הרמב"ם היומי 
כל התורה על יד אחת
חיפוש ביד החזקה
חיפוש בספר המצוות
גיל
חיפוש מורחב
הרמב"ם היומי 
המצווה היומית 
מגזין לנשמה 
כל התורה על יד אחת
חיפוש ביד החזקה
חיפוש בספר המצוות
גיל
חיפוש מורחב

למה דווקא הרמב"ם היומי?

הרמב"ם, רבי משה בן מימון או בכינויו "הנשר הגדול" היה מגדולי הפוסקים בכל הדורות, מחשובי הפילוסופים בימי הביניים, איש אשכולות, מדען, רופא, חוקר, מנהיג ומהרבנים החשובים והנערצים ביותר ביהדות. עליו נאמר "ממשה עד משה לא קם כמשה"‏.
לימוד רמב"ם יומי היא תכנית יחודית שפותחה כדי לאפשר לכלל הציבור להקיף וללמוד את כל התורה כולה באמצעות ספר הרמב"ם. 

'היד החזקה' של הרמב"ם הוא הספר היחיד בכל ארון הספרים היהודי שמקיף את כל חלקי התורה בשלמות מצד אחד ובאופן תמציתי וקצר מצד שני.
תכנית הרמב"ם היומי מתאימה לכל אחד, צעיר ומבוגר, תלמיד חכם ובעל עסק, אשכנזי וספרדי. ממש לכולם! ספר 'משנה תורה' כולל בדיוק 1,000 פרקים, כך שהתכנית מסתיימת בקצת פחות משלוש שנים.

היוזמה היא של תלמידי חכמים מהציונות הדתית, רבנים דתיים לאומיים מישיבת ההסדר מעלה אדומים. את התכנית מוביל הרב חיים סבתו מראשי ישיבת ההסדר, שבעצמו מעביר את שיעור הלימוד היומי בוידאו לכלל המנויים.

הרמב"ם היומי  במספרים

1
פרקים ביד החזקה ברמב"ם
1
מצוות בספר המצוות
1 +
לומדי הרמב"ם היומי
1 +
בתי ספר לומדים הרמב”ם

קצת על הרמב"םרבינו משה בן מימון

חייו של הרמב"ם – רבינו משה בן מימון נולד בקורדובה בספרד בשנת ד תתצ"ח, למשפחת דיינים מפורסמת. היה מגדולי הפוסקים בכל הדורות, מחשובי הפילוסופים בימי הביניים, איש אשכולות, מדען, רופא, חוקר ומנהיג. אחד האישים החשובים והנערצים ביותר ביהדות. עליו נאמר "ממשה עד משה לא קם כמשה"‏ והוא הוכתר בכינוי "הנשר הגדול".
חיבוריו ויצירותיו:
חיבורים רבים חיבר הרמב"ם ובמגוון תחומים. המפורסמים שבהם:

פירוש המשנה – אותו חיבר הרמב"ם בגיל צעיר ומשולבות בו 3 הקדמות:

  • "הקדמה למשנה" – הקדמה לפרק חלק והקדמה למסכת אבות הידועה בשמה- "שמונה פרקים"
  • "משנה תורה" – ספרו ההלכתי המכונה "היד החזקה" על שם 14 חלקיו, אשר מקיף את כל תחומי ההלכה היהודית.
  • "ספר המצוות" – ספר זה מגדיר כללים למניה נכונה של מצוות התורה ומפרט אותם.

כמו כן הוציא את: מילות ההיגיון- העוסק בלוגיקה, מורה נבוכים- עניני אמונה והמחשבה היהודית.
בתחום הרפואה- 11 חיבורים רפואיים לרמב"ם.

פטירתו ומקום קבורתו: הרמב"ם נפטר בגיל 69 בפוּסטאט (קהיר העתיקה) שבמצרים בכ' בטבת ד'תתקס"ה (13 בדצמבר 1204). מקום קבורתו בטבריה.

שיעור וידאו עם הרב חיים סבתו 

Play Video

פרק כ', הלכות כלים, ספר טהרה

הפרק המלא 

ביאורו של הרב עדין שטיינזלץ

א. כְּבָר בֵּאַרְנוּ שֶׁכָּל יְדוֹת הַכֵּלִים שֶׁהַכְּלִי צָרִיךְ לָהּ בִּשְׁעַת תַּשְׁמִישׁוֹ – הֲרֵי הִיא חֲשׁוּבָה כְּגוּפוֹ שֶׁל כְּלִי לְהִתְטַמֵּא וּלְטַמֵּא. לְפִיכָךְ, הַטּוֹפֵל כְּלִי חֶרֶשׂ הַבָּרִיא, אִם נִטְמָא הַכְּלִי – הֲרֵי אֳכָלִין וּמַשְׁקִין הַנּוֹגְעִין בַּטְּפֵלָה טְהוֹרִים, שֶׁאֵין הַכְּלִי צָרִיךְ לִטְפֵלָה זוֹ.
אֲבָל הַטּוֹפֵל אֶת כְּלִי חֶרֶשׂ הָרָעוּעַ – הֲרֵי הַטְּפֵלָה חֲשׁוּבָה כְּגוּף הַכְּלִי. וְכֵן הַמְהַדֵּק אֶת הַקֵּרוּיָה שֶׁל חֶרֶשׂ שֶׁדּוֹלִין בָּהּ הַמַּיִם, אִם חִפָּה אוֹתָהּ בְּעוֹר אוֹ בִּקְלָף וְכַיּוֹצֵא בָּהֶן, אִם הָיְתָה רְעוּעָה – הֲרֵי הֵן כְּגוּפָהּ.
א. כְּבָר בֵּאַרְנוּ. לעיל יז,א. הַטּוֹפֵל כְּלִי חֶרֶשׂ הַבָּרִיא. מורח מבחוץ בחומר דביק כלי חרס שלם ויציב.
אֲבָל הַטּוֹפֵל אֶת כְּלִי חֶרֶשׂ הָרָעוּעַ הֲרֵי הַטְּפֵלָה חֲשׁוּבָה כְּגוּף הַכְּלִי. שהכלי הרעוע צריך לטפלה כדי שיישאר שלם. הַקֵּרוּיָה שֶׁל חֶרֶשׂ שֶׁדּוֹלִין בָּהּ הַמַּיִם. כלי ששואבים בו מים מהבאר.
ב. הַטּוֹפֵל כְּלִי חֶרֶשׂ לִהְיוֹת מְבַשֵּׁל בּוֹ – אֵינוֹ חִבּוּר. טָפַל כֵּלִים לִהְיוֹת זוֹפֵת בָּהֶן – חִבּוּר.
ב. הַטּוֹפֵל כְּלִי חֶרֶשׂ לִהְיוֹת מְבַשֵּׁל בּוֹ אֵינוֹ חִבּוּר. שאין בטפלה צורך. טָפַל כֵּלִים לִהְיוֹת זוֹפֵת בָּהֶן חִבּוּר. אם טפל כלים כדי להתיך בהם זפת, הטפלה נחשבת כגוף הכלי מפני שבישול הזפת נעשה בחום גבוה מאוד ויש צורך בטפלה כדי שהכלי לא יתבקע מהחום (ר"ש כלים ג,ה).
ג. חָבִית שֶׁנִּקְּבָה וַעֲשָׂיָהּ בְּבַעַץ בְּזֶפֶת וּבְגָפְרִית, בְּסִיד וּבִגְבָסִים – אֵינָן חִבּוּר; וּשְׁאָר כָּל הַדְּבָרִים – חִבּוּר.
ג. וַעֲשָׂיָהּ. ציפה את כולה (מרכה"מ, ערוה"ש רכא,י). בְּבַעַץ. בדיל. וּבִגְבָסִים. גבס.
ד. דְּבָרִים הַלַּחִים הַמְּשׁוּכִין שֶׁטּוֹפְלִין בָּהֶן הַפִּטָּסִין שֶׁל מַיִם כְּדֵי שֶׁלֹּא יִדְלֹף הַכְּלִי – הֲרֵי הֵן כְּגוּפוֹ שֶׁל כְּלִי. אֲפִלּוּ נִטְמָא הַכְּלִי מֵאֲוִירוֹ – אֳכָלִין וּמַשְׁקִין הַנּוֹגְעִין בַּטְּפֵלָה טְמֵאִים.
וְכֵן טְפוּלוֹ שֶׁל תַּנּוּר הֲרֵי הוּא כְּחַרְסוֹ שֶׁל תַּנּוּר, וְהוּא שֶׁיִּהְיֶה בְּעֹבִי הַטְּפֵלָה עַד טֶפַח, שֶׁהוּא צָרְכּוֹ שֶׁל תַּנּוּר. אֲבָל יָתֵר עַל טֶפַח אֵינוֹ מִצֹּרֶךְ הַתַּנּוּר, וְהַנּוֹגְעִים בְּיָתֵר עַל טֶפַח מֵעָבְיוֹ – טְהוֹרִים. וּטְפֵלַת הַכִּירָה – עֹבִי שָׁלֹשׁ אֶצְבָּעוֹת.
ד. דְּבָרִים הַלַּחִים הַמְּשׁוּכִין. כגון עשבים רכים ולחים. הַפִּטָּסִין. כלי חרס גדולים.
טְפוּלוֹ שֶׁל תַּנּוּר. היו מצפים את התנור מבחוץ בטיט או בחומרים אחרים כדי לשמור טוב יותר על חומו ושלמותו.
ה. חָבִית שֶׁנִּקְּבָה, וּסְתָמָהּ בְּזֶפֶת יָתֵר מִצָּרְכָּהּ: הַנּוֹגֵעַ בְּצָרְכָּהּ – טָמֵא; וּבַיָּתֵר מִצָּרְכָּהּ – טָהוֹר. זֶפֶת שֶׁנָּטְפָה עַל הֶחָבִית – הַנּוֹגֵעַ בָּהּ טָהוֹר.
ה. וּסְתָמָהּ בְּזֶפֶת יָתֵר מִצָּרְכָּהּ. שנתן על הנקב יותר זפת מהנצרך לסתימתו, ואם יסיר חלק מהזפת יישאר הנקב סתום.
ו. מֵחַם שֶׁטְּפָלוֹ בְּחֹמֶר אוֹ בְּחַרְסִית וְנִטְמָא: הַנּוֹגֵעַ בַּחֹמֶר – טָמֵא; וְהַנּוֹגֵעַ בַּחַרְסִית – טָהוֹר, שֶׁאֵין הַחַרְסִית מִתְחַבֵּר לַכְּלִי.
ו. מֵחַם. כלי לחימום מים. שֶׁטְּפָלוֹ בְּחֹמֶר. טיט. אוֹ בְּחַרְסִית. חרסים כתושים שעירב בהם מים ועשה מהם עיסה. שֶׁאֵין הַחַרְסִית מִתְחַבֵּר לַכְּלִי. שאינו נדבק היטב.
ז. מְגוּפַת הֶחָבִית שֶׁטָּפַל בְּטִיט עָלֶיהָ וְעַל הֶחָבִית – אֵינָהּ חִבּוּר לָהּ, וְאִם נָגְעוּ מַשְׁקִין טְמֵאִים בֶּחָבִית – לֹא נִטְמֵאת הַמְּגוּפָה, וְאִם נָגְעוּ בַּמְּגוּפָה – לֹא נִטְמְאוּ אֲחוֹרֵי הֶחָבִית.
ז. מְגוּפַת הֶחָבִית. מכסה החבית. שֶׁטָּפַל בְּטִיט עָלֶיהָ וְעַל הֶחָבִית. כדי לחברן היטב, וכשרוצים לפתוח את החבית שוברים את הטיט היבש. וְאִם נָגְעוּ מַשְׁקִין טְמֵאִים בֶּחָבִית. מפני שהחבית סתומה לא ייתכן שתיכנס אליה טומאה, ולכן מדובר כאן על משקים טמאים שמטמאים כלי חרס גם מגבו (לעיל יג,ד).
ח. כְּלֵי נְחֹשֶׁת שֶׁזִּפְּתָן – אֵין הַזֶּפֶת חִבּוּר. וְאִם לְיַיִן – הֲרֵי זֶה כְּגוּף הַכְּלִי.
ח. כְּלֵי נְחֹשֶׁת שֶׁזִּפְּתָן. ציפה אותם מבפנים בזפת. וְאִם לְיַיִן הֲרֵי זֶה כְּגוּף הַכְּלִי. מפני שהיין אינו נשמר היטב בכלי מתכת, והזפת נחוצה לשמירת היין (משנה אחרונה כלים ג,ז).
ט. בָּצֵק שֶׁבְּסִדְקֵי הָעֲרֵבָה שֶׁנָּגַע בּוֹ שֶׁרֶץ: אִם בְּפֶסַח, הוֹאִיל וְאִסּוּרוֹ חָשׁוּב – חוֹצֵץ, וְלֹא נִטְמֵאת הָעֲרֵבָה; וְאִם בִּשְׁאָר יְמוֹת הַשָּׁנָה: אִם הָיָה מַקְפִּיד עָלָיו – הָעֲרֵבָה טְהוֹרָה; וְאִם רוֹצֶה בְּקִיּוּמוֹ – הֲרֵי הוּא כָּעֲרֵבָה, וְנִטְמֵאת הָעֲרֵבָה.
ט. בָּצֵק שֶׁבְּסִדְקֵי הָעֲרֵבָה שֶׁנָּגַע בּוֹ שֶׁרֶץ. ערבה המשמשת ללישה שנשאר בצק בסדקיה ונגע שרץ בבצק מבלי לגעת בערבה עצמה (ומדובר בערבה של עץ שהרי כלי חרס נטמא מאווירו אף בלא מגע). הוֹאִיל וְאִסּוּרוֹ חָשׁוּב חוֹצֵץ. חמץ בפסח הוא איסור חמור, ולכן הבצק עומד לעצמו ולא נעשה חלק מהערבה, ונגיעה בו אינה נחשבת לנגיעה בערבה. בִּשְׁאָר יְמוֹת הַשָּׁנָה אִם הָיָה מַקְפִּיד עָלָיו הָעֲרֵבָה טְהוֹרָה. שאינו רוצה בקיומו של הבצק ורוצה להסירו מהערבה. וְאִם רוֹצֶה בְּקִיּוּמוֹ. של הבצק כדי שיסתום את הסדקים או מסיבה אחרת.
י. הַמְּשִׁיחוֹת וְהָרְצוּעוֹת שֶׁבְּמִטְפְּחוֹת סְפָרִים וְשֶׁבְּמִטְפְּחוֹת הַתִּינוֹקוֹת: תְּפוּרוֹת – חִבּוּר; וּקְשׁוּרוֹת – אֵינָן חִבּוּר. וְכֵן שֶׁבַּמַּעְדֵּר וְשֶׁבַּשַּׂק וְשֶׁבַּקֻּפָּה. אֲבָל שֶׁבְּאָזְנֵי כְּלֵי חֶרֶשׂ – אֲפִלּוּ תְּפוּרוֹת אֵינָן חִבּוּר, שֶׁאֵין חִבּוּרִין לִכְלֵי חֶרֶשׂ.
י. הַמְּשִׁיחוֹת וְהָרְצוּעוֹת שֶׁבְּמִטְפְּחוֹת סְפָרִים. חבלים דקים ורצועות שקושרים בהם את המטפחות מסביב לספרי תורה נביאים וכתובים. וְשֶׁבְּמִטְפְּחוֹת הַתִּינוֹקוֹת. סינרים השומרים על בגדי התינוק שלא יתלכלכו. וְכֵן שֶׁבַּמַּעְדֵּר וְשֶׁבַּשַּׂק וְשֶׁבַּקֻּפָּה. אולי מדובר ברצועות שמשמשות לנשיאה על הכתף וכדומה. וְשֶׁבַּקֻּפָּה. סל קלוע. שֶׁבְּאָזְנֵי כְּלֵי חֶרֶשׂ אֲפִלּוּ תְּפוּרוֹת. שתופר את הרצועה מסביב לאוזן הכלי. שֶׁאֵין חִבּוּרִין לִכְלֵי חֶרֶשׂ. אין להם חיבור עם בגדים על ידי תפירה, ורק חיבור גמור על ידי טיט וכדומה נחשב בהם חיבור (ח"ד כלים ב"ק א,ח וכעי"ז בערוה"ש רכא,יט).
יא. יַד קַרְדֹּם הַיּוֹצֵא מֵאֲחוֹרָיו: שָׁלֹשׁ אֶצְבָּעוֹת – חִבּוּר; וְהַיָּתֵר עַל שָׁלֹשׁ – הַנּוֹגֵעַ בּוֹ טָהוֹר. יַד קַרְדֹּם מִלְּפָנָיו: טֶפַח הַסָּמוּךְ לַבַּרְזֶל – חִבּוּר; יָתֵר עַל כֵּן – הַנּוֹגֵעַ בּוֹ טָהוֹר.
יא. יַד קַרְדֹּם מֵאֲחוֹרָיו. החלק של ידית הקרדום הבולט למעלה מהנקב שבראש המתכת. וְהַיָּתֵר עַל שָׁלֹשׁ הַנּוֹגֵעַ בּוֹ טָהוֹר. שאין בו צורך למלאכת הקרדום. יַד קַרְדֹּם מִלְּפָנָיו. החלק מקת הקרדום הנמצא בין היד האוחזת בקת לבין ראש המתכת.
יב. שְׁיָרֵי הַפַּרְגֹּל – טֶפַח; וְיַד מַקֶּבֶת שֶׁל מְפַתְּחֵי אֲבָנִים – טֶפַח. יַד קֻרְנָס שֶׁל זֶהָבִים – טִפְחַיִם; וְשֶׁל חָרָשִׁים – שְׁלֹשָׁה טְפָחִים. שְׁיָרֵי מַלְמַד הַבָּקָר – אַרְבָּעָה טְפָחִים סָמוּךְ לַדָּרְבָן.
יַד קַרְדֹּם שֶׁחוֹפְרִין בּוֹ בְּדִידִין שֶׁל מַיִם – אַרְבָּעָה טְפָחִים; וְיַד קַרְדֹּם שֶׁל נַכָּשׁ – חֲמִשָּׁה; וְיַד בֶּן פַּטִּישׁ – חֲמִשָּׁה; וְשֶׁל פַּטִּישׁ – שִׁשָּׁה. יַד קַרְדֹּם שֶׁל בִּקּוּעַ וְשֶׁל עִדּוּר – שִׁשָּׁה. יַד מַקֶּבֶת שֶׁל סַתָּתִים – שִׁשָּׁה. שְׁיָרֵי הַמַּרְדֵּעַ הַסָּמוּךְ לַחַרְחוּר שֶׁל מַתֶּכֶת שֶׁבְּרֹאשׁ הַמַּרְדֵּעַ – שִׁבְעָה טְפָחִים. יַד מַגְרֵפָה שֶׁל בַּעֲלֵי בָּתִּים – שְׁמוֹנָה טְפָחִים; וְשֶׁל סַיָּדִין – עֲשָׂרָה. וְכָל הַיָּתֵר עַל זֶה, אִם רָצָה לְקַיְּמוֹ – טָמֵא. וְיַד כָּל מְשַׁמְּשֵׁי הָאוּר, כְּגוֹן הַשַּׁפּוּדִין וְהָאַסְכְּלָאוֹת, אֲפִלּוּ אֲרֻכִּין כָּל שֶׁהֵן – טְמֵאִים.
יב. שְׁיָרֵי וכו'. בנוסף לשיעורי הידות הנטמאות עם הכלי נזכרים בהלכה זו גם שיעורי שיירי כלים, דהיינו האורך המינימאלי שבו כלי שנשבר עדיין מקבל טומאה (שיעורי השיירים נמנו במשנה כלים כט,ו-ח יחד עם שיעורי הידות לפי הסדר מהקצר לארוך ובאופן זה הובאו גם כאן). שְׁיָרֵי הַפַּרְגֹּל טֶפַח. פרגול הוא מחוגה, והיא מקבלת טומאה אם נשברה ונתקצרה עד שיעור טפח. ובפחות מזה אינה ראויה למלאכה ואינה מקבלת טומאה. וְיַד מַקֶּבֶת שֶׁל מְפַתְּחֵי אֲבָנִים טֶפַח. ידית של כלי שבו מנקבים ומפסלים אבנים טובות שנטמאת, רק הטפח הסמוך לראש המקבת נחשב חיבור והנוגע בו טמא. אבל בשאר הידית אין צורך למלאכה והנוגע בה טהור. יַד קֻרְנָס שֶׁל זֶהָבִים טִפְחַיִם. ידית הפטיש של צורפי זהב שיעורה שני טפחים. וְשֶׁל חָרָשִׁים. נגרים. שְׁיָרֵי מַלְמַד הַבָּקָר. כלי עץ הנקרא גם מרדע, שבקצהו האחד רומח ברזל הנקרא 'חרחור' ובקצהו השני מסמר הנקרא 'דרבן' שבו מכים את הבהמה (לעיל יא,כג). אַרְבָּעָה טְפָחִים סָמוּךְ לַדָּרְבָן. אם נשבר המלמד ונשאר בו אורך של ארבעה טפחים מצד הדרבן עדיין מקבל טומאה (וראה בפסקה הבאה מה שיעור השיירים סמוך לחרחור).
קַרְדֹּם שֶׁחוֹפְרִין בּוֹ בְּדִידִין שֶׁל מַיִם. עיגולים מסביב לעצים כדי שייצטברו בהם המים בעת ההשקיה. קַרְדֹּם שֶׁל נַכָּשׁ. שמנכשים בו קליפות ועשבים שוטים הצומחים מסביב לגזעי העצים. בֶּן פַּטִּישׁ. פטיש קטן. הפטיש הוא כלי לשבירת אבנים. קַרְדֹּם שֶׁל בִּקּוּעַ. שנועד לשבירת עצים. וְשֶׁל עִדּוּר. שעודרים בו את האדמה. מַקֶּבֶת שֶׁל סַתָּתִים. כלי ליישור והחלקת אבנים. שְׁיָרֵי הַמַּרְדֵּעַ הַסָּמוּךְ לַחַרְחוּר שֶׁל מַתֶּכֶת. ראה ביאור בסוף הפסקה הקודמת. מַגְרֵפָה שֶׁל בַּעֲלֵי בָּתִּים. כף שמערבבים בה את התבשיל (פה"מ כלים כט,ח), או שגורפים בה טיט או תנור וכיריים (ר"ש שם). וְשֶׁל סַיָּדִין. עושי הסיד, וגורפים אותו במגרפה. וְכָל הַיָּתֵר עַל זֶה אִם רָצָה לְקַיְּמוֹ טָמֵא. כל שיעורי ידות הכלים שנימנו הם בסתם, אבל אם רצה בעל הכלי שהידית תהיה ארוכה יותר, היא נחשבת חלק מהכלי וכולה נטמאת עמו. וְיַד כָּל מְשַׁמְּשֵׁי הָאוּר. כלים ששימושם הוא בהכנסתם לאש. וְהָאַסְכְּלָאוֹת. רשת ברזל לצליית בשר. אֲפִלּוּ אֲרֻכִּין כָּל שֶׁהֵן טְמֵאִים. מפני שהאדם צריך לכל אורך הכלי כדי להתרחק מן האש.
יג. מַקֵּל שֶׁעָשָׂהוּ יָד לַקַּרְדֹּם – הֲרֵי זֶה חִבּוּר לַטֻּמְאָה בִּשְׁעַת מְלָאכָה, וְאִם נָגְעָה טֻמְאָה בַּמַּקֵּל כְּשֶׁהוּא חוֹרֵשׁ אוֹ מְבַקֵּעַ בּוֹ – נִטְמָא הַקַּרְדֹּם; וְאִם נָגְעָה בַּקַּרְדֹּם – נִטְמָא הַמַּקֵּל.
וְכֵן הַדְּיוּסְטָר, שֶׁהֵן כִּשְׁנֵי כֵּלִים וְהַמַּסְמֵר מְחַבֵּר אוֹתָן לִהְיוֹת מֵסֵךְ עֲלֵיהֶן – הֲרֵי הֵן חִבּוּר בִּשְׁעַת מְלָאכָה. קָבַע הַדְּיוּסְטָר בַּקּוֹרָה – הֲרֵי זֶה מְקַבֵּל טֻמְאָה, וְאֵין הַקּוֹרָה חִבּוּר לוֹ. עָשָׂה קְצָת הַקּוֹרָה דְּיוּסְטָר: כָּל שֶׁהוּא מִן הַקּוֹרָה לְצֹרֶךְ הַדְּיוּסְטָר – חִבּוּר לַדְּיוּסְטָר; וְהַנּוֹגֵעַ בִּשְׁאָר הַקּוֹרָה – טָהוֹר, שֶׁאֵין כָּל הַקּוֹרָה חִבּוּר.
יג. מַקֵּל שֶׁעָשָׂהוּ יָד לַקַּרְדֹּם. באופן זמני (ר"ש ועוד מפרשים לכלים כ,ג).
הַדְּיוּסְטָר. כלי שכורכים עליו את חוט הטווייה העשוי ממוט המשמש כציר שאליו מחוברים בהצלבה בניצב שני מוטות שסביבם נכרך החוט. לִהְיוֹת מֵסֵךְ עֲלֵיהֶן. למתוח סביבם את החוט. הֲרֵי הֵן חִבּוּר בִּשְׁעַת מְלָאכָה. אבל שלא בשעת מלאכה אינם חיבור מפני שהדרך להוציא את המסמר ולפרקם. קָבַע הַדְּיוּסְטָר בַּקּוֹרָה. ונעשה הדיוסטר מחובר באופן קבוע. הֲרֵי זֶה מְקַבֵּל טֻמְאָה. גם שלא בשעת מלאכה. וְאֵין הַקּוֹרָה חִבּוּר לוֹ. שהקורה אינה כלי ואינה יד לדיוסטר. עָשָׂה קְצָת הַקּוֹרָה דְּיוּסְטָר. פיסל את קצה הקורה באופן שתהיה חלק מהכלי.
יד. עֲגָלָה שֶׁנִּטְמֵאת: הַנּוֹגֵעַ בָּעֹל וּבַקַּטְרֵב וּבָעַיִן וּבָעֲבוֹת, אֲפִלּוּ בִּשְׁעַת מְלָאכָה – טָהוֹר; וְהַנּוֹגֵעַ בַּחֶרֶב וּבַבֹּרֶךְ וּבַיָּצוּל וּבָעַיִן שֶׁל מַתֶּכֶת וּבַלְּחָיַיִם וּבָעִירָאִין – טָמֵא. וְכֵן מְגֵרָה שֶׁנִּטְמֵאת: הַנּוֹגֵעַ בְּיָדָהּ מִכָּאן וּמִכָּאן – טָמֵא; וְהַנּוֹגֵעַ בַּחוּט וּבַמְּשִׁיחָה וּבָאַמָּה וּבַסְּנִיפִין שֶׁלָּהּ – טָהוֹר, שֶׁאֵין אֵלּוּ חִבּוּר לָהּ. אֲבָל הַנּוֹגֵעַ בַּמַּלְבֵּן שֶׁל מַסָּר הַגָּדוֹל – טָמֵא.
יד. בָּעֹל. המוט המחובר לעגלה ומונח לאורכו בין שתי הבהמות המושכות את העגלה. וְהַקַּטְרֵב. העץ המונח על צוואר הבהמות (ראה איור לעיל י,ה). וּבָעַיִן. ריפוד מעור או סמרטוטים מסביב לצוואר הבהמה שלא תיפצע מהקטרב. וּבָעֲבוֹת. החבלים הקשורים לעגלה שבהם מושכים אותה. וְהַנּוֹגֵעַ בַּחֶרֶב. מוט העשוי עץ או מתכת שבו אוחז החורש בעת החרישה. וּבַבֹּרֶךְ. גזע עץ הכפוף כברך שמחברים אליו את יתד המחרשה. וּבַיָּצוּל. ידית המחוברת למחרשה ומשמשת להטייתה לכיוון הרצוי לחורש. וּבָעַיִן שֶׁל מַתֶּכֶת. טבעת ברזל שהיא חלק מחלקי המחרשה. וּבַלְּחָיַיִם. שני עצים בקצה העול (פה"מ כלים כא,ב), וייתכן שהם מעין כנפיים המחוברות ללהב המחרשה שתפקידן הרחבת התלם לאחר פילוחה והרחקת אבנים. וּבָעִירָאִין. חלקים התלויים במחרשה (שם). ויש מפרשים שהם שני לוחות עץ המורכבים על שלד המחרשה, שתפקידם לפורר ולהרחיק מהתלם גושי עפר או אבנים (ר"ש שם). טָמֵא. שכל החלקים הללו מחוברים תמיד ונחשבים ככלי אחד. וְכֵן מְגֵרָה. מסור שיש לו ידיות משני צדיו. הַנּוֹגֵעַ בְּיָדָהּ מִכָּאן וּמִכָּאן. בשתי הידיות שבשני צדי המסור. וְהַנּוֹגֵעַ בַּחוּט וּבַמְּשִׁיחָה. חוט או חבל דק הקשורים מלמעלה בין שתי ידיות המסור. וּבָאַמָּה. עץ המחבר בין שתי הידיות, ומקביל לשיני המתכת של המסור. וּבַסְּנִיפִין. בליטות עץ קטנות שמחברים בהן את שיני המסור לידיות. אֲבָל הַנּוֹגֵעַ בַּמַּלְבֵּן שֶׁל מַסָּר הַגָּדוֹל. מסגרת עץ בצורת מלבן שיש למסור גדול.

טו. מַכְבֵּשׁ שֶׁל חָרָשׁ שֶׁנִּטְמָא הָרֹמַח שֶׁבּוֹ, הַנּוֹגֵעַ בַּמַּכְבֵּשׁ – טָהוֹר. מַקְדֵּחַ שֶׁנִּטְמָא, הַנּוֹגֵעַ בַּקַּשְׁטָנִית שֶׁהִיא לְפוּפָה עָלָיו – טָהוֹר, שֶׁאֵינָהּ חִבּוּר.

קֶשֶׁת שֶׁהָיְתָה מְתוּחָה, וְהַחֵץ מָשׁוּךְ עִמָּהּ, וְנִטְמָא הַחֵץ, הַנּוֹגֵעַ בַּיֶּתֶר וּבַקֶּשֶׁת – טָהוֹר, וַאֲפִלּוּ כְּשֶׁהִיא מְתוּחָה. וְכֵן מְצוּדַת הָאִשּׁוּת שֶׁנִּטְמָא הַחֵץ שֶׁלָּהּ – לֹא נִטְמֵאת הַמְּצוּדָה, אֲפִלּוּ כְּשֶׁהִיא מְתוּחָה.
וְכֵן מַסֶּכֶת נְסוּכָה שֶׁנִּטְמֵאת בִּשְׁעַת הָאָרִיג – הֲרֵי הַנּוֹגֵעַ בַּכֹּבֶד הָעֶלְיוֹן וּבַכֹּבֶד הַתַּחְתּוֹן וּבַנִּירִים וּבַקֵּירוֹס וּבַחוּט שֶׁהֶעֱבִירוֹ עַל גַּבֵּי אַרְגָּמָן וּבָעִירָה שֶׁאֵינוֹ עָתִיד לְהַחֲזִירָהּ, טָהוֹר, שֶׁכָּל אֵלּוּ אֵינָן חִבּוּר לַבֶּגֶד. אֲבָל הַנּוֹגֵעַ בְּנֶפֶשׁ הַמַּסֶּכֶת וּבַשְּׁתִי הָעוֹמֵד וּבַכָּפוּל שֶׁהֶעֱבִירוֹ עַל גַּבֵּי אַרְגָּמָן וּבָעִירָה שֶׁהוּא עָתִיד לְהַחֲזִירָהּ – טָמֵא, שֶׁכָּל אֵלּוּ חִבּוּרִין לַבֶּגֶד.

טו. מַכְבֵּשׁ. מכשיר ליישור עצים. את העץ העקום נותנים בין שני לוחות עץ המהודקים זה לזה על ידי בורג או מלחצי מתכת. שֶׁנִּטְמָא הָרֹמַח שֶׁבּוֹ. חלק המתכת. הַנּוֹגֵעַ בַּמַּכְבֵּשׁ טָהוֹר. כנראה מפני שהיו רגילים להפריד את הרומח מהעצים והם אינם נחשבים לכלי אחד. הַנּוֹגֵעַ בַּקַּשְׁטָנִית שֶׁהִיא לְפוּפָה עָלָיו. מכשיר בצורת קשת שבאמצעותו מסובבים את המקדח. מיתר הקשת כרוך סביב המקדח ועל ידי הנעת הקשת לפנים ולאחור המקדח מסתובב.

הַנּוֹגֵעַ בַּיֶּתֶר וּבַקֶּשֶׁת. במיתר או בקשת עצמה. טָהוֹר וַאֲפִלּוּ כְּשֶׁהִיא מְתוּחָה. כשהחץ מתוח בקשת, שהם כשני כלים שונים ולא ככלי אחד. וְכֵן מְצוּדַת הָאִשּׁוּת. מלכודת החולד המורכבת מקשת שבה מתוח חץ, וכשהחולד נכנס למלכודת החץ נורה והורגו.
וְכֵן מַסֶּכֶת נְסוּכָה. חוטי שתי וערב המתוחים על הנול באמצע תהליך האריגה. שֶׁנִּטְמֵאת בִּשְׁעַת הָאָרִיג. נטמא החלק שארוג כבר כשיעור שלוש אצבעות וראוי לקבל טומאה (לקמן כב,יב). הֲרֵי הַנּוֹגֵעַ בַּכֹּבֶד הָעֶלְיוֹן וּבַכֹּבֶד הַתַּחְתּוֹן. הנול עשוי משתי קורות, אחת למעלה ואחת למטה, וביניהן מתוחים חוטי השתי. וּבַנִּירִים. את חוטי השתי מעבירים על גבי קנים המכונים נירים שנמצאים במקביל לקורות הנול: חצי מהחוטים (החוטים הזוגיים) על גבי קנה אחד, והחצי השני (האי זוגיים) על קנה שני. כאשר מרימים ניר אחד מתרוממים כל החוטים המחוברים בו, וכך נוצר מקום להעביר את חוט הערב. וּבַקֵּירוֹס. מעין מסרק המשמש לדחיקת חוטי הערב שהושחלו בין חוטי השתי. וּבַחוּט שֶׁהֶעֱבִירוֹ עַל גַּבֵּי אַרְגָּמָן. חוט שנעזרים בו לצורך רקימת הארגמן (פה"מ כלים כא,א), שתופרים ביריעה חוט כדי לסמן היכן צריך לרקום את הארגמן, ולאחר מכן מוציאים אותו מן האריג. ויש מפרשים שהוא חוט שמכסים בו את רקמת הארגמן שלא תתלכלך ובגמר המלאכה מסירים אותו (ר"ש שם). וּבָעִירָה שֶׁאֵינוֹ עָתִיד לְהַחֲזִירָהּ. לאחר שמעבירים את חוט השתי בתוך הערב, נשאר חלק מחוט השתי מחוץ ליריעה. ואם מתכוון שלא להמשיך להעביר את אותו החוט בין חוטי הערב אלא לחתכו ולהשתמש בחוט חדש, קצה החוט שמחוץ לאריגה טהור. אֲבָל הַנּוֹגֵעַ בְּנֶפֶשׁ הַמַּסֶּכֶת. חוטי הערב שהוכנסו למארג חוטי השתי אך לא הודקו עדיין לאריג אלא רחוקים ממנו מעט. וּבַשְּׁתִי הָעוֹמֵד. חוטי השתי המתוחים בין הקורות. וּבַכָּפוּל שֶׁהֶעֱבִירוֹ עַל גַּבֵּי אַרְגָּמָן. חוט שרוקמים אותו ביריעה יחד עם חוטי הארגמן.

טז. הַנּוֹגֵעַ בַּצֶּמֶר שֶׁעַל הָעִימָה וּבָאַשְׁוָיָה – טָהוֹר. הַנּוֹגֵעַ בַּפִּיקָה: עַד שֶׁלֹּא פֵּרְעָהּ – טָמֵא; וּמִשֶּׁפֵּרְעָהּ – טָהוֹר.
טז. הַנּוֹגֵעַ בַּצֶּמֶר שֶׁעַל הָעִימָה. העימה היא בוכייר (ראה ביאור לעיל י,ד). ואם נטמאה ונגע בחוט הצמר שעליה אינו נטמא, שהחוט אינו נחשב חיבור לעימה (פה"מ כלים כא,א, והר"ש פירש שהעימה הוא המקל שעליו הצמר שנועד לטווייה – ראה לעיל י,יד). וּבָאַשְׁוָיָה. מחט שרוקמים בה חוטים בבגד (ראה פה"מ כלים כא,א), ואם נגע בחוט לא נטמא מהמחט. בַּפִּיקָה. מין כדור שעליו מגולגלת פקעת של חוט צמר. עַד שֶׁלֹּא פֵּרְעָהּ וכו'. אם החוט מגולגל על הפיקה באופן שהוא מכסה אותה לגמרי, נחשב חיבור לפיקה והנוגע בחוט נטמא. ואם נשאר מעט חוט והוא אינו מכסה את כל הפיקה, אין החוט נחשב חיבור לפיקה.
יז. הַחוּט שֶׁהִשִּׁילוֹ לַמַּחַט, אֲפִלּוּ קָשׁוּר מִשְּׁנֵי צְדָדִין – אֵינוֹ חִבּוּר. הִכְנִיסוֹ לַבֶּגֶד – הַחוּט חִבּוּר לַבֶּגֶד, וְאֵין הַמַּחַט חִבּוּר לַבֶּגֶד. וְאֵין הַחוּט כֻּלּוֹ חִבּוּר לַבֶּגֶד, אֶלָּא כָּל שֶׁהוּא לְצֹרֶךְ הַתְּפִירָה – חִבּוּר, וְכָל שֶׁאֵינוֹ צֹרֶךְ תְּפִירָה – אֵינוֹ חִבּוּר. הַחוּט שֶׁפֵּרֵשׁ מִן הַבֶּגֶד, אֲפִלּוּ מֵאָה אַמָּה – כֻּלּוֹ חִבּוּר.
חֶבֶל שֶׁקָּשׁוּר בְּחֶרֶס, אֲפִלּוּ מֵאָה אַמָּה – כֻּלּוֹ חִבּוּר. קָשַׁר בּוֹ חֶבֶל אַחֵר: מִן הַקֶּשֶׁר וְלִפְנִים – חִבּוּר; מִן הַקֶּשֶׁר וְלַחוּץ – אֵינוֹ חִבּוּר. הַחֶבֶל שֶׁהוּא קָשׁוּר בַּקֻּפָּה – אֵינוֹ חִבּוּר, אֶלָּא אִם כֵּן תָּפַר.
יז. הַחוּט שֶׁהִשִּׁילוֹ לַמַּחַט. השחילו בחור המחט. אֲפִלּוּ קָשׁוּר מִשְּׁנֵי צְדָדִין. אפילו קשר את שני קצות החוט ואין החוט יכול לצאת מהמחט. אֵינוֹ חִבּוּר. שסופו לתפור את החוט בבגד ולנתקו מהמחט. הַחוּט שֶׁפֵּרֵשׁ מִן הַבֶּגֶד אֲפִלּוּ מֵאָה אַמָּה כֻּלּוֹ חִבּוּר. מפני שהיה כבר חלק מן הבגד.
חֶבֶל שֶׁקָּשׁוּר בְּחֶרֶס. כן הוא בכה"י, אך כנראה יש לגרוס "בחרם" שפירושו רשת לדגים העשויה מחבלים (ח"ד כלים ב"מ ט,ד, סד"ט קפח,א, ר"י קאפח). אֲפִלּוּ מֵאָה אַמָּה כֻּלּוֹ חִבּוּר. מפני שהחבל כולו עומד להיארג ברשת (ח"ד,שם). ויש מפרשים שמדובר כאן בחבל שמעלים בו את הרשת מהמים, וכולו נחשב כיד לרשת מפני שיש צורך בכל אורך החבל (תס"ר כלים עמ' 63, וראה גם בח"ד). קָשַׁר בּוֹ חֶבֶל אַחֵר. בחבל הקשור לחרם. מִן הַקֶּשֶׁר וְלִפְנִים חִבּוּר מִן הַקֶּשֶׁר וְלַחוּץ אֵינוֹ חִבּוּר. החבל הראשון נחשב חיבור לחרם והחבל השני הקשור אליו אינו חיבור (תס"ר שם). וייתכן לפרש שמשמעות הלשון מן הקשר ולחוץ היא שלא רק החבל השני אינו חיבור, אלא גם קצה החבל הראשון המשתלשל מעבר לקשר אינו נחשב חיבור (השווה לקמן כא,ו).

תקציר הפרק 

פרק ​כ הלכות​ *כ​​ל​ים*

*ידות כלי חרס ושאר כלים*

כדין ידות בשאר סוגי הכלים, אף בכלי חרס, חלקים המחוברים לכלי חרס נחשבים כמותו רק אם הם מתפקדים כחלק משימושו העיקרי של הכלי, כגון: סתימת נקב. שלא כמו חלקים שאינם משמשים את הכלי, כגון: מכסה של חבית חרס שהודבק אליה, לא נידון כחבית משום שעתיד להנטל. ​

שיעור שמע עם הרב חיים סבתו 

מושג מן הפרק 

Play Video

שהוזהרנו לא לקחת את קן העוף בכללותו – האם והבנים, בשעת הצייד

(ספר המצוות – לא תעשה שו)

שנצטווינו לשלח את הקן

(ספר המצוות – עשה קמח)

55תורה שבכתב 

כִּי יִקָּרֵא קַן צִפּוֹר לְפָנֶיךָ בַּדֶּרֶךְ בְּכָל עֵץ אוֹ עַל הָאָרֶץ אֶפְרֹחִים אוֹ בֵיצִים וְהָאֵם רֹבֶצֶת עַל הָאֶפְרֹחִים אוֹ עַל הַבֵּיצִים לֹא תִקַּח הָאֵם עַל הַבָּנִים. שַׁלֵּחַ תְּשַׁלַּח אֶת הָאֵם וְאֶת הַבָּנִים תִּקַּח לָךְ לְמַעַן יִיטַב לָךְ וְהַאֲרַכְתָּ יָמִים

(דברים כב, ו-ז)

 

תורה שבעל פה 

בכיבוד אב ואם כתיב: "לְמַעַן יַאֲרִיכֻן יָמֶיךָ וּלְמַעַן יִיטַב לָךְ", ובשילוח הקן כתיב: "לְמַעַן יִיטַב לָךְ וְהַאֲרַכְתָּ יָמִים". הרי שאמר לו אביו: 'עלה לבירה והבא לי גוזלות', ועלה לבירה ושילח את האם ונטל את הבנים, ובחזרתו נפל ומת – היכן טובת ימיו של זה, והיכן אריכות ימיו של זה?! – אלא, "לְמַעַן יִיטַב לָךְ" – לעולם שכולו טוב, ו"לְמַעַן יַאֲרִיכֻן יָמֶיךָ" – לעולם שכולו ארוך

(קידושין לט ע"ב)

רגע לנשמה 

מקיימים ומתעמקים

// הרב ראובן גנזל, מנהל חינוכי וסגן ראש אולפנית 'ישורון'

מחלוקת עתיקת יומין היא האם יש או אין טעם למצוות (ראו לעיל שו"ת על מצוה 205). מצות שילוח הקן היא מקרה מבחן לעניין זה. מצד אחד כתוב במשנה (ברכות ה, ג): "האומר על קן צפור יגיעו רחמיך... משתקין אותו", כלומר אין להסביר שמצוות שילוח הקן נובעת מרחמי ה' על האם או הגוזלים "מפני שעושה מידותיו של הקב"ה רחמים, ואינם אלא גזרות" (ברכות לג ע"ב)‏. ומכאן שיש להתייחס אל המצוות כאל גזרת מלך, וגדלות האדם נבחנת בקבלתו את מרות מלך מלכי המלכים אפילו במצוות שטעמן אינו גלוי. 

מאידך, במדרש (דברים רבה ו, א) מובא: "כשם שרחמיו של הקב"ה על האדם, כך רחמיו על הבהמה. מנין? שנאמר: וּמִיּוֹם הַשְּׁמִינִי וָהָלְאָה יֵרָצֶה לְקָרְבַּן אִשֶּׁה לַה'(ויקרא כב, כז). ולא עוד אלא שאמר הקב"ה: אֹתוֹ וְאֶת בְּנוֹ לֹא תִשְׁחֲטוּ בְּיוֹם אֶחָד (שם, כח). וכשם שנתן הקב"ה רחמים על הבהמה כך נתמלא רחמים על העופות. מנין? שנאמר: כִּי יִקָּרֵא קַן צִפּוֹר לְפָנֶיךָ (דברים כב, ו)". ומכאן שיש לתת טעם למצוות, וטעמה של מצוות שילוח הקן היא רחמים על הציפור.

נעשה ונשמע

נראה שיישובם של דברים כך הוא: את המצוות אנו מקיימים מעצם היותנו עבדי ה' ולא בגלל טעמן. מבינים או לא מבינים, מתחברים או לא מתחברים – לא משנה, קודם כל מקיימים. "כֹּל אֲשֶׁר דִּבֶּר ה' נַעֲשֶׂה" (שמות יט, ח). אולם עבד 'רציני' מנסה גם להבין את מחשבות אדונו, כשם שבן מנסה לפענח את כוונות אביו. אנו סומכים על ריבונו של עולם, מאמינים בו, ומקיימים את מצוותיו ללא תנאי, אך אנו גם משתוקקים לחדור לעומקם של דברים, לרצונות הכמוסים העומדים מאחורי הציוויים. הדרכת חז"ל אפוא היא: קיימו את דבר ה' מעצם היותם דבר ה' ומצוותו, אך נסו גם להבין מקצת מגודל ועומק חוכמתו האין סופית.

טעימה מן החכמה האלוקית

טעמים רבים ניתנו למצוות שילוח הקן. יש שסברו שמצוה זו נועדה לחנך את ישראל לדבוק במידת הרחמים (רמב"ן וספר החינוך). יש מי שהסביר שמצוה זו מחנכת את האדם שלא לנצל לרעה תכונות טובות של אחרים, כגון שלא לנצל את רחמנות האם על בניה כדי לצוד אותה ולאוכלה (הנצי"ב מוואלוז'ין). ויש מי שהבין שמטרת מצוה זו לחזק את המשפחה היהודית, שמתוך שנרכוש כבוד לאם המרחפת על הקן כך נלמד לכבד את האימהות בישראל המסוככות ודואגות ל"אפרוחים" שבביתן (רש"ר הירש). ובזוהר הקדוש מבואר שעיקרה של מצוה זו הוא לעורר רחמי שמים על ישראל בזמן שאם הגוזלים מבקשת רחמים על צרתה (תיקוני זוהר, כג כ"א).

הסברים אלו ועוד אחרים מסייעים לנו להתחבר במעט לעומק החכמה האלוקית, אך לא בזאת אנו תולים את עשייתנו. בין כך ובין כך אנו מקיימים את המצווה כי עבדי ה' נאמנים אנו, אלא שמנסים אנו גם לצלול לעומק המצווה כדי להוסיף נדבך בקיומה. יהי רצון שנתחזק להיות כעבדים המקיימים את רצון ה' ומצוותיו, ומתוך כך נזכה גם להבין את עומק מחשבות אבינו שבשמים.

להבין שאני לא מבין

כשחייל מתגייס, בתקופה הראשונה בצבא הוא נדרש לבצע כל מיני מטלות שיכולות להיראות לא כל כך מובנות ואפילו מיותרות.

למשל, לנקות את חפציו שוב ושוב כשהוא נמצא ב"שטח".

החייל נדרש לנקות את נשקו באופן הטוב ביותר (ואף נבדק על כך), למרות שזמן קצר לאחר מכן הוא מתלכלך שוב.

החייל יכול לחשוב לעצמו: "למה המפקד דורש ממני לעשות כך, הרי זו עבודה לחינם?"

לפי הבנת החייל מטרת הניקיון היא שהנשק יהיה נקי.

אכן, על פי מטרה זו, פעמים רבות פחות שייך להתאמץ ולנקות.

אך, יש עוד סיבות למה החייל נדרש לכך.

אחת הסיבות היא על מנת להרגיל אותו לניקיון באופן כללי, גם אם עתה הניקיון אינו משמעותי, וכאשר יחזור החייל על הפעולה שוב ושוב, תיכנס לו למודעות חשיבות הניקיון.

סיבה נוספת, פסיכולוגית, היא להרגיל את החייל לפעולות קבועות מידי יום, הנותנות לו יציבות וסדר יום.

לפיכך לעיתים רבות נדרש החייל למשימות אלה, גם אם אין הוא מבינן.

הגמרא במסכת ברכות אומרת, שאדם שמתפלל "על קן ציפור יגיעו רחמיך", כלומר שרחמי ה' מגיעים עד קן של ציפורים, שהרי הוא ציווה לשלח את האם על הבנים טרם לקיחתם על מנת שלא תצטער - משתיקים אותו. ומדוע? מאחר ש"עושה מידותיו של הקב"ה רחמים, ואינן אלא גזירות".

כלומר, גם אם אנו חושבים שהסיבה לשלח את האם על הבנים היא רחמים, אין לנו להסתפק בכך, כי אסור לנו לשבח את ה' רק  על פי הבנתנו את המצוות. 

ישנן שכבות שונות של הסברים במצוות.

יש הסברים שקל לנו להבין, יש כאלו יותר עמוקים, ויש כאלו שאין ביכולתנו להשיג כלל, אלא רק ה' יודע מהן טעמן.

גם כאשר אנו מחפשים טעמים למצוות, כפי שה' אכן רוצה שנעשה, אנו חייבים לזכור שהם לפי הבנת שכלנו. טעמים, כשמם כן הם, נותנים טעם למצוות, אשר גורם לנו לקיים אותן בחשק, בדומה לטעם באוכל שגורם לנו לאכול אותו.

אך עלינו לזכור שבסופו של דבר, הטעם האמיתי למצוות נמצא אצל ה' בלבד. רק הוא יודע אותו. וממילא הסיבה האמיתית שאנו מקיימים את המצוות היא כי כך ה' ציווה. ה' גזר עלינו. ואנו עושים זאת ביראה ובשמחה - מתוך הבנה שזה ציווי המלך, ושזה הכי טוב בשבילנו.

שילוח הקן לצורך מצוה בלבד

ראיתי על העץ קן של יונים וביצים, ואין לי שום צורך בביצי היונים. האם ראוי שאשלח את האם ואקח את הביצים בשביל לקיים את המצוה, או שמא אני סתם מתאכזר אליה?

יש בזה מחלוקת גדולה. בשו"ת חוות יאיר (הרב יאיר בכרך, סי' סז) כתב שהמוצא קן ציפור חייב לקיים מצות שילוח הקן גם אם אינו צריך לאפרוחים או לביצים. והביא את דברי הזוה"ק (תיקוני זוהר, כג ע"א) שמצות שילוח הקן מעוררת רחמים גדולים על ישראל, וכפי שפירש רבי יהונתן אייבשיץ בספר 'יערות דבש' (ח"ב, דרוש ו) שכשהאם נשלחת מבניה ומצטערת, לוקח אותה המלאך לפני הקב"ה ואומר לו: כך הוא צערה של כנסת ישראל שגלתה מעל בניה ולא מצאה מנוח, והקב"ה מתמלא רחמים על ישראל. ובספר 'משנת חכמים' (הל' יסודי התורה) כותב שמי שרואה קן ציפור ואינו מטריח עצמו לשלח את האם, מענישים אותו ב'עידן ריתחא'.

אולם בשו"ת חכם צבי (סי' פג) כתב שמצות שילוח הקן היא רשות, שאם ירצה את הבנים - ייקחם, ואם לא ירצה - לא ייקח. וגדולה מזאת כתב החתם סופר (או"ח סי' ק) שאין מצוה  לשלח את האם אלא בשעה שהוא מעוניין להשתמש באפרוחים או בביצים, אך אם אינו צריך להם, לא די שאינו מקיים מצוה אלא אדרבה הרי הוא מתאכזר עליה ועובר על איסור צער בעלי חיים. וכן כתב בשו"ת משנה הלכות (חי"ב, סי' רכג) שכל מה שציוותה התורה לשלח את האם הוא משום שהאדם צריך לביצים או לאפרוחים ולא רצתה התורה לגרום צער לאם, אבל כאשר אינו צריך להם כלל - "מי התיר לו לצער את האם?!".

ורבותינו המקובלים כתבו (ראו, למשל, הקדמה לספר 'חרדים', לר' אלעזר אזכרי) שכל אדם חייב לקיים את כל המצוות שיש ביכולתו לקיים, ואם התרשל בקיום אחת מן המצוות, נשמתו עתידה לחזור בגלגול, כדי להשלים את קיום המצוה החסרה. ומטעם זה ראוי היה שכל אדם ישתדל לחפש קן ציפור, כדי לקיים מצות שילוח הקן לפחות פעם אחת בחייו. אולם למעשה, רבים מגדולי התורה לא נהגו להדר ולחפש אחר מצוה זו, מפני שסברו כדעת החת"ס הנ"ל שכאשר אינו צריך את הביצים או האפרוחים - אינו ראוי להתאכזר ולצער את האם  ולשלח אותה מעל בניה (שו"ת משנה הלכות, חי"ב סי' רכ"ג וחט"ז סי' ק"ד; שו"ת באהלה של תורה, ח"ה, סי' ע"ז).

שו"ת הרחבה

שאלה: ראיתי על העץ קן של יונים וביצים, ולא היה לי כל צורך בביצי היונים. תהיתי האם ראוי שאשלח את האם ואקח את הביצים בשביל לקיים מצוה נדירה זו, או שמא אני סתם מתאכזר אליה.

תשובה: בשו"ת חוות יאיר (הרב יאיר בכרך, סי' ס"ז) כתב שהמוצא קן ציפור חייב לקיים מצות שילוח הקן גם אם אינו צריך לאפרוחים או לביצים. והביא את דברי הזוה"ק (תיקוני זוהר, כג כ"א) שמצות שילוח הקן מעוררת רחמים גדולים על ישראל, וכפי שפירש ר' יהונתן אייבשיץ בספר 'יערות דבש' (ח"ב, דרוש ו') שכשהאם נשלחת מבניה ומצטערת, לוקח אותה המלאך לפני הקב"ה ואומר לו: כך הוא צערה של כנסת ישראל שגלתה מעל בניה ולא מצאה מנוח, והקב"ה מתמלא רחמים על ישראל. ובספר 'משנת חכמים' (הל' יסודי התורה) כותב שמי שרואה קן ציפור ואינו מטריח עצמו לשלח את האם, מענישים אותו ב'עידן ריתחא'.

אולם בשו"ת חכם צבי (סי' פ"ג) כתב שמצות שילוח הקן היא רשות, שאם ירצה את הבנים – ייקחם, ואם לא יירצה – לא ייקח. וגדולה מזאת כתב החתם סופר (או"ח סי' ק') שאין מצוה  לשלח את האם אלא בשעה שהוא מעוניין להשתמש באפרוחים או בביצים, אך אם אינו צריך להם, לא די שאינו מקיים מצוה אלא אדרבא הרי הוא מתאכזר עליה ועובר על איסור צער בעלי חיים. וכן כתב בשו"ת משנה הלכות (חי"ב, סי' רכ"ג) שכל מה שציוותה התורה לשלח את האם הוא משום שהאדם צריך לביצים או לאפרוחים ולא רצתה התורה לגרום צער לאם, אבל כאשר אינו צריך להם כלל – "מי התיר לו לצער את האם?!".

ורבותינו המקובלים כתבו (ראו, למשל, הקדמה לספר 'חרדים', לר' אלעזר אזכרי) שכל אדם חייב לקיים את כל המצוות שיש ביכולתו לקיים, ואם התרשל בקיום אחת מן המצוות, נשמתו עתידה לחזור בגלגול, כדי להשלים את קיום המצוה החסרה. ומטעם זה, ראוי היה שכל אדם ישתדל לחפש קן ציפור, כדי לקיים מצות שילוח הקן לפחות פעם אחת בחייו. אולם למעשה, רבים מגדולי התורה לא נהגו להדר ולחפש אחר מצוה זו, מפני שסברו כדעת החת"ס הנ"ל שכאשר אינו צריך את הביצים או האפרוחים – אינו ראוי להתאכזר ולצער את האם  ולשלח אותה מעל בניה.

(ע"פ הרב מנשה קליין, שו"ת משנה הלכות, חי"ב סי' רכ"ג וחט"ז סי' ק"ד; הרב יעקב אריאל, שו"ת באהלה של תורה, ח"ה, סי' ע"ז)

איך זה עובד? 

אסור לקחת נקבת עוף טהור הנמצאת יחד עם אפרוחיה או ביציה בקן, שנאמר: "לֹא תִקַּח הָאֵם עַל הַבָּנִים". ומכל מקום אם עבר ולקחה ושחטההבשר מותר באכילה.

ומצוה לשלח תחילה את האם, ואחר כך ליטול את בניה.

מצות 'שילוח הקן' נוהגת בנקבת עוף טהור בלבד, ולא בעוף זכר, ולא בנקבת עוף טמא.

אין מצוה זו נוהגת אלא בעופות שאינם מזומנים לאדם אלא יש צורך לצוד אותם, כגון יוני שובך או יונים הדרים בעליית הגג וכיוצא בהן, שנאמר: "כִּי יִקָּרֵא קַן צִפּוֹר לְפָנֶיךָ". אבל עופות המזומנים לאדם ואין צורך לצוד אותם, כגון אווזים ותרנגוליםאין בהם מצות שילוח הקן.

 (הל' שחיטה, פרק י"ג)

קומיקס מצווה

סיפור 

שלח תשלח

פעם עמדה על אדן החלון שלנו יונה לבנה. אנחנו הילדים, התרגשנו מאד, ורצנו לקרוא לאמא. אבל במקום להתרגש כמונו אמא הניחה יד על המצח ואמרה, אוי לא

׳למה אוי לא? אמא תראי איזו חמודה היא?״ ניסינו לשכנע.

שתהיה חמודה במקום אחר, לא על אדן החלון שלי״, אמרה אמא ורצה להביא מטאטא כדי לגרש אותה. זה לא הצליח, אדן החלון שלנו היה כנראה נחמד מאד, והיונה חזרה שוב ושוב.

ואז הגיע גם היון, וביחד הם נשאו במקוריהם ענפים דקים וארוכים כדי  להקים את ביתם. ענף אחר ענף הם בחרו בקפידה, כולם ארוכים ויפים, ובמלאכת מחשבת ארגו קן נפלא, עגול וחמים.

אנחנו הבטנו בהם מידי פעם ויום אחד היונה הפסיקה לקום ולהתעופף, אלא ישבה ודגרה, שעות ארוכות, מבלי לקום.

כשראינו שתי ביצים בתוך הקן, אפילו אמא הגניבה חצי חיוך סקרן, ואז אבא התחיל להתעניין, הביט בהם מימין ומשמאל, והלך לשאול את הרב לגבי מצוות שילוח הקן. אולי נזכה כולנו באריכות ימים?... 

אבל אבא חזר עם חיוך ותשובות מפתיעות: ״א, היונה שאתם רואים דוגרת על הביצים במשך היום - היא לא יונה אלא יון! כתוב ״שלח תשלח את האם״, אך במשך רוב שעות היום רובץ האב! אם ננסה לשלח את האב - לא קיימנו את המצווה.היונה דוגרת בלילה, והיא בשום אופן לא תאפשר לנו לסלק אותה באמצע הלילה. ב׳, אמר אבא, אם אדן החלון הזה הוא חלק מהבית, (׳מה את אומרת אמא?׳, הוא חייך אליה) אז אי אפשר לקיים את המצווה כי זה לא ׳מקרה׳ שנקרה לפנינו׳, זה הבית שלנו. אם היינו חושבים על זה בהתחלה, היינו צריכים להפקיר את אדן החלון׳, סיים אבא את המסקנות, וחזר לענייניו.

״שום להפקיר את החלון״, אמרה אמא, ״ברגע שהקטנים האלו יתעופפו מהקן, אני חוזרת לקרצף את אדן החלון הזה. שלי״.

(ההלכות מתוך אתר ״ישיבה״)
בזכות מצוות

בי"א בתמוז תשנ"ד, בעת שיצאה הרבנית קניבסקי ע"ה בדרכה להלוויתה של אימה הרבנית אלישיב ע"ה, הבחינה בקן ציפור על הגג. מיד פנתה אל אחד מנכדיה ודחיפות בקולה: "גש מהר אל ישיבת 'בית מאיר' וקרא לאברך פלוני. הוא היה אצלי לפני כמה שנים וסיפר שאין לו ילדים. אמור לו שיש כאן קן ציפור, וכתוב במדרש ששילוח הקן הוא סגולה לבנים. אומנם אני עומדת לנסוע ללוויה עכשיו, אבל הרב ירד ונצא לדרך רק בעוד מספר דקות. שיבוא מיד לזכות במצווה!"

הנכד מיהר בשליחות סבתו וקרא לאברך המדובר. האברך נדהם: "כיצד מסוגלת הרבנית בשעה כה קשה לחשוב על אדם בלתי מוכר שהיה אצלה לפני שנים?" הוא מיהר אל בית הרבנית, אך אז הסתבר שהציפור איננה בקן. "כדאי שתמתין מעט," עודדה אותו הרבנית. "אולי הציפור עוד תשוב לפני שהרב ירד." ואכן, ברגע האחרון שבה הציפור אל הקן והאברך קיים את המצווה.

תשעה חודשים לאחר אותו מעשה ילדה אשתו של האברך במזל טוב. ייתכן שלא רק מצוות שילוח הקן היא זו שהועילה, אלא מסירות נפשה של הרבנית למען יהודי זר פעלה במרומים בצירוף למעשה המצווה.

 ('דברי שיח', מתוך הספר 'הרבנית')
הצלחה משולשת

הרב הצדיק רבי סלמן מוצפי היה רודף כל ימיו אחר קיום המצוות, ובפרט אחר המצוות הנדירות. אחת מן המצוות שהיה רודף אחריהן הייתה מצות 'שילוח הקן'. שתי מטרות היו לו בזה: האחת - קיום מצות עשה מן התורה. והשנייה - קירוב הגאולה על ידי מצוה מיוחדת זו שסגולות רבות נודעו לה, כמובא בכתבי המקובלים.

חרף זמנו המצומצם של הרב, שעבר כולו בשקידה בתורה, בכוונות וייחודים, בשיעורי תורה ובתפילות, מצא לו גם זמן לחפש קינים של עופות במקומות מתאימים. מוצא היה מקומות מסתור, ובמשך שעה ארוכה היה משתטח בקרבת הקן, עד שהאם הייתה עפה מן הקן, ומשאירה את האפרוחים או הביצים לבדם. באותו רגע, מזנק היה הרב ממקום מחבואו, ומקיים בשמחה את המצוה הנדירה.

שלוש פעמים האירה לו ההצלחה פנים, בהם זכה לקיים את מצות שילוח הקן בארץ ישראל...

השאירו פרטים ותקבלו עדכון כשתהיה מוכנה
ללא התחייבות למחיר עכשיו

לרגל פתיחת מחזור הלימוד של הרמב"ם היומי

מבצע מהספרים

70%

הנחה

סט משנה תורה מהודר בכריכה מפוארת בפירוש של הרב שטיינזלץ

רק 249 ₪

במקום 835 ₪

המהדורה הבאה כבר ממש בדרך…
המלאי מוגבל!
צפי הגעה י' בתמוז 29/6/23

קבלת עדכון לרכישה

השאירו פרטים ותקבלו עדכון כשתהיה מוכנה
(ללא התחייבות למחיר עכשיו)

סט "משנה תורה" מהודר בכריכה מפוארת בפירוש הרב שטיינזלץ + שליח עד הבית

ב-299 ש"ח בלבד!

ממשיכים את הסבסוד!

* שווי מקורי לסט 835 ש"ח

*משלוח עד 21 ימי עסקים

הלימוד להצלחת כוחות הביטחון ולעילוי נשמת הנופלים הי"ד

דילוג לתוכן