מצוות 207-208 לשלח הקן

"

שהוזהרנו לא לקחת את קן העוף בכללותו – האם והבנים, בשעת הצייד

(ספר המצוות – לא תעשה שו)

שנצטווינו לשלח את הקן

(ספר המצוות – עשה קמח)

55תורה שבכתב 

כִּי יִקָּרֵא קַן צִפּוֹר לְפָנֶיךָ בַּדֶּרֶךְ בְּכָל עֵץ אוֹ עַל הָאָרֶץ אֶפְרֹחִים אוֹ בֵיצִים וְהָאֵם רֹבֶצֶת עַל הָאֶפְרֹחִים אוֹ עַל הַבֵּיצִים לֹא תִקַּח הָאֵם עַל הַבָּנִים. שַׁלֵּחַ תְּשַׁלַּח אֶת הָאֵם וְאֶת הַבָּנִים תִּקַּח לָךְ לְמַעַן יִיטַב לָךְ וְהַאֲרַכְתָּ יָמִים

(דברים כב, ו-ז)

 

תורה שבעל פה 

בכיבוד אב ואם כתיב: "לְמַעַן יַאֲרִיכֻן יָמֶיךָ וּלְמַעַן יִיטַב לָךְ", ובשילוח הקן כתיב: "לְמַעַן יִיטַב לָךְ וְהַאֲרַכְתָּ יָמִים". הרי שאמר לו אביו: 'עלה לבירה והבא לי גוזלות', ועלה לבירה ושילח את האם ונטל את הבנים, ובחזרתו נפל ומת – היכן טובת ימיו של זה, והיכן אריכות ימיו של זה?! – אלא, "לְמַעַן יִיטַב לָךְ" – לעולם שכולו טוב, ו"לְמַעַן יַאֲרִיכֻן יָמֶיךָ" – לעולם שכולו ארוך

(קידושין לט ע"ב)

משנה תורה להרמב"ם 

  1. אסור לקחת נקבת עוף טהור הנמצאת יחד עם אפרוחיה או ביציה בקן, שנאמר: "לֹא תִקַּח הָאֵם עַל הַבָּנִים". ומכל מקום אם עבר ולקחה ושחטה – הבשר מותר באכילה.
  2. ומצוה לשלח תחילה את האם, ואח"כ ליטול את בניה, שנאמר: "שַׁלֵּחַ תְּשַׁלַּח אֶת הָאֵם וְאֶת הַבָּנִים תִּקַּח לָךְ". כיצד משלחה? אוחז בכנפיה ומפריחהּ.
  3. העובר ולוקח אם על הבנים – אינו לוקה, משום שיכול לחזור ולתקן את מעשיו ע"י שיְשַלח את האם. וזהו הנקרא: 'לאו הניתק לעשה' (איסור לא תעשה, שניתן לתקנו ע"י קיום מצות עשה), וכל לאו הניתק לעשה – אין לוקים עליו. 
  4. מצות 'שילוח הקן' נוהגת בנקבת עוף טהור בלבד, ולא בעוף זכר, ולא בנקבת עוף טמא. 
  5. אין מצוה זו נוהגת אלא בעופות שאינם מזומנים לאדם אלא יש צורך לצוד אותם, כגון יוני שובך או יונים הדרים בעליית הגג וכיוצא בהן, שנאמר: "כִּי יִקָּרֵא קַן צִפּוֹר לְפָנֶיךָ". אבל עופות המזומנים לאדם ואין צורך לצוד אותם, כגון אווזים ותרנגולים – אין בהם מצות שילוח הקן.
 (הל' שחיטה, פרק י"ג)

שו"ת הרחבה

שאלה: ראיתי על העץ קן של יונים וביצים, ולא היה לי כל צורך בביצי היונים. תהיתי האם ראוי שאשלח את האם ואקח את הביצים בשביל לקיים מצוה נדירה זו, או שמא אני סתם מתאכזר אליה.

תשובה: בשו"ת חוות יאיר (הרב יאיר בכרך, סי' ס"ז) כתב שהמוצא קן ציפור חייב לקיים מצות שילוח הקן גם אם אינו צריך לאפרוחים או לביצים. והביא את דברי הזוה"ק (תיקוני זוהר, כג כ"א) שמצות שילוח הקן מעוררת רחמים גדולים על ישראל, וכפי שפירש ר' יהונתן אייבשיץ בספר 'יערות דבש' (ח"ב, דרוש ו') שכשהאם נשלחת מבניה ומצטערת, לוקח אותה המלאך לפני הקב"ה ואומר לו: כך הוא צערה של כנסת ישראל שגלתה מעל בניה ולא מצאה מנוח, והקב"ה מתמלא רחמים על ישראל. ובספר 'משנת חכמים' (הל' יסודי התורה) כותב שמי שרואה קן ציפור ואינו מטריח עצמו לשלח את האם, מענישים אותו ב'עידן ריתחא'.

אולם בשו"ת חכם צבי (סי' פ"ג) כתב שמצות שילוח הקן היא רשות, שאם ירצה את הבנים – ייקחם, ואם לא יירצה – לא ייקח. וגדולה מזאת כתב החתם סופר (או"ח סי' ק') שאין מצוה  לשלח את האם אלא בשעה שהוא מעוניין להשתמש באפרוחים או בביצים, אך אם אינו צריך להם, לא די שאינו מקיים מצוה אלא אדרבא הרי הוא מתאכזר עליה ועובר על איסור צער בעלי חיים. וכן כתב בשו"ת משנה הלכות (חי"ב, סי' רכ"ג) שכל מה שציוותה התורה לשלח את האם הוא משום שהאדם צריך לביצים או לאפרוחים ולא רצתה התורה לגרום צער לאם, אבל כאשר אינו צריך להם כלל – "מי התיר לו לצער את האם?!".

ורבותינו המקובלים כתבו (ראו, למשל, הקדמה לספר 'חרדים', לר' אלעזר אזכרי) שכל אדם חייב לקיים את כל המצוות שיש ביכולתו לקיים, ואם התרשל בקיום אחת מן המצוות, נשמתו עתידה לחזור בגלגול, כדי להשלים את קיום המצוה החסרה. ומטעם זה, ראוי היה שכל אדם ישתדל לחפש קן ציפור, כדי לקיים מצות שילוח הקן לפחות פעם אחת בחייו. אולם למעשה, רבים מגדולי התורה לא נהגו להדר ולחפש אחר מצוה זו, מפני שסברו כדעת החת"ס הנ"ל שכאשר אינו צריך את הביצים או האפרוחים – אינו ראוי להתאכזר ולצער את האם  ולשלח אותה מעל בניה.

(ע"פ הרב מנשה קליין, שו"ת משנה הלכות, חי"ב סי' רכ"ג וחט"ז סי' ק"ד; הרב יעקב אריאל, שו"ת באהלה של תורה, ח"ה, סי' ע"ז)

איך זה עובד? 

אסור לקחת נקבת עוף טהור הנמצאת יחד עם אפרוחיה או ביציה בקן, שנאמר: "לֹא תִקַּח הָאֵם עַל הַבָּנִים". ומכל מקום אם עבר ולקחה ושחטההבשר מותר באכילה.

ומצוה לשלח תחילה את האם, ואחר כך ליטול את בניה.

מצות 'שילוח הקן' נוהגת בנקבת עוף טהור בלבד, ולא בעוף זכר, ולא בנקבת עוף טמא.

אין מצוה זו נוהגת אלא בעופות שאינם מזומנים לאדם אלא יש צורך לצוד אותם, כגון יוני שובך או יונים הדרים בעליית הגג וכיוצא בהן, שנאמר: "כִּי יִקָּרֵא קַן צִפּוֹר לְפָנֶיךָ". אבל עופות המזומנים לאדם ואין צורך לצוד אותם, כגון אווזים ותרנגוליםאין בהם מצות שילוח הקן.

 (הל' שחיטה, פרק י"ג)

קומיקס מצווה

רגע לנשמה 

מקיימים ומתעמקים

// הרב ראובן גנזל, מנהל חינוכי וסגן ראש אולפנית 'ישורון'

מחלוקת עתיקת יומין היא האם יש או אין טעם למצוות (ראו לעיל שו"ת על מצוה 205). מצות שילוח הקן היא מקרה מבחן לעניין זה. מצד אחד כתוב במשנה (ברכות ה, ג): "האומר על קן צפור יגיעו רחמיך... משתקין אותו", כלומר אין להסביר שמצוות שילוח הקן נובעת מרחמי ה' על האם או הגוזלים "מפני שעושה מידותיו של הקב"ה רחמים, ואינם אלא גזרות" (ברכות לג ע"ב)‏. ומכאן שיש להתייחס אל המצוות כאל גזרת מלך, וגדלות האדם נבחנת בקבלתו את מרות מלך מלכי המלכים אפילו במצוות שטעמן אינו גלוי. 

מאידך, במדרש (דברים רבה ו, א) מובא: "כשם שרחמיו של הקב"ה על האדם, כך רחמיו על הבהמה. מנין? שנאמר: וּמִיּוֹם הַשְּׁמִינִי וָהָלְאָה יֵרָצֶה לְקָרְבַּן אִשֶּׁה לַה'(ויקרא כב, כז). ולא עוד אלא שאמר הקב"ה: אֹתוֹ וְאֶת בְּנוֹ לֹא תִשְׁחֲטוּ בְּיוֹם אֶחָד (שם, כח). וכשם שנתן הקב"ה רחמים על הבהמה כך נתמלא רחמים על העופות. מנין? שנאמר: כִּי יִקָּרֵא קַן צִפּוֹר לְפָנֶיךָ (דברים כב, ו)". ומכאן שיש לתת טעם למצוות, וטעמה של מצוות שילוח הקן היא רחמים על הציפור.

נעשה ונשמע

נראה שיישובם של דברים כך הוא: את המצוות אנו מקיימים מעצם היותנו עבדי ה' ולא בגלל טעמן. מבינים או לא מבינים, מתחברים או לא מתחברים – לא משנה, קודם כל מקיימים. "כֹּל אֲשֶׁר דִּבֶּר ה' נַעֲשֶׂה" (שמות יט, ח). אולם עבד 'רציני' מנסה גם להבין את מחשבות אדונו, כשם שבן מנסה לפענח את כוונות אביו. אנו סומכים על ריבונו של עולם, מאמינים בו, ומקיימים את מצוותיו ללא תנאי, אך אנו גם משתוקקים לחדור לעומקם של דברים, לרצונות הכמוסים העומדים מאחורי הציוויים. הדרכת חז"ל אפוא היא: קיימו את דבר ה' מעצם היותם דבר ה' ומצוותו, אך נסו גם להבין מקצת מגודל ועומק חוכמתו האין סופית.

טעימה מן החכמה האלוקית

טעמים רבים ניתנו למצוות שילוח הקן. יש שסברו שמצוה זו נועדה לחנך את ישראל לדבוק במידת הרחמים (רמב"ן וספר החינוך). יש מי שהסביר שמצוה זו מחנכת את האדם שלא לנצל לרעה תכונות טובות של אחרים, כגון שלא לנצל את רחמנות האם על בניה כדי לצוד אותה ולאוכלה (הנצי"ב מוואלוז'ין). ויש מי שהבין שמטרת מצוה זו לחזק את המשפחה היהודית, שמתוך שנרכוש כבוד לאם המרחפת על הקן כך נלמד לכבד את האימהות בישראל המסוככות ודואגות ל"אפרוחים" שבביתן (רש"ר הירש). ובזוהר הקדוש מבואר שעיקרה של מצוה זו הוא לעורר רחמי שמים על ישראל בזמן שאם הגוזלים מבקשת רחמים על צרתה (תיקוני זוהר, כג כ"א).

הסברים אלו ועוד אחרים מסייעים לנו להתחבר במעט לעומק החכמה האלוקית, אך לא בזאת אנו תולים את עשייתנו. בין כך ובין כך אנו מקיימים את המצווה כי עבדי ה' נאמנים אנו, אלא שמנסים אנו גם לצלול לעומק המצווה כדי להוסיף נדבך בקיומה. יהי רצון שנתחזק להיות כעבדים המקיימים את רצון ה' ומצוותיו, ומתוך כך נזכה גם להבין את עומק מחשבות אבינו שבשמים.

להבין שאני לא מבין

כשחייל מתגייס, בתקופה הראשונה בצבא הוא נדרש לבצע כל מיני מטלות שיכולות להיראות לא כל כך מובנות ואפילו מיותרות.

למשל, לנקות את חפציו שוב ושוב כשהוא נמצא ב"שטח".

החייל נדרש לנקות את נשקו באופן הטוב ביותר (ואף נבדק על כך), למרות שזמן קצר לאחר מכן הוא מתלכלך שוב.

החייל יכול לחשוב לעצמו: "למה המפקד דורש ממני לעשות כך, הרי זו עבודה לחינם?"

לפי הבנת החייל מטרת הניקיון היא שהנשק יהיה נקי.

אכן, על פי מטרה זו, פעמים רבות פחות שייך להתאמץ ולנקות.

אך, יש עוד סיבות למה החייל נדרש לכך.

אחת הסיבות היא על מנת להרגיל אותו לניקיון באופן כללי, גם אם עתה הניקיון אינו משמעותי, וכאשר יחזור החייל על הפעולה שוב ושוב, תיכנס לו למודעות חשיבות הניקיון.

סיבה נוספת, פסיכולוגית, היא להרגיל את החייל לפעולות קבועות מידי יום, הנותנות לו יציבות וסדר יום.

לפיכך לעיתים רבות נדרש החייל למשימות אלה, גם אם אין הוא מבינן.

הגמרא במסכת ברכות אומרת, שאדם שמתפלל "על קן ציפור יגיעו רחמיך", כלומר שרחמי ה' מגיעים עד קן של ציפורים, שהרי הוא ציווה לשלח את האם על הבנים טרם לקיחתם על מנת שלא תצטער - משתיקים אותו. ומדוע? מאחר ש"עושה מידותיו של הקב"ה רחמים, ואינן אלא גזירות".

כלומר, גם אם אנו חושבים שהסיבה לשלח את האם על הבנים היא רחמים, אין לנו להסתפק בכך, כי אסור לנו לשבח את ה' רק  על פי הבנתנו את המצוות. 

ישנן שכבות שונות של הסברים במצוות.

יש הסברים שקל לנו להבין, יש כאלו יותר עמוקים, ויש כאלו שאין ביכולתנו להשיג כלל, אלא רק ה' יודע מהן טעמן.

גם כאשר אנו מחפשים טעמים למצוות, כפי שה' אכן רוצה שנעשה, אנו חייבים לזכור שהם לפי הבנת שכלנו. טעמים, כשמם כן הם, נותנים טעם למצוות, אשר גורם לנו לקיים אותן בחשק, בדומה לטעם באוכל שגורם לנו לאכול אותו.

אך עלינו לזכור שבסופו של דבר, הטעם האמיתי למצוות נמצא אצל ה' בלבד. רק הוא יודע אותו. וממילא הסיבה האמיתית שאנו מקיימים את המצוות היא כי כך ה' ציווה. ה' גזר עלינו. ואנו עושים זאת ביראה ובשמחה - מתוך הבנה שזה ציווי המלך, ושזה הכי טוב בשבילנו.

שילוח הקן לצורך מצוה בלבד

ראיתי על העץ קן של יונים וביצים, ואין לי שום צורך בביצי היונים. האם ראוי שאשלח את האם ואקח את הביצים בשביל לקיים את המצוה, או שמא אני סתם מתאכזר אליה?

יש בזה מחלוקת גדולה. בשו"ת חוות יאיר (הרב יאיר בכרך, סי' סז) כתב שהמוצא קן ציפור חייב לקיים מצות שילוח הקן גם אם אינו צריך לאפרוחים או לביצים. והביא את דברי הזוה"ק (תיקוני זוהר, כג ע"א) שמצות שילוח הקן מעוררת רחמים גדולים על ישראל, וכפי שפירש רבי יהונתן אייבשיץ בספר 'יערות דבש' (ח"ב, דרוש ו) שכשהאם נשלחת מבניה ומצטערת, לוקח אותה המלאך לפני הקב"ה ואומר לו: כך הוא צערה של כנסת ישראל שגלתה מעל בניה ולא מצאה מנוח, והקב"ה מתמלא רחמים על ישראל. ובספר 'משנת חכמים' (הל' יסודי התורה) כותב שמי שרואה קן ציפור ואינו מטריח עצמו לשלח את האם, מענישים אותו ב'עידן ריתחא'.

אולם בשו"ת חכם צבי (סי' פג) כתב שמצות שילוח הקן היא רשות, שאם ירצה את הבנים - ייקחם, ואם לא ירצה - לא ייקח. וגדולה מזאת כתב החתם סופר (או"ח סי' ק) שאין מצוה  לשלח את האם אלא בשעה שהוא מעוניין להשתמש באפרוחים או בביצים, אך אם אינו צריך להם, לא די שאינו מקיים מצוה אלא אדרבה הרי הוא מתאכזר עליה ועובר על איסור צער בעלי חיים. וכן כתב בשו"ת משנה הלכות (חי"ב, סי' רכג) שכל מה שציוותה התורה לשלח את האם הוא משום שהאדם צריך לביצים או לאפרוחים ולא רצתה התורה לגרום צער לאם, אבל כאשר אינו צריך להם כלל - "מי התיר לו לצער את האם?!".

ורבותינו המקובלים כתבו (ראו, למשל, הקדמה לספר 'חרדים', לר' אלעזר אזכרי) שכל אדם חייב לקיים את כל המצוות שיש ביכולתו לקיים, ואם התרשל בקיום אחת מן המצוות, נשמתו עתידה לחזור בגלגול, כדי להשלים את קיום המצוה החסרה. ומטעם זה ראוי היה שכל אדם ישתדל לחפש קן ציפור, כדי לקיים מצות שילוח הקן לפחות פעם אחת בחייו. אולם למעשה, רבים מגדולי התורה לא נהגו להדר ולחפש אחר מצוה זו, מפני שסברו כדעת החת"ס הנ"ל שכאשר אינו צריך את הביצים או האפרוחים - אינו ראוי להתאכזר ולצער את האם  ולשלח אותה מעל בניה (שו"ת משנה הלכות, חי"ב סי' רכ"ג וחט"ז סי' ק"ד; שו"ת באהלה של תורה, ח"ה, סי' ע"ז).

סיפור 

שלח תשלח

פעם עמדה על אדן החלון שלנו יונה לבנה. אנחנו הילדים, התרגשנו מאד, ורצנו לקרוא לאמא. אבל במקום להתרגש כמונו אמא הניחה יד על המצח ואמרה, אוי לא

׳למה אוי לא? אמא תראי איזו חמודה היא?״ ניסינו לשכנע.

שתהיה חמודה במקום אחר, לא על אדן החלון שלי״, אמרה אמא ורצה להביא מטאטא כדי לגרש אותה. זה לא הצליח, אדן החלון שלנו היה כנראה נחמד מאד, והיונה חזרה שוב ושוב.

ואז הגיע גם היון, וביחד הם נשאו במקוריהם ענפים דקים וארוכים כדי  להקים את ביתם. ענף אחר ענף הם בחרו בקפידה, כולם ארוכים ויפים, ובמלאכת מחשבת ארגו קן נפלא, עגול וחמים.

אנחנו הבטנו בהם מידי פעם ויום אחד היונה הפסיקה לקום ולהתעופף, אלא ישבה ודגרה, שעות ארוכות, מבלי לקום.

כשראינו שתי ביצים בתוך הקן, אפילו אמא הגניבה חצי חיוך סקרן, ואז אבא התחיל להתעניין, הביט בהם מימין ומשמאל, והלך לשאול את הרב לגבי מצוות שילוח הקן. אולי נזכה כולנו באריכות ימים?... 

אבל אבא חזר עם חיוך ותשובות מפתיעות: ״א, היונה שאתם רואים דוגרת על הביצים במשך היום - היא לא יונה אלא יון! כתוב ״שלח תשלח את האם״, אך במשך רוב שעות היום רובץ האב! אם ננסה לשלח את האב - לא קיימנו את המצווה.היונה דוגרת בלילה, והיא בשום אופן לא תאפשר לנו לסלק אותה באמצע הלילה. ב׳, אמר אבא, אם אדן החלון הזה הוא חלק מהבית, (׳מה את אומרת אמא?׳, הוא חייך אליה) אז אי אפשר לקיים את המצווה כי זה לא ׳מקרה׳ שנקרה לפנינו׳, זה הבית שלנו. אם היינו חושבים על זה בהתחלה, היינו צריכים להפקיר את אדן החלון׳, סיים אבא את המסקנות, וחזר לענייניו.

״שום להפקיר את החלון״, אמרה אמא, ״ברגע שהקטנים האלו יתעופפו מהקן, אני חוזרת לקרצף את אדן החלון הזה. שלי״.

(ההלכות מתוך אתר ״ישיבה״)
בזכות מצוות

בי"א בתמוז תשנ"ד, בעת שיצאה הרבנית קניבסקי ע"ה בדרכה להלוויתה של אימה הרבנית אלישיב ע"ה, הבחינה בקן ציפור על הגג. מיד פנתה אל אחד מנכדיה ודחיפות בקולה: "גש מהר אל ישיבת 'בית מאיר' וקרא לאברך פלוני. הוא היה אצלי לפני כמה שנים וסיפר שאין לו ילדים. אמור לו שיש כאן קן ציפור, וכתוב במדרש ששילוח הקן הוא סגולה לבנים. אומנם אני עומדת לנסוע ללוויה עכשיו, אבל הרב ירד ונצא לדרך רק בעוד מספר דקות. שיבוא מיד לזכות במצווה!"

הנכד מיהר בשליחות סבתו וקרא לאברך המדובר. האברך נדהם: "כיצד מסוגלת הרבנית בשעה כה קשה לחשוב על אדם בלתי מוכר שהיה אצלה לפני שנים?" הוא מיהר אל בית הרבנית, אך אז הסתבר שהציפור איננה בקן. "כדאי שתמתין מעט," עודדה אותו הרבנית. "אולי הציפור עוד תשוב לפני שהרב ירד." ואכן, ברגע האחרון שבה הציפור אל הקן והאברך קיים את המצווה.

תשעה חודשים לאחר אותו מעשה ילדה אשתו של האברך במזל טוב. ייתכן שלא רק מצוות שילוח הקן היא זו שהועילה, אלא מסירות נפשה של הרבנית למען יהודי זר פעלה במרומים בצירוף למעשה המצווה.

 ('דברי שיח', מתוך הספר 'הרבנית')
הצלחה משולשת

הרב הצדיק רבי סלמן מוצפי היה רודף כל ימיו אחר קיום המצוות, ובפרט אחר המצוות הנדירות. אחת מן המצוות שהיה רודף אחריהן הייתה מצות 'שילוח הקן'. שתי מטרות היו לו בזה: האחת - קיום מצות עשה מן התורה. והשנייה - קירוב הגאולה על ידי מצוה מיוחדת זו שסגולות רבות נודעו לה, כמובא בכתבי המקובלים.

חרף זמנו המצומצם של הרב, שעבר כולו בשקידה בתורה, בכוונות וייחודים, בשיעורי תורה ובתפילות, מצא לו גם זמן לחפש קינים של עופות במקומות מתאימים. מוצא היה מקומות מסתור, ובמשך שעה ארוכה היה משתטח בקרבת הקן, עד שהאם הייתה עפה מן הקן, ומשאירה את האפרוחים או הביצים לבדם. באותו רגע, מזנק היה הרב ממקום מחבואו, ומקיים בשמחה את המצוה הנדירה.

שלוש פעמים האירה לו ההצלחה פנים, בהם זכה לקיים את מצות שילוח הקן בארץ ישראל...

מאמרי מגזין לנשמה

המצווה היומית
משנה תורה
מן המקורות
רגע לנשמה
סיפור
מגזין לנשמה