פרק ב', הלכות שגגות, ספר קרבנות
ו׳ בשבט ה׳תשפ״ב
פרק ג', הלכות חגיגה, ספר קרבנות
ה׳ בשבט ה׳תשפ״ב
פרק ב', הלכות חגיגה, ספר קרבנות
ד׳ בשבט ה׳תשפ״ב
פרק א', הלכות חגיגה, ספר קרבנות
ג׳ בשבט ה׳תשפ״ב
פרק י', הלכות קרבן פסח, ספר קרבנות
ב׳ בשבט ה׳תשפ״ב
פרק ט', הלכות קרבן פסח, ספר קרבנות
א׳ בשבט ה׳תשפ״ב
פרק ח', הלכות קרבן פסח, ספר קרבנות
כ״ט בטבת ה׳תשפ״ב
פרק ז', הלכות קרבן פסח, ספר קרבנות
כ״ח בטבת ה׳תשפ״ב
פרק ו', הלכות קרבן פסח, ספר קרבנות
כ״ז בטבת ה׳תשפ״ב
פרק ה', הלכות קרבן פסח, ספר קרבנות
כ״ו בטבת ה׳תשפ״ב
פרק ד', הלכות קרבן פסח, ספר קרבנות
כ״ה בטבת ה׳תשפ״ב
פרק ג', הלכות קרבן פסח, ספר קרבנות
כ״ד בטבת ה׳תשפ״ב
פרק ב', הלכות קרבן פסח, ספר קרבנות
כ״ג בטבת ה׳תשפ״ב
פרק א', הלכות קרבן פסח, ספר קרבנות
כ״ב בטבת ה׳תשפ״ב
פרק ח', הלכות מעילה, ספר עבודה
כ״א בטבת ה׳תשפ״ב
פרק ז', הלכות מעילה, ספר עבודה
כ׳ בטבת ה׳תשפ״ב
פרק ו', הלכות מעילה, ספר עבודה
י״ט בטבת ה׳תשפ״ב
פרק ה', הלכות מעילה, ספר עבודה
י״ח בטבת ה׳תשפ״ב
פרק ד', הלכות מעילה, ספר עבודה
י״ז בטבת ה׳תשפ״ב
פרק ג', הלכות מעילה, ספר עבודה
ט״ז בטבת ה׳תשפ״ב
פרק ב', הלכות מעילה, ספר עבודה
ט״ו בטבת ה׳תשפ״ב
פרק א', הלכות מעילה, ספר עבודה
י״ד בטבת ה׳תשפ״ב
פרק ה', הלכות עבודת יום הכיפורים, ספר עבודה
י״ג בטבת ה׳תשפ״ב
פרק ד', הלכות עבודת יום הכיפורים, ספר עבודה
י״ב בטבת ה׳תשפ״ב
פרק ג', הלכות עבודת יום הכיפורים, ספר עבודה
י״א בטבת ה׳תשפ״ב
פרק ב', הלכות עבודת יום הכיפורים, ספר עבודה
י׳ בטבת ה׳תשפ״ב
פרק א', הלכות עבודת יום הכיפורים, ספר עבודה
ט׳ בטבת ה׳תשפ״ב
פרק י"ט, הלכות פסולי המוקדשין, ספר עבודה
ח׳ בטבת ה׳תשפ״ב
פרק י"ח, הלכות פסולי המוקדשין, ספר עבודה
ז׳ בטבת ה׳תשפ״ב
פרק י"ז, הלכות פסולי המוקדשין, ספר עבודה
ו׳ בטבת ה׳תשפ״ב
פרק ט"ז, הלכות פסולי המוקדשין, ספר עבודה

הפרק המלא 

ביאורו של הרב עדין שטיינזלץ

א. אֵין אָדָם חַיָּב חַטָּאת עַל שִׁגְגָתוֹ עַד שֶׁיִּהְיֶה שׁוֹגֵג מִתְּחִלָּה וְעַד סוֹף. אֲבָל אִם שָׁגַג בַּתְּחִלָּה וְהֵזִיד בַּסּוֹף, אוֹ הֵזִיד בַּתְּחִלָּה וְשָׁגַג בַּסּוֹף – פָּטוּר מִקָּרְבַּן חַטָּאת. כֵּיצַד? כְּגוֹן שֶׁהוֹצִיא חֵפֶץ מֵרְשׁוּת לִרְשׁוּת בְּשַׁבָּת: עָקַר בְּזָדוֹן וְהִנִּיחַ בִּשְׁגָגָה, אוֹ שֶׁעָקַר בִּשְׁגָגָה וְהִנִּיחַ בְּזָדוֹן – פָּטוּר, עַד שֶׁיַּעֲקֹר בִּשְׁגָגָה וְיַנִּיחַ בִּשְׁגָגָה. וְכֵן כָּל כַּיּוֹצֵא בָּזֶה.
א. פָּטוּר מִקָּרְבַּן חַטָּאת. וכן פטור מכרת, משום שלא הזיד מתחילה ועד סוף (הלכות שבת א,יט). כְּגוֹן שֶׁהוֹצִיא חֵפֶץ מֵרְשׁוּת לִרְשׁוּת בְּשַׁבָּת. ואינו מתחייב במלאכת הוצאה עד שיעקור את החפץ מרשות אחת ויניחו ברשות השנייה (שם יג,א).
ב. עָבַר עֲבֵרָה וְיָדַע שֶׁהִיא בְּלֹא תַעֲשֶׂה, אֲבָל אֵינוֹ יוֹדֵעַ שֶׁחַיָּבִין עָלֶיהָ כָּרֵת – הֲרֵי זוֹ שְׁגָגָה, וּמֵבִיא חַטָּאת. אֲבָל אִם יָדַע שֶׁהִיא בְּכָרֵת, וְשָׁגַג בַּקָּרְבָּן, וְלֹא יָדַע אִם חַיָּבִין עָלֶיהָ קָרְבָּן אִם לָאו – הֲרֵי זֶה מֵזִיד, שֶׁשִּׁגְגַת קָרְבָּן אֵינָהּ שְׁגָגָה בַּעֲבֵרוֹת אֵלּוּ שֶׁחַיָּבִין עֲלֵיהֶן כָּרֵת.
ב. עָבַר עֲבֵרָה. במזיד. הֲרֵי זֶה מֵזִיד. ופטור מהקרבן. שֶׁשִּׁגְגַת קָרְבָּן אֵינָהּ שְׁגָגָה בַּעֲבֵרוֹת אֵלּוּ שֶׁחַיָּבִין עֲלֵיהֶן כָּרֵת. בניגוד לשגגת קרבן של שבועת ביטוי ושבועת העדות ושבועת הפיקדון, שבהן שגגת קרבן נחשבת שגגה (הלכות שבועות א,יא, א,יג).
ג. מִי שֶׁלֹּא נוֹדַע לוֹ עַצְמוֹ שֶׁל חֵטְא שֶׁחָטָא, אַף עַל פִּי שֶׁיָּדַע בְּוַדַּאי שֶׁעָבַר עַל לֹא תַעֲשֶׂה שֶׁיֵּשׁ בּוֹ כָּרֵת – הֲרֵי זֶה פָּטוּר מִקָּרְבַּן חַטָּאת, שֶׁנֶּאֱמַר: "אֲשֶׁר חָטָא בָּהּ" (ויקרא ד,כג) – עַד שֶׁיֵּדַע הַחֵטְא שֶׁחָטָא בּוֹ. כֵּיצַד? חֵלֶב וְנוֹתָר לְפָנָיו, וְאָכַל אֶת אֶחָד מֵהֶן וְאֵין יָדוּעַ אֵי זֶה אָכַל; אִשְׁתּוֹ נִדָּה וַאֲחוֹתוֹ בַּבַּיִת, וְשָׁגַג וּבָא עַל אַחַת מֵהֶן וְאֵין יָדוּעַ אֵי זוֹ מֵהֶן בָּעַל; שַׁבָּת וְיוֹם הַכִּפּוּרִים לְפָנָיו, וְעָשָׂה מְלָאכָה בְּאֶחָד מֵהֶן וְאֵין יָדוּעַ בְּאֵי זֶה מֵהֶן עָשָׂה – הֲרֵי זֶה פָּטוּר מִקָּרְבַּן חַטָּאת.
ג. הֲרֵי זֶה פָּטוּר מִקָּרְבַּן חַטָּאת. ובמקרים אלו פטור אף מאשם תלוי שכן אין כאן ספק אם חטא או לא (כדלקמן ח,ה). חֵלֶב וְנוֹתָר לְפָנָיו. ושניהם מצוות לא תעשה שיש בה כרת (וכן אשתו נידה ואחותו, ושבת ויום הכיפורים). שַׁבָּת וְיוֹם הַכִּפּוּרִים לְפָנָיו וכו'. כגון שיום הכיפורים חל בסמוך לשבת ועשה מלאכה באחד מהם ואינו יודע מתי (ראה גם לקמן ח,ה).
ד. חָטָא, וְנוֹדַע לוֹ חֶטְאוֹ וְחָזַר וּשְׁכָחוֹ – הֲרֵי זֶה מֵבִיא חַטָּאת לְשֵׁם מַה שֶּׁהוּא, וְתֵאָכֵל כִּשְׁאָר חַטָּאוֹת הַנֶּאֱכָלוֹת.
ד. הֲרֵי זֶה מֵבִיא חַטָּאת לְשֵׁם מַה שֶּׁהוּא. מכיוון שבשלב מסוים נודע לו עצמו של חטא, אף ששכחו כעת, התחייב בקרבן חטאת. ובשעת הבאת הקרבן אומר שהחטאת תהיה לשם החטא שמחויב בו אף שאינו זוכר מה הוא (כס"מ). וְתֵאָכֵל כִּשְׁאָר חַטָּאוֹת הַנֶּאֱכָלוֹת. אף שחטאת שנשחטה לשם חטא אחר פסולה ואינה נאכלת (הלכות פסולי המוקדשין טו,ו), במקרה זה היא כשרה ונאכלת.
ה. שָׁגַג בְּשֵׁם אֶחָד מֵהֶן וְהֵן שְׁנֵי גּוּפִין – חַיָּב. כֵּיצַד? שְׁתֵּי נִדּוֹת, וְשָׁגַג בְּאַחַת מֵהֶן וְאֵין יָדוּעַ אֵי זוֹ הִיא; שְׁתֵּי אֲחוֹתָיו, וְשָׁגַג בְּאַחַת מֵהֶן וְאֵין יָדוּעַ אֵי זוֹ הִיא – חַיָּב חַטָּאת, שֶׁהֲרֵי יָדַע עַצְמוֹ שֶׁל חֵטְא. לְמָה זֶה דּוֹמֶה? לִשְׁתֵּי נֵרוֹת דְּלוּקוֹת שֶׁכִּבָּה אַחַת מֵהֶן וְאֵין יָדוּעַ אֵי זוֹ נֵר הִיא, אוֹ לִשְׁנֵי תַּמְחוּיִין שֶׁל חֵלֶב שֶׁאָכַל מֵאֶחָד מֵהֶן וְאֵין יָדוּעַ מֵאֵי זֶה תַּמְחוּי אָכַל, שֶׁהוּא חַיָּב. וְכֵן כָּל כַּיּוֹצֵא בָּזֶה.
ה. בְּשֵׁם אֶחָד מֵהֶן. באחד מסוגי איסורי הכרת. לִשְׁתֵּי נֵרוֹת דְּלוּקוֹת שֶׁכִּבָּה אַחַת מֵהֶן. בשבת. תַּמְחוּיִין. קערות.
ו. כָּל הַמְחֻיָּב חַטָּאת קְבוּעָה עַל שִׁגְגָתוֹ, וְעָשָׂה בִּשְׁגָגָה, וְנוֹדַע לוֹ אַחַר שֶׁחָטָא, אַף עַל פִּי שֶׁלֹּא הָיְתָה לוֹ יְדִיעָה בַּתְּחִלָּה שֶׁזֶּה חֵטְא הוּא – הֲרֵי זֶה חַיָּב חַטָּאת. כֵּיצַד? תִּינוֹק שֶׁנִּשְׁבָּה לְבֵין הַגּוֹיִם וְגָדַל וְהוּא אֵינוֹ יוֹדֵעַ מַה הֵם יִשְׂרָאֵל וְלֹא דָּתָם, וְעָשָׂה מְלָאכָה בְּשַׁבָּת וְאָכַל חֵלֶב וְדָם וְכַיּוֹצֵא בָּהֶן, כְּשֶׁיִּוָּדַע לוֹ שֶׁהוּא יִשְׂרְאֵלִי וּמְצֻוֶּה עַל כָּל אֵלּוּ – חַיָּב לְהָבִיא חַטָּאת עַל כָּל עֲבֵרָה וַעֲבֵרָה. וְכֵן כָּל כַּיּוֹצֵא בָּזֶה.
ז. הַשּׁוֹגֵג בְּלֹא כַּוָּנָה בַּעֲרָיוֹת אוֹ בְּמַאֲכָלוֹת – חַיָּב חַטָּאת; וּבַשַּׁבָּת – פָּטוּר מֵחַטָּאת. כֵּיצַד? הָיָה מִתְעַסֵּק עִם אִשָּׁה וּבְעָלָהּ בְּלֹא כַּוָּנָה לִבְעִילָה, וַהֲרֵי הִיא עֶרְוָה; דִּמָּה שֶׁזֶּה שֶׁבְּפִיו רֹק הוּא, וּבְלָעוֹ בְּלֹא כַּוָּנָה לְשֵׁם אֲכִילָה בָּעוֹלָם, וַהֲרֵי הוּא חֵלֶב – הֲרֵי זֶה חַיָּב חַטָּאת. נִתְכַּוֵּן לְהַגְבִּיהַּ אֶת הַתָּלוּשׁ וְחָתַךְ אֶת הַמְחֻבָּר בְּלֹא כַּוָּנָה לַחֲתִיכָתוֹ – פָּטוּר, מְלֶאכֶת מַחֲשֶׁבֶת אָסְרָה תּוֹרָה, כְּמוֹ שֶׁבֵּאַרְנוּ בִּמְקוֹמוֹ.
ז. הַשּׁוֹגֵג בְּלֹא כַּוָּנָה. שלא הייתה מטרתו וכוונתו לעשות את אותה הפעולה בדווקא, אלא היתה כוונתו להתעסק ולשחק, ואין הבדל בעיניו אם יהיה אותו דבר עצמו שהוא מתעסק בו או זולתו (פה"מ כריתות ד,ג). בַּעֲרָיוֹת אוֹ בְּמַאֲכָלוֹת חַיָּב חַטָּאת. ראה גם הלכות איסורי ביאה א,יב, הלכות מאכלות אסורות יד,יב. נִתְכַּוֵּן לְהַגְבִּיהַּ אֶת הַתָּלוּשׁ וְחָתַךְ אֶת הַמְחֻבָּר. והתולש עובר על מלאכת קוצר. מְלֶאכֶת מַחֲשֶׁבֶת אָסְרָה תּוֹרָה כְּמוֹ שֶׁבֵּאַרְנוּ בִּמְקוֹמוֹ. שבמלאכות שבת כל שלא התקיים מה שתכנן במחשבתו, פטור (הלכות שבת א,ח-יא; וראה גם לקמן ז,יא).
ח. כָּל הָעוֹשֶׂה מִצְוָה מִן הַמִּצְווֹת, וּבִכְלַל עֲשִׂיָּתָהּ נַעֲשָׂת עֲבֵרָה שֶׁחַיָּבִין עָלֶיהָ כָּרֵת, בִּשְׁגָגָה – הֲרֵי זֶה פָּטוּר מִקָּרְבַּן חַטָּאת, מִפְּנֵי שֶׁעָשָׂה בִּרְשׁוּת. כֵּיצַד? הַבָּא עַל יְבִמְתּוֹ, וַהֲרֵי הִיא נִדָּה וְהוּא לֹא יָדַע – הֲרֵי זֶה פָּטוּר מֵחַטָּאת. אֲבָל אִם בָּא עַל אִשְׁתּוֹ וַהֲרֵי הִיא נִדָּה – חַיָּב חַטָּאת, מִפְּנֵי שֶׁלֹּא שְׁאָלָהּ וְאַחַר כָּךְ יִבְעֹל; אֲבָל יְבִמְתּוֹ אֵינוֹ רָגִיל בָּהּ כְּדֵי שֶׁיִּשְׁאַל לָהּ. וְכֵן מִי שֶׁהָיוּ לוֹ שְׁנֵי תִּינוֹקוֹת, אֶחָד לָמוּל בְּשַׁבָּת וְאֶחָד לָמוּל בְּעֶרֶב שַׁבָּת אוֹ אַחַר הַשַּׁבָּת, וְשָׁכַח וּמָל שְׁנֵיהֶם בְּשַׁבָּת – פָּטוּר מֵחַטָּאת, שֶׁהֲרֵי יֵשׁ לְזֶה רְשׁוּת לָמוּל אֶחָד מֵהֶן בְּשַׁבָּת וְשַׁבָּת דְּחוּיָה הִיא אֶצְלוֹ וּמִצְוָה עָשָׂה; אַף עַל פִּי שֶׁהֵן שְׁנֵי גּוּפִין, הוֹאִיל וּזְמַנּוֹ בָּהוּל, אֵינוֹ מְדַקְדֵּק. אֲבָל אִם לֹא הָיָה אֶחָד מֵהֶן רָאוּי לָמוּל בְּשַׁבָּת, וְשָׁכַח וּמָל בְּשַׁבָּת מִי שֶׁאֵינוֹ רָאוּי לְמוּלוֹ – חַיָּב חַטָּאת.
ח. הַבָּא עַל יְבִמְתּו. אח שמת אחיו ללא בנים מצווה מן התורה לייבם את אשת אחיו (הלכות ייבום וחליצה א,א). אַף עַל פִּי שֶׁהֵן שְׁנֵי גּוּפִין הוֹאִיל וּזְמַנּוֹ בָּהוּל אֵינוֹ מְדַקְדֵּק. אף שהשבת דחויה רק לגבי תינוק אחד ולא לגבי השני, הואיל והמוהל בהול לקיים את המצווה, אין אומרים שהיה צריך לעיין ולבדוק מי התינוק החייב. אֲבָל אִם לֹא הָיָה אֶחָד מֵהֶן רָאוּי לָמוּל בְּשַׁבָּת. כגון שמל את התינוק שזמנו בשבת בערב שבת, ולמחרת בשבת מל את שזמנו למול בערב שבת (פה"מ שבת יט,ד), ונמצא שבשבת לא הייתה כלל מצווה למול, ואינו נחשב שעשה ברשות.
ט. אֻמָּן שֶׁבָּא לָמוּל לִפְנוֹת הַיּוֹם בְּיוֹם הַשַּׁבָּת, וְאָמְרוּ לוֹ: 'לֹא נִשְׁאַר פְּנַאי בַּיּוֹם כְּדֵי שֶׁתָּמוּל, וְאִם תַּתְחִיל לָמוּל לֹא תַּשְׁלִים עַד יְצִיאַת הַשַּׁבָּת, וְנִמְצֵאתָ חוֹבֵל בְּשַׁבָּת וְלֹא עוֹשֶׂה מִצְוָה', וְאָמַר: 'רָגִיל אֲנִי וְזָרִיז וּבִמְהֵרָה אָמוּל', אִם לֹא הִשְׁלִים אֶלָּא עִם יְצִיאַת הַשַּׁבָּת – הֲרֵי זֶה חַיָּב חַטָּאת, שֶׁהֲרֵי הִתְרוּ בּוֹ.
ט. אֻמָּן. מוהל. לִפְנוֹת הַיּוֹם. סמוך לסוף היום. וְנִמְצֵאתָ חוֹבֵל בְּשַׁבָּת וְלֹא עוֹשֶׂה מִצְוָה. שאם לא סיים את המילה בשבת נמצא שעשה בתינוק פצע שאין בו עשיית מצווה, והחובל באדם בשבת חייב כרת (הלכות שבת ח,ז-ח). הֲרֵי זֶה חַיָּב חַטָּאת שֶׁהֲרֵי הִתְרוּ בּוֹ. ומשום כך, אינו נחשב שעשה ברשות. אבל אם לא התרו בו, פטור מחטאת מפני שעשה ברשות.
י. הַמּוֹצִיא אֶת הַלּוּלָב בְּיוֹם טוֹב הָרִאשׁוֹן שֶׁל חַג שֶׁחָל לִהְיוֹת בְּשַׁבָּת כְּדֵי לָצֵאת בּוֹ, וְהֶעֱבִירוֹ אַרְבַּע אַמּוֹת בִּרְשׁוּת הָרַבִּים בְּשׁוֹגֵג – פָּטוּר מֵחַטָּאת, שֶׁהֲרֵי בִּרְשׁוּת הוֹצִיא. וְכֵן הַשּׁוֹחֵט אֶת הַפֶּסַח בְּיוֹם אַרְבָּעָה עָשָׂר שֶׁחָל לִהְיוֹת בְּשַׁבָּת, וְנוֹדַע לוֹ אַחַר כֵּן שֶׁמָּשְׁכוּ הַבְּעָלִים אֶת יְדֵיהֶן אוֹ מֵתוּ אוֹ נִטְמְאוּ קֹדֶם שְׁחִיטָה, אוֹ שֶׁנִּמְצָא טְרֵפָה בַּסֵּתֶר, כְּגוֹן נְקוּב מֵעַיִם אוֹ רֵאָה – הֲרֵי זֶה פָּטוּר, מִפְּנֵי שֶׁשָּׁחַט בִּרְשׁוּת. אֲבָל אִם נִמְצָא בַּעַל מוּם, אוֹ שֶׁהָיְתָה טְרֵפָה גְּלוּיָה – הֲרֵי זֶה חַיָּב חַטָּאת, מִפְּנֵי שֶׁהָיָה לוֹ לִבְדֹּק וְאַחַר כָּךְ יִשְׁחֹט. וְכֵן כָּל כַּיּוֹצֵא בָּזֶה.
י. הַמּוֹצִיא אֶת הַלּוּלָב בְּיוֹם טוֹב הָרִאשׁוֹן שֶׁל חַג שֶׁחָל לִהְיוֹת בְּשַׁבָּת. בזמן שבית המקדש היה קיים היו נוטלים לולב במקדש ביום הראשון של חג הסוכות שחל בשבת וכן בשאר המקומות שידעו בוודאות מתי חל חג הסוכות (הלכות לולב ז,טז). כְּדֵי לָצֵאת בּוֹ. ידי חובת המצווה. אבל אם כבר יצא בו קודם לכן חייב חטאת, שכן אינו עסוק במצווה ואין אומרים שהוציאו ברשות (פה"מ סוכה ג,יד ומפרשים ע"פ בבלי שם מא,ב). וְהֶעֱבִירוֹ אַרְבַּע אַמּוֹת בִּרְשׁוּת הָרַבִּים. שהיא מאבות המלאכות האסורות בשבת וחייבים עליה כרת (הלכות שבת יב,ח). הַשּׁוֹחֵט אֶת הַפֶּסַח בְּיוֹם אַרְבָּעָה עָשָׂר שֶׁחָל לִהְיוֹת בְּשַׁבָּת. ששחיטת הפסח דוחה את השבת (הלכות קרבן פסח א,יח). שֶׁמָּשְׁכוּ הַבְּעָלִים אֶת יְדֵיהֶן. מקרבן זה ונמנו על קרבן אחר. אוֹ מֵתוּ אוֹ נִטְמְאוּ קֹדֶם שְׁחִיטָה. ובכל מקרים אלו נמצא ששחט את הפסח בשבת שלא לצורך מצווה שהרי אין לו בעלים. טְרֵפָה בַּסֵּתֶר. במקום שאין הטרפה נודעת אלא לאחר השחיטה. מִפְּנֵי שֶׁשָּׁחַט בִּרְשׁוּת. שבשעת השחיטה לא היה באפשרותו לברר דברים אלו וממילא לא הייתה מוטלת עליו חובת הבדיקה, והרי הוא עושה ברשות. אוֹ שֶׁהָיְתָה טְרֵפָה גְּלוּיָה. במקום גלוי, כגון נקובת הגולגולת וחתוכת הרגליים וכיוצא בהם.
יא. שָׁחַט אֶת הַפֶּסַח בְּשַׁבָּת שֶׁלֹּא לִשְׁמוֹ בְּטָעוּת – פָּטוּר, מִפְּנֵי שֶׁהַזֶּבַח כָּשֵׁר, שֶׁעֲקִירַת שְׁמוֹ בְּטָעוּת אֵינָהּ עֲקִירָה, כְּמוֹ שֶׁבֵּאַרְנוּ בְּהִלְכוֹת פְּסוּלֵי הַמֻּקְדָּשִׁין.
יא. שָׁחַט אֶת הַפֶּסַח בְּשַׁבָּת שֶׁלֹּא לִשְׁמוֹ בְּטָעוּת. כגון שחשב שהוא קרבן שלמים ושחטו לשם שלמים. מִפְּנֵי שֶׁהַזֶּבַח כָּשֵׁר. ועלה לו הקרבן לשם חובת הפסח, ונמצא שאין כאן עברה כלל, שכן שחיטת הפסח מותרת בשבת. כְּמוֹ שֶׁבֵּאַרְנוּ בְּהִלְכוֹת פְּסוּלֵי הַמֻּקְדָּשִׁין. טו,א.
יב. שָׁחַט זְבָחִים אֲחֵרִים לְשֵׁם פֶּסַח בְּטָעוּת: אִם רְאוּיִין הֵן לְקָרְבַּן פֶּסַח – פָּטוּר מִקָּרְבַּן חַטָּאת, מִפְּנֵי שֶׁשָּׁחַט בִּרְשׁוּת; וְאִם אֵינָם רְאוּיִין, כְּגוֹן שֶׁהָיְתָה נְקֵבָה אוֹ בֶּן שְׁתַּיִם – חַיָּב חַטָּאת, שֶׁהֲרֵי אֵינוֹ רָאוּי לְמִצְוַת הַפֶּסַח. וְכֵן אִם שָׁגַג וּשְׁחָטוֹ בְּשַׁבָּת שֶׁלֹּא לְאוֹכְלָיו אוֹ שֶׁלֹּא לִמְנוּיָיו אוֹ לַעֲרֵלִים אוֹ לִטְמֵאִים – חַיָּב חַטָּאת. שְׁחָטוֹ לְאוֹכְלָיו וְשֶׁלֹּא לְאוֹכְלָיו, לִמְנוּיָיו וְשֶׁלֹּא לִמְנוּיָיו, לְמוּלִים וְלַעֲרֵלִים, לִטְמֵאִים וְלִטְהוֹרִין – פָּטוּר, שֶׁהֲרֵי הַפֶּסַח כָּשֵׁר. וְכֵן כָּל כַּיּוֹצֵא בָּזֶה.
יב. בְּטָעוּת. כגון ששחט שלמים וסבר שהוא שוחט קרבן פסח, והדין הוא שאינם עולים לשם פסח. אִם רְאוּיִין הֵן לְקָרְבַּן פֶּסַח. כגון שהיה זה שה בן שנה המיועד לקרבן שלמים, וראוי הוא גם לקרבן פסח. פָּטוּר מִקָּרְבַּן חַטָּאת מִפְּנֵי שֶׁשָּׁחַט בִּרְשׁוּת. משום שהם ראויים לקרבן פסח וזמנו בהול להקריב קרבן, יש צידוק לטעותו, ומכיוון שזבחים אלו ראויים לשם מה שהם (ראה הלכות פסולי המוקדשין טו,יב) הרי בפועל קיים מצווה מסוימת, ונחשב עושה ברשות (ריק"ו). חַיָּב חַטָּאת שֶׁהֲרֵי אֵינוֹ רָאוּי לְמִצְוַת הַפֶּסַח. מכיוון שהדבר פשוט שסוג בהמה זה אינו ראוי לקרבן פסח, היה לו לדעת זאת, ואינו נחשב שעשה ברשות (ריק"ו). שֶׁלֹּא לְאוֹכְלָיו אוֹ שֶׁלֹּא לִמְנוּיָיו אוֹ לַעֲרֵלִים אוֹ לִטְמֵאִים. בכל המקרים הללו הפסח פסול (הלכות קרבן פסח ב,ה), ונמצא שלא עשה מצווה כלל בשחיטתו ולא נחשב עושה ברשות. פָּטוּר שֶׁהֲרֵי הַפֶּסַח כָּשֵׁר. כמבואר שם, ונמצא שקיים מצווה בשחיטת הפסח.
יג. הַשּׁוֹחֵט בְּשַׁבָּת קָרְבְּנוֹת צִבּוּר שֶׁלֹּא לִשְׁמָן – הֲרֵי זֶה חַיָּב חַטָּאת, וְיַקְטִיר אֵמוּרִין לָעֶרֶב. וְכֵן אִם שָׁחַט יָתֵר עַל חוֹבַת הַיּוֹם – חַיָּב חַטָּאת עַל הַתּוֹסֶפֶת.
יג. הַשּׁוֹחֵט בְּשַׁבָּת קָרְבְּנוֹת צִבּוּר שֶׁלֹּא לִשְׁמָן. כגון שהקריב קרבן תמיד או מוסף של שבת לשם קרבן אחר. הֲרֵי זֶה חַיָּב חַטָּאת. שהדבר פשוט וידוע שאין מקריבים בשבת אלא קרבנות ציבור, ולכן אינו נחשב שעשה ברשות (בדומה לשוחט לשם פסח זבחים שאינם ראויים כדלעיל הי"ב). וְיַקְטִיר אֵמוּרִין לָעֶרֶב. יקריב את חלקי הקרבן העולים למזבח לאחר צאת השבת. שָׁחַט יָתֵר עַל חוֹבַת הַיּוֹם. שחט יותר ממניין קרבנות הציבור של אותו היום. חַיָּב חַטָּאת עַל הַתּוֹסֶפֶת. מכיוון שמניינם של קרבנות הציבור ידוע, אינו נחשב שעשה ברשות (ראה פה"מ פסחים ו,ה).
יד. שָׁחַט קָרְבְּנוֹת יָחִיד שֶׁאֵין דּוֹחִין אֶת הַשַּׁבָּת בְּשַׁבָּת בִּשְׁגָגָה – חַיָּב חַטָּאת, וְהַבָּשָׂר מֻתָּר בַּהֲנָיָה, וְאֵין זוֹרְקִין אֶת הַדָּם. וְאִם עָבַר וְזָרַק דָּמָן לִשְׁמָן, בֵּין בְּשׁוֹגֵג בֵּין בְּמֵזִיד – עָלוּ לַבְּעָלִים לְשֵׁם חוֹבָה, וְיַקְטִיר אֵמוּרִין לָעֶרֶב, וְהַבָּשָׂר יֵאָכֵל, וְיָבִיא הַשּׁוֹחֵט חַטָּאת עַל שִׁגְגָתוֹ.
יד. שָׁחַט קָרְבְּנוֹת יָחִיד שֶׁאֵין דּוֹחִין אֶת הַשַּׁבָּת… חַיָּב חַטָּאת. משום שאין שחיטת קרבנות יחיד שאין קבוע להם זמן דוחה את השבת (הלכות ביאת מקדש ד,ט). וְהַבָּשָׂר מֻתָּר בַּהֲנָיָה. אף שעשה איסור בכך ששחט בשבת, אין הבשר נאסר בשל כך, ולכן אם עבר וזרק את הדם יהיה מותר לאכלו (ערוה"ש רח,כג; וראה מער"ק). וְאֵין זוֹרְקִין אֶת הַדָּם. יש איסור שבות (מדרבנן) בזריקת הדם, ושבות זו לא הותרה בשבת בקרבנות שאסור להקריבם (בבלי ביצה כ,ב). וְיַקְטִיר אֵמוּרִין לָעֶרֶב. כשעבר וזרק את הדם בשבת, הוכשר הקרבן. אמנם אין להקטיר את אימוריו בשבת ויש להמתין למוצאי שבת ואז להקטירם (לדין דומה ראה הלכות פסולי המוקדשין טו,יט).
טו. הָיוּ לְפָנָיו שְׁתֵּי בְּהֵמוֹת שֶׁל צִבּוּר, אַחַת כְּחוּשָׁה וְאַחַת שְׁמֵנָה, וְהָיְתָה חוֹבַת הַיּוֹם בְּאַחַת, בֵּין חַטָּאת בֵּין עוֹלָה, וְשָׁגַג וְשָׁחַט הַשְּׁתַּיִם: אִם שָׁחַט כְּחוּשָׁה בַּתְּחִלָּה וְאַחַר כָּךְ שָׁחַט הַשְּׁמֵנָה – פָּטוּר מִקָּרְבַּן חַטָּאת, וְלֹא עוֹד, אֶלָּא שֶׁאוֹמְרִין לוֹ: 'הָבֵא הַשְּׁמֵנָה וּשְׁחֹט לְכַתְּחִלָּה'; אֲבָל אִם שָׁחַט הַשְּׁמֵנָה תְּחִלָּה וְאַחַר כָּךְ כְּחוּשָׁה – חַיָּב חַטָּאת עַל הַתּוֹסֶפֶת. נִמְצֵאת הָרִאשׁוֹנָה הַשְּׁמֵנָה טְרֵפָה בִּבְנֵי מֵעַיִם, אַף עַל פִּי שֶׁלֹּא יָדַע שֶׁהִיא טְרֵפָה בְּעֵת שֶׁשָּׁחַט הַכְּחוּשָׁה, וְלֹא לָזֶה נִתְכַּוֵּן, הוֹאִיל וְנִשְׁחֲטָה הָאַחֲרוֹנָה כְּמִצְוָתָהּ – הֲרֵי זֶה פָּטוּר מֵחַטָּאת. וְכֵן הַפּוֹרֵס מְצוּדָה לְהַעֲלוֹת דָּגִים מִן הַיָּם בִּשְׁגָגָה, וְעָלָה תִּינוֹק עִם הַדָּגִים, בֵּין שֶׁשָּׁמַע שֶׁטָּבַע תִּינוֹק בֵּין שֶׁלֹּא שָׁמַע, הוֹאִיל וְהֶעֱלָה תִּינוֹק – הֲרֵי זֶה פָּטוּר מֵחַטָּאת, אַף עַל פִּי שֶׁלֹּא הָיְתָה כַּוָּנָתוֹ אֶלָּא לָצוּד, מִפְּנֵי שֶׁהָיָה שׁוֹגֵג. וְכֵן כָּל כַּיּוֹצֵא בָּזֶה.
טו. כְּחוּשָׁה. רזה. בֵּין חַטָּאת. כגון שחל ראש חודש בשבת וצריך להקריב שעיר חטאת של ראשי חדשים. בֵּין עוֹלָה. עולת תמיד או עולה של המוספים. וְלֹא עוֹד אֶלָּא שֶׁאוֹמְרִין לוֹ הָבֵא הַשְּׁמֵנָה וּשְׁחֹט לְכַתְּחִלָּה. משום שיש להדר בקרבנות ולהקריב מן המובחר ביותר (ראה הלכות איסורי מזבח ז,א). ואף שבשחיטת השמנה הוא גורם שהכחושה הולכת לשרפה ומייתר למפרע את שחיטתה בשבת, משום מצווה מן המובחר אין לחשוש לכך (ראה קרן אורה מנחות סד,א). אֲבָל אִם שָׁחַט הַשְּׁמֵנָה תְּחִלָּה וְאַחַר כָּךְ כְּחוּשָׁה חַיָּב חַטָּאת עַל הַתּוֹסֶפֶת. כדלעיל הי"ג. הוֹאִיל וְהֶעֱלָה תִּינוֹק הֲרֵי זֶה פָּטוּר מֵחַטָּאת. מכיוון שעשה מעשה מותר, אף אם נעשה עמו מעשה אסור, פטור מחטאת (ראה גם הלכות שבת ב,טז). אַף עַל פִּי שֶׁלֹּא הָיְתָה כַּוָּנָתוֹ אֶלָּא לָצוּד מִפְּנֵי שֶׁהָיָה שׁוֹגֵג. דווקא כשכוונתו לצוד הייתה בשוגג, מכיוון שבפועל עשה מצווה, פטור מחטאת, אבל אם התכוון לצוד במזיד, אף אם העלה תינוק חייב כרת (מגדל עוז וצפנת פענח שבת שם).
טז. מִי שֶׁהָיָה לְפָנָיו בְּלֵילֵי הַפֶּסַח צָלִי שֶׁל פֶּסַח וְנוֹתָר מִן הַקֳּדָשִׁים, וְנִתְכַּוֵּן לֶאֱכֹל צָלִי, שֶׁהִיא מִצְוָה, וְשָׁגַג וְאָכַל הַנּוֹתָר – הֲרֵי זֶה חַיָּב חַטָּאת, שֶׁהֲרֵי לֹא עָשָׂה מִצְוָה בַּאֲכִילָה זוֹ. וְכֵן כָּל כַּיּוֹצֵא בָּזֶה.
טז. שֶׁהֲרֵי לֹא עָשָׂה מִצְוָה בַּאֲכִילָה זוֹ. ונמצא שאכילתו אינה נחשבת שעשה ברשות.

תקציר הפרק 

פרק ב' הלכות שגגות תנאים להבאת חטאת ולכפרתה אין אדם חייב חטאת על שגגתו אלא עד שיהיה שוגג מתחילה ועד סוף בעברה שהוא עשה. אבל, אם שגג בתחילת העברה והזיד בסופה או הזיד בתחילה ושגג בסוף -פטור מקרבן חטאת. לדוגמא: אדם הוציא חפץ מרשות לרשות בשבת (ברשות הרבים דאורייתא), עקר בזדון והניח בשגגה, או שעקר בשגגה והניח בזדון -פטור, חייב אלא עד שיעקור בשגגה, ויניח בשגגה. וכן כל כיוצא בזה. עבר עבירה, וידע שהיא בלא תעשה, אבל אינו יודע שחייבים עליה כרת -הרי זו שגגה, ומביא חטאת. אבל אם ידע שהיא בכרת, ושגג בקרבן, ולא ידע אם חייבים עליה קרבן, אם לאו -הרי זה מזיד: ששגגת קרבן, אינה שגגה בעבירות אלו שחייבים עליהן כרת. וכן עוד מקרים שעולים בפרק שהמסקנה שלהם בדר"כ שהחוטא נחשב שוגג עד שידע ויבין את חטאו.

מושג מן הפרק 

Play Video

שיעור שמע עם הרב חיים סבתו 

שיעור וידאו עם הרב חיים סבתו 

Play Video