איך אפשר להאמין שיש אלוקים אם אף אחד לא ראה אותו? אומר את האמת: כל ההוכחות שמביאים לי לא באמת משכנעות אותי. אז איך אפשר לחייב אותי להאמין?

השאלה שלך היא גם התשובה. דווקא בגלל שאין הוכחות מוחלטות אנו מצווים להאמין. אם יש הוכחות שכליות ומדעיות כבר אין צורך באמונה. זו ידיעה פשוטה והכרחית. במקום שנגמרת הידיעה, שם מתחילה האמונה.

תשאלו, אז למה להאמין אם אין הוכחות? כי מבט מעמיק על היקום, ועל קיומו הפלאי של עם ישראל לאורך כל הדורות, מוכיח יותר מאלף הוכחות שיש יוצר ומנהיג ומשגיח ומכוון לעולם. אין כאן הוכחות מדעיות, אבל יש כאן הבנה אנושית טבעית פשוטה, ששום דבר כאן לא היה במקרה. מישהו באמת מאמין שהוא נוצר מהקוף?! אף אחד לא לוקח את זה ברצינות, גם אם אין הוכחות שזה לא נכון.

אבל מעבר לזה, למעלה מההיגיון הפשוט - הנפש מרגישה. הנשמה שלנו,  החצובה מתחת כיסא הכבוד, איננה שוכחת מניין היא באה. לפני שירדה לעולם היא הייתה "חֵלֶק אֱלוֹהַּ מִמָּעַל" (איוב לא, ב), ועדיין היא מרגישה את מקורה האלוקי ומשתוקקת להיות קשורה עמו. לא ראינו את אלוקים, ואין לנו הוכחות שהוא קיים, אבל אנו מרגישים את זה עמוק עמוק בלב, וזו ההוכחה החזקה ביותר.

קשה לי להבין את הקביעה שלבורא יתברך אין התחלה, הרי כל דבר בעולם התחיל מתי שהוא.

נדייק את הדברים: לכל דבר שנברא יש התחלה, אבל לְמה שקדם לעולם אין התחלה. איך זה יכול להיות? כי גם המושג 'התחלה' הוא דבר נברא. כלומר, ה'זמן' הוא דבר שלא היה קיים תמיד. רק כשנברא העולם נוצר ה'זמן' ונוצרו 'התחלות' חדשות. 

נשמע מוזר? בואו נתפלסף קצת ונחשוב מה זה בכלל 'זמן'. אם נתבונן היטב נבין שהמשמעות של זמן היא רק ביחס לדברים שנבראו. רק אחרי שנוצרו דברים בעולם אפשר להחליט שדבר מסוים התחיל לפני דבר אחר ולכן הוא קודם לו בזמן. אבל לפני שהיה דברים בעולם לא היה ערך לזמן. לא היה כלום, אז לא שייך לדבר על מושגים של 'לפני' ו'אחרי' ו'זמן'.

לענייננו, הבורא יתברך הוא לא דבר נברא, והוא היה קיים כאשר שום דבר זולתו לא היה קיים, ולכן אין לו התחלה והוא מעל ה'זמן'...

מצווה להכיר במציאותו של ה‘, שהוא אשר ברא את כל הנמצא, מנהיג ומקיים אותה. קיום כל המציאות תלוי ב-ה‘, אך קיומו של ה‘ אינו תלוי בה, ולכן למעשה מציאותו ממשית יותר מכל מה שמוכר לנו.
בפשטות:
מלבד אמונה במציאותו של ה‘ אנחנו מצווים להאמין גם בכך שהוא אחד ויחיד, וכן שאחדותו שונה מכל אחדות אחרת שמוכרת לנו בעולם. שאר העניינים בעולם שאנחנו אומרים עליהם שהם ’אחד‘, עשויים תיאורטית להיות אחד מתוך רבים, והם תמיד מורכבים מחלקים
שונים, וגם מתכונות שונות וכו‘. ה‘, לעומת זאת איננו ”אחד מ...“, אין לו גוף, תכונה או אופי, שכן כל אלה הם הגבלות, ולכן פוגמים את האחדות. אחדותו של א־להים היא אינסופית. כל הביטויים במקורות שמייחסים לא־להים תכונות גשמיות הם
משל בלבד.
אין שום מציאות רוחנית שחוצצת בינינו ובין ה‘, לא מלאך ולא כל כוח בעולם, ולכן רק ה‘ הוא הכתובת לכל תפילה ופנייה שלנו

כולנו עסוקות בשטף החיים; מבחנים, לימודים, חברות, בית ומשפחה. אך מתי בפעם האחרונה שאלנו את עצמנו לשם מה אנו עושות את כל מעשינו? לשם מה אנחנו בכלל חיות? מה המשמעות של העולם ומה מקיים את כל מה שסביבנו? אדם הרוצה להקים עסק ישאל שאלות רבות- האם זה שווה לי? מהו הרווח מול ההפסד? האם השותף אמין? אלו שאלות מתבקשות כאשר מדובר בכסף.
אנחנו חיות בעולם כבר לא מעט שנים, לא הגיוני שנשאל את עצמנו מי מנהל את הכל? מה המשמעות לכך שיש בורא לעולם ומה הקשר שלי איתו? האם כשמדובר בנשמה שלנו, במהות החיים, לא נשאל את עצמנו את השאלה החשובה ביותר?

לא לחינם המצווה הראשונה שכתב הרמב"ם מדברת על אמונה בקב"ה. "כל מצוותיך אמונה" כותב דוד המלך בתהילים (קיט, פו).
אמונה היא הבסיס לכל המצוות אותם נלמד. אמונה היא הנחת היסוד לכל מציאות חיינו. גם בנוגע ליחס אל עצמך- ה' הביא אותך במיוחד לעולם הזה כי יש לך שליחות מסוימת שרק את מסוגלת לבצע. ה' מאמין בך!
אולי תאמיני גם את בכוחות וביכולות של עצמך? שנזכה להרגיש את השגחת השם בעולם, להאמין בבורא, בטוב האמיתי, וכמובן שנאמין בעצמנו, בכוחותינו ובשליחות המיוחדת רק לנו.

איך מצווים אותי להאמין שיש אלוקים, אם אף פעם לא ראיתי אותו? אף אחד לא ראה אותו. לפעמים אני מרגישה שהייתי רוצה לדעת יותר בוודאות, לא רק מתוך הרגל.
זו שאלה נהדרת ולענ״ד, השאלה בעצמה מהווה תשובה: כשאדם מחזיק בידו פרוסת לחם, האם הוא נדרש להאמין בה? או בכוס המים שבידו? ודאי שלא, הרי הוא רואה אותם מולו, מחזיק אותם בידו, אין צורך להאמין. לכן, דווקא בגלל שאין לנו הוכחות מוחלטות, ואף אחד מאיתנו לא ראה את ה׳ יתברך - דווקא בשל כך, אנו מצווים להאמין. אם היו לנו הוכחות - לא היה לנו צורך באמונה. במקום שבו נגמר השכל, שם מתחילה האמונה.

במה להאמין אם אין הוכחות? באהבה. באהבה לא קשה להאמין, אהבה היא אמיתית מחזקת ומרגיעה. כך הקב״ה ברא את העולם, מתוך אהבה. ״ּבְכָל יֹום וָיֹום הּוא הֵטִיב, הּוא מֵטִיב הּוא יֵיטִיב לָנּו.״ (ברכת המזון). ר׳ חיים משה לוצאטו, הרמח״ל, מחזק ואומר בספרו דרך ה׳ (פרק ב): ״הנה התכלית בבריאה - היה להטיב מטובו יתברך לזולתו״.
ר׳ עקיבא אומר שמצוות ״ואהבת לרעך כמוך״ היא המצווה החשובה ביותר בכל התורה כולה. בסופו של דבר, כמו שהלב שלנו מרגיש עמוק בפנים - האהבה היא הקשר החזק ביותר בינינו לבין אבינו שבשמים. כשאנחנו מאמינים שהקב״ה ברא את העולם באהבה, (ומבקש מאיתנו להתנהג באהבה זה לזה), אנחנו כבר לא מחפשים הוכחות לקיומו. אנחנו מגלים אותו בתוכינו על ידי הטוב, החסד, הארת הפנים - ומאיליו נפנה דעתינו לעשיית טוב, במקום לחיפוש הוכחות.

 // הרב שמואל אליהו

90% מבני האדם בעולם מאמינים באלוקים. זה מה שאומר הנביא מלאכי (א יא) "כִּי מִמִּזְרַח שֶׁמֶשׁ וְעַד מְבוֹאוֹ גָּדוֹל שְׁמִי בַּגּוֹיִם" וכו'. רק שהם עובדים את ה' בצורות שונות. ולפעמים בצורות פסולות. 

במצווה זו אנו לומדים להאמין בצורה הנכונה. לא כמו שחושבים מקצת האנשים שאלוקים הוא גדול מדי מכדי שיתייחס לאנשים קטנים. או שמאמינים באלוקים אבל לא מאמינים שהוא משגיח או שאכפת לו ממה שקורה כאן בעולם. 

כאן אנחנו לומדים כי אלוקים הוא לא רק עילה וסיבה למציאות שנבראה בעבר, אלוקים הוא סיבה לכל המציאות שמתרחשת כל הזמן. את זה לומדים מהפסוק שמביא הרמב"ם: "אנוכי ה' אלוקיך אשר הוצאתיך מארץ מצרים". לא רק בראתי עולם אלא אני ממשיך לנהל אותו. 

יש השגחה פרטית

אם מתבוננים במציאות רואים שאלוקים מתייחס לכל פרט בבריאה. בכל יום נולדים 480 אלף ילדים בעולם. כל אחד מהם הוא יצירה מופלאה בפני עצמה. הם אולי בעלי פרצופים שונים אבל כולם נבראו במתכונת אחת. כל תא בגוף כל אדם הוא יצירה מופלאה בכל מיליארדי האנשים שחיים בעולם. מישהו משגיח על הכול שיפעל לפי הכללים המדויקים. 

גם בעולם הצומח רואים את ההשגחה הפרטית. כל עשב הוא יצירה מופלאה. כל פרח הוא יצירה מדהימה. ויש מאות מיליארדים של צמחים. כל אטום הוא פלא מופלא ויש כאלה במספרים עצומים. אם יהיה אטום שלא פועל כמו שצריך הוא יכול לחולל אסון גדול. אבל הם פועלים כמו שצריך. האלקטרונים מסתובבים במהירות הנכונה, משום שאלוקים מתייחס לכל הפרטים הכי קטנים. 

עבודה תמידית

אם כך זה בכל תא בטבע, כך זה בוודאי בכל בן אדם. אני זכיתי לראות את ההשגחה הפרטית. אצל בני אדם, אצל אבי מורי הרב אליהו זצ"ל. ראיתי את אלוקים כשהוא שומע את תפילת הצדיקים. זה אולי חידוש בשבילנו שאלוקים הוא כל כך גדול שהוא יכול לשמוע את כל בני האדם, אבל זה כך. 

אלוקים הוא זה שמביא אותנו אל ארץ ישראל, הוא זה ששומר עלינו פה בדיוק כפי שהבטיח לאבות לפני 4000 שנה. הוא זה שאף אחד לא יכול לעצור אותו. פועל במציאות. ואת זה צריך להשיב אל הלב שלנו. "וְיָדַעְתָּ הַיּוֹם וַהֲשֵׁבֹתָ אֶל לְבָבֶךָ כִּי ה' הוּא הָאֱ-לֹהִים בַּשָּׁמַיִם מִמַּעַל וְעַל הָאָרֶץ מִתָּחַת אֵין עוֹד" לא רק לדעת בשכל אלא לחוש בלב. וזו עבודה תמידית. 

איך מצווים אותי להאמין שיש אלוקים, אם אף פעם לא ראיתי אותו? אף אחד לא ראה אותו. לפעמים אני מרגישה שהייתי רוצה לדעת יותר בוודאות, לא רק מתוך הרגל.
זו שאלה נהדרת ולענ״ד, השאלה בעצמה מהווה תשובה: כשאדם מחזיק בידו פרוסת לחם, האם הוא נדרש להאמין בה? או בכוס המים שבידו? ודאי שלא, הרי הוא רואה אותם מולו, מחזיק אותם בידו, אין צורך להאמין. לכן, דווקא בגלל שאין לנו הוכחות מוחלטות, ואף אחד מאיתנו לא ראה את ה׳ יתברך - דווקא בשל כך, אנו מצווים להאמין. אם היו לנו הוכחות - לא היה לנו צורך באמונה. במקום שבו נגמר השכל, שם מתחילה האמונה.

במה להאמין אם אין הוכחות? באהבה. באהבה לא קשה להאמין, אהבה היא אמיתית מחזקת ומרגיעה. כך הקב״ה ברא את העולם, מתוך אהבה. ״ּבְכָל יֹום וָיֹום הּוא הֵטִיב, הּוא מֵטִיב הּוא יֵיטִיב לָנּו.״ (ברכת המזון). ר׳ חיים משה לוצאטו, הרמח״ל, מחזק ואומר בספרו דרך ה׳ (פרק ב): ״הנה התכלית בבריאה - היה להטיב מטובו יתברך לזולתו״.
ר׳ עקיבא אומר שמצוות ״ואהבת לרעך כמוך״ היא המצווה החשובה ביותר בכל התורה כולה. בסופו של דבר, כמו שהלב שלנו מרגיש עמוק בפנים - האהבה היא הקשר החזק ביותר בינינו לבין אבינו שבשמים. כשאנחנו מאמינים שהקב״ה ברא את העולם באהבה, (ומבקש מאיתנו להתנהג באהבה זה לזה), אנחנו כבר לא מחפשים הוכחות לקיומו. אנחנו מגלים אותו בתוכינו על ידי הטוב, החסד, הארת הפנים - ומאיליו נפנה דעתינו לעשיית טוב, במקום לחיפוש הוכחות.