הזמינו סט משנה תורה
הזמינו סט משנה תורה

הפרק היומי 

פרק כ"א, הלכות אישות, ספר נשים

שיעור וידאו יומי

הפרק עם פירוש

שיעורי שמע יומי

הפרק ב-90 שניות

הרמב"ם היומי 
כל התורה על יד אחת
חיפוש ביד החזקה
חיפוש בספר המצוות
גיל
חיפוש מורחב

ספר המצוות 

מצוות 207-208 לשלח הקן

המצווה היומית

רגע לנשמה

מן המקורות

סיפור על המצווה

הרמב"ם היומי 
המצווה היומית 
מגזין לנשמה 
כל התורה על יד אחת
חיפוש ביד החזקה
חיפוש בספר המצוות
גיל
חיפוש מורחב

הפרק היומי 

פרק כ"א, הלכות אישות, ספר נשים

ספר המצוות 

מצוות 207-208 לשלח הקן

שיעור וידאו

שיעורי שמע

פירוש

מושג

מצווה יומית

מן המקורות

רגע לנשמה

סיפור מצווה

למה דווקא הרמב"ם היומי?

הרמב"ם, רבי משה בן מימון או בכינויו "הנשר הגדול" היה מגדולי הפוסקים בכל הדורות, מחשובי הפילוסופים בימי הביניים, איש אשכולות, מדען, רופא, חוקר, מנהיג ומהרבנים החשובים והנערצים ביותר ביהדות. עליו נאמר "ממשה עד משה לא קם כמשה"‏.
לימוד רמב"ם יומי היא תכנית יחודית שפותחה כדי לאפשר לכלל הציבור להקיף וללמוד את כל התורה כולה באמצעות ספר הרמב"ם. 

'היד החזקה' של הרמב"ם הוא הספר היחיד בכל ארון הספרים היהודי שמקיף את כל חלקי התורה בשלמות מצד אחד ובאופן תמציתי וקצר מצד שני.
תכנית הרמב"ם היומי מתאימה לכל אחד, צעיר ומבוגר, תלמיד חכם ובעל עסק, אשכנזי וספרדי. ממש לכולם! ספר 'משנה תורה' כולל בדיוק 1,000 פרקים, כך שהתכנית מסתיימת בקצת פחות משלוש שנים.

היוזמה היא של תלמידי חכמים מהציונות הדתית, רבנים דתיים לאומיים מישיבת ההסדר מעלה אדומים. את התכנית מוביל הרב חיים סבתו מראשי ישיבת ההסדר, שבעצמו מעביר את שיעור הלימוד היומי בוידאו לכלל המנויים.

הרמב"ם היומי  במספרים

1
פרקים ביד החזקה ברמב"ם
1
מצוות בספר המצוות
1 +
לומדי הרמב"ם היומי
1 +
בתי ספר לומדים הרמב”ם

קצת על הרמב"םרבינו משה בן מימון

חייו של הרמב"ם – רבינו משה בן מימון נולד בקורדובה בספרד בשנת ד תתצ"ח, למשפחת דיינים מפורסמת. היה מגדולי הפוסקים בכל הדורות, מחשובי הפילוסופים בימי הביניים, איש אשכולות, מדען, רופא, חוקר ומנהיג. אחד האישים החשובים והנערצים ביותר ביהדות. עליו נאמר "ממשה עד משה לא קם כמשה"‏ והוא הוכתר בכינוי "הנשר הגדול".
חיבוריו ויצירותיו:
חיבורים רבים חיבר הרמב"ם ובמגוון תחומים. המפורסמים שבהם:

פירוש המשנה – אותו חיבר הרמב"ם בגיל צעיר ומשולבות בו 3 הקדמות:

  • "הקדמה למשנה" – הקדמה לפרק חלק והקדמה למסכת אבות הידועה בשמה- "שמונה פרקים"
  • "משנה תורה" – ספרו ההלכתי המכונה "היד החזקה" על שם 14 חלקיו, אשר מקיף את כל תחומי ההלכה היהודית.
  • "ספר המצוות" – ספר זה מגדיר כללים למניה נכונה של מצוות התורה ומפרט אותם.

כמו כן הוציא את: מילות ההיגיון- העוסק בלוגיקה, מורה נבוכים- עניני אמונה והמחשבה היהודית.
בתחום הרפואה- 11 חיבורים רפואיים לרמב"ם.

פטירתו ומקום קבורתו: הרמב"ם נפטר בגיל 69 בפוּסטאט (קהיר העתיקה) שבמצרים בכ' בטבת ד'תתקס"ה (13 בדצמבר 1204). מקום קבורתו בטבריה.

4531*

שירות לקוחות והצטרפות

Facebook-f Youtube Apple Android

שיעור וידאו עם הרב חיים סבתו 

Play Video

פרק כ"א, הלכות אישות, ספר נשים

הפרק המלא 

ביאורו של הרב עדין שטיינזלץ

א. מְצִיאַת הָאִשָּׁה וּמַעֲשֵׂה יָדֶיהָ לְבַעְלָהּ. וּמַה הִיא עוֹשָׂה לוֹ? הַכֹּל כְּמִנְהַג הַמְּדִינָה: מָקוֹם שֶׁדַּרְכָּן לֶאֱרֹג – אוֹרֶגֶת, לִרְקֹם – רוֹקֶמֶת, לִטְווֹת צֶמֶר אוֹ פִּשְׁתָּן – טוֹוָה. וְאִם הָיָה דֶּרֶךְ נְשֵׁי הָעִיר לַעֲשׂוֹת כָּל הַמְּלָאכוֹת הָאֵלּוּ – אֵינוֹ כּוֹפָהּ אֶלָּא לִטְווֹת בַּצֶּמֶר בִּלְבַד, שֶׁהַפִּשְׁתָּן מַזִּיק אֶת הַפֶּה וְאֶת הַשְּׂפָתַיִם, וְהַטִּוּוּי הִוא הַמְּלָאכָה הַמְיוּחֶדֶת לַנָּשִׁים, שֶׁנֶּאֱמַר: "וְכָל אִשָּׁה חַכְמַת לֵב בְּיָדֶיהָ טָווּ" (שמות לה,כה).
א. וּמַה הִיא עוֹשָׂה לוֹ. אלו מלאכות צריכה האישה לעשות לבעלה. לִטְווֹת צֶמֶר אוֹ פִּשְׁתָּן. לשזור מהם חוטים. שֶׁהַפִּשְׁתָּן מַזִּיק אֶת הַפֶּה וְאֶת הַשְּׂפָתַיִם. שלצורך טוויה מרטיבים את החוטים ברוק, והפשתן גורם לריח רע בפה, וכן הסיבים עלולים לפצוע את השפתיים.
ב. דָּחֲקָה עַצְמָהּ וְעָשָׂת יָתֵר מִן הָרָאוּי לָהּ – הַמּוֹתָר לַבַּעַל.
הָיָה לָהּ וְלוֹ מָמוֹן הַרְבֵּה, אֲפִלּוּ הָיוּ לָהֶם כַּמָּה שְׁפָחוֹת – אֵינָהּ יוֹשֶׁבֶת לְבַטָּלָה בְּלֹא מְלָאכָה כְּלָל, שֶׁהַבַּטָּלָה מְבִיאָה לִידֵי זִמָּה. אֲבָל אֵין כּוֹפִין אוֹתָהּ לַעֲשׂוֹת מְלָאכָה כָּל הַיּוֹם כֻּלּוֹ, אֶלָּא לְפִי רֹב הַמָּמוֹן מְמַעֶטֶת בַּמְּלָאכָה.
ב. דָּחֲקָה עַצְמָהּ וְעָשָׂת יָתֵר מִן הָרָאוּי לָהּ. טרחה ביותר והפיקה יותר ממה שאמורה לעשות.
זִמָּה. מעשי זנות.
ג. וְהַמַּדִּיר אֶת אִשְׁתּוֹ שֶׁלֹּא תַּעֲשֶׂה מְלָאכָה כְּלָל – יוֹצִיא וְיִתֵּן כְּתֻבָּה, שֶׁהַבַּטָּלָה מְבִיאָה לִידֵי זִמָּה.
וְכֵן כָּל אִשָּׁה רוֹחֶצֶת לְבַעְלָהּ פָּנָיו יָדָיו וְרַגְלָיו, וּמוֹזֶגֶת לוֹ אֶת הַכּוֹס, וּמַצַּעַת לוֹ אֶת הַמִּטָּה, וְעוֹמֶדֶת וּמְשַׁמֶּשֶׁת בִּפְנֵי בַּעְלָהּ, כְּגוֹן שֶׁתִּתֵּן לוֹ מַיִם אוֹ כְּלִי אוֹ תִּטֹּל מִלְּפָנָיו, וְכַיּוֹצֵא בִּדְבָרִים אֵלּוּ. אֲבָל אֵינָהּ עוֹמֶדֶת וּמְשַׁמֶּשֶׁת בִּפְנֵי אָבִיו אוֹ בִּפְנֵי בְּנוֹ.
ג. וְהַמַּדִּיר אֶת אִשְׁתּוֹ. אוסר עליה בנדר.
וּמוֹזֶגֶת לוֹ אֶת הַכּוֹס. מכינה לו כוס יין לשתייה. בִּפְנֵי בְּנוֹ. הבן של בעלה.
ד. וּמְלָאכוֹת אֵלּוּ – עוֹשָׂה אוֹתָם הִיא בְּעַצְמָהּ; וַאֲפִלּוּ הָיוּ לָהֶם כַּמָּה שְׁפָחוֹת – אֵין עוֹשָׂה מְלָאכוֹת אֵלּוּ לַבַּעַל אֶלָּא אִשְׁתּוֹ.
ד. עוֹשָׂה אוֹתָם הִיא בְּעַצְמָהּ. שבמעשים הללו יש משום קרבה.
ה. יֵשׁ מְלָאכוֹת אֲחֵרוֹת שֶׁהָאִשָּׁה עוֹשָׂה אוֹתָם לְבַעְלָהּ בִּזְמַן שֶׁהֵן עֲנִיִּים, וְאֵלּוּ הֵן: אוֹפָה אֶת הַפַּת בַּתַּנּוּר, וְעֶזְרָא תִּקֵּן שֶׁתִּהְיֶה אִשָּׁה מַשְׁכֶּמֶת וְאוֹפָה כְּדֵי שֶׁהַפַּת תִּהְיֶה מְצוּיָה לָעֲנִיִּים; וּמְבַשֶּׁלֶת אֶת הַתַּבְשִׁילִין, וּמְכַבֶּסֶת בְּגָדִים, וּמְנִיקָה אֶת בְּנָהּ, וְנוֹתֶנֶת תֶּבֶן לִפְנֵי בְּהֶמְתּוֹ, אֲבָל לֹא לִפְנֵי בְּקָרוֹ, וּמַטְחֶנֶת. כֵּיצַד מַטְחֶנֶת? יוֹשֶׁבֶת בָּרֵחַיִם וּמְשַׁמֶּרֶת אֶת הַקֶּמַח וְאָצָה בַּטּוֹחֶנֶת אוֹ מְחַמֶּרֶת אַחַר הַבְּהֵמָה, כְּדֵי שֶׁלֹּא יִבְטְלוּ הָרֵחַיִם. וְאִם הָיָה דַּרְכָּן לִטְחֹן בְּרֵחַיִם שֶׁל יָד – טוֹחֶנֶת.
ה. וְעֶזְרָא. הסופר, בראשית ימי הבית השני, שתיקן תקנות מרובות בענייני התורה (ראה למשל הלכות תפילה א,ב) וההתנהגות (ראה למשל לקמן כד,יג). וְנוֹתֶנֶת תֶּבֶן לִפְנֵי בְּהֶמְתּוֹ. המשמשת לו לרכיבה. אֲבָל לֹא לִפְנֵי בְּקָרוֹ. המשמש לפרנסת הבית. וְאָצָה בַּטּוֹחֶנֶת. מזרזת את הטוחנת. מְחַמֶּרֶת אַחַר הַבְּהֵמָה. מנהיגה את הבהמה המפעילה את אבני הרחיים. וְאִם הָיָה דַּרְכָּן לִטְחֹן בְּרֵחַיִם שֶׁל יָד. אם מנהגם הוא שבעלת הבית טוחנת את הקמח הנצרך להם בעצמה, ברחיים ביתיות.
ו. בַּמֶּה דְּבָרִים אֲמוּרִים? בַּעֲנִיִּים. אֲבָל אִם הִכְנִיסָה לוֹ שִׁפְחָה אַחַת אוֹ נְכָסִים שֶׁרְאוּיִין לִקְנוֹת מֵהֶן שִׁפְחָה אַחַת, אוֹ שֶׁהָיְתָה לוֹ שִׁפְחָה אַחַת אוֹ שֶׁהָיָה לוֹ מָמוֹן כְּדֵי לִקְנוֹת שִׁפְחָה אַחַת – אֵינָהּ מַטְחֶנֶת וְלֹא אוֹפָה וְלֹא מְכַבֶּסֶת וְלֹא נוֹתֶנֶת תֶּבֶן לִפְנֵי בְּהֶמְתּוֹ.
הִכְנִיסָה לוֹ שְׁתֵּי שְׁפָחוֹת, אוֹ נְכָסִים הָרְאוּיִים לִקְנוֹת מֵהֶן שְׁתֵּי שְׁפָחוֹת, אוֹ שֶׁהָיוּ לוֹ שְׁתֵּי שְׁפָחוֹת, אוֹ שֶׁהָיָה רָאוּי לִקְנוֹת שְׁתֵּי שְׁפָחוֹת – אֵינָהּ מְבַשֶּׁלֶת וְאֵינָהּ מְנִיקָה אֶת בְּנָהּ, אֶלָּא נוֹתֶנֶת אוֹתוֹ לְשִׁפְחָה לְהָנִיק.
ו. הִכְנִיסָה לוֹ. הביאה בנכסיה בעת הנישואין.
וְאֵינָהּ מְנִיקָה אֶת בְּנָהּ. אינה חייבת להניק.
ז. נִמְצְאוּ כָּל הַמְּלָאכוֹת שֶׁכָּל אִשָּׁה עוֹשָׂה אוֹתָן לְבַעְלָהּ – חָמֵשׁ מְלָאכוֹת: טוֹוָה, וְרוֹחֶצֶת פָּנָיו יָדָיו וְרַגְלָיו, וּמוֹזֶגֶת אֶת הַכּוֹס, וּמַצַּעַת אֶת הַמִּטָּה, וְעוֹמֶדֶת לְשַׁמֵּשׁ בְּפָנָיו. וְהַמְּלָאכוֹת שֶׁמִּקְצָת הַנָּשִׁים עוֹשׂוֹת אוֹתָן וּמִקְצָתָן אֵינָן עוֹשׂוֹת – שֵׁשׁ מְלָאכוֹת: מַטְחֶנֶת, וְאוֹפָה, וּמְבַשֶּׁלֶת, וּמְכַבֶּסֶת, וּמְנִיקָה, וְנוֹתֶנֶת תֶּבֶן לִפְנֵי בְּהֶמְתּוֹ.
ח. כָּל הַמְּלָאכוֹת שֶׁהָאִשָּׁה עוֹשָׂה לְבַעְלָהּ – נִדָּה עוֹשָׂה לְבַעְלָהּ, חוּץ מִמְּזִיגַת הַכּוֹס וְהַצָּעַת הַמִּטָּה וְהַרְחָצַת פָּנָיו יָדָיו וְרַגְלָיו, גְּזֵרָה מִשּׁוּם הִרְהוּר, שֶׁמָּא יָבֹא לִבְעֹל. לְפִיכָךְ מַצַּעַת מִטָּתוֹ כְּשֶׁהִיא נִדָּה שֶׁלֹּא בְּפָנָיו, וּמוֹזֶגֶת הַכּוֹס וְאֵינָהּ נוֹתֶנֶת אוֹתוֹ בְּיָדוֹ כְּדַרְכָּהּ תָּמִיד, אֶלָּא מַנַּחַת אוֹתוֹ עַל הָאָרֶץ אוֹ עַל הַכְּלִי, וְהוּא נוֹטְלוֹ.
ח. כָּל הַמְּלָאכוֹת שֶׁהָאִשָּׁה עוֹשָׂה לְבַעְלָהּ וכו'. להלכה דומה ראה הלכות איסורי ביאה יא,יט.
ט. הָאִשָּׁה שֶׁשָּׁבְרָה כֵּלִים בְּעֵת שֶׁעוֹשָׂה מְלָאכוֹתֶיהָ בְּתוֹךְ בֵּיתָהּ – פְּטוּרָה. וְאֵין זֶה מִן הַדִּין אֶלָּא תַּקָּנָה, שֶׁאִם אֵין אַתָּה אוֹמֵר כֵּן – אֵין שָׁלוֹם בְּתוֹךְ הַבַּיִת לְעוֹלָם, אֶלָּא נִמְצֵאת נִזְהֶרֶת וְנִמְנַעַת מֵרֹב הַמְּלָאכוֹת, וְנִמְצֵאת קְטָטָה בֵּינֵיהֶם.
ט. הָאִשָּׁה שֶׁשָּׁבְרָה כֵּלִים… פְּטוּרָה. מתשלומים על הנזק שעשתה.
י. כָּל אִשָּׁה שֶׁתִּמָּנַע מִלַּעֲשׂוֹת מְלָאכָה מִן הַמְּלָאכוֹת שֶׁהִיא חַיֶּבֶת לַעֲשׂוֹתָן – כּוֹפִין אוֹתָהּ וְעוֹשָׂה, וַאֲפִלּוּ בְּשׁוֹט. טָעַן הוּא שֶׁאֵינָהּ עוֹשָׂה, וְהִיא אוֹמֶרֶת שֶׁ'אֵינִי נִמְנַעַת מִלַּעֲשׂוֹת' – מוֹשִׁיבִין אִשָּׁה בֵּינֵיהֶם אוֹ שְׁכֵנִים. וְדָבָר זֶה כְּמוֹ שֶׁיִּרְאֶה הַדַּיָּן שֶׁאֶפְשָׁר בַּדָּבָר.
י. מוֹשִׁיבִין אִשָּׁה בֵּינֵיהֶם אוֹ שְׁכֵנִים. שיראו אם האישה ממלאת את חובותיה.
יא. הָאִשָּׁה, כָּל זְמַן שֶׁהִיא מְנִיקָה – פּוֹחֲתִין לָהּ מִמַּעֲשֵׂה יָדֶיהָ, וּמוֹסִיפִין לָהּ בִּמְזוֹנוֹתֶיהָ יַיִן וּדְבָרִים שֶׁיָּפִין לֶחָלָב. פָּסְקוּ לָהּ מְזוֹנוֹת הָרְאוּיוֹת לָהּ, וַהֲרֵי הִיא מִתְאַוָּה לֶאֱכֹל יָתֵר, אוֹ לֶאֱכֹל מַאֲכָלוֹת אֲחֵרוֹת מִפְּנֵי חֹלִי תַּאֲוָה שֶׁיֵּשׁ לָהּ בְּבִטְנָהּ – הֲרֵי זוֹ אוֹכֶלֶת מִשֶּׁלָּהּ כָּל מַה שֶּׁתִּרְצֶה, וְאֵין הַבַּעַל יָכוֹל לְעַכֵּב וְלוֹמַר שֶׁאִם תֹּאכַל יָתֵר מִדַּאי אוֹ תֹּאכַל מַאֲכָל רַע יָמוּת הַוָּלָד, מִפְּנֵי שֶׁצַּעַר גּוּפָהּ קוֹדֵם.
יא. פּוֹחֲתִין לָהּ מִמַּעֲשֵׂה יָדֶיהָ. מפחיתים את כמות העבודה הנדרשת ממנה. שֶׁיָּפִין לֶחָלָב. מועילים לאיכותו.
יב. יָלְדָה תְּאוֹמִים – אֵין כּוֹפִין אוֹתָהּ לְהָנִיק שְׁנֵיהֶן, אֶלָּא מְנִיקָה אֶחָד וְשׂוֹכֵר הַבַּעַל מְנִיקָה לַשֵּׁנִי. הֲרֵי שֶׁרָצָת הָאִשָּׁה לְהָנִיק בֶּן חֲבֶרְתָּהּ עִם בְּנָהּ – הַבַּעַל מְעַכֵּב, וְאֵינוֹ מַנִּיחָהּ אֶלָּא לְהָנִיק בְּנוֹ בִּלְבַד.
יג. נָדְרָה שֶׁלֹּא לְהָנִיק אֶת בְּנָהּ – כּוֹפָהּ וּמְנִיקַתּוּ עַד שֶׁיִּהְיֶה בֶּן עֶשְׂרִים וְאַרְבָּעָה חֹדֶשׁ, אֶחָד הַזָּכָר וְאֶחָד הַנְּקֵבָה.
הִיא אוֹמֶרֶת: 'אֲנִי אָנִיק אֶת בְּנִי', וְהוּא אֵינוֹ רוֹצֶה שֶׁתָּנִיק אִשְׁתּוֹ כְּדֵי שֶׁלֹּא תִּתְנַוֵּל, אַף עַל פִּי שֶׁיֵּשׁ לָהֶם כַּמָּה שְׁפָחוֹת – לָהּ שׁוֹמְעִין, שֶׁצַּעַר הוּא לָהּ לִפְרֹשׁ מִבְּנָהּ.
יג. תִּתְנַוֵּל. תתכער.
יד. הָיְתָה עֲנִיָּה שֶׁהִיא חַיֶּבֶת לְהָנִיק, וְהָיָה הוּא עָשִׁיר שֶׁרָאוּי שֶׁלֹּא תָּנִיק אִשְׁתּוֹ, אַף עַל פִּי שֶׁאֵין לוֹ שְׁפָחוֹת – אִם לֹא רָצָת לְהָנִיק, שׂוֹכֵר מְנִיקָה אוֹ קוֹנֶה שִׁפְחָה, מִפְּנֵי שֶׁהָאִשָּׁה עוֹלָה עִם בַּעְלָהּ וְאֵינָהּ יוֹרֶדֶת.
יד. שֶׁרָאוּי שֶׁלֹּא תָּנִיק אִשְׁתּוֹ. שיש לו נכסים לשכור שתי שפחות (לעיל ה"ו). שֶׁהָאִשָּׁה עוֹלָה עִם בַּעְלָהּ וְאֵינָהּ יוֹרֶדֶת. לעניין המעמד (ראה גם לעיל יט,יא, יד,כג).
טו. הִיא אוֹמֶרֶת: 'רָאוּי הוּא לִשְׂכֹּר' אוֹ 'לִקְנוֹת שִׁפְחָה', וְהוּא אוֹמֵר: 'אֵינִי רָאוּי' – עָלֶיהָ לְהָבִיא רְאָיָה, וְאֵין כָּאן מָקוֹם לִשְׁבוּעָה.
טו. עָלֶיהָ לְהָבִיא רְאָיָה וְאֵין כָּאן מָקוֹם לִשְׁבוּעָה. מפני שהיא רוצה להיפטר מן המחויבות שלה, ואין בכוחה לעשות כך אלא בראיה.
טז. הָאִשָּׁה שֶׁנִּתְגָּרְשָׁה – אֵין כּוֹפִין אוֹתָהּ לְהָנִיק, אֶלָּא אִם רָצָת – נוֹתֵן לָהּ שְׂכָרָהּ וּמְנִיקַתּוּ, וְאִם לֹא רָצָת – נוֹתֶנֶת לוֹ אֶת בְּנוֹ וְהוּא מְטַפֵּל בּוֹ. בַּמֶּה דְּבָרִים אֲמוּרִים? שֶׁלֹּא הֵנִיקָה אוֹתוֹ עַד שֶׁהִכִּירָהּ. אֲבָל אִם הִכִּירָהּ, וַאֲפִלּוּ הָיָה סוּמָא – אֵין מַפְרִישִׁין אוֹתוֹ מֵאִמּוֹ, מִפְּנֵי סַכָּנַת הַוָּלָד, אֶלָּא כּוֹפִין אוֹתָהּ וּמְנִיקָה אוֹתוֹ בְּשָׂכָר עַד עֶשְׂרִים וְאַרְבָּעָה חֹדֶשׁ.
טז. נוֹתֵן לָהּ שְׂכָרָהּ. כמינקת. שהחובה לזון את הבנים מוטלת על האב (לעיל יב,יד). וַאֲפִלּוּ הָיָה סוּמָא. מפני שהתינוק קשור לאמו אף אם אינו רואה אותה.
יז. הַגְּרוּשָׁה – אֵין לָהּ מְזוֹנוֹת, אַף עַל פִּי שֶׁהִיא מְנִיקָה אֶת בְּנוֹ. אֲבָל נוֹתֵן לָהּ יָתֵר עַל שְׂכָרָהּ דְּבָרִים שֶׁהַקָּטָן צָרִיךְ לָהֶן מִכְּסוּת וּמַאֲכָל וּמַשְׁקֶה וְסִיכָה וְכַיּוֹצֵא בָּהּ. אֲבָל הַמְעֻבֶּרֶת – אֵין לָהּ כְּלוּם.
שָׁלְמוּ חֳדָשָׁיו וּגְמָלַתּוּ – אִם רָצָת הַמְגֹרֶשֶׁת שֶׁיִּהְיֶה בְּנָהּ אֶצְלָהּ, אֵין מַפְרִישִׁין אוֹתוֹ מִמֶּנָּה עַד שֶׁיִּהְיֶה בֶּן שֵׁשׁ שָׁנִים גְּמוּרוֹת, אֶלָּא כּוֹפִין אֶת אָבִיו וְנוֹתֵן לוֹ מְזוֹנוֹת וְהוּא אֵצֶל אִמּוֹ. וְאַחַר שֵׁשׁ שָׁנִים יֵשׁ לָאָב לוֹמַר: 'אִם הוּא אֶצְלִי אֶתֵּן לוֹ מְזוֹנוֹת, וְאִם הוּא אֵצֶל אִמּוֹ אֵינִי נוֹתֵן לוֹ כְּלוּם'. וְהַבַּת אֵצֶל אִמָּהּ לְעוֹלָם, וַאֲפִלּוּ לְאַחַר שֵׁשׁ.
יז. וְסִיכָה. בשמן. הַמְעֻבֶּרֶת. גרושתו, שנתעברה לפני שגירש אותה.
שָׁלְמוּ חֳדָשָׁיו. עברו עשרים וארבעה חודשים (כדלעיל הי"ג). אֵין מַפְרִישִׁין אוֹתוֹ מִמֶּנָּה עַד שֶׁיִּהְיֶה בֶּן שֵׁשׁ שָׁנִים גְּמוּרוֹת. לא מפרידים ביניהם, שעד גיל זה הבן כרוך אחרי אמו. יֵשׁ לָאָב. רשאי. אֵינִי נוֹתֵן לוֹ כְּלוּם. שחובת האב לזון את בניו עד גיל שש (לעיל יב,יד).
יח. כֵּיצַד? הָיָה הָאָב רָאוּי לִצְדָקָה – מוֹצִיאִין מִמֶּנּוּ הָרָאוּי לוֹ בְּעַל כָּרְחוֹ, וְזָנִין אוֹתָהּ וְהִיא אֵצֶל אִמָּהּ. וַאֲפִלּוּ נִשֵּׂאת הָאֵם לְאַחֵר – בִּתָּהּ אֶצְלָהּ, וְאָבִיהָ זָן אוֹתָהּ מִשּׁוּם צְדָקָה עַד שֶׁיָּמוּת הָאָב, וְתִזּוֹן מִנְּכָסָיו אַחַר מוֹתוֹ בִּתְנַאי כְּתֻבָּה וְהִיא אֵצֶל אִמָּהּ. אִם לֹא רָצָת הָאֵם שֶׁיִּהְיוּ בָּנֶיהָ אֶצְלָהּ אַחַר שֶׁגְּמָלַתָּן, אֶחָד זְכָרִים וְאֶחָד נְקֵבוֹת – הָרְשׁוּת בְּיָדָהּ, וְנוֹתֶנֶת אוֹתָם לַאֲבִיהֶם אוֹ מַשְׁלֶכֶת אוֹתָם לַקָּהָל אִם אֵין לָהֶם אָב, וְהֵן מְטַפְּלִין בָּהֶן.
יח. כֵּיצַד. מהי חובת המזונות של בת הנמצאת אצל אמה. הָיָה הָאָב רָאוּי לִצְדָקָה. בעל ממון שיכול לתת מכספו לצדקה (ראה לעיל יב,טו). בִּתְנַאי כְּתֻבָּה. שאחד התנאים הוא שייזונו הבנות מנכסיו לאחר מותו (לעיל יב,ב, יט,י). אִם לֹא רָצָת הָאֵם וכו'. שהחובה לזון את הבנים מוטלת על האב ולא עליה (לעיל יב,יד).

תקציר הפרק 

פרק כ"א הלכות אישות

*חיובי האשה לבעלה*

האשה חייבת לעשות לבעלה מגוון מלאכות וביניהם לשמשו (להגיש לו מים וכד'), לבשל ולהניק הילדים ועוד.
גם אשה עשירה שיש ברשותה שפחות תעשה מעט מלאכה מפני הכלל :" בטלה מביאה לידי זימה".

🔹 נדה – אסורה במלאכות של חיבה לבעלה: מזיגת כוס, הצעת מיטה בפניו, רחיצת ידיו ורגליו. אך יכולה להציע מיטה שלא בפניו ולמזוג כוס אך לא להגיש בידו.
🔹אשה ששברה כלים בבית פטורה מכל תשלום למען שלום הבית.
🔹 הנקה – תלויה במצבה ומצב בעלה (כמפורט בפרק).
🔹 גרושה – פטורה מהנקה, והילד ברשותה, ויכולה למוסרו לאביו.

שיעור שמע עם הרב חיים סבתו 

מושג מן הפרק 

Play Video

שהוזהרנו לא לקחת את קן העוף בכללותו – האם והבנים, בשעת הצייד

(ספר המצוות – לא תעשה שו)

שנצטווינו לשלח את הקן

(ספר המצוות – עשה קמח)

55תורה שבכתב 

כִּי יִקָּרֵא קַן צִפּוֹר לְפָנֶיךָ בַּדֶּרֶךְ בְּכָל עֵץ אוֹ עַל הָאָרֶץ אֶפְרֹחִים אוֹ בֵיצִים וְהָאֵם רֹבֶצֶת עַל הָאֶפְרֹחִים אוֹ עַל הַבֵּיצִים לֹא תִקַּח הָאֵם עַל הַבָּנִים. שַׁלֵּחַ תְּשַׁלַּח אֶת הָאֵם וְאֶת הַבָּנִים תִּקַּח לָךְ לְמַעַן יִיטַב לָךְ וְהַאֲרַכְתָּ יָמִים

(דברים כב, ו-ז)

 

תורה שבעל פה 

בכיבוד אב ואם כתיב: "לְמַעַן יַאֲרִיכֻן יָמֶיךָ וּלְמַעַן יִיטַב לָךְ", ובשילוח הקן כתיב: "לְמַעַן יִיטַב לָךְ וְהַאֲרַכְתָּ יָמִים". הרי שאמר לו אביו: 'עלה לבירה והבא לי גוזלות', ועלה לבירה ושילח את האם ונטל את הבנים, ובחזרתו נפל ומת – היכן טובת ימיו של זה, והיכן אריכות ימיו של זה?! – אלא, "לְמַעַן יִיטַב לָךְ" – לעולם שכולו טוב, ו"לְמַעַן יַאֲרִיכֻן יָמֶיךָ" – לעולם שכולו ארוך

(קידושין לט ע"ב)

רגע לנשמה 

מקיימים ומתעמקים

// הרב ראובן גנזל, מנהל חינוכי וסגן ראש אולפנית 'ישורון'

מחלוקת עתיקת יומין היא האם יש או אין טעם למצוות (ראו לעיל שו"ת על מצוה 205). מצות שילוח הקן היא מקרה מבחן לעניין זה. מצד אחד כתוב במשנה (ברכות ה, ג): "האומר על קן צפור יגיעו רחמיך... משתקין אותו", כלומר אין להסביר שמצוות שילוח הקן נובעת מרחמי ה' על האם או הגוזלים "מפני שעושה מידותיו של הקב"ה רחמים, ואינם אלא גזרות" (ברכות לג ע"ב)‏. ומכאן שיש להתייחס אל המצוות כאל גזרת מלך, וגדלות האדם נבחנת בקבלתו את מרות מלך מלכי המלכים אפילו במצוות שטעמן אינו גלוי. 

מאידך, במדרש (דברים רבה ו, א) מובא: "כשם שרחמיו של הקב"ה על האדם, כך רחמיו על הבהמה. מנין? שנאמר: וּמִיּוֹם הַשְּׁמִינִי וָהָלְאָה יֵרָצֶה לְקָרְבַּן אִשֶּׁה לַה'(ויקרא כב, כז). ולא עוד אלא שאמר הקב"ה: אֹתוֹ וְאֶת בְּנוֹ לֹא תִשְׁחֲטוּ בְּיוֹם אֶחָד (שם, כח). וכשם שנתן הקב"ה רחמים על הבהמה כך נתמלא רחמים על העופות. מנין? שנאמר: כִּי יִקָּרֵא קַן צִפּוֹר לְפָנֶיךָ (דברים כב, ו)". ומכאן שיש לתת טעם למצוות, וטעמה של מצוות שילוח הקן היא רחמים על הציפור.

נעשה ונשמע

נראה שיישובם של דברים כך הוא: את המצוות אנו מקיימים מעצם היותנו עבדי ה' ולא בגלל טעמן. מבינים או לא מבינים, מתחברים או לא מתחברים – לא משנה, קודם כל מקיימים. "כֹּל אֲשֶׁר דִּבֶּר ה' נַעֲשֶׂה" (שמות יט, ח). אולם עבד 'רציני' מנסה גם להבין את מחשבות אדונו, כשם שבן מנסה לפענח את כוונות אביו. אנו סומכים על ריבונו של עולם, מאמינים בו, ומקיימים את מצוותיו ללא תנאי, אך אנו גם משתוקקים לחדור לעומקם של דברים, לרצונות הכמוסים העומדים מאחורי הציוויים. הדרכת חז"ל אפוא היא: קיימו את דבר ה' מעצם היותם דבר ה' ומצוותו, אך נסו גם להבין מקצת מגודל ועומק חוכמתו האין סופית.

טעימה מן החכמה האלוקית

טעמים רבים ניתנו למצוות שילוח הקן. יש שסברו שמצוה זו נועדה לחנך את ישראל לדבוק במידת הרחמים (רמב"ן וספר החינוך). יש מי שהסביר שמצוה זו מחנכת את האדם שלא לנצל לרעה תכונות טובות של אחרים, כגון שלא לנצל את רחמנות האם על בניה כדי לצוד אותה ולאוכלה (הנצי"ב מוואלוז'ין). ויש מי שהבין שמטרת מצוה זו לחזק את המשפחה היהודית, שמתוך שנרכוש כבוד לאם המרחפת על הקן כך נלמד לכבד את האימהות בישראל המסוככות ודואגות ל"אפרוחים" שבביתן (רש"ר הירש). ובזוהר הקדוש מבואר שעיקרה של מצוה זו הוא לעורר רחמי שמים על ישראל בזמן שאם הגוזלים מבקשת רחמים על צרתה (תיקוני זוהר, כג כ"א).

הסברים אלו ועוד אחרים מסייעים לנו להתחבר במעט לעומק החכמה האלוקית, אך לא בזאת אנו תולים את עשייתנו. בין כך ובין כך אנו מקיימים את המצווה כי עבדי ה' נאמנים אנו, אלא שמנסים אנו גם לצלול לעומק המצווה כדי להוסיף נדבך בקיומה. יהי רצון שנתחזק להיות כעבדים המקיימים את רצון ה' ומצוותיו, ומתוך כך נזכה גם להבין את עומק מחשבות אבינו שבשמים.

להבין שאני לא מבין

כשחייל מתגייס, בתקופה הראשונה בצבא הוא נדרש לבצע כל מיני מטלות שיכולות להיראות לא כל כך מובנות ואפילו מיותרות.

למשל, לנקות את חפציו שוב ושוב כשהוא נמצא ב"שטח".

החייל נדרש לנקות את נשקו באופן הטוב ביותר (ואף נבדק על כך), למרות שזמן קצר לאחר מכן הוא מתלכלך שוב.

החייל יכול לחשוב לעצמו: "למה המפקד דורש ממני לעשות כך, הרי זו עבודה לחינם?"

לפי הבנת החייל מטרת הניקיון היא שהנשק יהיה נקי.

אכן, על פי מטרה זו, פעמים רבות פחות שייך להתאמץ ולנקות.

אך, יש עוד סיבות למה החייל נדרש לכך.

אחת הסיבות היא על מנת להרגיל אותו לניקיון באופן כללי, גם אם עתה הניקיון אינו משמעותי, וכאשר יחזור החייל על הפעולה שוב ושוב, תיכנס לו למודעות חשיבות הניקיון.

סיבה נוספת, פסיכולוגית, היא להרגיל את החייל לפעולות קבועות מידי יום, הנותנות לו יציבות וסדר יום.

לפיכך לעיתים רבות נדרש החייל למשימות אלה, גם אם אין הוא מבינן.

הגמרא במסכת ברכות אומרת, שאדם שמתפלל "על קן ציפור יגיעו רחמיך", כלומר שרחמי ה' מגיעים עד קן של ציפורים, שהרי הוא ציווה לשלח את האם על הבנים טרם לקיחתם על מנת שלא תצטער - משתיקים אותו. ומדוע? מאחר ש"עושה מידותיו של הקב"ה רחמים, ואינן אלא גזירות".

כלומר, גם אם אנו חושבים שהסיבה לשלח את האם על הבנים היא רחמים, אין לנו להסתפק בכך, כי אסור לנו לשבח את ה' רק  על פי הבנתנו את המצוות. 

ישנן שכבות שונות של הסברים במצוות.

יש הסברים שקל לנו להבין, יש כאלו יותר עמוקים, ויש כאלו שאין ביכולתנו להשיג כלל, אלא רק ה' יודע מהן טעמן.

גם כאשר אנו מחפשים טעמים למצוות, כפי שה' אכן רוצה שנעשה, אנו חייבים לזכור שהם לפי הבנת שכלנו. טעמים, כשמם כן הם, נותנים טעם למצוות, אשר גורם לנו לקיים אותן בחשק, בדומה לטעם באוכל שגורם לנו לאכול אותו.

אך עלינו לזכור שבסופו של דבר, הטעם האמיתי למצוות נמצא אצל ה' בלבד. רק הוא יודע אותו. וממילא הסיבה האמיתית שאנו מקיימים את המצוות היא כי כך ה' ציווה. ה' גזר עלינו. ואנו עושים זאת ביראה ובשמחה - מתוך הבנה שזה ציווי המלך, ושזה הכי טוב בשבילנו.

שילוח הקן לצורך מצוה בלבד

ראיתי על העץ קן של יונים וביצים, ואין לי שום צורך בביצי היונים. האם ראוי שאשלח את האם ואקח את הביצים בשביל לקיים את המצוה, או שמא אני סתם מתאכזר אליה?

יש בזה מחלוקת גדולה. בשו"ת חוות יאיר (הרב יאיר בכרך, סי' סז) כתב שהמוצא קן ציפור חייב לקיים מצות שילוח הקן גם אם אינו צריך לאפרוחים או לביצים. והביא את דברי הזוה"ק (תיקוני זוהר, כג ע"א) שמצות שילוח הקן מעוררת רחמים גדולים על ישראל, וכפי שפירש רבי יהונתן אייבשיץ בספר 'יערות דבש' (ח"ב, דרוש ו) שכשהאם נשלחת מבניה ומצטערת, לוקח אותה המלאך לפני הקב"ה ואומר לו: כך הוא צערה של כנסת ישראל שגלתה מעל בניה ולא מצאה מנוח, והקב"ה מתמלא רחמים על ישראל. ובספר 'משנת חכמים' (הל' יסודי התורה) כותב שמי שרואה קן ציפור ואינו מטריח עצמו לשלח את האם, מענישים אותו ב'עידן ריתחא'.

אולם בשו"ת חכם צבי (סי' פג) כתב שמצות שילוח הקן היא רשות, שאם ירצה את הבנים - ייקחם, ואם לא ירצה - לא ייקח. וגדולה מזאת כתב החתם סופר (או"ח סי' ק) שאין מצוה  לשלח את האם אלא בשעה שהוא מעוניין להשתמש באפרוחים או בביצים, אך אם אינו צריך להם, לא די שאינו מקיים מצוה אלא אדרבה הרי הוא מתאכזר עליה ועובר על איסור צער בעלי חיים. וכן כתב בשו"ת משנה הלכות (חי"ב, סי' רכג) שכל מה שציוותה התורה לשלח את האם הוא משום שהאדם צריך לביצים או לאפרוחים ולא רצתה התורה לגרום צער לאם, אבל כאשר אינו צריך להם כלל - "מי התיר לו לצער את האם?!".

ורבותינו המקובלים כתבו (ראו, למשל, הקדמה לספר 'חרדים', לר' אלעזר אזכרי) שכל אדם חייב לקיים את כל המצוות שיש ביכולתו לקיים, ואם התרשל בקיום אחת מן המצוות, נשמתו עתידה לחזור בגלגול, כדי להשלים את קיום המצוה החסרה. ומטעם זה ראוי היה שכל אדם ישתדל לחפש קן ציפור, כדי לקיים מצות שילוח הקן לפחות פעם אחת בחייו. אולם למעשה, רבים מגדולי התורה לא נהגו להדר ולחפש אחר מצוה זו, מפני שסברו כדעת החת"ס הנ"ל שכאשר אינו צריך את הביצים או האפרוחים - אינו ראוי להתאכזר ולצער את האם  ולשלח אותה מעל בניה (שו"ת משנה הלכות, חי"ב סי' רכ"ג וחט"ז סי' ק"ד; שו"ת באהלה של תורה, ח"ה, סי' ע"ז).