מצוה 121 – לתקוע בחצוצרות בתעניות ובמועדים

"

שנצטווינו לתקוע בחצוצרות במקדש בעת הקרבת קורבנות המועדים, וכן בזמן שצועקים ומתפללים לה' בזמני צרה

(ספר המצוות – עשה נט)

 

55תורה שבכתב 

וְכִי תָבֹאוּ מִלְחָמָה בְּאַרְצְכֶם עַל הַצַּר הַצֹּרֵר אֶתְכֶם וַהֲרֵעֹתֶם בַּחֲצֹצְרֹת וְנִזְכַּרְתֶּם לִפְנֵי ה' אֱלֹהֵיכֶם וְנוֹשַׁעְתֶּם מֵאֹיְבֵיכֶם. וּבְיוֹם שִׂמְחַתְכֶם וּבְמוֹעֲדֵיכֶם וּבְרָאשֵׁי חָדְשֵׁיכֶם וּתְקַעְתֶּם בַּחֲצֹצְרֹת עַל עֹלֹתֵיכֶם וְעַל זִבְחֵי שַׁלְמֵיכֶם וְהָיוּ לָכֶם לְזִכָּרוֹן לִפְנֵי אֱלֹהֵיכֶם אֲנִי ה' אֱלֹהֵיכֶם

(במדבר י, ט-י)

 

תורה שבעל פה 

אמר ר' ברכיה: אם אין הקב"ה מסביר פנים לדור – קלקול מעשים רעים יש בדור. מה יעשו? יגזרו צומות ותעניות, והקב"ה יוותר להם. ר' חמא בר פפא בשם ר' יהודה בר' סימון אמר: אם נִתקַהו שמיים שעל ראשיכם כברזל (ולא יורדים גשמים), ואין הקב"ה מסביר פנים – קלקול מעשים יש בדור. מה יעשו? יגזרו תענית, והקב"ה מרוויח לעולמו

(קהלת רבה, פרשה י)

משנה תורה להרמב"ם 

  1. מצות עשה לזעוק לה' ולהריע בחצוצרות על כל צרה שתבוא על הציבור, שנאמר: "עַל הַצַּר הַצֹּרֵר אֶתְכֶם – וַהֲרֵעֹתֶם בַּחֲצֹצְרֹת" – כל דבר שֶיָּצֵר לכם, כגון בצורת ודֶבֶר וארבה וכיוצא בהם – זעקו עליהם והריעו. 
  2. דבר זה מדרכי התשובה הוא, שבזמן שתבוא צרה ויזעקו עליה ויריעו, ידעו כולם שבגלל מעשיהם הרעים הוּרע להם, ככתוב: "עֲוֹנוֹתֵיכֶם הִטּוּ אֵלֶּה וְחַטֹּאותֵיכֶם מָנְעוּ הַטּוֹב מִכֶּם" (ירמיהו ה, כה), וזה הוא שיגרום להם להסיר הצרה מעליהם. 
  3. מדברי סופרים להתענות על כל צרה שתבוא על הציבור, עד שירוחמו מן השמים. ובימי התעניות הללו זועקים בתפילות ומתחננים ומריעים בחצוצרות. וכשמתפללים במקדש בימי התענית – תוקעים גם בשופר: השופר מקצר והחצוצרות מאריכות, שמצוַת היום בחצוצרות. ואין תוקעים בחצוצרות ושופר כאחד אלא במקדש, שנאמר: "בַּחֲצֹצְרוֹת וְקוֹל שׁוֹפָר הָרִיעוּ לִפְנֵי הַמֶּלֶךְ ה' (בבית המקדש)".
  4. בימי המועדים ובראשי חדשים היו הכהנים תוקעים בחצוצרות בשעת הקרבת הקורבנות, והלויים אומרים שירה, שנאמר: "וּבְיוֹם שִׂמְחַתְכֶם וּבְמוֹעֲדֵיכֶם וּבְרָאשֵׁי חָדְשֵׁיכֶם וּתְקַעְתֶּם בַּחֲצֹצְרֹת".
(הל' תעניות, פרק א'; הל' כלי המקדש, פרק ג')

שו"ת הרחבה

שאלה: מדוע אין אנו נוהגים לתקוע בחצוצרות בעצרות תפילה ובשעת מלחמה, הלא זו מצוה מפורשת בתורה?

תשובה: תמיהה זו הועלתה ע"י ה'מגן אברהם' (ר' אברהם אבלי, סי' תקעו): "ואני תמה למה אין אנו נוהגין לתקוע בעת צרה, ואע"פ שאין תענית ציבור בבבל, מכל מקום הלא מדאורייתא מצוה לתקוע בלא תענית". והפוסקים האחרונים ניסו ליישב את המנהג:

יש שכתבו (נתיב חיים, פרי מגדים) שמצות תקיעת החצוצרות נוהגת רק בארץ ישראל, וכלשון הפסוק: "וְכִי תָבֹאוּ מִלְחָמָה בְּאַרְצְכֶם… וַהֲרֵעֹתֶם בַּחֲצֹצְרֹת", ולכן לא נהגו לתקוע בחו"ל. והיעב"ץ (ר' יעקב עמדין, בספר מור וקציעה) כתב שאין תוקעים בחצוצרות אלא ע"י כהנים מיוחסים (שיש בידם עדות על ייחוסם לכהונה מדור לדור), וכדברי הכתוב: "וּבְנֵי אַהֲרֹן הַכֹּהֲנִים יִתְקְעוּ בַּחֲצֹצְרוֹת", ומאחר ואין בימינו כהנים מיוחסים אין אנו תוקעים בחצוצרות. ועוד כתב שהמצוה היא לתקוע דווקא בחצוצרות של תורה העשויות מקשה אחת. והנצי"ב מוואלוז'ין כתב שיש מצוה לתקוע "לפני ה'", דהיינו רק בזמן שנמצא ארון הברית.

ואולם פוסקים רבים סברו שמצות התקיעה נוהגת גם בארץ וגם בחו"ל (החיד"א, מלבי"ם, משפט הצבא בישראל), ושהתקיעה בשעת צרה אינה צריכה להיות דווקא ע"י כהנים (מהר"ם שיק), בניגוד לתקיעה במקדש שנעשית ע"י הכהנים. וכן העירו שניתן להכין בימינו חצוצרות ממקשה אחת ולתקוע בהן. והוסיפו (ערוך השולחן) שאף אם נאמר שבזמן שאין בית המקדש קיים אין מצוה לתקוע בחצוצרות, כדברי הנצי"ב לעיל, עדיין ישנה מצוה לתקוע בשופרות, שבהם לא נאמר "לפני ה'".

ואע"פ שבשו"ת ציץ אליעזר (יא, טז) כתב שאין לנו לחדש מצוות שלא קיימו אבותינו ורבותינו הגדולים, ולכן אל לנו לחדש את קיום מצות התקיעה בשעת צרה, מכל מקום יש שקראו לחדש את המצוה בזמן הזה (הרב חיים שרגא פייבל פראנק, המעיין; ר"י גרשוני, קול צופייך), ואם לא בחצוצרות אז לפחות בשופרות.

 (ע"פ הרב יהודה זולדן, מלכות יהודה וישראל, סימן כג)

איך זה עובד? 

משרשי המצוה, לפי שבשעת הקרבן היו צריכין לכוון דעתם יפה וגם כן צריך הקרבן כוונה שלמה לפני אדון הכל שציונו עליו, וגם כן בעת הצרה צריך האדם כיוון גדול בהתחננו לפי בוראו שירחם עליו ויצילהו מצרתו, ולכן נצטוו בתקיעת החצוצרות בעתים אלה. לפי שהאדם מהיותו בעל חומר צריך התעוררות גדול אל הדברים. ואין דבר יעוררהו כמו קולות הנגון, וכל שכן קול החצוצרות שהוא הקול הגדול שבכל כלי ניגון. ועוד יש תועלת נמצא בקול החצוצרות לפי הדומה, מלבד ההתעוררות אל הכוונה, כי בכח הקולות יסיר האדם מלבו מחשבת שאר עסקי העולם ולא יתן לב באותה שעה כי אם בדבר הקרבן, ומה אאריך וידוע זה לכל אשר הטה אוזן לשמוע חצוצרות וקול שופר בכוונה".

קומיקס מצווה

רגע לנשמה 

מחיר האדישות

// הרב יובל פרוינד, מחנך, כותב ויוצר

אחת הבעיות הבין-אישיות הקשות היום אינה אלימות או שנאה או תכונות "מדממות" אחרות אלא דווקא בעיה דוממת וחרישית בדמות אדישות. יותר ויותר אנשים אינם נלחמים באחר אלא פשוט לא רואים אותו. לא מנסים להזיז את הזולת בכוח – מכיוון שהם אינם מרגישים אותו בכלל. במובן מסוים אדישות היא מצב נחות משנאה. בשנאה הזולת עוד קיים, גם אם הקיום שלו מטריף את דעתך. באדישות הוא מתפוגג ונעלם.

המעורר הלאומי

הדברים נכונים לא רק במובן הבין-אישי אלא בכל צורת המפגש שלנו עם המציאות. האדישות משתלטת על כל חלקה טובה. הטכנולוגיה האנושית כל-כך התפתחה עד שהיא הצליחה לייצר לנו הסחות דעת מן הסבל והסתמיות שלנו – בתנאי שניכנע לאדישות. נאבד רגישות ליד איזה מסך מהבהב. נשקע באפתיה ויראלית נפוצה.

החצוצרות, במובן הפשוט שלהן, הן מעורר לאומי. הן לא מאפשרות להישאר במחילות עם 'וויי-פיי'. התרועה הרמה בוקעת ומגיעה לכל המחנה ואף אחד כבר לא יכול לומר שהוא לא ידע שיש מלחמה. שיש מצוקה בסביבתו, שעת צרה לישראל. כמו אזעקה שמפלחת בבשר ולא רק קוראת לכולם להיכנס לכוננות אלא בבת-אחת מסירה את שכבת האדישות השמנונית ומחזירה את כולם למציאות – לערנות ביחס לצרה, לתשומת לב למי שזקוק לעזרה. לרגישות.

אפשר לדמות את תקיעת החצוצרות במחנה לא רק לאזעקת 'צבע אדום' אלא לצפירת יום הזיכרון. לרגע אחד כל השכחה שמאפשרת לנו לתפקד – נעלמת. מחיצת הברזל של האדישות והקטנות נשברת – והקול חותך את בשרנו. כאיש אחד בלב אחד. יש משהו מאחד בקול התרועה. קול שמחזיר אותנו ל'יחד' תמים וכואב. קול שמחבר את כל הרסיסים המפוזרים בעם בבת-אחת ועושה אותם יחידה אחת. עם אחד.

זה קורה לא רק בימי זיכרון כואבים. גם במועדים מצווה להריע. גם בימי שמחה וברכה מצווה לעורר את הקול ולחבר את כולם לשפע שמתגלה בעולם. להשמיע את הקול הטוב, לבשר את הגאולה. שלא תישאר נחלתם של בודדים. שהבשורה תצא לרחוב. שהוא יוצף בהמון חוגג ואינספור חיוכים.

הלב חוזר להרגיש

בעומק העניין החצוצרות לא רק מסירות את אבק האדישות מעל חיינו ומשיבות אותנו אל ליבנו ואל הלבבות הסובבים אותנו. הן יוצרות זיכרון גם כלפי מעלה, "ונזכרתם לפני ה'". מידה כנגד מידה. כשאנחנו עוטים על פנינו עננת אדישות – גם ההשגחה רחוקה ומנומנמת ואילו כשאנחנו ערניים וכואבים, בעלי לבבות פתוחים ונפשות מסורות – גם השכינה נלחמת כלביאה בעדנו וצועדת בראש המחנה. 

אז החצוצרות הופכות לתרועה לפני המלך העליון. לחזרה של הנוכחות האלוקית לחיינו ולהמלכה מחודשת של מלך מלכי המלכים. כל עוד אנחנו אדישים, הקשר הראשון שנפגע – הוא הקשר העדין עם הבורא. וברגע שהלב חוזר להרגיש – מיד מתעוררת תרועת המלך בכל האיברים ומשמיעה את קול ה' בכוח.

המשך לקריאה
חצוצרה לעת צרה

// הרב יעקב מאיר, צביה הרצליה

מה אנו עושים כאשר חס וחלילה נוחתת עלינו צרה ?

אפשר כמובן לומר שהכל במקרה, וזה היה צריך לבוא מתי שהוא. 

על מחשבה כזו הרמב"ם (הלכות תעניות א א-ג) אומר שהיא דרך אכזריות:

מצות עשה מן התורה לזעוק ולהריע בחצוצרות על כל צרה שתבוא על הצבור, שנאמר: עַל הַצַּר הַצֹּרֵר אֶתְכֶם וַהֲרֵעֹתֶם בַּחֲצֹצְרֹת (במדבר י ט) ...

ודבר זה מדרכי התשובה הוא, שבזמן שתבוא צרה ויזעקו עליה ויריעו ידעו הכל שבגלל מעשיהם הרעים הורע להן ... וזה הוא שיגרום להם להסיר הצרה מעליהם. 

אבל אם לא יזעקו ולא יריעו אלא יאמרו דבר זה ממנהג העולם אירע לנו וצרה זו קרתה במקרה, הרי זו דרך אכזריות וגורמת להם להדבק במעשיהם הרעים.

לדעת הרמב"ם, לומר שצרה קרתה במקרה זו אכזריות, מכיוון שכך נשאר האדם כפוף לגורל עיוור שאינו נותן לו לפעול בשום דרך, אלא להמשיך לסבול סתם.

אך מן הצד האחר, יש מי שיודעים בבירור מדוע קרה כל דבר, ומאשימים אנשים או קבוצות מסויימות, שמכיוון שעשו כך וכך, הגיעה אלינו צרה זו. פעמים רבות ההסברים האלה אינם גורמים יותר מאשר תמיהה או אפילו כעס.

אם כך, אנחנו נמצאים במלכוד, להסביר או לא להסביר?

אפשר לבחור בדרך שלישית שעשויה לפתור את הדילמה.

נשים לב, שכאשר הרמב"ם אומר שצריך להבין שהצרות הגיעו בגלל מעשים רעים, הוא לא עורך רשימה של עבירות מסוימות הגורמות פורענויות מסוימות. די בכך שאדם ידע שהתנהגותו אחראית למה שקורה בעולם.

יש קישור בין מעשים רעים לצרות שבאות, אך אין הגדרה מדויקת – אילו צרות על אילו עבירות.

אם כך, מה צריך לעשות?

אם מתרחשת צרה, כל אדם צריך לעשות חשבון נפש, במה הוא צריך לתקן את דרכיו. כל אחד ואחת, אם יבדוק באמת, יגלה דברים שהוא צריך לשפר ולתקן.

אם, בעקבות המאורעות שקרו, הוא מגיע להרהורים כאלה ומתקן את מעשיו, הרי הוא נותן משמעות חיובית למאורעות האלה. אפשר לעשות את זה כמובן גם ברמה ציבורית.

לפי גישה זו, אין לנו ידיעה בגלל איזו התנהגות הגיעה הפורענות. כל מה שאנו אומרים הוא שתפקיד הפורענות הוא לעורר את הלבבות לתקן משהו.

אחרי שהבנו את זה, אנחנו אלה שמכניסים תוכן ומתקנים את מה שדורש תיקון. וכך אם עד עכשיו היתה לצרה משמעות שלילית בלבד, עכשיו יש לה השפעה חיובית. בכך אנו הופכים להיות פעילים תחת ממשלת הקב"ה בעולם, במקום סבילים תחת ממשלת הטבע. (על פי הספר "ארבע דרשות", בנספח לדרשת שבת שובה תשע"ו)

המשך לקריאה

סיפור 

חצוצרות לעת צרה

משל מפורסם מספר על בן כפר שהגיע אל העיר הגדולה. לפתע מול עיניו התרחשה דליקה שאיימה לכלות בניין גדול. מייד נשמע קול חצוצרה גדול. הכפרי לא הבין במה מדובר, והלך לחפש את מקור הקול. לאחר שמצא את המחצצר, שאל אותו מה פשר התקיעה ? מייד הוסבר לו שקול החצוצרה מושמע בכל פעם שישנה שריפה בעיר.

חזר הכפרי אל מקום השריפה, והנה זה פלא - השריפה כבתה. התפעל הכפרי מן ההמצאה, וקנה לעצמו בממון רב חצוצרה דומה. כאשר חזר לביתו, קרא לכל בני הכפר, ולעיניהם הבעיר את ביתו, ולא הניח לאף אחד מהם לכבות. בשלוות נפש הוא עמד ליד הבית, הוציא את החצוצרה מנרתיקה, ותקע בה שוב ושוב עד ש...הבית נשרף כליל. הוא התפלא מאוד שהפטנט שעבד כל כך יפה בעיר, לא הצליח בכפר. כאשר חזר לעיר ושאל על כך, הסבירו לו ואמרו - שוטה שבעולם, וכי קול החצוצרה מכבה את השריפה ? קול החצוצרה נועד לקרוא למכבי האש, והם אלו שמכבים את השריפה. כך קול השופר בראש השנה, וקול החצוצרות בעת צרה המתרגשת לבוא לעולם, אינם עומדים בפני עצמם, אלא קוראים לכל אחד מן השומעים לעשות חשבון נפשו, ולתקן את הצריך תיקון, ובזה הם עושים את תפקידם.

 

המשך לקריאה
חצוצרות כסף

בחודש אייר תש"ל (1970), בזמן מלחמת ההתשה, הגה הדיין הירושלמי הרב פייבל פרנק את הרעיון לקיים את ההלכה של עשיית חצוצרות כסף לשם תקיעה בעת צרה. הצעתו אושרה על ידי בית הדין של היישוב הישן בירושלים, בראשות הרב הראשי לירושלים הגאון רבי צבי פסח פרנק, דודו של הרב פייבל, והוחל לתקוע בכותל בחצוצרות.

חצוצרות הכסף הובאו לידיו של הרב מאיר יהודה גֵץ - רב הכותל, והוא הוציאם בעיתות צרה, ונכנס עמהם למחילות הכותל, אל מול מקום קדש הקדשים, ותקע בהם. במלחמת יום הכיפורים, בשנת תשל"ד, הוציא הרב את החצוצרות ותקע בהם מדי יום ביומו, להצלחת עם ישראל במלחמתו הקשה.

מני אז, בעצרות תפילה רבות, דאג הרב להבאת החצוצרות ולתקיעה בהם על ידי כהנים, תקיעות שהרעידו את נימי הלבבות, ועוררו לתשובה ולזעקה,  ולתקווה שיקויים בנו הפסוק: "וַהֲרֵעֹתֶם בַּחֲצֹצְרֹת וְנִזְכַּרְתֶּם לִפְנֵי ה' אֱלֹהֵיכֶם וְנוֹשַׁעְתֶּם מֵאֹיְבֵיכֶם".

 

המשך לקריאה

מאמרי מגזין לנשמה

המצווה היומית
משנה תורה
מן המקורות
רגע לנשמה
סיפור
מגזין לנשמה