב לָךְ וְהַאֲרַכְתָּ יָמִים". הרי שאמר לו אביו: 'עלה לבירה והבא לי גוזלות', ועלה לבירה ושילח את האם ונטל את הבנים, ובחזרתו נפל ומת – היכן טובת ימיו של זה, והיכן אריכות ימיו של זה?! – אלא, "לְמַעַן יִיטַב לָךְ" – לעולם שכולו טוב, ו"לְמַעַן יַאֲרִיכֻן יָמֶיךָ" – לעולם שכולו ארוך

(קידושין לט ע"ב)

רגע לנשמה 

מקיימים ומתעמקים

// הרב ראובן גנזל, מנהל חינוכי וסגן ראש אולפנית 'ישורון'

מחלוקת עתיקת יומין היא האם יש או אין טעם למצוות (ראו לעיל שו"ת על מצוה 205). מצות שילוח הקן היא מקרה מבחן לעניין זה. מצד אחד כתוב במשנה (ברכות ה, ג): "האומר על קן צפור יגיעו רחמיך... משתקין אותו", כלומר אין להסביר שמצוות שילוח הקן נובעת מרחמי ה' על האם או הגוזלים "מפני שעושה מידותיו של הקב"ה רחמים, ואינם אלא גזרות" (ברכות לג ע"ב)‏. ומכאן שיש להתייחס אל המצוות כאל גזרת מלך, וגדלות האדם נבחנת בקבלתו את מרות מלך מלכי המלכים אפילו במצוות שטעמן אינו גלוי. 

מאידך, במדרש (דברים רבה ו, א) מובא: "כשם שרחמיו של הקב"ה על האדם, כך רחמיו על הבהמה. מנין? שנאמר: וּמִיּוֹם הַשְּׁמִינִי וָהָלְאָה יֵרָצֶה לְקָרְבַּן אִשֶּׁה לַה'(ויקרא כב, כז). ולא עוד אלא שאמר הקב"ה: אֹתוֹ וְאֶת בְּנוֹ לֹא תִשְׁחֲטוּ בְּיוֹם אֶחָד (שם, כח). וכשם שנתן הקב"ה רחמים על הבהמה כך נתמלא רחמים על העופות. מנין? שנאמר: כִּי יִקָּרֵא קַן צִפּוֹר לְפָנֶיךָ (דברים כב, ו)". ומכאן שיש לתת טעם למצוות, וטעמה של מצוות שילוח הקן היא רחמים על הציפור.

נעשה ונשמע

נראה שיישובם של דברים כך הוא: את המצוות אנו מקיימים מעצם היותנו עבדי ה' ולא בגלל טעמן. מבינים או לא מבינים, מתחברים או לא מתחברים – לא משנה, קודם כל מקיימים. "כֹּל אֲשֶׁר דִּבֶּר ה' נַעֲשֶׂה" (שמות יט, ח). אולם עבד 'רציני' מנסה גם להבין את מחשבות אדונו, כשם שבן מנסה לפענח את כוונות אביו. אנו סומכים על ריבונו של עולם, מאמינים בו, ומקיימים את מצוותיו ללא תנאי, אך אנו גם משתוקקים לחדור לעומקם של דברים, לרצונות הכמוסים העומדים מאחורי הציוויים. הדרכת חז"ל אפוא היא: קיימו את דבר ה' מעצם היותם דבר ה' ומצוותו, אך נסו גם להבין מקצת מגודל ועומק חוכמתו האין סופית.

טעימה מן החכמה האלוקית

טעמים רבים ניתנו למצוות שילוח הקן. יש שסברו שמצוה זו נועדה לחנך את ישראל לדבוק במידת הרחמים (רמב"ן וספר החינוך). יש מי שהסביר שמצוה זו מחנכת את האדם שלא לנצל לרעה תכונות טובות של אחרים, כגון שלא לנצל את רחמנות האם על בניה כדי לצוד אותה ולאוכלה (הנצי"ב מוואלוז'ין). ויש מי שהבין שמטרת מצוה זו לחזק את המשפחה היהודית, שמתוך שנרכוש כבוד לאם המרחפת על הקן כך נלמד לכבד את האימהות בישראל המסוככות ודואגות ל"אפרוחים" שבביתן (רש"ר הירש). ובזוהר הקדוש מבואר שעיקרה של מצוה זו הוא לעורר רחמי שמים על ישראל בזמן שאם הגוזלים מבקשת רחמים על צרתה (תיקוני זוהר, כג כ"א).

הסברים אלו ועוד אחרים מסייעים לנו להתחבר במעט לעומק החכמה האלוקית, אך לא בזאת אנו תולים את עשייתנו. בין כך ובין כך אנו מקיימים את המצווה כי עבדי ה' נאמנים אנו, אלא שמנסים אנו גם לצלול לעומק המצווה כדי להוסיף נדבך בקיומה. יהי רצון שנתחזק להיות כעבדים המקיימים את רצון ה' ומצוותיו, ומתוך כך נזכה גם להבין את עומק מחשבות אבינו שבשמים.

להבין שאני לא מבין

כשחייל מתגייס, בתקופה הראשונה בצבא הוא נדרש לבצע כל מיני מטלות שיכולות להיראות לא כל כך מובנות ואפילו מיותרות.

למשל, לנקות את חפציו שוב ושוב כשהוא נמצא ב"שטח".

החייל נדרש לנקות את נשקו באופן הטוב ביותר (ואף נבדק על כך), למרות שזמן קצר לאחר מכן הוא מתלכלך שוב.

החייל יכול לחשוב לעצמו: "למה המפקד דורש ממני לעשות כך, הרי זו עבודה לחינם?"

לפי הבנת החייל מטרת הניקיון היא שהנשק יהיה נקי.

אכן, על פי מטרה זו, פעמים רבות פחות שייך להתאמץ ולנקות.

אך, יש עוד סיבות למה החייל נדרש לכך.

אחת הסיבות היא על מנת להרגיל אותו לניקיון באופן כללי, גם אם עתה הניקיון אינו משמעותי, וכאשר יחזור החייל על הפעולה שוב ושוב, תיכנס לו למודעות חשיבות הניקיון.

סיבה נוספת, פסיכולוגית, היא להרגיל את החייל לפעולות קבועות מידי יום, הנותנות לו יציבות וסדר יום.

לפיכך לעיתים רבות נדרש החייל למשימות אלה, גם אם אין הוא מבינן.

הגמרא במסכת ברכות אומרת, שאדם שמתפלל "על קן ציפור יגיעו רחמיך", כלומר שרחמי ה' מגיעים עד קן של ציפורים, שהרי הוא ציווה לשלח את האם על הבנים טרם לקיחתם על מנת שלא תצטער - משתיקים אותו. ומדוע? מאחר ש"עושה מידותיו של הקב"ה רחמים, ואינן אלא גזירות".

כלומר, גם אם אנו חושבים שהסיבה לשלח את האם על הבנים היא רחמים, אין לנו להסתפק בכך, כי אסור לנו לשבח את ה' רק  על פי הבנתנו את המצוות. 

ישנן שכבות שונות של הסברים במצוות.

יש הסברים שקל לנו להבין, יש כאלו יותר עמוקים, ויש כאלו שאין ביכולתנו להשיג כלל, אלא רק ה' יודע מהן טעמן.

גם כאשר אנו מחפשים טעמים למצוות, כפי שה' אכן רוצה שנעשה, אנו חייבים לזכור שהם לפי הבנת שכלנו. טעמים, כשמם כן הם, נותנים טעם למצוות, אשר גורם לנו לקיים אותן בחשק, בדומה לטעם באוכל שגורם לנו לאכול אותו.

אך עלינו לזכור שבסופו של דבר, הטעם האמיתי למצוות נמצא אצל ה' בלבד. רק הוא יודע אותו. וממילא הסיבה האמיתית שאנו מקיימים את המצוות היא כי כך ה' ציווה. ה' גזר עלינו. ואנו עושים זאת ביראה ובשמחה - מתוך הבנה שזה ציווי המלך, ושזה הכי טוב בשבילנו.

שילוח הקן לצורך מצוה בלבד

ראיתי על העץ קן של יונים וביצים, ואין לי שום צורך בביצי היונים. האם ראוי שאשלח את האם ואקח את הביצים בשביל לקיים את המצוה, או שמא אני סתם מתאכזר אליה?

יש בזה מחלוקת גדולה. בשו"ת חוות יאיר (הרב יאיר בכרך, סי' סז) כתב שהמוצא קן ציפור חייב לקיים מצות שילוח הקן גם אם אינו צריך לאפרוחים או לביצים. והביא את דברי הזוה"ק (תיקוני זוהר, כג ע"א) שמצות שילוח הקן מעוררת רחמים גדולים על ישראל, וכפי שפירש רבי יהונתן אייבשיץ בספר 'יערות דבש' (ח"ב, דרוש ו) שכשהאם נשלחת מבניה ומצטערת, לוקח אותה המלאך לפני הקב"ה ואומר לו: כך הוא צערה של כנסת ישראל שגלתה מעל בניה ולא מצאה מנוח, והקב"ה מתמלא רחמים על ישראל. ובספר 'משנת חכמים' (הל' יסודי התורה) כותב שמי שרואה קן ציפור ואינו מטריח עצמו לשלח את האם, מענישים אותו ב'עידן ריתחא'.

אולם בשו"ת חכם צבי (סי' פג) כתב שמצות שילוח הקן היא רשות, שאם ירצה את הבנים - ייקחם, ואם לא ירצה - לא ייקח. וגדולה מזאת כתב החתם סופר (או"ח סי' ק) שאין מצוה  לשלח את האם אלא בשעה שהוא מעוניין להשתמש באפרוחים או בביצים, אך אם אינו צריך להם, לא די שאינו מקיים מצוה אלא אדרבה הרי הוא מתאכזר עליה ועובר על איסור צער בעלי חיים. וכן כתב בשו"ת משנה הלכות (חי"ב, סי' רכג) שכל מה שציוותה התורה לשלח את האם הוא משום שהאדם צריך לביצים או לאפרוחים ולא רצתה התורה לגרום צער לאם, אבל כאשר אינו צריך להם כלל - "מי התיר לו לצער את האם?!".

ורבותינו המקובלים כתבו (ראו, למשל, הקדמה לספר 'חרדים', לר' אלעזר אזכרי) שכל אדם חייב לקיים את כל המצוות שיש ביכולתו לקיים, ואם התרשל בקיום אחת מן המצוות, נשמתו עתידה לחזור בגלגול, כדי להשלים את קיום המצוה החסרה. ומטעם זה ראוי היה שכל אדם ישתדל לחפש קן ציפור, כדי לקיים מצות שילוח הקן לפחות פעם אחת בחייו. אולם למעשה, רבים מגדולי התורה לא נהגו להדר ולחפש אחר מצוה זו, מפני שסברו כדעת החת"ס הנ"ל שכאשר אינו צריך את הביצים או האפרוחים - אינו ראוי להתאכזר ולצער את האם  ולשלח אותה מעל בניה (שו"ת משנה הלכות, חי"ב סי' רכ"ג וחט"ז סי' ק"ד; שו"ת באהלה של תורה, ח"ה, סי' ע"ז).