// הרב דוד אפטר, בית ספר 'אהל שילה' בנים

חמץ ומצה. כל כך קרובים אחד לשני אך כל כך רחוקים. שניהם עשויים מאותם חומרים - לחם ומים. גם האותיות של החמץ והמצה משותפות (מ' ו-צ'; בין הה' לח' ישנו הבדל קטן). אז למה אכילת המצה היא מצות עשה, ואילו אכילת החמץ היא איסור חמור שחייבים עליו כרת?

אין אוויר

המצה והחמץ אכן דומים מאוד אך יש ביניהם הבדל קטן: האוויר. בלחם יש אוויר, ובמצה אין. האוויר מסמל את הגאווה, וכפי שמקובל לומר בלשון הסלנג של ימינו: 'מנופח'. מי שמתגאה הוא מנופח. ממה? מכלום. המתגאה מסתיר מאחוריו חלל ריק. כשאנו פוגשים אדם 'מנופח' נראה לנו לעתים שהוא בעל ביטחון עצמי רב ושיש לו הצלחות רבות, אך למעשה יש בו חלל עמוק של ריק.

המתגאה, זה ש'מחזיק מעצמו', אינו נותן מקום לקב"ה בעולמו, וכפי שמובא בגמרא (סוטה ד ע"ב): "אמר רבי יוחנן משום רבי שמעון בן יוחי: כל אדם שיש בו גסות הרוח (גאווה) - כאילו עובד עבודה זרה"; "אמר רב חסדא ויש אומרים מר עוקבא: כל אדם שיש בו גסות הרוח - אמר הקדוש ברוך הוא: אין אני והוא יכולין לדור בעולם" (סוטה ה ע"א), ועליו נאמר: "תּוֹעֲבַת ה' כָּל גְּבַהּ לֵב" (משלי טז, ה).

לא סופר אף אחד

אם נתבונן במבנה האות ח', המבדילה בין ה'חמץ' ל'מצה', נבחין שיש בה פתח רק כלפי מטה, אך כלפי מעלה היא סגורה. זו אותה אטימות של בעל הגאווה, המסתכל על בני האדם מלמעלה למטה. הוא, כמובן, נמצא למעלה וכולם נמצאים תחתיו. הוא לא מרגיש שיש מישהו - בן אדם או אפילו בורא העולם - הנמצא מעליו, שראוי לפנות ולהתייחס אליו. הפתח כלפי מעלה אטום וחתום.

המצה עשויה מאותם מרכיבים של החמץ רק בלי האוויר. בלי גאווה. לעניו יש את הכישורים ותכונות טובות שיש לגאוותן, רק בלי ה'נפיחות', בלי 'לחוש' את עצמו יתר על המידה. על כן הוא גם יודע להביט סביב סביב. הוא יודע את מקומו, ויחד עם זה הוא מחובר לריבונו של עולם, וזוכר שהקב"ה מעליו ונותן לו כוח וחכמה לעשות את החיל. האות ה', המבדילה את ה'מצה' בין ה'חמץ', מדגישה גם את הפתח שבעל הענווה נותן גם לקב"ה.

שבעת ימי הפסח, וליל הסדר בפרט, מחדירים בנו את הרעיון העמוק של זיהוי הכוחות האמיתיים שלנו, את הוצאת ה'אוויר'-הגאווה מחיינו, ואת ההבנה שעלינו לזכור תמיד את מי שמעלינו. אם נצליח לעמוד על אמת זו בפסח נצליח, נוכל להתמודד עם ה'חמץ' ועם ניסיונותיו, עם הגאווה ועם אטימות הלב, גם במשך כל השנה כולה. 

מי מכן אוהבת מצה ? 

כביכול זהו קרקר חסר טעם וריח, אין מה להשוות לחלות הטריות עם הריח הממכר..

ועוד המצות נקראות "לחם עוני"- זה מה שאוכלים בחג היציאה לחירות? לחם של עניים?! הרי זה עתה התנתקנו מן העניות והעבדות..

אלא שהמצה נקראת גם "לחם האמונה" לפי הזוהר הקדוש.

המצה נקראת "לחם האמונה" משום שזהו הלחם שאכלנו בחיפזון כאשר יצאנו באמונה מוחלטת אחרי בורא עולם. "לכתך אחרי במדבר בארץ לא זרועה"  היינו מוכנים גם לאכול קרקרים יבשים ובלבד שנלך אחר  מה שאמיתי וטוב.  

אפשר לראות שהמצות נאכלו בחיפזון והם לחם מאוד תמציתי, מרוכז וללא נפח מיותר. 

המצה מבטאת את האמונה הפשוטה, הנקייה. את המוכנות להתמסר לאלוקים וללכת אחריו בלי מחשבה שנייה ובלי ספקות ופקפוקים.

וזו הסיבה לכך שהמצה נטולת חומרי טעם. המצה היא מצה 'נטו'. אין בה עושר של טעמים, דווקא משום שהיא מייצגת את הפשטות. את הנחישות וההתייצבות לעבוד את אלוקים באמונה שלמה ופשוטה.

ישנו קשר נוסף בין לחם לבין מצוות האמונה - לחם זהו המאכל הבסיסי של האדם ובלעדיו קשה מאוד לשבוע.

בכל סעודת מצווה אוכלים לחם, וההשוואה היא לא לחינם, כשם שהלחם הוא בסיסי ונצרך- כך גם האמונה בחיינו, ללא האמונה נישאר אולי עם הרבה מאכלים - מצוות שמקיימים באופן "טכני" - אך לא שבעים ונינוחים.

שנזכה להיות באמונה חזקה ואיתנה מול כל מצב בחיינו!