הזמינו סט משנה תורה
הזמינו סט משנה תורה

הפרק היומי 

פרק ב', הלכות מלכים, ספר שופטים

שיעור וידאו יומי

הפרק עם פירוש

שיעורי שמע יומי

הפרק ב-90 שניות

הרמב"ם היומי 
כל התורה על יד אחת
חיפוש ביד החזקה
חיפוש בספר המצוות
גיל
חיפוש מורחב

ספר המצוות 

No data was found

המצווה היומית

רגע לנשמה

מן המקורות

סיפור על המצווה

הרמב"ם היומי 
המצווה היומית 
מגזין לנשמה 
כל התורה על יד אחת
חיפוש ביד החזקה
חיפוש בספר המצוות
גיל
חיפוש מורחב

הפרק היומי 

פרק ב', הלכות מלכים, ספר שופטים

ספר המצוות 

No data was found

שיעור וידאו

שיעורי שמע

פירוש

מושג

מצווה יומית

מן המקורות

רגע לנשמה

סיפור מצווה

למה דווקא הרמב"ם היומי?

הרמב"ם, רבי משה בן מימון או בכינויו "הנשר הגדול" היה מגדולי הפוסקים בכל הדורות, מחשובי הפילוסופים בימי הביניים, איש אשכולות, מדען, רופא, חוקר, מנהיג ומהרבנים החשובים והנערצים ביותר ביהדות. עליו נאמר "ממשה עד משה לא קם כמשה"‏.
לימוד רמב"ם יומי היא תכנית יחודית שפותחה כדי לאפשר לכלל הציבור להקיף וללמוד את כל התורה כולה באמצעות ספר הרמב"ם. 

'היד החזקה' של הרמב"ם הוא הספר היחיד בכל ארון הספרים היהודי שמקיף את כל חלקי התורה בשלמות מצד אחד ובאופן תמציתי וקצר מצד שני.
תכנית הרמב"ם היומי מתאימה לכל אחד, צעיר ומבוגר, תלמיד חכם ובעל עסק, אשכנזי וספרדי. ממש לכולם! ספר 'משנה תורה' כולל בדיוק 1,000 פרקים, כך שהתכנית מסתיימת בקצת פחות משלוש שנים.

היוזמה היא של תלמידי חכמים מהציונות הדתית, רבנים דתיים לאומיים מישיבת ההסדר מעלה אדומים. את התכנית מוביל הרב חיים סבתו מראשי ישיבת ההסדר, שבעצמו מעביר את שיעור הלימוד היומי בוידאו לכלל המנויים.

הרמב"ם היומי  במספרים

פרקים ביד החזקה ברמב"ם
1
מצוות בספר המצוות
1
לומדי הרמב"ם היומי
1 +
בתי ספר לומדים הרמב”ם
1 +

קצת על הרמב"םרבינו משה בן מימון

חייו של הרמב"ם – רבינו משה בן מימון נולד בקורדובה בספרד בשנת ד תתצ"ח, למשפחת דיינים מפורסמת. היה מגדולי הפוסקים בכל הדורות, מחשובי הפילוסופים בימי הביניים, איש אשכולות, מדען, רופא, חוקר ומנהיג. אחד האישים החשובים והנערצים ביותר ביהדות. עליו נאמר "ממשה עד משה לא קם כמשה"‏ והוא הוכתר בכינוי "הנשר הגדול".
חיבוריו ויצירותיו:
חיבורים רבים חיבר הרמב"ם ובמגוון תחומים. המפורסמים שבהם:

פירוש המשנה – אותו חיבר הרמב"ם בגיל צעיר ומשולבות בו 3 הקדמות:

  • "הקדמה למשנה" – הקדמה לפרק חלק והקדמה למסכת אבות הידועה בשמה- "שמונה פרקים"
  • "משנה תורה" – ספרו ההלכתי המכונה "היד החזקה" על שם 14 חלקיו, אשר מקיף את כל תחומי ההלכה היהודית.
  • "ספר המצוות" – ספר זה מגדיר כללים למניה נכונה של מצוות התורה ומפרט אותם.

כמו כן הוציא את: מילות ההיגיון- העוסק בלוגיקה, מורה נבוכים- עניני אמונה והמחשבה היהודית.
בתחום הרפואה- 11 חיבורים רפואיים לרמב"ם.

פטירתו ומקום קבורתו: הרמב"ם נפטר בגיל 69 בפוּסטאט (קהיר העתיקה) שבמצרים בכ' בטבת ד'תתקס"ה (13 בדצמבר 1204). מקום קבורתו בטבריה.

שיעור וידאו עם הרב חיים סבתו 

Play Video

פרק ב', הלכות מלכים, ספר שופטים

הפרק המלא 

ביאורו של הרב עדין שטיינזלץ

א. כָּבוֹד גָּדוֹל נוֹהֲגִין בַּמֶּלֶךְ, וּמְשִׂימִין לוֹ אֵימָה וְיִרְאָה בְּלֵב כָּל אָדָם, שֶׁנֶּאֱמַר: "שׂוֹם תָּשִׂים עָלֶיךָ מֶלֶךְ" (דברים יז,טו) – שֶׁתִּהְיֶה אֵימָתוֹ עָלֶיךָ: אֵין רוֹכְבִין עַל סוּסוֹ, וְאֵין יוֹשְׁבִין עַל כִּסְאוֹ, וְאֵין מִשְׁתַּמְּשִׁין בְּשַׁרְבִיטוֹ, וְלֹא בְּכִתְרוֹ, וְלֹא בְּאֶחָד מִכָּל כְּלֵי תַּשְׁמִישׁוֹ, וּכְשֶׁהוּא מֵת – כֻּלָּם נִשְׂרָפִין לְפָנָיו. וְכֵן לֹא יִשְׁתַּמֵּשׁ בַּעֲבָדָיו וְשִׁפְחוֹתָיו וְשַׁמָּשָׁיו אֶלָּא מֶלֶךְ אַחֵר. לְפִיכָךְ אֲבִישַׁג הָיְתָה מֻתֶּרֶת לִשְׁלֹמֹה, וַאֲסוּרָה לַאֲדֹנִיָּה.
א. וּמְשִׂימִין לוֹ אֵימָה וְיִרְאָה בְּלֵב כָּל אָדָם. גורמים לכך שיהיה לאנשים אימה ויראה ממנו. וּכְשֶׁהוּא מֵת כֻּלָּם נִשְׂרָפִין לְפָנָיו. שורפים את כליו לפני מיטתו כדי לכבדו (ראה גם הלכות אבל יד,כו; ואת סוסו לא היו שורפים אלא עוקרים את פרסותיו – כס"מ ע"פ הלכות אבל שם הכ"ה). אֲבִישַׁג הָיְתָה מֻתֶּרֶת לִשְׁלֹמֹה וַאֲסוּרָה לַאֲדֹנִיָּה. אבישג לא נישאה לדוד אלא הייתה משרתת שלו, וכמשרתת של מלך הייתה מותרת רק לשלמה שהיה מלך אחר ולא לאדוניה שלא היה מלך (ראה מלכים א ב,יג-כה).
ב. אֲבָל אִשְׁתּוֹ שֶׁל מֶלֶךְ אֵינָהּ נִבְעֶלֶת לְאַחֵר לְעוֹלָם. אֲפִלּוּ הַמֶּלֶךְ אֵינוֹ נוֹשֵׂא אַלְמְנָתוֹ אוֹ גְּרוּשָׁתוֹ שֶׁל מֶלֶךְ אַחֵר.
ג. וְאָסוּר לִרְאוֹת אוֹתוֹ כְּשֶׁהוּא עָרֹם, וְלֹא כְּשֶׁהוּא מִסְתַּפֵּר, וְלֹא כְּשֶׁהוּא בְּבֵית הַמֶּרְחָץ, וְלֹא כְּשֶׁהוּא מִסְתַּפֵּג. וְאֵינוֹ חוֹלֵץ, שֶׁנֶּאֱמַר: "וְיָרְקָה בְּפָנָיו" (דברים כה,ט), וְזֶה בִּזָּיוֹן. וַאֲפִלּוּ רָצָה – אֵין שׁוֹמְעִין לוֹ, שֶׁהַמֶּלֶךְ שֶׁמָּחַל עַל כְּבוֹדוֹ אֵין כְּבוֹדוֹ מָחוּל. וְהוֹאִיל וְאֵינוֹ חוֹלֵץ, אֵינוֹ מְיַבֵּם. וְכֵן, כֵּיוָן שֶׁאִי אֶפְשָׁר לְיַבֵּם אֶת אִשְׁתּוֹ, כָּךְ אֵין חוֹלְצִין לָהּ, אֶלָּא תֵּשֵׁב לְעוֹלָם בְּזִקָּתָהּ.
ג. מִסְתַּפֵּג. מתנגב. וְאֵינוֹ חוֹלֵץ. אם אחיו מת ללא ילדים ואשתו צריכה ייבום או חליצה, אין המלך חולץ לה. שֶׁנֶּאֱמַר וְיָרְקָה בְּפָנָיו. היבמה יורקת על הקרקע בפני היבם שחולץ לה. שֶׁהַמֶּלֶךְ שֶׁמָּחַל עַל כְּבוֹדוֹ אֵין כְּבוֹדוֹ מָחוּל. שלא כאב, כהן גדול ונשיא שיכולים למחול על כבודם (ראה הלכות ממרים ו,ח, הלכות כלי המקדש ה,ג, הלכות תלמוד תורה ו,ו). כֵּיוָן שֶׁאִי אֶפְשָׁר לְיַבֵּם אֶת אִשְׁתּוֹ. של המלך, שהרי אין נושאין אלמנתו של מלך (לעיל ה"ב). אֶלָּא תֵּשֵׁב לְעוֹלָם בְּזִקָּתָהּ. היא נשארת זקוקה לייבום, ומשום כך, מלבד האיסור לשאת אותה בגלל שהיא אלמנת המלך, הריהי אסורה מן התורה להינשא לאחרים (ראה הלכות ייבום וחליצה ב,יח).
ד. מֵת לוֹ מֵת – אֵינוֹ יוֹצֵא מִפֶּתַח פַּלְטוֹרִין שֶׁלּוֹ. וּכְשֶׁמַּבְרִין אוֹתוֹ – כָּל הָעָם מְסֻבִּין עַל הָאָרֶץ, וְהוּא מֵסֵב עַל הַדַּרְגָּשׁ. וְאִם נִכְנַס לָעֲזָרָה וְהָיָה מִזֶּרַע דָּוִד – יֵשֵׁב, שֶׁאֵין יְשִׁיבָה בָּעֲזָרָה אֶלָּא לְמַלְכֵי בֵּית דָּוִד בִּלְבַד, שֶׁנֶּאֱמַר: "וַיָּבֹא הַמֶּלֶךְ דָּוִיד וַיֵּשֶׁב לִפְנֵי יי" (שמואל ב ז,יח; דברי הימים א יז,טז).
ד. אֵינוֹ יוֹצֵא מִפֶּתַח פַּלְטוֹרִין שֶׁלּוֹ. מפתח הארמון שלו, שאין זה לכבודו ללוות את המת (ראה גם הלכות אבל ז,ז). וּכְשֶׁמַּבְרִין אוֹתוֹ. כשמאכילים אותו סעודת הבראה כדרך שמאכילים את שאר האבלים (ראה שם ד,ט). כָּל הָעָם מְסֻבִּין עַל הָאָרֶץ. לכבדו ולהשתתף באבלו (יד רמ"ה סנהדרין יט,א). וייתכן לפרש שהוא כדרך המנחמים שיושבים על הארץ (ראה הלכות אבל יג,ג, וראה גם שם ז,ח). הַדַּרְגָּשׁ. מיטה קטנה. שֶׁאֵין יְשִׁיבָה בָּעֲזָרָה אֶלָּא לְמַלְכֵי בֵּית דָּוִד בִּלְבַד. אף שאסור לכל אדם לשבת בעזרה שבמקדש, מותר למלכי בית דוד לשבת שם (ראה גם הלכות בית הבחירה ז,ו).
ה. הַמֶּלֶךְ מִסְתַּפֵּר בְּכָל יוֹם, וּמְתַקֵּן עַצְמוֹ וּמִתְנָאֶה בִּלְבוּשִׁין מְפֹאָרִין, שֶׁנֶּאֱמַר: "מֶלֶךְ בְּיָפְיוֹ תֶּחֱזֶינָה עֵינֶיךָ" (ישעיהו לג,יז). וְיוֹשֵׁב עַל כִּסֵּא מַלְכוּת בְּפַלְטוֹרִין שֶׁלּוֹ, וּמֵשִׂים כֶּתֶר בְּרֹאשׁוֹ, וְכָל הָעָם בָּאִין אֵלָיו בְּעֵת שֶׁיִּרְצֶה, וְעוֹמְדִין לְפָנָיו וּמִשְׁתַּחֲוִים אַרְצָה. אֲפִלּוּ נָבִיא עוֹמֵד לִפְנֵי הַמֶּלֶךְ וּמִשְׁתַּחֲוֶה לוֹ אַרְצָה, שֶׁנֶּאֱמַר: "הִנֵּה נָתָן הַנָּבִיא, וַיָּבֹא לִפְנֵי הַמֶּלֶךְ וַיִּשְׁתַּחוּ לַמֶּלֶךְ עַל אַפָּיו אָרְצָה" (מלכים א א,כג). אֲבָל כֹּהֵן גָּדוֹל אֵינוֹ בָּא לִפְנֵי הַמֶּלֶךְ אֶלָּא אִם רָצָה, וְאֵינוֹ עוֹמֵד לְפָנָיו, אֶלָּא הַמֶּלֶךְ עוֹמֵד לִפְנֵי כֹּהֵן גָּדוֹל, שֶׁנֶּאֱמַר: "וְלִפְנֵי אֶלְעָזָר הַכֹּהֵן יַעֲמֹד וְשָׁאַל לוֹ" (במדבר כז,כא). אַף עַל פִּי כֵן, מִצְוָה עַל כֹּהֵן גָּדוֹל לְכַבֵּד אֶת הַמֶּלֶךְ וּלְהוֹשִׁיבוֹ וְלַעֲמֹד מִפָּנָיו כְּשֶׁיָּבֹא לוֹ. וְלֹא יַעֲמֹד הַמֶּלֶךְ לְפָנָיו אֶלָּא כְּשֶׁיִּשְׁאַל לוֹ בְּמִשְׁפַּט הָאוּרִים. וְכֵן מִצְוָה עַל הַמֶּלֶךְ לְכַבֵּד לוֹמְדֵי הַתּוֹרָה, וּכְשֶׁיִּכָּנְסוּ לְפָנָיו סַנְהֶדְרִין וְחַכְמֵי יִשְׂרָאֵל – יַעֲמֹד לִפְנֵיהֶם וְיוֹשִׁיבֵם בְּצִדּוֹ. וְכֵן הָיָה אָסָא מֶלֶךְ יְהוּדָה עוֹשֶׂה אֲפִלּוּ לְתַלְמִיד חֲכָמִים, הָיָה עוֹמֵד מִכִּסְאוֹ וּמְנַשְּׁקוֹ, וְקוֹרֵא לוֹ: 'רַבִּי וּמָרִי'. בַּמֶּה דְּבָרִים אֲמוּרִים? בִּזְמַן שֶׁיִּהְיֶה הַמֶּלֶךְ בְּבֵיתוֹ לְבַדּוֹ הוּא וַעֲבָדָיו, יַעֲשֶׂה זֶה וְכַיּוֹצֵא בּוֹ בְּצִנְעָה. אֲבָל בְּפַרְהֶסְיָא בִּפְנֵי הָעָם לֹא יַעֲשֶׂה, וְלֹא יַעֲמֹד מִפְּנֵי אָדָם, וְלֹא יְדַבֵּר רַכּוֹת, וְלֹא יִקְרָא לְאָדָם אֶלָּא בִּשְׁמוֹ, כְּדֵי שֶׁתִּהְיֶה אֵימָתוֹ בְּלֵב הַכֹּל.
ה. שֶׁנֶּאֱמַר מֶלֶךְ בְּיָפְיוֹ תֶּחֱזֶינָה עֵינֶיךָ. ולכן מותר לו לרחוץ את פניו ביום הכיפורים (הלכות שביתת עשור ג,א). כֹּהֵן גָּדוֹל אֵינוֹ בָּא לִפְנֵי הַמֶּלֶךְ אֶלָּא אִם רָצָה. אינו מחויב לבוא לפי רצון המלך אלא מגיע לפי רצונו. הַמֶּלֶךְ עוֹמֵד לִפְנֵי כֹּהֵן גָּדוֹל. כשבא לשאול אותו באורים ותומים. וְלִפְנֵי אֶלְעָזָר הַכֹּהֵן יַעֲמֹד. נאמר על יהושע בן נון שנחשב כמלך. כְּשֶׁיִּשְׁאַל לוֹ בְּמִשְׁפַּט הָאוּרִים. כשהמלך שואל לפני הכהן הגדול, והכהן עונה לו ברוח הקודש על פי מה שרואה באותיות החושן (ראה הלכות כלי המקדש י,יא-יב). בְּפַרְהֶסְיָא בִּפְנֵי הָעָם לֹא יַעֲשֶׂה. לא ינהג כבוד באחרים. וְלֹא יִקְרָא לְאָדָם אֶלָּא בִּשְׁמוֹ. ולא בתואר של כבוד.
ו. כְּדֶרֶךְ שֶׁחָלַק לוֹ הַכָּתוּב הַכָּבוֹד הַגָּדוֹל וְחִיֵּב הַכֹּל בִּכְבוֹדוֹ, כָּךְ צִוָּהוּ לִהְיוֹת לִבּוֹ בְּקִרְבּוֹ שָׁפָל וְחָלָל, שֶׁנֶּאֱמַר: "וְלִבִּי חָלַל בְּקִרְבִּי" (תהלים קט,כב). וְלֹא יִנְהֹג גַּסּוּת לֵב בְּיִשְׂרָאֵל יָתֵר מִדַּאי, שֶׁנֶּאֱמַר: "לְבִלְתִּי רוּם לְבָבוֹ מֵאֶחָיו" (דברים יז,כ). וְיִהְיֶה חוֹנֵן וּמְרַחֵם לִקְטַנָּם וּגְדוֹלָם, וְיֵצֵא וְיָבֹא בְּחֶפְצֵיהֶם וּבְטוֹבָתָם, וְיָחוּס עַל כְּבוֹד קָטָן שֶׁבִּקְטַנֵּיהֶם. וּכְשֶׁמְּדַבֵּר אֶל כָּל הָעָם בִּלְשׁוֹן רַבִּים, יְדַבֵּר רַכּוֹת, שֶׁנֶּאֱמַר: "שְׁמָעוּנִי אַחַי וְעַמִּי" וכו' (דברי הימים א כח,ב), וְאוֹמֵר: "אִם הַיּוֹם תִּהְיֶה עֶבֶד לָעָם הַזֶּה" (מלכים א יב,ז). לְעוֹלָם יִתְנַהֵג בַּעֲנָוָה יְתֵרָה. אֵין לָנוּ גָּדוֹל מִמֹּשֶׁה רַבֵּנוּ, וְהוּא אוֹמֵר: "וְנַחְנוּ מָה" (שמות טז,ז-ח). וְיִסְבֹּל טָרְחָם וּמַשָּׂאָם וּתְלוּנָתָם וְקִצְפָּם, "כַּאֲשֶׁר יִשָּׂא הָאֹמֵן אֶת הַיֹּנֵק" (במדבר יא,יב). 'רוֹעֶה' קְרָאוֹ הַכָּתוּב: "לִרְעוֹת בְּיַעֲקֹב עַבְדּוֹ" (תהלים עח,עא, ושם: עַמּוֹ), וְדַרְכּוֹ שֶׁל רוֹעֶה מְפֹרָשׁ בַּקַּבָּלָה: "כְּרֹעֶה עֶדְרוֹ יִרְעֶה בִּזְרֹעוֹ יְקַבֵּץ טְלָאִים וּבְחֵיקוֹ יִשָּׂא עָלוֹת יְנַהֵל" (ישעיהו מ,יא).
ו. וְחָלָל. ללא חשיבות עצמית. גַּסּוּת לֵב. התנשאות. וְיֵצֵא וְיָבֹא בְּחֶפְצֵיהֶם וּבְטוֹבָתָם. יתעסק בצרכיהם ובמה שיכול להיטיב להם. אִם הַיּוֹם תִּהְיֶה עֶבֶד לָעָם הַזֶּה. כך יעצו הזקנים למלך רחבעם בן שלמה שבא ליטול עצה כיצד לנהוג בעם כדי שתתקיים מלכותו. מִמֹּשֶׁה רַבֵּנוּ. שנחשב מלך. וְנַחְנוּ מָה. איננו נחשבים כלום. בַּקַּבָּלָה. דברי הנביאים. כְּרֹעֶה עֶדְרוֹ יִרְעֶה בִּזְרֹעוֹ יְקַבֵּץ טְלָאִים וּבְחֵיקוֹ יִשָּׂא עָלוֹת יְנַהֵל. הרועה נושא בידיו את עוללי הצאן ומנהל בנחת את אמהותיהם המניקות (רד"ק שם).

תקציר הפרק 

🤔 מבחוץ זהב, מבפנים קש פשוט… מספרים על אחד מגדולי האדמו"רים בדורות עברו שהיה נוהג כמלך במלכותו: נוסע בכרכרה מפוארת ולובש בגדי מלכות יקרים. אפילו נעלי זהב היו לאותו אדמו"ר. אכן, מי שהיה מביט בהן מקרוב היה מגלה שהן היו ללא סוליה, והרב למעשה היה מהלך ברגל יחפה כאחד הפשוטים שבפשוטים. בדומה לכך, מלך ישראל, שנוהג בגינוני כבוד רבים ומפוארים, אך בתוכו פנימה עליו היה להיות שפל ועניו: "ציווהו [הכתוב] להיות לבו בקרבו שפל וחלל… ולא ינהוג גסות לב בישראל יתר מדאי… ויהיה חונן ומרחם לקטנָם וגדולָם, ויצא ויבוא בחפציהם ובטובתם, ויחוס על כבוד קטן שבקטניהם" (הלכה ו). מבחוץ פאר וגאווה, מבפנים – צניעות ושברון לב! 💔

שיעור שמע עם הרב חיים סבתו 

מושג מן הפרק 

Play Video

שהוזהרנו לא לקחת את קן העוף בכללותו – האם והבנים, בשעת הצייד

(ספר המצוות – לא תעשה שו)

שנצטווינו לשלח את הקן

(ספר המצוות – עשה קמח)

55תורה שבכתב 

כִּי יִקָּרֵא קַן צִפּוֹר לְפָנֶיךָ בַּדֶּרֶךְ בְּכָל עֵץ אוֹ עַל הָאָרֶץ אֶפְרֹחִים אוֹ בֵיצִים וְהָאֵם רֹבֶצֶת עַל הָאֶפְרֹחִים אוֹ עַל הַבֵּיצִים לֹא תִקַּח הָאֵם עַל הַבָּנִים. שַׁלֵּחַ תְּשַׁלַּח אֶת הָאֵם וְאֶת הַבָּנִים תִּקַּח לָךְ לְמַעַן יִיטַב לָךְ וְהַאֲרַכְתָּ יָמִים

(דברים כב, ו-ז)

 

תורה שבעל פה 

בכיבוד אב ואם כתיב: "לְמַעַן יַאֲרִיכֻן יָמֶיךָ וּלְמַעַן יִיטַב לָךְ", ובשילוח הקן כתיב: "לְמַעַן יִיטַב לָךְ וְהַאֲרַכְתָּ יָמִים". הרי שאמר לו אביו: 'עלה לבירה והבא לי גוזלות', ועלה לבירה ושילח את האם ונטל את הבנים, ובחזרתו נפל ומת – היכן טובת ימיו של זה, והיכן אריכות ימיו של זה?! – אלא, "לְמַעַן יִיטַב לָךְ" – לעולם שכולו טוב, ו"לְמַעַן יַאֲרִיכֻן יָמֶיךָ" – לעולם שכולו ארוך

(קידושין לט ע"ב)

רגע לנשמה 

מקיימים ומתעמקים

// הרב ראובן גנזל, מנהל חינוכי וסגן ראש אולפנית 'ישורון'

מחלוקת עתיקת יומין היא האם יש או אין טעם למצוות (ראו לעיל שו"ת על מצוה 205). מצות שילוח הקן היא מקרה מבחן לעניין זה. מצד אחד כתוב במשנה (ברכות ה, ג): "האומר על קן צפור יגיעו רחמיך... משתקין אותו", כלומר אין להסביר שמצוות שילוח הקן נובעת מרחמי ה' על האם או הגוזלים "מפני שעושה מידותיו של הקב"ה רחמים, ואינם אלא גזרות" (ברכות לג ע"ב)‏. ומכאן שיש להתייחס אל המצוות כאל גזרת מלך, וגדלות האדם נבחנת בקבלתו את מרות מלך מלכי המלכים אפילו במצוות שטעמן אינו גלוי. 

מאידך, במדרש (דברים רבה ו, א) מובא: "כשם שרחמיו של הקב"ה על האדם, כך רחמיו על הבהמה. מנין? שנאמר: וּמִיּוֹם הַשְּׁמִינִי וָהָלְאָה יֵרָצֶה לְקָרְבַּן אִשֶּׁה לַה'(ויקרא כב, כז). ולא עוד אלא שאמר הקב"ה: אֹתוֹ וְאֶת בְּנוֹ לֹא תִשְׁחֲטוּ בְּיוֹם אֶחָד (שם, כח). וכשם שנתן הקב"ה רחמים על הבהמה כך נתמלא רחמים על העופות. מנין? שנאמר: כִּי יִקָּרֵא קַן צִפּוֹר לְפָנֶיךָ (דברים כב, ו)". ומכאן שיש לתת טעם למצוות, וטעמה של מצוות שילוח הקן היא רחמים על הציפור.

נעשה ונשמע

נראה שיישובם של דברים כך הוא: את המצוות אנו מקיימים מעצם היותנו עבדי ה' ולא בגלל טעמן. מבינים או לא מבינים, מתחברים או לא מתחברים – לא משנה, קודם כל מקיימים. "כֹּל אֲשֶׁר דִּבֶּר ה' נַעֲשֶׂה" (שמות יט, ח). אולם עבד 'רציני' מנסה גם להבין את מחשבות אדונו, כשם שבן מנסה לפענח את כוונות אביו. אנו סומכים על ריבונו של עולם, מאמינים בו, ומקיימים את מצוותיו ללא תנאי, אך אנו גם משתוקקים לחדור לעומקם של דברים, לרצונות הכמוסים העומדים מאחורי הציוויים. הדרכת חז"ל אפוא היא: קיימו את דבר ה' מעצם היותם דבר ה' ומצוותו, אך נסו גם להבין מקצת מגודל ועומק חוכמתו האין סופית.

טעימה מן החכמה האלוקית

טעמים רבים ניתנו למצוות שילוח הקן. יש שסברו שמצוה זו נועדה לחנך את ישראל לדבוק במידת הרחמים (רמב"ן וספר החינוך). יש מי שהסביר שמצוה זו מחנכת את האדם שלא לנצל לרעה תכונות טובות של אחרים, כגון שלא לנצל את רחמנות האם על בניה כדי לצוד אותה ולאוכלה (הנצי"ב מוואלוז'ין). ויש מי שהבין שמטרת מצוה זו לחזק את המשפחה היהודית, שמתוך שנרכוש כבוד לאם המרחפת על הקן כך נלמד לכבד את האימהות בישראל המסוככות ודואגות ל"אפרוחים" שבביתן (רש"ר הירש). ובזוהר הקדוש מבואר שעיקרה של מצוה זו הוא לעורר רחמי שמים על ישראל בזמן שאם הגוזלים מבקשת רחמים על צרתה (תיקוני זוהר, כג כ"א).

הסברים אלו ועוד אחרים מסייעים לנו להתחבר במעט לעומק החכמה האלוקית, אך לא בזאת אנו תולים את עשייתנו. בין כך ובין כך אנו מקיימים את המצווה כי עבדי ה' נאמנים אנו, אלא שמנסים אנו גם לצלול לעומק המצווה כדי להוסיף נדבך בקיומה. יהי רצון שנתחזק להיות כעבדים המקיימים את רצון ה' ומצוותיו, ומתוך כך נזכה גם להבין את עומק מחשבות אבינו שבשמים.

להבין שאני לא מבין

כשחייל מתגייס, בתקופה הראשונה בצבא הוא נדרש לבצע כל מיני מטלות שיכולות להיראות לא כל כך מובנות ואפילו מיותרות.

למשל, לנקות את חפציו שוב ושוב כשהוא נמצא ב"שטח".

החייל נדרש לנקות את נשקו באופן הטוב ביותר (ואף נבדק על כך), למרות שזמן קצר לאחר מכן הוא מתלכלך שוב.

החייל יכול לחשוב לעצמו: "למה המפקד דורש ממני לעשות כך, הרי זו עבודה לחינם?"

לפי הבנת החייל מטרת הניקיון היא שהנשק יהיה נקי.

אכן, על פי מטרה זו, פעמים רבות פחות שייך להתאמץ ולנקות.

אך, יש עוד סיבות למה החייל נדרש לכך.

אחת הסיבות היא על מנת להרגיל אותו לניקיון באופן כללי, גם אם עתה הניקיון אינו משמעותי, וכאשר יחזור החייל על הפעולה שוב ושוב, תיכנס לו למודעות חשיבות הניקיון.

סיבה נוספת, פסיכולוגית, היא להרגיל את החייל לפעולות קבועות מידי יום, הנותנות לו יציבות וסדר יום.

לפיכך לעיתים רבות נדרש החייל למשימות אלה, גם אם אין הוא מבינן.

הגמרא במסכת ברכות אומרת, שאדם שמתפלל "על קן ציפור יגיעו רחמיך", כלומר שרחמי ה' מגיעים עד קן של ציפורים, שהרי הוא ציווה לשלח את האם על הבנים טרם לקיחתם על מנת שלא תצטער - משתיקים אותו. ומדוע? מאחר ש"עושה מידותיו של הקב"ה רחמים, ואינן אלא גזירות".

כלומר, גם אם אנו חושבים שהסיבה לשלח את האם על הבנים היא רחמים, אין לנו להסתפק בכך, כי אסור לנו לשבח את ה' רק  על פי הבנתנו את המצוות. 

ישנן שכבות שונות של הסברים במצוות.

יש הסברים שקל לנו להבין, יש כאלו יותר עמוקים, ויש כאלו שאין ביכולתנו להשיג כלל, אלא רק ה' יודע מהן טעמן.

גם כאשר אנו מחפשים טעמים למצוות, כפי שה' אכן רוצה שנעשה, אנו חייבים לזכור שהם לפי הבנת שכלנו. טעמים, כשמם כן הם, נותנים טעם למצוות, אשר גורם לנו לקיים אותן בחשק, בדומה לטעם באוכל שגורם לנו לאכול אותו.

אך עלינו לזכור שבסופו של דבר, הטעם האמיתי למצוות נמצא אצל ה' בלבד. רק הוא יודע אותו. וממילא הסיבה האמיתית שאנו מקיימים את המצוות היא כי כך ה' ציווה. ה' גזר עלינו. ואנו עושים זאת ביראה ובשמחה - מתוך הבנה שזה ציווי המלך, ושזה הכי טוב בשבילנו.

שילוח הקן לצורך מצוה בלבד

ראיתי על העץ קן של יונים וביצים, ואין לי שום צורך בביצי היונים. האם ראוי שאשלח את האם ואקח את הביצים בשביל לקיים את המצוה, או שמא אני סתם מתאכזר אליה?

יש בזה מחלוקת גדולה. בשו"ת חוות יאיר (הרב יאיר בכרך, סי' סז) כתב שהמוצא קן ציפור חייב לקיים מצות שילוח הקן גם אם אינו צריך לאפרוחים או לביצים. והביא את דברי הזוה"ק (תיקוני זוהר, כג ע"א) שמצות שילוח הקן מעוררת רחמים גדולים על ישראל, וכפי שפירש רבי יהונתן אייבשיץ בספר 'יערות דבש' (ח"ב, דרוש ו) שכשהאם נשלחת מבניה ומצטערת, לוקח אותה המלאך לפני הקב"ה ואומר לו: כך הוא צערה של כנסת ישראל שגלתה מעל בניה ולא מצאה מנוח, והקב"ה מתמלא רחמים על ישראל. ובספר 'משנת חכמים' (הל' יסודי התורה) כותב שמי שרואה קן ציפור ואינו מטריח עצמו לשלח את האם, מענישים אותו ב'עידן ריתחא'.

אולם בשו"ת חכם צבי (סי' פג) כתב שמצות שילוח הקן היא רשות, שאם ירצה את הבנים - ייקחם, ואם לא ירצה - לא ייקח. וגדולה מזאת כתב החתם סופר (או"ח סי' ק) שאין מצוה  לשלח את האם אלא בשעה שהוא מעוניין להשתמש באפרוחים או בביצים, אך אם אינו צריך להם, לא די שאינו מקיים מצוה אלא אדרבה הרי הוא מתאכזר עליה ועובר על איסור צער בעלי חיים. וכן כתב בשו"ת משנה הלכות (חי"ב, סי' רכג) שכל מה שציוותה התורה לשלח את האם הוא משום שהאדם צריך לביצים או לאפרוחים ולא רצתה התורה לגרום צער לאם, אבל כאשר אינו צריך להם כלל - "מי התיר לו לצער את האם?!".

ורבותינו המקובלים כתבו (ראו, למשל, הקדמה לספר 'חרדים', לר' אלעזר אזכרי) שכל אדם חייב לקיים את כל המצוות שיש ביכולתו לקיים, ואם התרשל בקיום אחת מן המצוות, נשמתו עתידה לחזור בגלגול, כדי להשלים את קיום המצוה החסרה. ומטעם זה ראוי היה שכל אדם ישתדל לחפש קן ציפור, כדי לקיים מצות שילוח הקן לפחות פעם אחת בחייו. אולם למעשה, רבים מגדולי התורה לא נהגו להדר ולחפש אחר מצוה זו, מפני שסברו כדעת החת"ס הנ"ל שכאשר אינו צריך את הביצים או האפרוחים - אינו ראוי להתאכזר ולצער את האם  ולשלח אותה מעל בניה (שו"ת משנה הלכות, חי"ב סי' רכ"ג וחט"ז סי' ק"ד; שו"ת באהלה של תורה, ח"ה, סי' ע"ז).

שו"ת הרחבה

שאלה: ראיתי על העץ קן של יונים וביצים, ולא היה לי כל צורך בביצי היונים. תהיתי האם ראוי שאשלח את האם ואקח את הביצים בשביל לקיים מצוה נדירה זו, או שמא אני סתם מתאכזר אליה.

תשובה: בשו"ת חוות יאיר (הרב יאיר בכרך, סי' ס"ז) כתב שהמוצא קן ציפור חייב לקיים מצות שילוח הקן גם אם אינו צריך לאפרוחים או לביצים. והביא את דברי הזוה"ק (תיקוני זוהר, כג כ"א) שמצות שילוח הקן מעוררת רחמים גדולים על ישראל, וכפי שפירש ר' יהונתן אייבשיץ בספר 'יערות דבש' (ח"ב, דרוש ו') שכשהאם נשלחת מבניה ומצטערת, לוקח אותה המלאך לפני הקב"ה ואומר לו: כך הוא צערה של כנסת ישראל שגלתה מעל בניה ולא מצאה מנוח, והקב"ה מתמלא רחמים על ישראל. ובספר 'משנת חכמים' (הל' יסודי התורה) כותב שמי שרואה קן ציפור ואינו מטריח עצמו לשלח את האם, מענישים אותו ב'עידן ריתחא'.

אולם בשו"ת חכם צבי (סי' פ"ג) כתב שמצות שילוח הקן היא רשות, שאם ירצה את הבנים – ייקחם, ואם לא יירצה – לא ייקח. וגדולה מזאת כתב החתם סופר (או"ח סי' ק') שאין מצוה  לשלח את האם אלא בשעה שהוא מעוניין להשתמש באפרוחים או בביצים, אך אם אינו צריך להם, לא די שאינו מקיים מצוה אלא אדרבא הרי הוא מתאכזר עליה ועובר על איסור צער בעלי חיים. וכן כתב בשו"ת משנה הלכות (חי"ב, סי' רכ"ג) שכל מה שציוותה התורה לשלח את האם הוא משום שהאדם צריך לביצים או לאפרוחים ולא רצתה התורה לגרום צער לאם, אבל כאשר אינו צריך להם כלל – "מי התיר לו לצער את האם?!".

ורבותינו המקובלים כתבו (ראו, למשל, הקדמה לספר 'חרדים', לר' אלעזר אזכרי) שכל אדם חייב לקיים את כל המצוות שיש ביכולתו לקיים, ואם התרשל בקיום אחת מן המצוות, נשמתו עתידה לחזור בגלגול, כדי להשלים את קיום המצוה החסרה. ומטעם זה, ראוי היה שכל אדם ישתדל לחפש קן ציפור, כדי לקיים מצות שילוח הקן לפחות פעם אחת בחייו. אולם למעשה, רבים מגדולי התורה לא נהגו להדר ולחפש אחר מצוה זו, מפני שסברו כדעת החת"ס הנ"ל שכאשר אינו צריך את הביצים או האפרוחים – אינו ראוי להתאכזר ולצער את האם  ולשלח אותה מעל בניה.

(ע"פ הרב מנשה קליין, שו"ת משנה הלכות, חי"ב סי' רכ"ג וחט"ז סי' ק"ד; הרב יעקב אריאל, שו"ת באהלה של תורה, ח"ה, סי' ע"ז)

איך זה עובד? 

אסור לקחת נקבת עוף טהור הנמצאת יחד עם אפרוחיה או ביציה בקן, שנאמר: "לֹא תִקַּח הָאֵם עַל הַבָּנִים". ומכל מקום אם עבר ולקחה ושחטה – הבשר מותר באכילה.

ומצוה לשלח תחילה את האם, ואחר כך ליטול את בניה.

מצות 'שילוח הקן' נוהגת בנקבת עוף טהור בלבד, ולא בעוף זכר, ולא בנקבת עוף טמא.

אין מצוה זו נוהגת אלא בעופות שאינם מזומנים לאדם אלא יש צורך לצוד אותם, כגון יוני שובך או יונים הדרים בעליית הגג וכיוצא בהן, שנאמר: "כִּי יִקָּרֵא קַן צִפּוֹר לְפָנֶיךָ". אבל עופות המזומנים לאדם ואין צורך לצוד אותם, כגון אווזים ותרנגולים – אין בהם מצות שילוח הקן.

 (הל' שחיטה, פרק י"ג)

קומיקס מצווה

סיפור 

שלח תשלח

פעם עמדה על אדן החלון שלנו יונה לבנה. אנחנו הילדים, התרגשנו מאד, ורצנו לקרוא לאמא. אבל במקום להתרגש כמונו אמא הניחה יד על המצח ואמרה, אוי לא…

׳למה אוי לא? אמא תראי איזו חמודה היא?״ ניסינו לשכנע.

שתהיה חמודה במקום אחר, לא על אדן החלון שלי״, אמרה אמא ורצה להביא מטאטא כדי לגרש אותה. זה לא הצליח, אדן החלון שלנו היה כנראה נחמד מאד, והיונה חזרה שוב ושוב.

ואז הגיע גם היון, וביחד הם נשאו במקוריהם ענפים דקים וארוכים כדי  להקים את ביתם. ענף אחר ענף הם בחרו בקפידה, כולם ארוכים ויפים, ובמלאכת מחשבת ארגו קן נפלא, עגול וחמים.

אנחנו הבטנו בהם מידי פעם ויום אחד היונה הפסיקה לקום ולהתעופף, אלא ישבה ודגרה, שעות ארוכות, מבלי לקום.

כשראינו שתי ביצים בתוך הקן, אפילו אמא הגניבה חצי חיוך סקרן, ואז אבא התחיל להתעניין, הביט בהם מימין ומשמאל, והלך לשאול את הרב לגבי מצוות שילוח הקן. אולי נזכה כולנו באריכות ימים?... 

אבל אבא חזר עם חיוך ותשובות מפתיעות: ״א, היונה שאתם רואים דוגרת על הביצים במשך היום - היא לא יונה אלא יון! כתוב ״שלח תשלח את האם״, אך במשך רוב שעות היום רובץ האב! אם ננסה לשלח את האב - לא קיימנו את המצווה.היונה דוגרת בלילה, והיא בשום אופן לא תאפשר לנו לסלק אותה באמצע הלילה. ב׳, אמר אבא, אם אדן החלון הזה הוא חלק מהבית, (׳מה את אומרת אמא?׳, הוא חייך אליה) אז אי אפשר לקיים את המצווה כי זה לא ׳מקרה׳ שנקרה לפנינו׳, זה הבית שלנו. אם היינו חושבים על זה בהתחלה, היינו צריכים להפקיר את אדן החלון׳, סיים אבא את המסקנות, וחזר לענייניו.

״שום להפקיר את החלון״, אמרה אמא, ״ברגע שהקטנים האלו יתעופפו מהקן, אני חוזרת לקרצף את אדן החלון הזה. שלי״.

(ההלכות מתוך אתר ״ישיבה״)
בזכות מצוות

בי"א בתמוז תשנ"ד, בעת שיצאה הרבנית קניבסקי ע"ה בדרכה להלוויתה של אימה הרבנית אלישיב ע"ה, הבחינה בקן ציפור על הגג. מיד פנתה אל אחד מנכדיה ודחיפות בקולה: "גש מהר אל ישיבת 'בית מאיר' וקרא לאברך פלוני. הוא היה אצלי לפני כמה שנים וסיפר שאין לו ילדים. אמור לו שיש כאן קן ציפור, וכתוב במדרש ששילוח הקן הוא סגולה לבנים. אומנם אני עומדת לנסוע ללוויה עכשיו, אבל הרב ירד ונצא לדרך רק בעוד מספר דקות. שיבוא מיד לזכות במצווה!"

הנכד מיהר בשליחות סבתו וקרא לאברך המדובר. האברך נדהם: "כיצד מסוגלת הרבנית בשעה כה קשה לחשוב על אדם בלתי מוכר שהיה אצלה לפני שנים?" הוא מיהר אל בית הרבנית, אך אז הסתבר שהציפור איננה בקן. "כדאי שתמתין מעט," עודדה אותו הרבנית. "אולי הציפור עוד תשוב לפני שהרב ירד." ואכן, ברגע האחרון שבה הציפור אל הקן והאברך קיים את המצווה.

תשעה חודשים לאחר אותו מעשה ילדה אשתו של האברך במזל טוב. ייתכן שלא רק מצוות שילוח הקן היא זו שהועילה, אלא מסירות נפשה של הרבנית למען יהודי זר פעלה במרומים בצירוף למעשה המצווה.

 ('דברי שיח', מתוך הספר 'הרבנית')
הצלחה משולשת

הרב הצדיק רבי סלמן מוצפי היה רודף כל ימיו אחר קיום המצוות, ובפרט אחר המצוות הנדירות. אחת מן המצוות שהיה רודף אחריהן הייתה מצות 'שילוח הקן'. שתי מטרות היו לו בזה: האחת - קיום מצות עשה מן התורה. והשנייה - קירוב הגאולה על ידי מצוה מיוחדת זו שסגולות רבות נודעו לה, כמובא בכתבי המקובלים.

חרף זמנו המצומצם של הרב, שעבר כולו בשקידה בתורה, בכוונות וייחודים, בשיעורי תורה ובתפילות, מצא לו גם זמן לחפש קינים של עופות במקומות מתאימים. מוצא היה מקומות מסתור, ובמשך שעה ארוכה היה משתטח בקרבת הקן, עד שהאם הייתה עפה מן הקן, ומשאירה את האפרוחים או הביצים לבדם. באותו רגע, מזנק היה הרב ממקום מחבואו, ומקיים בשמחה את המצוה הנדירה.

שלוש פעמים האירה לו ההצלחה פנים, בהם זכה לקיים את מצות שילוח הקן בארץ ישראל...

השאירו פרטים ותקבלו עדכון כשתהיה מוכנה
ללא התחייבות למחיר עכשיו

לרגל פתיחת מחזור הלימוד של הרמב"ם היומי

מבצע מהספרים

70%

הנחה

סט משנה תורה מהודר בכריכה מפוארת בפירוש של הרב שטיינזלץ

רק 249 ₪

במקום 835 ₪

המהדורה הבאה כבר ממש בדרך…
המלאי מוגבל!
צפי הגעה י' בתמוז 29/6/23

קבלת עדכון לרכישה

השאירו פרטים ותקבלו עדכון כשתהיה מוכנה
(ללא התחייבות למחיר עכשיו)