הפרק היומי

מבנה וסדר

הי"ד החזקה מסודר בקשר הגיוני ושיטתי מן המסד לטפחות.

באופן כללי הסדר הוא מן היסודי למורכב, מן הפרטי לכללי, מן התדיר אל הנדיר מן הראשית לתכלית האחרונה או המכוונת המצווה וכדומה. כאשר הרמב"ם משנה מסדר זה, טעון הדבר הסבר.

כך הוא גם הסדר בתוך הפרק, בתוך חטיבות ההלכות ובספר כולו.

לכן כשמדלגים על פרק לעיתים יהיה קשה להבין את ההמשך. אם לא הספקתם, כדאי לקרוא את תקציר הפרק לפני שממשיכים הלאה.

באופן כללי כדאי להשתמש בתקציר משום שדרכו של הרמב"ם לכתוב הלכות בלשון מעט סתום כאשר הוא סומך על דברים שכבר כתב קודם לכן (אבל לא על מה שיכתוב בהמשך).

השלכה נוספת לסדר היא המשמעות הנגזרת ממנו. נסו לשים לב בלימוד מדוע הרמב"ם משייך הלכות מסוימות לחטיבה כזו או אחרת. לדוגמה:

בהגדרת נושאי החטיבה: ״הלכות גזלה ואבדה״ – מדוע הרמב"ם כורך גזלה עם אבדה?

בסדר ההלכות בתוך החטיבה: פריקה וטעינה מופיעות בחטיבת ההלכות של רוצח ושמירת הנפש.

או בסדר חטיבות ההלכות: מדוע הלכות קדושת האישות פותחות את ספר קדושה ולא הלכות כשרות המאכלים?

או בסדר הספרים עצמם: מדוע ספר נזיקין קודם לספר קניין?

לעיתים הרמב"ם מסביר בפירוש את משמעות הסדר ולעיתים הוא רומז על כך בפסוקים ועל כך בהמשך.

דקדוק הלשון

בשעת לימד ההלכה עצמה יש לדקדק היטב בלשון הזהב של הרמב"ם. וכפי שכתב על עצמו ששנה "דרך קצרה".

למשל כאשר לדעת הרמב"ם הנושא בגמרא לא הוכרע או שלא הובא להלכה, הרמב"ם יכתוב את הדברים באופן פחות חד ממה שנוהג בהלכה פסוקה וברורה.

או במקומות שנראה שהרמב"ם מאריך או חוזר על אותה נקודה יש לקרוא את דבריו שנית עד שיתברר מה החידוש הטמון בדבריו.

יש ללמוד ולדקדק גם בכותרת שנתן הרמב"ם לכל ספר וחטיבת הלכות.

באופן כללי הרמב"ם מעדיף את הלשון הקצרה והבהירה ביותר. לשם כך הוא יכול גם לשנות מלשון חז"ל והתורה. שינויים אלו חושפים לפנינו רבדים נוספים בהבנת משנתו.

דוגמא לדבר מצאנו בהלכות תפלין (סוף פ"ד): "וכל הרגיל בתפלין מאריך ימים שנאמר ה' עליהם יחיו". ובגמרא (מנחות מד, א): "כל המניח תפלין מאריך ימים".

הרמב"ם שינה וכתב "כל הרגיל" מטעם המובן מאליו, שהרי כל העולם מניחים תפלין, והרבה מתים ר"ל בקוצר שנים, אבל הרגיל פירושו שמניח תפלין ברוב שעות היום (הרב מאזוז).

אמנם אין לכך פנאי במסגרת הלימוד היומי אבל במקרה שאתם מעוניינים לברר היטב הלכה מסוימת, נסו תחילה להשוות את דברי הרמב"ם למקור מהתלמוד, השתמשו בציון המקור מופיע בנושאי הכלים.

פסוקים

כתב הרמב"ם על ספרו: ״אדם קורא בתורה שבכתב תחלה ואחר כך קורא בזה״.

מכאן שספר היד מבוסס על ידיעת התורה שבכתב. מכל מקום הרמב"ם מסייע לנו לקשור את קשר ההמשכיות הזה על ידי שזירת פסוקים בהלכות ובעיקר בכותרות.

הרמב״ם נוהג לפתוח כל אחד מהספרים שב״יד״ בפסוק מנ״ך דווקא, שגם הוא מפרש ומרחיב את התורה שבכתב.

למרות שההלכה אינה נלמדת ישירות מפסוקים, אופני קיום המצווה, תוכנה, טעמיה, סברות, גילוי מילתא על דברים לא ברורים וכל כיוצא בזה, לדעת הרמב"ם נין ללמוד ישירות מהפסוקים.

לעיתים הרמב"ם מביא כאסמכתא לדין פסוקים שלא הובאו בתלמוד לשם כך, משום שלדעתו בפסוק זה מבואר באופן יותר פשוט יסוד הדין.

לדוגמה: האוכל מן החמץ כל שהוא הרי זה אסור מהתורה – שנאמר: ולא יאכל חמץ (חמץ א).

בהבאת הפסוקים הרמב"ם מצטט רק את המילים בפסוק הנדרשות לביאור כוונתו. כך גם יכול לצטט פסוק שלא כלשונו כדי לפרש יותר את כוונתו.

כאשר הרמב"ם מביא כמה פסוקים, כוונתו שבפסוק אחד לא מבארת הכוונה דייה.

כללי פסיקה

הי"ד החזקה הוא ספר הלכות פסוקות, כפי שכתב הרמב"ם: ״ושלא אביא בו כי אם הלכה פסוקה״. לכן כלומדים דברים שנראים לא שייכים לעניין או שאין להם השלכה, יש להשתדל ולחפש את ההשלכה. ההשלכה לא חייבת להיות תמיד מעשית ועל כך לקמן.

ככלל הרמב"ם אינו מביא בפירוש דינים מחודשים שלא נמצאו בש״ס ובמסורת בית המדרש של הגאונים והרי"ף. במקומות שהוא רואה לנכון לחדש ביאור או פסק מדעתו הרמב"ם יקדים ויאמר: ״יראה לי״. ״ואני אומר״ או ביטויים דומים לאלו.

דרכו של הרמב"ם להכריע בין סוגיות ולדחות סוגיה או סברה אחת מפני השניה.

זאת בניגוד לשיטת התוספות המיישבים את הסוגיות ומחדשים הסבר או מדמים דבר לדבר על מנת לתרץ את הקושיות מסוגיה לסוגיה.

במקומות בהם אין גמרא מפורשת בבבלי, או שהתירוצים בסוגית הבבלי נראים לרמב"ם כדחוקים, הרמב"ם פוסק לפי הירושלמי והעיר על כך הראב"ד כמה פעמים.

הרמב"ם משתמש במנוחים ייחודיים לדיני דרבנן ודאורייתא.

למשל הלשון: "מפי השמועה" מציינת הן הלכות שמקורן מהתורה והן הלכות שמדברי חכמים,

לשון "תורה" לעיתים כוונה תקנת חכמים, "אסרו חכמים" מכוון לעיתים לאיסור תורה.

כך גם דרכו לציין דבר שהוא מהתורה אך לא מפורש בה ונלמד בדרשה בלשון: "דברי סופרים".

הכסף משנה (בראש הלכות גזילה ואבידה) סבור כי כאשר הרמב״ם נוקט בלשון ״אסור״ סתם - אין האיסור אלא מדרבנן. וגם לדעת החולקים עליו, במקרה שהרמב״ם משתמש בהלכה קודמת בביטוי ״עובר בלא תעשה״ ובהלכה סמוכה מסתפק ב״אסור״ ודאי שהכוונה לאיסור דרבנן.

כן דרכו של הרמב"ם לקרב גזירות חכמים אל השכל ואל המציאות כמה שאפשר. למשל בהלכות חמץ ומצה (פ"א ה"ט) כתב: "ואסרו חכמים לאכול חמץ מתחלת שעה ששית כדי שלא יגע באיסור תורה וכו', ושעה חמישית אין אוכלים בה חמץ, גזירה משום יום המעונן, שמא יטעה בין חמישית לששית".

וכבר נשאל הרמב"ם בזמנו על כך, שהרי בגמ' ובהלכות הרי"ף מבואר שגזרו שמא יטעה בין חמישית לשביעית, ועוד שאין לגזור שמא יטעה בין חמישית לששית דששית גופה מדרבנן, ואיך נגזור גזירה לגזירה? והשיב: מה שאמרו בהלכות (הרי"ף) בין חמישית לשביעית הוא האמת, והוא מאמר הגמרא וכו', וזכרתי אני הדרך המצוי יותר שמא יטעה בין שעה לשעה שאחריה, "כי כוונתי בכל זה החיבור לקרב הדברים אל המצוי יותר".

מקורות ההלכות

אין דרכו של הרמב״ם להביא מקורות ולהלכותיו. אך הוא חורג מדרכו כאשר ההלכה מהווה חידוש גדול ביותר, או: כאשר המקור מוסיף בהבהרת ההלכה וכדומה.

לדוגמה בפ"י מהלכות יסודי התורה הלכה ד': "ולא מצינו שחזר (הקב"ה) בדבר טובה אלא בחורבן ראשון כשהבטיח לצדיקים שלא ימותו עם הרשעים וחזר בדבריו, וזה מפורש במסכת שבת".

זה אחד המקומות הנדירים שהרמב"ם מזכיר בחיבורו מסכת מן התלמוד נראה טעם הדבר שציין הרמב"ם כאן למסכת שבת, כי בפשוטו של מקרא הנוגע לעניין זה אינו מפורש כלל שחזר בו הקב"ה (הרב מאזוז).

נושאי כלים ופרשנות

המהדורות המחולקות ללומדי הרמב"ם היומי משלבות ומבררות מכל נושאי הכלים את הפירוש הבהיר ביותר להבנה רציפה של הלימוד.

מכל מקום, אם מעוניינים להעמיק או שיש לברר קושיה, המפרש המרכזי של הרמב"ם הוא המגיד משנה ועליו בדרך כלל סומכים בהבנת הרמב"ם משום שעיקר עיסוקו היה לדקדק בלשונו ולפרש דבריו של הרמב"ם.

הי”ד החזקה ומורה נבוכים

משום שמגמת שני הספרים שונה – יש הבדלים משמעותיים ביניהם.

מכיוון שהמורה אינו ספר פסיקה, וודאי שהלכה לעלם כנאמר ב'יד החזקה'.

אף על פי כן, ה״מורה״ מהווה השלמה לי״ד משום שנכתב והתפרסם אחרי ספר הי״ד. המורה ישנם ענינים שנתבארו בהרחבה ובפירוט לעומת הי״ד שנכתב ״בלשון ברורה ודרך קצרה... בלא קושיא ולא פירוק״.

לכן, כאשר ישנו ענין הזקוק לביאור מעמיק ניתן לעיין במו׳׳נ שבו נתבארו הדברים בהרחבה ובפירוט. דוגמאות לשילוב העיון בין שני הספרים ניתן לראות בספרו של הרב יונתן בלס "מנפת צוף".

על הלכה ואגדה ראו עוד לקמן.

נוסחאות

בנוסח משנה תורה נפלו במהלך השנים שינויים ושיבושים רבים. חלקם נבעו מטעויות העתקה, עריכות של מעתיקים ש"תיקנו" את הנוסח לפי דעתם, הצנזורה הנוצרית ועוד.

נוסף לכך, הרמב"ם עצמו תיקן מספר פעמים את הנוסח בעותק הספר שהיה תחת ידו.

כאשר לשן הרמב"ם קשה או לא ברורה, בירור הנוסח יכול לעיתים לסייע בהבנת הכתוב.

בדורות האחרונים יצאו שתי מהדורות עיקריות, דרכן ניתן לברר את הנוסח על פי כתבי היד שונים.

מהדורת שבתי פרנקל –במהדורה זו נערך בירור נוסחאות מקיף למדי מכמה כתבי יד והיא כוללת "ילקוט שינויי נוסחאות" מפורט.

מהדורת הרב יוסף קאפח ומהדורת "מפעל משנה תורה" של הרב מקבילי – מבוסס בעיקר על כתבי היד התימניים.

מוסר ואגדה

הרמב"ם ראה ביסודי התורה או באמונה את המכוון והתכלית במעשה המצוות.

וכמו שכותב בסוף פירוש המשנה לברכות פרק ט: "דרכי תמיד בכל מקום שיש איזה רמז בעניני אמונה אבאר משהו, כי חשוב אצלי להסביר יסוד מהיסודות יותר מכל דבר אחר שאני מלמד".

לכן הרמב"ם מטעים את המצוות אף שמדובר במצווות שהן בגדר חוקה ולמעלה מטעם ודעת.

כמו כן, הרמב"ם מסיים בדרך כלל חטיבת הלכות במוסר הכללי העולה מתוך הלכות אלו.

במקום שהוא חורג מכלל זה ומצמיד את מוסר המצווה לגוף ההלכה - סימן שהדבר קשור לעצם המצוה ולדרך קיומה. כאשר הרמב"ם עושה זאת, דרכו להפשיט מהסגנון האגדי את לבושו ולנסחו בסגנון הלכתי מדויק. כך, למשל, את המאמר הידוע (במגלה ז, ב) "חייב אינש לבסומי בפוריא עד דלא ידע וכו', כותב הרמב"ם כך: "ושותה יין עד שישתכר וירדם בשכרותו" (פ"ב מהלכות מגילה הט"ו).

שיטת הרמב"ם שדבר שתלוי בדעת מן הדעות ואין בו פסק הלכה למעשה אין בו הכרעה.