שנצטווינו בהאמנת האלוהות, והוא שנאמין ונדע שיש עילה וסיבה הפועל לכל הנמצאות.
שהוזהרנו לא להאמין לאלוהות זולתו יתעלה
שנצטווינו באמונת הייחוד, והוא שנאמין כי פועל המציאות וסיבתו הראשונה הוא אחד
אָנֹכִי ה' אֱלֹהֶיךָ אֲשֶׁר הוֹצֵאתִיךָ מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם מִבֵּית עֲבָדִים
לֹא יִהְיֶה לְךָ אֱלֹהִים אֲחֵרִים עַל פָּנָי
שְׁמַע יִשְׂרָאֵל ה' אֱלֹהֵינוּ ה' אֶחָד
דרש רבי שמלאי: שש מאות ושלש עשרה מצוות נאמרו לו למשה בסיני: שלש מאות וששים וחמשה לאווין – כמניין ימות החמה, ומאתים וארבעים ושמונה עשין – כנגד איבריו של אדם. אמר רב המנונא: מנין לומדים זאת? שנאמר: "תּוֹרָה צִוָּה לָנוּ מֹשֶׁה מוֹרָשָׁה" (דברים לג, ד), 'תורה' בגימטריא שש מאות ואחת עשרה, ו"אָנֹכִי" ו"לֹא יִהְיֶה לְךָ" – מפי הגבורה שמענום
אמר להם הקב"ה לישראל: אתם עשיתוני חטיבה (שבח מיוחד) בעולם, דכתיב: "שְׁמַע יִשְׂרָאֵל ה' אֱלֹהֵינוּ ה' אֶחָד", ואני אעשה אתכם חטיבה בעולם, שנאמר: "וּמִי כְּעַמְּךָ יִשְׂרָאֵל גּוֹי אֶחָד בָּאָרֶץ"
תשובה: האמונה תופסת את מציאות הבורא בתחושתה הפנימית ואין היא זקוקה להוכחות ולהסברים הגיוניים. האמונה בבורא העולם נטועה בנפש האדם מעצם הווייתו. זו תחושתה הטבעית של הנשמה, שמרגישה את מקורה האלוקי ומשתוקקת להיות קשורה עמו. אין שום צורך ליצור את האמונה בלב האדם, כשם שאין צורך ליצור בו את הקשר הטבעי להוריו מולידיו. הקשר של הנשמה עם בוראה טבעי ושורשי, ואין הוא תלוי כלל בהשקפת העולם וברמת הידיעה וההבנה.
מבחינה זו, כל אדם הוא בבסיסו – מאמין. גם מי שטוען להעדר הוכחות לקיומו של הבורא, מאמין בו בתוך נפשו. אין כל סתירה בין הדברים: בשכלו אכן אין לו הוכחות, אך מצד האמונה הפנימית שבליבו, חש גם הוא את נוכחותו של הבורא וטמונה בו הכמיהה להתקרב אליו ולדבוק בו.
לעיתים טוענים אנשים להעדר אמונה. כוונתם היא שאין להם תשתית רעיונית להאמין בקב"ה. אדם שלא חונך על ברכי האמונה, או מי ששקע בשאלות שלא מצא להן תשובה, עלול להגיע לספקות ואף לשלילת האמונה. במקרה כזה תיווצר התנגשות בין האמונה הפנימית שבתוך נפשו ובין הכרתו השכלית. כדי להיחלץ ממנה הוא יכול להדחיק את האמונה, עד שיחשוב באמת ובתמים שאין בליבו אמונה. אולם גם אז האמונה עצמה קיימת עמוק בתוך נפשו, אלא שאין היא יכולה לפרוץ החוצה אל תוך התודעה.
משום כך חשוב שלא להסתפק באמונה עצמה, אלא לגבות אותה בהכרה שכלית מתאימה. כדי למנוע סתירה בין האמונה לבין ההיגיון, על האדם ללמוד ולהבין בשכלו את מה שהוא מרגיש באמונה שבליבו. ולחילופין, מי שטוען לאיאמונה יוכל לשחרר את אמונתו מכלאה על ידי ששכלו יחדל מלהילחם בה. כשיבין, באמצעות השכל וההיגיון, את קיומו של הבורא, לא יעמוד השכל כמחסום בפני האמונה, והיא תוכל להתגלות ולהתבטא בתודעתו.
זהו השילוב הנכון בין השכל לאמונה. יסוד הכול הוא האמונה. אנו נקראים 'מאמינים בני מאמינים' מכיוון שהאמונה הפנימית, אמונה שאינה תלויה בשכל ובהבנה, היא הבסיס לקשר שלנו עם הקב"ה, תורתו ומצוותיו. ועם זה איננו מסתפקים באמונה כשהיא לעצמה, ונותנים לה את מלוא התמיכה של השכל, הלימוד והידיעה.
(הרב מנחם ברוד, אתר חב"ד)
מצווה להכיר במציאותו של ה', שהוא אשר ברא את כל הנמצא, מנהיג ומקיים אותה. קיום כל המציאות תלוי ב-ה', אך קיומו של ה' אינו תלוי בה, ולכן למעשה מציאותו ממשית יותר מכל מה שמוכר לנו.
בפשטות:
מלבד אמונה במציאותו של ה' אנחנו מצווים להאמין גם בכך שהוא אחד ויחיד, וכן שאחדותו שונה מכל אחדות אחרת שמוכרת לנו בעולם. שאר העניינים בעולם שאנחנו אומרים עליהם שהם 'אחד', עשויים תיאורטית להיות אחד מתוך רבים, והם תמיד מורכבים מחלקים שונים, וגם מתכונות שונות וכו'. ה', לעומת זאת איננו "אחד מ…", אין לו גוף, תכונה או אופי, שכן כל אלה הם הגבלות, ולכן פוגמים את האחדות. אחדותו של א־להים היא אינסופית. כל הביטויים במקורות שמייחסים לא־להים תכונות גשמיות הם משל בלבד.
אין שום מציאות רוחנית שחוצצת בינינו ובין ה', לא מלאך ולא כל כוח בעולם, ולכן רק ה' הוא הכתובת לכל תפילה ופנייה שלנו
איך אפשר להאמין שיש אלוקים אם אף אחד לא ראה אותו? אומר את האמת: כל ההוכחות שמביאים לי לא באמת משכנעות אותי. אז איך אפשר לחייב אותי להאמין?
השאלה שלך היא גם התשובה. דווקא בגלל שאין הוכחות מוחלטות אנו מצווים להאמין. אם יש הוכחות שכליות ומדעיות כבר אין צורך באמונה. זו ידיעה פשוטה והכרחית. במקום שנגמרת הידיעה, שם מתחילה האמונה.
תשאלו, אז למה להאמין אם אין הוכחות? כי מבט מעמיק על היקום, ועל קיומו הפלאי של עם ישראל לאורך כל הדורות, מוכיח יותר מאלף הוכחות שיש יוצר ומנהיג ומשגיח ומכוון לעולם. אין כאן הוכחות מדעיות, אבל יש כאן הבנה אנושית טבעית פשוטה, ששום דבר כאן לא היה במקרה. מישהו באמת מאמין שהוא נוצר מהקוף?! אף אחד לא לוקח את זה ברצינות, גם אם אין הוכחות שזה לא נכון.
אבל מעבר לזה, למעלה מההיגיון הפשוט - הנפש מרגישה. הנשמה שלנו, החצובה מתחת כיסא הכבוד, איננה שוכחת מניין היא באה. לפני שירדה לעולם היא הייתה "חֵלֶק אֱלוֹהַּ מִמָּעַל" (איוב לא, ב), ועדיין היא מרגישה את מקורה האלוקי ומשתוקקת להיות קשורה עמו. לא ראינו את אלוקים, ואין לנו הוכחות שהוא קיים, אבל אנו מרגישים את זה עמוק עמוק בלב, וזו ההוכחה החזקה ביותר.
קשה לי להבין את הקביעה שלבורא יתברך אין התחלה, הרי כל דבר בעולם התחיל מתי שהוא.
נדייק את הדברים: לכל דבר שנברא יש התחלה, אבל לְמה שקדם לעולם אין התחלה. איך זה יכול להיות? כי גם המושג 'התחלה' הוא דבר נברא. כלומר, ה'זמן' הוא דבר שלא היה קיים תמיד. רק כשנברא העולם נוצר ה'זמן' ונוצרו 'התחלות' חדשות.
נשמע מוזר? בואו נתפלסף קצת ונחשוב מה זה בכלל 'זמן'. אם נתבונן היטב נבין שהמשמעות של זמן היא רק ביחס לדברים שנבראו. רק אחרי שנוצרו דברים בעולם אפשר להחליט שדבר מסוים התחיל לפני דבר אחר ולכן הוא קודם לו בזמן. אבל לפני שהיה דברים בעולם לא היה ערך לזמן. לא היה כלום, אז לא שייך לדבר על מושגים של 'לפני' ו'אחרי' ו'זמן'.
לענייננו, הבורא יתברך הוא לא דבר נברא, והוא היה קיים כאשר שום דבר זולתו לא היה קיים, ולכן אין לו התחלה והוא מעל ה'זמן'...
מצווה להכיר במציאותו של ה‘, שהוא אשר ברא את כל הנמצא, מנהיג ומקיים אותה. קיום כל המציאות תלוי ב-ה‘, אך קיומו של ה‘ אינו תלוי בה, ולכן למעשה מציאותו ממשית יותר מכל מה שמוכר לנו.
בפשטות:
מלבד אמונה במציאותו של ה‘ אנחנו מצווים להאמין גם בכך שהוא אחד ויחיד, וכן שאחדותו שונה מכל אחדות אחרת שמוכרת לנו בעולם. שאר העניינים בעולם שאנחנו אומרים עליהם שהם ’אחד‘, עשויים תיאורטית להיות אחד מתוך רבים, והם תמיד מורכבים מחלקים
שונים, וגם מתכונות שונות וכו‘. ה‘, לעומת זאת איננו ”אחד מ...“, אין לו גוף, תכונה או אופי, שכן כל אלה הם הגבלות, ולכן פוגמים את האחדות. אחדותו של א־להים היא אינסופית. כל הביטויים במקורות שמייחסים לא־להים תכונות גשמיות הם
משל בלבד.
אין שום מציאות רוחנית שחוצצת בינינו ובין ה‘, לא מלאך ולא כל כוח בעולם, ולכן רק ה‘ הוא הכתובת לכל תפילה ופנייה שלנו
כולנו עסוקות בשטף החיים; מבחנים, לימודים, חברות, בית ומשפחה. אך מתי בפעם האחרונה שאלנו את עצמנו לשם מה אנו עושות את כל מעשינו? לשם מה אנחנו בכלל חיות? מה המשמעות של העולם ומה מקיים את כל מה שסביבנו? אדם הרוצה להקים עסק ישאל שאלות רבות- האם זה שווה לי? מהו הרווח מול ההפסד? האם השותף אמין? אלו שאלות מתבקשות כאשר מדובר בכסף.
אנחנו חיות בעולם כבר לא מעט שנים, לא הגיוני שנשאל את עצמנו מי מנהל את הכל? מה המשמעות לכך שיש בורא לעולם ומה הקשר שלי איתו? האם כשמדובר בנשמה שלנו, במהות החיים, לא נשאל את עצמנו את השאלה החשובה ביותר?
לא לחינם המצווה הראשונה שכתב הרמב"ם מדברת על אמונה בקב"ה. "כל מצוותיך אמונה" כותב דוד המלך בתהילים (קיט, פו).
אמונה היא הבסיס לכל המצוות אותם נלמד. אמונה היא הנחת היסוד לכל מציאות חיינו. גם בנוגע ליחס אל עצמך- ה' הביא אותך במיוחד לעולם הזה כי יש לך שליחות מסוימת שרק את מסוגלת לבצע. ה' מאמין בך!
אולי תאמיני גם את בכוחות וביכולות של עצמך? שנזכה להרגיש את השגחת השם בעולם, להאמין בבורא, בטוב האמיתי, וכמובן שנאמין בעצמנו, בכוחותינו ובשליחות המיוחדת רק לנו.
איך מצווים אותי להאמין שיש אלוקים, אם אף פעם לא ראיתי אותו? אף אחד לא ראה אותו. לפעמים אני מרגישה שהייתי רוצה לדעת יותר בוודאות, לא רק מתוך הרגל.
זו שאלה נהדרת ולענ״ד, השאלה בעצמה מהווה תשובה: כשאדם מחזיק בידו פרוסת לחם, האם הוא נדרש להאמין בה? או בכוס המים שבידו? ודאי שלא, הרי הוא רואה אותם מולו, מחזיק אותם בידו, אין צורך להאמין. לכן, דווקא בגלל שאין לנו הוכחות מוחלטות, ואף אחד מאיתנו לא ראה את ה׳ יתברך - דווקא בשל כך, אנו מצווים להאמין. אם היו לנו הוכחות - לא היה לנו צורך באמונה. במקום שבו נגמר השכל, שם מתחילה האמונה.
במה להאמין אם אין הוכחות? באהבה. באהבה לא קשה להאמין, אהבה היא אמיתית מחזקת ומרגיעה. כך הקב״ה ברא את העולם, מתוך אהבה. ״ּבְכָל יֹום וָיֹום הּוא הֵטִיב, הּוא מֵטִיב הּוא יֵיטִיב לָנּו.״ (ברכת המזון). ר׳ חיים משה לוצאטו, הרמח״ל, מחזק ואומר בספרו דרך ה׳ (פרק ב): ״הנה התכלית בבריאה - היה להטיב מטובו יתברך לזולתו״.
ר׳ עקיבא אומר שמצוות ״ואהבת לרעך כמוך״ היא המצווה החשובה ביותר בכל התורה כולה. בסופו של דבר, כמו שהלב שלנו מרגיש עמוק בפנים - האהבה היא הקשר החזק ביותר בינינו לבין אבינו שבשמים. כשאנחנו מאמינים שהקב״ה ברא את העולם באהבה, (ומבקש מאיתנו להתנהג באהבה זה לזה), אנחנו כבר לא מחפשים הוכחות לקיומו. אנחנו מגלים אותו בתוכינו על ידי הטוב, החסד, הארת הפנים - ומאיליו נפנה דעתינו לעשיית טוב, במקום לחיפוש הוכחות.
// הרב שמואל אליהו
90% מבני האדם בעולם מאמינים באלוקים. זה מה שאומר הנביא מלאכי (א יא) "כִּי מִמִּזְרַח שֶׁמֶשׁ וְעַד מְבוֹאוֹ גָּדוֹל שְׁמִי בַּגּוֹיִם" וכו'. רק שהם עובדים את ה' בצורות שונות. ולפעמים בצורות פסולות.
במצווה זו אנו לומדים להאמין בצורה הנכונה. לא כמו שחושבים מקצת האנשים שאלוקים הוא גדול מדי מכדי שיתייחס לאנשים קטנים. או שמאמינים באלוקים אבל לא מאמינים שהוא משגיח או שאכפת לו ממה שקורה כאן בעולם.
כאן אנחנו לומדים כי אלוקים הוא לא רק עילה וסיבה למציאות שנבראה בעבר, אלוקים הוא סיבה לכל המציאות שמתרחשת כל הזמן. את זה לומדים מהפסוק שמביא הרמב"ם: "אנוכי ה' אלוקיך אשר הוצאתיך מארץ מצרים". לא רק בראתי עולם אלא אני ממשיך לנהל אותו.
יש השגחה פרטית
אם מתבוננים במציאות רואים שאלוקים מתייחס לכל פרט בבריאה. בכל יום נולדים 480 אלף ילדים בעולם. כל אחד מהם הוא יצירה מופלאה בפני עצמה. הם אולי בעלי פרצופים שונים אבל כולם נבראו במתכונת אחת. כל תא בגוף כל אדם הוא יצירה מופלאה בכל מיליארדי האנשים שחיים בעולם. מישהו משגיח על הכול שיפעל לפי הכללים המדויקים.
גם בעולם הצומח רואים את ההשגחה הפרטית. כל עשב הוא יצירה מופלאה. כל פרח הוא יצירה מדהימה. ויש מאות מיליארדים של צמחים. כל אטום הוא פלא מופלא ויש כאלה במספרים עצומים. אם יהיה אטום שלא פועל כמו שצריך הוא יכול לחולל אסון גדול. אבל הם פועלים כמו שצריך. האלקטרונים מסתובבים במהירות הנכונה, משום שאלוקים מתייחס לכל הפרטים הכי קטנים.
עבודה תמידית
אם כך זה בכל תא בטבע, כך זה בוודאי בכל בן אדם. אני זכיתי לראות את ההשגחה הפרטית. אצל בני אדם, אצל אבי מורי הרב אליהו זצ"ל. ראיתי את אלוקים כשהוא שומע את תפילת הצדיקים. זה אולי חידוש בשבילנו שאלוקים הוא כל כך גדול שהוא יכול לשמוע את כל בני האדם, אבל זה כך.
אלוקים הוא זה שמביא אותנו אל ארץ ישראל, הוא זה ששומר עלינו פה בדיוק כפי שהבטיח לאבות לפני 4000 שנה. הוא זה שאף אחד לא יכול לעצור אותו. פועל במציאות. ואת זה צריך להשיב אל הלב שלנו. "וְיָדַעְתָּ הַיּוֹם וַהֲשֵׁבֹתָ אֶל לְבָבֶךָ כִּי ה' הוּא הָאֱ-לֹהִים בַּשָּׁמַיִם מִמַּעַל וְעַל הָאָרֶץ מִתָּחַת אֵין עוֹד" לא רק לדעת בשכל אלא לחוש בלב. וזו עבודה תמידית.
איך מצווים אותי להאמין שיש אלוקים, אם אף פעם לא ראיתי אותו? אף אחד לא ראה אותו. לפעמים אני מרגישה שהייתי רוצה לדעת יותר בוודאות, לא רק מתוך הרגל.
זו שאלה נהדרת ולענ״ד, השאלה בעצמה מהווה תשובה: כשאדם מחזיק בידו פרוסת לחם, האם הוא נדרש להאמין בה? או בכוס המים שבידו? ודאי שלא, הרי הוא רואה אותם מולו, מחזיק אותם בידו, אין צורך להאמין. לכן, דווקא בגלל שאין לנו הוכחות מוחלטות, ואף אחד מאיתנו לא ראה את ה׳ יתברך - דווקא בשל כך, אנו מצווים להאמין. אם היו לנו הוכחות - לא היה לנו צורך באמונה. במקום שבו נגמר השכל, שם מתחילה האמונה.
במה להאמין אם אין הוכחות? באהבה. באהבה לא קשה להאמין, אהבה היא אמיתית מחזקת ומרגיעה. כך הקב״ה ברא את העולם, מתוך אהבה. ״ּבְכָל יֹום וָיֹום הּוא הֵטִיב, הּוא מֵטִיב הּוא יֵיטִיב לָנּו.״ (ברכת המזון). ר׳ חיים משה לוצאטו, הרמח״ל, מחזק ואומר בספרו דרך ה׳ (פרק ב): ״הנה התכלית בבריאה - היה להטיב מטובו יתברך לזולתו״.
ר׳ עקיבא אומר שמצוות ״ואהבת לרעך כמוך״ היא המצווה החשובה ביותר בכל התורה כולה. בסופו של דבר, כמו שהלב שלנו מרגיש עמוק בפנים - האהבה היא הקשר החזק ביותר בינינו לבין אבינו שבשמים. כשאנחנו מאמינים שהקב״ה ברא את העולם באהבה, (ומבקש מאיתנו להתנהג באהבה זה לזה), אנחנו כבר לא מחפשים הוכחות לקיומו. אנחנו מגלים אותו בתוכינו על ידי הטוב, החסד, הארת הפנים - ומאיליו נפנה דעתינו לעשיית טוב, במקום לחיפוש הוכחות.
הידיעה הברורה והאמונה המוחשית ששכנה בלבו של רבי חיים מוואלוז'ין צ"ל גרמה לו, אף בהיותו ילד צעיר לימים, להשיב תשובה כהלכתה ולהקהות את שיני הרשע. ומעשה שהיה כך היה:
בהיותו צעיר לימים הבחין הילד בפריץ שהגיע לסחור עם אביו ותוך כדי ניהול המסחר הוא התרגז, ומטח קללות על ראש היהודים כולם ניתז מפיו.
ניגש אליו ושאל: "מפני מה אתה כה שונא את היהודים? מה עשו לך?". "היהודים?" - השיב הפריץ ועיניו יורות גצי זעם – "הם תפשו את האלוהים שלי, עינו אותו, תלו אותו ושחטו אותו". "ככה?" – החזיר לו הילדון – "אם כן מדוע אתה צועק עליהם ללא תועלת? קום ועשה מעשה: נסה לעשות את אותו הדבר לאלוקים שלנו..."
האדמו"ר הריי"צ, רבי יוסף יצחק מליובאויטש, ניצב בפני חוקרי מלכות הרשעה ברוסיה, עמד בקשיות עורפו, וסירב לוותר על שאיפתו לפעול לחיזוק היהדות.
אחד החוקרים איים עליו באקדחו, ואמר לו: "צעצוע קטן זה פעל על אנשים רבים לשנות את דעותיהם...".
האדמו"ר לא נבהל, והשיבו בקור רוח: "צעצוע קטן זה יכול להפחיד רק אדם שיש לו אלוהים רבים ועולם אחד, אולם לי יש א-ל אחד ושני עולמות, ו'צעצוע' זה אינו מפחידני כלל...".
פעם אחת נסע הבעל שם טוב עם אחד מתלמידיו עד שהגיע למדבר, מקום שאין מים. התלמיד שהיה עייף מן הדרך צמא מאד למים. הוא פנה לבעל שם טוב ואמר: רבי, אני צמא.
אולם הבעל שם טוב לא ענה. כשראה התלמיד שהוא בסכנת מות, פנה שוב לבעל שם טוב ואמר: רבי, אני צמא מאד. ענה לו הבעל שם טוב: האם מאמין אתה שכבר בזמן שברא השם את העולם, ראה את הצרה שלך והכין לך מים לשתות?
התלמיד לא מהר לענות, לאחר רגע של מחשבה השיב: כן, אני מאמין באמונה שלמה.
השיב לו הבעל שם טוב: המתן רגע. לאחר זמן קצר פגשו הרבי ותלמידו גוי שנושא על כתפיו שני דליים מלאים מים. שלמו לו פרוטה תמורת שתי כוסות מים, ורוו את צמאונם. אולם הבעל שם טוב לא הניח לגוי למהר לדרכו,
הוא עצר אותו ושאל: מה ראית לשאת מים כאן במדבר? ענה לו הגוי: הפריץ שלי השתגע. הוא שלח אותי להביא לו מים ממעין אחד רחוק מאד מביתו.
ואני נושא את המים כבר שעה ארכה, ורץ מרחק של שלוש עשרה קילומטרים, ואינני מבין מדוע
הפריץ עושה לי את זה. פנה הבעל שם טוב לתלמידו ואמר: רואה אתה, בני היקר, מהי דרכה של ההשגחה העליונה. השם יתברך, ברוך הוא וברוך שמו, קורא הדורות מראש הצופה ומביט למרחוק, ברא בשבילך פריץ משגע, כדי לתת לך מים, כי את כל זה הוא
ראה ברגע שברא את העולם. הקב"ה משגיח על כל הנבראים למגדול ועד קטן. וכבר מששת ימי בראשית הכין לכל נברא את כל
צרכיו. וברחמיו המרבים על כל מעשיו עומד לימין האדם בכל עת ובמיחד בעת צרה ומצוקה. צריך רק להאמין ולבטח בו ואז העזרה באה מאליה.
// הרב שלמה קרליבך
באמצע מלחמת יום הכיפורים, במוצאי שבת, זכיתי להופיע בפני חיילים. היו שם אלפי חיילים, וכולנו שפכנו את שיחנו לפני ה' בהתרוממות רוח גדולה. אחרי ההופעה החיילים הלכו, ונשארה קבוצה של קצינים, שביקשו שאשב איתם עוד קצת. ואז התקרב קצין אחד והחל לספר בעיניים דומעות:
אני חבר קיבוץ של 'השומר הצעיר', יהודי חילוני 'למהדרין'. עד לפני זמן קצר האמנתי בלב שלם שאין אלוקים, וכך הייתי מחנך את ילדיי. כשהמלחמה התחילה, מצאתי עצמי לוחם לצדו של קצין אחר, דתי. הוא היה בחור נחמד, אבל דבר אחד הפריע לי: מהרגע שהקרבות התחילו, הוא צעק כל הזמן בקולי קולות: "שמע ישראל ה' אלהינו ה' אחד". אמרתי לו כמה פעמים: תסלח לי, אבל אין לי כוח לשמוע כל הזמן את הצעקות שלך. אתה הרי יודע שאני חילוני, אז תעשה לי טובה ותפסיק עם הצעקות האלה של "ה' אחד". אבל הוא היה עונה תמיד: הילחם אתה בדרך שלך, ואני אלחם בדרך שלי...
לפני יומיים - ממשיך הקצין לספר - ביום חמישי בבוקר, שוב התחדשו הקרבות. כבר התרגלתי לשמוע לידי "ה' אחד", אבל באותו בוקר לא שמעתי כלום. הסתכלתי, ואני רואה את חברי שוכב פצוע לידי, והבנתי שנותרו לו רק כמה דקות לחיות. לקחתי לו את היד, ואמרתי לו: אין לך מושג כמה אני אוהב אותך, תגיד לי מה אני יכול לעשות בשבילך! – הוא כבר בקושי נשם. קירבתי את אוזני לפיו ושמעתי אותו אומר: תישבע לי שתצעק "ה' אחד" במקומי. באותו רגע - מספר הקצין - הקב"ה פתח לפניי את כל שערי השמיים, וממש 'ראיתי' את אלוקים. היה ברור לי שה' הוא אחד. אמרתי לחבר שגסס לידי: אני נשבע לך שאצעק 'שמע ישראל' במקומך. אני והילדים שלי, והנכדים שלי, עד סוף הדורות. כולנו נצעק במקומך: ה' אחד, ה' אחד, ה' אחד...
(לב השמים, חגי תשרי, עמ 268)
שירות לקוחות והצטרפות
סט "משנה תורה" מהודר בכריכה מפוארת בפירוש הרב שטיינזלץ + שליח עד הבית
ממשיכים את הסבסוד ההיסטורי!
*הארגון רשאי לשנות את המחיר בכל עת
* שווי סט 835 ש"ח
*משלוח עד 21 ימי עסקים