פרק י', הלכות טומאת אוכלין, ספר טהרה
כ״ב באייר ה׳תשפ״ב
פרק י"ד, הלכות טומאת אוכלין, ספר טהרה
כ״א באייר ה׳תשפ״ב
פרק י"ג, הלכות טומאת אוכלין, ספר טהרה
כ׳ באייר ה׳תשפ״ב
פרק י"ב, הלכות טומאת אוכלין, ספר טהרה
י״ט באייר ה׳תשפ״ב
פרק י"א, הלכות טומאת אוכלין, ספר טהרה
י״ח באייר ה׳תשפ״ב
פרק י', הלכות טומאת אוכלין, ספר טהרה
י״ז באייר ה׳תשפ״ב
פרק ט', הלכות טומאת אוכלין, ספר טהרה
ט״ז באייר ה׳תשפ״ב
פרק ח', הלכות טומאת אוכלין, ספר טהרה
ט״ו באייר ה׳תשפ״ב
פרק ז', הלכות טומאת אוכלין, ספר טהרה
י״ד באייר ה׳תשפ״ב
פרק ו', הלכות טומאת אוכלין, ספר טהרה
י״ג באייר ה׳תשפ״ב
פרק ה', הלכות טומאת אוכלין, ספר טהרה
י״ב באייר ה׳תשפ״ב
פרק ד', הלכות טומאת אוכלין, ספר טהרה
י״א באייר ה׳תשפ״ב
פרק ג', הלכות טומאת אוכלין, ספר טהרה
י׳ באייר ה׳תשפ״ב
פרק ב', הלכות טומאת אוכלין, ספר טהרה
ט׳ באייר ה׳תשפ״ב
פרק א', הלכות טומאת אוכלין, ספר טהרה
ח׳ באייר ה׳תשפ״ב
פרק כ', הלכות שאר אבות הטומאות, ספר טהרה
ז׳ באייר ה׳תשפ״ב
פרק י"ט, הלכות שאר אבות הטומאות, ספר טהרה
ו׳ באייר ה׳תשפ״ב
פרק י"ח, הלכות שאר אבות הטומאות, ספר טהרה
ה׳ באייר ה׳תשפ״ב
פרק י"ז, הלכות שאר אבות הטומאות, ספר טהרה
ד׳ באייר ה׳תשפ״ב
פרק ט"ז, הלכות שאר אבות הטומאות, ספר טהרה
ג׳ באייר ה׳תשפ״ב
פרק ט"ו, הלכות שאר אבות הטומאות, ספר טהרה
ב׳ באייר ה׳תשפ״ב
פרק י"ד, הלכות שאר אבות הטומאות, ספר טהרה
א׳ באייר ה׳תשפ״ב
פרק י"ג, הלכות שאר אבות הטומאות, ספר טהרה
ל׳ בניסן ה׳תשפ״ב
פרק י"ב, הלכות שאר אבות הטומאות, ספר טהרה
כ״ט בניסן ה׳תשפ״ב
פרק י"א, הלכות שאר אבות הטומאות, ספר טהרה
כ״ח בניסן ה׳תשפ״ב
פרק י', הלכות שאר אבות הטומאות, ספר טהרה
כ״ז בניסן ה׳תשפ״ב
פרק ט', הלכות שאר אבות הטומאות, ספר טהרה
כ״ו בניסן ה׳תשפ״ב
פרק ח', הלכות שאר אבות הטומאות, ספר טהרה
כ״ה בניסן ה׳תשפ״ב
פרק ז', הלכות שאר אבות הטומאות, ספר טהרה
כ״ד בניסן ה׳תשפ״ב
פרק ו', הלכות שאר אבות הטומאות, ספר טהרה
כ״ג בניסן ה׳תשפ״ב
פרק ה', הלכות שאר אבות הטומאות, ספר טהרה

הפרק המלא 

ביאורו של הרב עדין שטיינזלץ

א. כְּבָר בֵּאַרְנוּ שֶׁהַשִּׁבְעָה מַשְׁקִין בִּלְבַד הֵן שֶׁמִּתְטַמְּאִין אוֹ מַכְשִׁירִין, וְהַשְּׁאָר קְרוּיִין מֵי פֵּרוֹת וְאֵינָן מִתְטַמְּאִין וְלֹא מַכְשִׁירִין. וְשִׁבְעָה מַשְׁקִין שֶׁמָּנִינוּ – תּוֹלְדוֹתֵיהֶן כַּיּוֹצֵא בָּהֶן.
א. כְּבָר בֵּאַרְנוּ. לעיל א,א-ד. תּוֹלְדוֹתֵיהֶן כַּיּוֹצֵא בָּהֶן. כמפורט לקמן.
ב. תּוֹלְדוֹת הַמַּיִם – הֵן הַיּוֹצֵא מִן הָעַיִן וּמִן הָאֹזֶן וּמִן הַחֹטֶם וּמִן הַפֶּה, וּמֵי רַגְלֵי בְּנֵי אָדָם, בֵּין גְּדוֹלִים בֵּין קְטַנִּים; כָּל אֵלּוּ הַיּוֹצְאִין מִן הָאָדָם – מַשְׁקִין הֵן, בֵּין שֶׁיָּצְאוּ לְדַעְתּוֹ שֶׁל אָדָם בֵּין שֶׁיָּצְאוּ שֶׁלֹּא לְדַעְתּוֹ. אֲבָל מֵי רַגְלֵי בְּהֵמָה וְהַמֶּלַח שֶׁנִּמְחָת – הֲרֵי הֵן כְּמֵי פֵּרוֹת, לֹא מִתְטַמְּאִין וְלֹא מַכְשִׁירִין.
ב. וּמֵי רַגְלֵי בְּנֵי אָדָם בֵּין גְּדוֹלִים בֵּין קְטַנִּים. בין מי רגליים של בני אדם גדולים ובין של קטנים. שֶׁנִּמְחָת. שנמס ונעשה כמים.
ג. הַדָּם הַמָּנוּי מִן הַמַּשְׁקִין – הוּא הַדָּם הַשּׁוֹתֵת בִּשְׁעַת שְׁחִיטָה מִן הַבְּהֵמָה וְהַחַיָּה וְהָעוֹפוֹת הַטְּהוֹרִים. אֲבָל דַּם הַקִּלּוּחַ – אֵינוֹ מַכְשִׁיר, שֶׁעֲדַיִן חַיִּים הֵן, וַהֲרֵי הוּא דּוֹמֶה לְדַם מַכָּה אוֹ לְדַם הֶקֵּז. הַשּׁוֹחֵט וְנִתַּז דָּם עַל הָאֳכָלִים, וְנִתְקַנֵּחַ הַדָּם בֵּין סִימָן לְסִימָן – הֲרֵי זֶה סָפֵק, לְפִיכָךְ תּוֹלִין עָלָיו, לֹא אוֹכְלִין וְלֹא שׂוֹרְפִין.
תּוֹלָדוֹת לַדָּם: דַּם הֶקֵּז שֶׁל אָדָם שֶׁהוֹצִיאוֹ לִשְׁתִיָּה; אֲבָל אִם הוֹצִיאוֹ לִרְפוּאָה – טָהוֹר וְאֵינוֹ מַכְשִׁיר. וְכֵן דַּם שְׁחִיטָה בַּבְּהֵמָה וּבַחַיָּה וּבָעוֹפוֹת הַטְּמֵאִים, וְהַדָּם הַיּוֹצֵא עִם הַלֵּחָה וְעִם הָרְאִי, וְדַם הַשְּׁחִין וַאֲבַעְבּוּעוֹת, וְתַמְצִית הַבָּשָׂר – כָּל אֵלּוּ אֵינָן מִתְטַמְּאִין וְלֹא מַכְשִׁירִין, אֶלָּא הֲרֵי הֵן כִּשְׁאָר מֵי פֵּרוֹת. וְדַם הַשֶּׁרֶץ – כִּבְשָׂרוֹ, מְטַמֵּא וְאֵינוֹ מַכְשִׁיר, וְאֵין לָנוּ כַּיּוֹצֵא בּוֹ.
ג. הַדָּם הַשּׁוֹתֵת בִּשְׁעַת שְׁחִיטָה. הדם הזורם בסוף השחיטה בשעה שהנשחט כבר מת (פה"מ מכשירין ו,ה). אֲבָל דַּם הַקִּלּוּחַ אֵינוֹ מַכְשִׁיר שֶׁעֲדַיִן חַיִּים הֵן. שדם הקילוח זורם בחוזקה בתחילת השחיטה קודם שתצא הנפש. וַהֲרֵי הוּא דּוֹמֶה לְדַם מַכָּה וכו'. ודמים אלו אינם נחשבים כמשקים מכיוון שהמקור שממנו למדו שדם נחשב משקה הוא הפסוק "ודם חללים ישתה" (דברים כג,כד), ומכאן שצריך שהדם יהיה דם שהנשחט נעשה הרוג בהוצאתו (מאירי חולין לו,א). לְדַם הֶקֵּז. דם שהוצא בתהליך רפואי. הַשּׁוֹחֵט וְנִתַּז דָּם עַל הָאֳכָלִים וְנִתְקַנֵּחַ הַדָּם בֵּין סִימָן לְסִימָן וכו'. הסימנים הם הקנה והוושט שהבהמה ניתרת בשחיטתם, וכאשר הדם הניתז על האוכלים נתקנח מהם בדיוק ברגע שבין שחיטת הסימן הראשון לשני יש ספק מה דינם, שאילו היה הדם נשאר על האוכלים בשעת גמר השחיטה היה מכשיר אותם כיוון שהוא דם של הרוגים, אבל במקרה שנתקנח קודם השחיטה יש ספק אם דינו כדם קילוח או כדם חללים (מאירי שם). לְפִיכָךְ תּוֹלִין עָלָיו לֹא אוֹכְלִין וְלֹא שׂוֹרְפִין. מניחים ללא הכרעה את התרומה והקדשים הנטמאים בעקבותיו.
דַּם הֶקֵּז שֶׁל אָדָם שֶׁהוֹצִיאוֹ לִשְׁתִיָּה. לצורך שתיית בעלי חיים או בני אדם, שמכיוון שהחשיבו נחשב משקה (ר"ש מכשירין ו,ח). וְהַדָּם הַיּוֹצֵא עִם הַלֵּחָה. הדם היוצא עם המוגלה שבעור או עם הליחה שבגרון (פה"מ שם ו,ז). הָרְאִי. הצואה. וְתַמְצִית הַבָּשָׂר. הדם המתמצה מן הבשר. וְדַם הַשֶּׁרֶץ כִּבְשָׂרוֹ מְטַמֵּא וְאֵינוֹ מַכְשִׁיר. דם השרץ נחשב כבשרו שהוא אב הטומאה המטמא בכעדשה (ראה גם הלכות שאר אבות הטומאות ד,ז), ואינו מכשיר כמשקה. וְאֵין לָנוּ כַּיּוֹצֵא בּוֹ. שאין עוד משקה שמטמא אך אינו מכשיר.
ד. מֵי הֶחָלָב – הֲרֵי הֵן כֶּחָלָב. וַחֲלֵב הָאָדָם שֶׁאֵינוֹ צָרִיךְ לוֹ – אֵינוֹ מַשְׁקֶה, לֹא מִתְטַמֵּא וְלֹא מַכְשִׁיר. לְפִיכָךְ, חֲלֵב הַזָּכָר אֵינוֹ מַשְׁקֶה. וְכֵן חֲלֵב בְּהֵמָה וְחַיָּה שֶׁיָּצָא שֶׁלֹּא לְרָצוֹן, כְּגוֹן שֶׁזָּב מֵהַדַּד מֵאֵילָיו אוֹ שֶׁחֲלָבוֹ כְּמִתְעַסֵּק. אֲבָל חֲלֵב הָאִשָּׁה, בֵּין שֶׁיָּצָא לְרָצוֹן בֵּין שֶׁיָּצָא שֶׁלֹּא לְרָצוֹן – סְתָמוֹ מַשְׁקֶה, וּמִתְטַמֵּא אוֹ מַכְשִׁיר, מִפְּנֵי שֶׁהוּא רָאוּי לְתִינוֹק.
ד. מֵי הֶחָלָב. הנוזלים הנשארים לאחר שהחלב נעשה גבינה (פה"מ מכשירין ו,ה). כְּמִתְעַסֵּק. בלא כוונה.
ה. הַמַּשְׁקִין שֶׁיּוֹצְאִין מִן הַטְּמֵאִין, שֶׁאוֹתָן הַמַּשְׁקִין אֲבוֹת טֻמְאוֹת – מְטַמְּאִין בְּלֹא הֶכְשֵׁר, שֶׁהַטֻּמְאָה וְהַהֶכְשֵׁר בָּאִין כְּאַחַת. וְאֵלּוּ הֵן: זוֹב שֶׁל זָב, וְשִׁכְבַת זַרְעוֹ, וּמֵימֵי רַגְלָיו, וּרְבִיעִית דָּם מִן הַמֵּת, וְדַם הַנִּדָּה.
וְכֵן דַּם מַגֵּפָתוֹ שֶׁל זָב וַחֲבֵרָיו, וְחָלָב שֶׁל אִשָּׁה, וְדִמְעַת עֵינָם, עִם שְׁאָר תּוֹלְדוֹת הַמַּיִם הַיּוֹצְאִין מֵהֶן – מְטַמְּאִין כְּמַשְׁקִין טְמֵאִין, שֶׁמְּטַמְּאִין בְּלֹא כַּוָּנָה, שֶׁמַּשְׁקִין טְמֵאִין מְטַמְּאִין לְרָצוֹן וְשֶׁלֹּא לְרָצוֹן. לְפִיכָךְ, נִדָּה אוֹ זָבָה שֶׁנָּטַף חָלָב מִדַּדֶּיהָ לַאֲוִיר הַתַּנּוּר – נִטְמָא הַתַּנּוּר וְכָל מַה שֶּׁבְּתוֹכוֹ.
ה. מְטַמְּאִין בְּלֹא הֶכְשֵׁר. שאם נפלו על האוכלים מטמאים אותם אף אם האוכלים לא הוכשרו עדיין (ראה גם לעיל ב,יג). זוֹב שֶׁל זָב וְשִׁכְבַת זַרְעוֹ וּמֵימֵי רַגְלָיו. וכן רוקו של זב שאף הוא אב הטומאה (ראה משנה מכשירין ו,ו, הלכות מטמאי משכב ומושב א,יד). וְדַם הַנִּדָּה. והוא הדין לדם הזבה והיולדת.
מַגֵּפָתוֹ. מכתו. עִם שְׁאָר תּוֹלְדוֹת הַמַּיִם הַיּוֹצְאִין מֵהֶן. המפורטים לעיל ה"ב. מְטַמְּאִין כְּמַשְׁקִין טְמֵאִין. שכל אלו אינם אב הטומאה אלא דינם כמשקים טמאים שהם ראשון לטומאה (הלכות מטמאי משכב ומושב א,טז). נִטְמָא הַתַּנּוּר וְכָל מַה שֶּׁבְּתוֹכוֹ. שהמשקים הטמאים הנופלים לאוויר כלי חרס מטמאים אותו והוא נעשה שני לטומאה, ומטמא אוכלים ומשקים של תרומה וקודש שנמצאים בתוכו.
ו. כְּבָר בֵּאַרְנוּ שֶׁהַמַּשְׁקִין הַיּוֹצְאִין מִטְּבוּל יוֹם אֵינָן טְמֵאִים, לְפִיכָךְ אִם נָפְלוּ אֲפִלּוּ עַל כִּכָּר שֶׁל תְּרוּמָה – אֵינוֹ מֻכְשָׁר עַד שֶׁיִּפְּלוּ לְרָצוֹן, כִּשְׁאָר הַמַּשְׁקִין הַטְּהוֹרִים שֶׁאֵין מַכְשִׁירִין אֶלָּא לְרָצוֹן.
ו. כְּבָר בֵּאַרְנוּ. הלכות שאר אבות הטומאות י,ו. כִּשְׁאָר הַמַּשְׁקִין הַטְּהוֹרִים שֶׁאֵין מַכְשִׁירִין אֶלָּא לְרָצוֹן. כדלעיל א,ב.
ז. הַזֵּעָה וְהַלֵּחָה הַסְּרוּחָה וְהָרְאִי, וּמַשְׁקִין הַיּוֹצְאִין מִבֶּן שְׁמוֹנָה חֳדָשִׁים, וְהַשּׁוֹתֶה מֵי טְבֶרְיָה וְכַיּוֹצֵא בָּהֶן אַף עַל פִּי שֶׁיּוֹצְאִין נְקִיִּים – כָּל אֵלּוּ אֵינָן חֲשׁוּבִין מַשְׁקֶה, וְלֹא מִתְטַמְּאִין וְלֹא מַכְשִׁירִין.
ז. וּמַשְׁקִין הַיּוֹצְאִין מִבֶּן שְׁמוֹנָה חֳדָשִׁים. תינוק שנולד אחר שמונה חודשי היריון אינו נחשב כאדם אלא כאבן ולכן המשקים היוצאים ממנו לא נחשבים משקים (פה"מ מכשירין ו,ז). וְהַשּׁוֹתֶה מֵי טְבֶרְיָה וְכַיּוֹצֵא בָּהֶן אַף עַל פִּי שֶׁיּוֹצְאִין נְקִיִּים. מי טבריה הם מים משלשלים והם יוצאים מן הגוף דרך פי הטבעת, ומשום כך אפילו כשהם יוצאים נקיים הם נחשבים כראי ואינם נחשבים משקה (שם).
ח. הַשּׁוֹתֶה שְׁאָר מַשְׁקִין וְיָצְאוּ – הֲרֵי הֵן מַשְׁקִין כְּשֶׁהָיוּ, שֶׁאֵין שְׁאָר הַמַּשְׁקִין טְהוֹרִים בַּגּוּף.
כֵּיצַד? שָׁתָה מַיִם טְמֵאִים וֶהֱקִיאָן – הֲרֵי אֵלּוּ טְמֵאִים, מִפְּנֵי שֶׁלֹּא טָהֲרוּ בִּיצִיאָתָן. שָׁתָה מַיִם טְמֵאִים וְטָבַל וְאַחַר כָּךְ הֱקִיאָן, אוֹ שֶׁנִּסְרְחוּ וְאַחַר כָּךְ הֱקִיאָן, אוֹ שֶׁיָּצְאוּ מִלְּמַטָּה אַף עַל פִּי שֶׁלֹּא טָבַל – הֲרֵי הֵן טְהוֹרִין. שָׁתָה שְׁאָר מַשְׁקִין טְמֵאִין, אוֹ שֶׁאָכַל אֳכָלִין טְמֵאִים, אַף עַל פִּי שֶׁטָּבַל וְאַחַר כָּךְ הֱקִיאָן – טְמֵאִים, לְפִי שֶׁאֵינָן טְהוֹרִים בַּגּוּף. נִסְרְחוּ אוֹ שֶׁיָּצְאוּ מִלְּמַטָּה – הֲרֵי הֵן טְהוֹרִין.
ח. הַשּׁוֹתֶה שְׁאָר מַשְׁקִין וְיָצְאוּ. השותה שאר משקים שאינם מים ויצאו מגופו מלמעלה (כגון שהקיא אותם). הֲרֵי הֵן מַשְׁקִין כְּשֶׁהָיוּ וכו'. שאם היו טמאים נשארו בטומאתם, שאין המשקים הטמאים נטהרים בעודם בתוך הגוף, אלא נשארים בטומאתם כדלקמן.
וְטָבַל. והמים הטמאים נטהרים על ידי המקווה (לעיל ב,כא), ואפילו כאשר הם בתוך הגוף (פה"מ מקוואות י,ח). אוֹ שֶׁנִּסְרְחוּ וְאַחַר כָּךְ הֱקִיאָן אוֹ שֶׁיָּצְאוּ מִלְּמַטָּה… הֲרֵי הֵן טְהוֹרִין. ואף על פי שהמשקה הטמא שנסרח ונפסד נשאר בטומאתו (לעיל שם), נראה שאין הדבר אמור לגבי משקה שנסרח בגוף או שיצא שלא כדרכו מפי הטבעת, שאין זה אלא כפרש בעלמא (ראה ח"ד מקוואות א,ח). אַף עַל פִּי שֶׁטָּבַל וְאַחַר כָּךְ הֱקִיאָן טְמֵאִים לְפִי שֶׁאֵינָן טְהוֹרִים בַּגּוּף. שאין בליעתם בגוף מטהרת אותם (ועל ידי המקווה אינם נטהרים בכל אופן, לעיל שם).
ט. כְּבָר בֵּאַרְנוּ שֶׁהַזֵּעָה אֵינָהּ מַשְׁקֶה. אֲפִלּוּ שָׁתָה מַשְׁקִין טְמֵאִין וְהֵזִיעַ – זֵעָתוֹ טְהוֹרָה. אֲבָל הַבָּא בְּמַיִם שְׁאוּבִין וְהֵזִיעַ – זֵעָתוֹ טְמֵאָה. וְאִם נִסְתַּפֵּג מִן הַמַּיִם הַשְּׁאוּבִין וְאַחַר כָּךְ הֵזִיעַ – זֵעָתוֹ טְהוֹרָה.
ט. כְּבָר בֵּאַרְנוּ. לעיל ה"ז. אֲפִלּוּ שָׁתָה מַשְׁקִין טְמֵאִין וְהֵזִיעַ זֵעָתוֹ טְהוֹרָה. שהמשקים שגופו מזיע אינם המשקים הטמאים ששתה (פה"מ מכשירין ב,א). אֲבָל הַבָּא בְּמַיִם שְׁאוּבִין וְהֵזִיעַ זֵעָתוֹ טְמֵאָה. שהבא ראשו ורובו במים שאובים נעשה טמא מגזרת חכמים (הלכות שאר אבות הטומאות ט,א), והזיעה שלו מתערבבת במים אלו ולפיכך טמאה (פה"מ שם).
י. זֵעַת בָּתִּים שִׁיחִין וּמְעָרוֹת וּבוֹרוֹת אֵינָהּ מַשְׁקֶה, וַאֲפִלּוּ הָיוּ טְמֵאִים – הֲרֵי זֵעָתָן טְהוֹרָה. אֲבָל זֵעַת הַמֶּרְחָץ כַּמַּיִם, וְאִם הָיְתָה הַמֶּרְחָץ טְמֵאָה – זֵעָתָהּ טְמֵאָה, וְאִם הָיְתָה טְהוֹרָה וְהִכְנִיס בָּהּ פֵּרוֹת – הֻכְשְׁרוּ. הִכְנִיס לָהּ כֵּלִים – הֲרֵי הַמַּיִם שֶׁעֲלֵיהֶן כִּתְלוּשִׁין בְּרָצוֹן, וּמַכְשִׁירִין.
י. זֵעַת בָּתִּים שִׁיחִין וּמְעָרוֹת וּבוֹרוֹת. שהם מקומות נמוכים באדמה ודרכם להזיע. וַאֲפִלּוּ הָיוּ טְמֵאִים. כגון בבית המנוגע. אֲבָל זֵעַת הַמֶּרְחָץ כַּמַּיִם. שהזיעה שבקירות המרחץ מקורה במי המרחץ. וְאִם הָיְתָה הַמֶּרְחָץ טְמֵאָה. אם מי המרחץ טמאים. וְהִכְנִיס בָּהּ פֵּרוֹת הֻכְשְׁרוּ. מאחר שידוע שכל דבר הנכנס למרחץ מזיע בהכרח, נמצא שהפירות שהכניס הזיעו לרצונו ולפיכך זיעתם מכשירה אותם (פה"מ מכשירין ב,א). הֲרֵי הַמַּיִם שֶׁעֲלֵיהֶן כִּתְלוּשִׁין בְּרָצוֹן וּמַכְשִׁירִין. ראה לקמן יב,ג.
יא. הַבְּרֵכָה שֶׁבַּבַּיִת, וְהַבַּיִת מֵזִיעַ מֵחֲמָתָהּ, אִם הָיְתָה הַבְּרֵכָה טְמֵאָה – זֵעַת כָּל הַבַּיִת שֶׁמֵּחֲמָתָהּ טְמֵאָה.
יב. שְׁתֵּי בְּרֵכוֹת בַּבַּיִת, אַחַת טְמֵאָה וְאַחַת טְהוֹרָה: הַמֵּזִיעַ קָרוֹב לַטְּמֵאָה – טָמֵא; קָרוֹב לַטְּהוֹרָה – טָהוֹר; מֶחֱצָה לְמֶחֱצָה – טָמֵא.
יג. הַמֹּחַל – כַּשֶּׁמֶן. מַשְׁקִין הַמְנַטְּפִין מִן סַלֵּי זֵיתִים וַעֲנָבִים – אֵינָן מַשְׁקֶה, וְלֹא מִתְטַמְּאִין וְלֹא מַכְשִׁירִין עַד שֶׁיְּכַנֵּס אוֹתָן בִּכְלִי.
יג. הַמֹּחַל כַּשֶּׁמֶן. הנוזל השחור המתמצה מן הזיתים נחשב כשמן ומכשיר כמוהו (וראה לקמן יא,ו-ז שכאשר יצא שלא לרצון ואינו רוצה בקיומו אינו מכשיר). מַשְׁקִין הַמְנַטְּפִין מִן סַלֵּי זֵיתִים וַעֲנָבִים אֵינָן מַשְׁקֶה. שלא נטפו ברצון ואינו רוצה בקיומם. עַד שֶׁיְּכַנֵּס אוֹתָן בִּכְלִי. שאז הוא מחשיב אותם למשקה.
יד. הַשּׁוֹקֵל עֲנָבִים בְּכַף מֹאזְנַיִם – הַיַּיִן שֶׁבַּכַּף אֵינוֹ מַשְׁקֶה, עַד שֶׁיְּעָרֶה אוֹתוֹ לְתוֹךְ הַכְּלִי; הֲרֵי זֶה דּוֹמֶה לְסַלֵּי זֵיתִים וַעֲנָבִים שֶׁמְּנַטְּפִין.
יד. הַיַּיִן שֶׁבַּכַּף. היין שנטף מן הענבים הנשקלים ונשאר בתוך כף המאזניים.
טו. הַדּוֹרֵס עֲנָבִים שֶׁל תְּרוּמָה בֶּחָבִית, אַף עַל פִּי שֶׁהַיַּיִן צָף עַל גַּבֵּי יָדָיו – הֲרֵי הַכֹּל טָהוֹר.
טו. הַדּוֹרֵס עֲנָבִים שֶׁל תְּרוּמָה בֶּחָבִית אַף עַל פִּי שֶׁהַיַּיִן צָף עַל גַּבֵּי יָדָיו. נתן את הענבים בחבית לשמרם לצורך אכילה, ודחס אותם בידו על מנת שיוכל להכניס יותר עד שיצא מהם המשקה שבתוכם.
טז. מַשְׁקֵה בֵּית הַמִּטְבָּחַיִם שֶׁבָּעֲזָרָה, וְהוּא דַּם הַקֳּדָשִׁים וְהַמַּיִם שֶׁמִּשְׁתַּמְּשִׁין בָּהֶן שָׁם – טְהוֹרִין לְעוֹלָם, וְאֵינָן מִתְטַמְּאִין וְלֹא מַכְשִׁירִין. וְדָבָר זֶה הֲלָכָה מִפִּי הַקַּבָּלָה. לְפִיכָךְ כָּל דְּמֵי הַזְּבָחִים אֵינוֹ מְקַבֵּל טֻמְאָה וְאֵינוֹ מַכְשִׁיר.
וְהוֹאִיל וְדַם הַקֳּדָשִׁים אֵינוֹ מַכְשִׁיר, קָדָשִׁים שֶׁנִּשְׁחֲטוּ בָּעֲזָרָה לֹא הֻכְשְׁרוּ בְּדַם שְׁחִיטָה, וְאֵין לִבְשַׂר הַקֳּדָשִׁים הֶכְשֵׁר אֶלָּא בְּמַשְׁקִין שֶׁיִּפְּלוּ עַל הַבָּשָׂר חוּץ מִמַּשְׁקֵה בֵּית הַמִּטְבָּחַיִם.
טז. בֵּית הַמִּטְבָּחַיִם שֶׁבָּעֲזָרָה. המקום שבו שוחטים את הקדשים בעזרה בבית המקדש. הֲלָכָה מִפִּי הַקַּבָּלָה. מסורת הלכתית. כָּל דְּמֵי הַזְּבָחִים אֵינוֹ מְקַבֵּל טֻמְאָה וְאֵינוֹ מַכְשִׁיר. ראה גם הלכות פסולי המוקדשין א,לו.
קָדָשִׁים שֶׁנִּשְׁחֲטוּ בָּעֲזָרָה לֹא הֻכְשְׁרוּ בְּדַם שְׁחִיטָה. בניגוד לחולין שהם מוכשרים בדם שחיטתם (לעיל ב,ז).
יז. פָּרַת קָדָשִׁים שֶׁהֶעֱבִירָהּ בַּנָּהָר, וּשְׁחָטָהּ, וַעֲדַיִן מַשְׁקֶה טוֹפֵחַ עָלֶיהָ – הֲרֵי זוֹ מֻכְשֶׁרֶת. לְפִיכָךְ, אִם נִמְצֵאת מַחַט טְמֵאָה בִּבְשָׂרָהּ – הֲרֵי הַבָּשָׂר טָמֵא. וְכֵן אִם הָיְתָה הַפָּרָה חֲסוּמָה מִחוּץ לִירוּשָׁלַיִם, אַף עַל פִּי שֶׁאֵין הַמַּחַט יְדוּעָה – הֲרֵי הַבָּשָׂר טָמֵא, מִפְּנֵי שֶׁנָּגַע בְּכֵלִים הַנִּמְצָאִין חוּץ לִירוּשָׁלַיִם.
נִמְצֵאת הַמַּחַט בַּפֶּרֶשׁ – הַבָּשָׂר טָהוֹר. וּבֵין כָּךְ וּבֵין כָּךְ הַיָּדַיִם טְהוֹרוֹת, שֶׁאֵין טֻמְאַת הַיָּדַיִם בַּמִּקְדָּשׁ, כְּמוֹ שֶׁבֵּאַרְנוּ.
בַּמֶּה דְּבָרִים אֲמוּרִים? לִהְיוֹת הַבָּשָׂר טָמֵא בְּדִין תּוֹרָה. אֲבָל לְהִתְטַמֵּא מִדִּבְרֵיהֶם – אֵין הַקֹּדֶשׁ צָרִיךְ הֶכְשֵׁר, אֶלָּא חִבַּת הַקֹּדֶשׁ מַכְשֶׁרֶת הַבָּשָׂר, וְאִם נָגְעָה בּוֹ טֻמְאָה בֵּין קַלָּה בֵּין חֲמוּרָה – נִפְסַל, וְאַף עַל פִּי שֶׁלֹּא הֻכְשַׁר בְּמַשְׁקֶה, כְּמוֹ שֶׁבֵּאַרְנוּ.
יז. אִם הָיְתָה הַפָּרָה חֲסוּמָה מִחוּץ לִירוּשָׁלַיִם. שהפה שלה היה חסום לפני שנכנסה לירושלים, כך שהמחט שנבלעה בה ודאי הגיעה מחוץ לירושלים. מִפְּנֵי שֶׁנָּגַע בְּכֵלִים הַנִּמְצָאִין חוּץ לִירוּשָׁלַיִם. וחכמים גזרו טומאה על כל הכלים הנמצאים בכל מקום חוץ מירושלים (הלכות שאר אבות הטומאות יג,ד-ה).
בַּפֶּרֶשׁ. שבתוך קיבת הבהמה. הַבָּשָׂר טָהוֹר. שהמחט אינה נוגעת בבשר ואינה מטמאת אותו, והפרש כשלעצמו אינו מכשיר או מטמא אפילו כשהוא נוזלי הואיל והוא משקה סרוח (פה"מ עדויות ב,ג). כְּמוֹ שֶׁבֵּאַרְנוּ. הלכות שאר אבות הטומאות ח,ו.
חִבַּת הַקֹּדֶשׁ מַכְשֶׁרֶת הַבָּשָׂר. קדושת הבשר ומעלתו גורמת לו להיות מוכשר. נִפְסַל. שהוא פסול ואסור באכילה (אך הדבר ספק אם הוא מטמא אחרים, הלכות שאר אבות הטומאות יב,יד, ראה השגת הראב"ד). כְּמוֹ שֶׁבֵּאַרְנוּ. שם יב,יג.

תקציר הפרק 

פרק י הלכות טומאת אוכלין​​

גדרי טומאת משקים
לאחר שלמדנו בפרק א שיש 7⃣ משקים המטמאים\מכשירים לקבל טומאה (מים💦, טל💧, שמן🍶, יין🍷, חלב,🍼 דם💉, דבש🍯) . היום לומדים על תולדותיהן
🔹מים – וכן נוזלים המופרשים מהאדם;
🔹דם – היוצא בעת שחיטת בעל חי טהור;
🔹חלב – רק חלב אשה, וכן חלב בעלי חיים שנחלב לרצון, וכן מי חלב;
🔹שמן ויין – וכן המוהל שלהם, ובלבד שיתכוון שישמשו כמשקה
כל אלו נחשבים משקים להיטמא לטמא

מושג מן הפרק 

Play Video

שיעור שמע עם הרב חיים סבתו 

שיעור וידאו עם הרב חיים סבתו 

Play Video

עוד על הלכות טומאת אוכלין ברמב"ם 

שאלות חזרה על הפרק 

1.דם שחיטת בהמה טמאה מיטמא ולא מכשיר?

2.שתה מים טמאין טבל והקיאם-המים טהורים?

3.אדי בריכה-דינם כמי הבריכה עצמה?

תשובות

1-לא 2-כן 3-כן

010 - IdeaCreated with Sketch.לב הלימוד - הרחבה על הפרק 

פרשת שבוע מהרמב"ם 

נייר עמדה - אקטואליה