מצוה 114 לאכול מצה בליל ט"ו בניסן

"

שנצטווינו לאכול מצה בליל חמישה עשר בניסן

(ספר המצוות – עשה קנח)

55תורה שבכתב 

בָּרִאשֹׁן בְּאַרְבָּעָה עָשָׂר יוֹם לַחֹדֶשׁ בָּעֶרֶב תֹּאכְלוּ מַצֹּת

(שמות יב, יח)

תורה שבעל פה 

כאשר יצאו ישראל ממצרים, לא ידעו את עיקרי האמונה. אמר הקב"ה: יטעמו ישראל את המצה, שהיא לחם האמונה, והיא רפואה מִדֵעוֹת כוזבות ועבודה זרה שעבדו במצרים, ובסגולתה יקבלו עליהם אמונה שלימה ועול מלכות שמיים

(הזוהר הקדוש, ח"ב, תצוה, קפג ע"ב)

 

משנה תורה להרמב"ם 

  1. מצות עשה לאכול כזית מצה בליל חמישה עשר בניסן, שנאמר: "בָּעֶרֶב תֹּאכְלוּ מַצֹּת". ובשאר ימות הפסח – אין חובה לאכול מצה, ורשאי לאכול שאר מאכלים, ובלבד שלא יאכל חמץ. 
  2. אין יוצאים ידי חובת אכילת מצה, אלא אם הייתה עשויה מאחד מחמשת מיני דגן (חיטה, שעורה, כוסמת, שיבולת שועל, שיפון).
  3. אע"פ שמצוה זו תלויה בזמן – נשים חייבות בה, שנאמר (דברים טז, ג): "לֹא תֹאכַל עָלָיו חָמֵץ, שִׁבְעַת יָמִים תֹּאכַל עָלָיו מַצּוֹת" – כל שאסור באכילת חמץ, חייב באכילת מצה (וכן משום שגם הן היו באותו הנס, ומשום שבזכותן נגאלו).
  4. אסרו חכמים לאכול מצה בערב הפסח, כדי שתהיה אכילתה ניכרת בלילה. וכן אסרו לאכול מיני מזונות בערב הפסח, מעט קודם זמן המנחה, כדי שיאכל את המצה בלילה בתיאבון. אך מותר לאכול מעט פירות או ירקות, שאינם מביאים לידי שובע. וחכמים הראשונים היו מרעיבים עצמם בערב הפסח, כדי שיאכלו את המצה בתיאבון, וכדי שיהיו המצוות חביבים עליהם.
(הל' חמץ ומצה, פרק ו')

שו"ת הרחבה

שאלה: מהו השיעור המינימלי של המצה אותו חייבים לאכול בליל הסדר?

תשובה: כדי לברר את כמות המצה שיש לאכול הלכה למעשה, יש לברר תחילה מהו שיעור 'כזית'. לדעת הרמב"ם (הל' עירובין א, ט) שיעור כזית הוא פחות משליש ביצה, ולדעת התוספות (עירובין פ ע"ב ד"ה אגב) ה'כזית' הוא כחצי ביצה. 

ונחלקו האחרונים האם שיעורי הביצה של ימינו מקבילים לשיעורי הביצה של תקופת חז"ל, או שמא הוקטנו השיעורים: רבי יחזקאל לנדא, בעל ה'נודע ביהודה' חידש שהביצים בימינו קטנות בחצי מאשר בזמן חז"ל, ועל כן יש לנו להכפיל את המידות, ושיעור 'כביצה' הוא כשתי ביצים שלנו. כשיטה זו נקט גם רבי ישעיה קרליץ, ה'חזון איש' (קונטרסי שיעורים), והיא השיטה הנקראת היום: 'שיטת החזון איש'. מאידך, רבים חלקו על הנחה זו וסברו ששיעורי חז"ל זהים למציאות ימינו, וכן האריך רבי חיים נאה  להוכיח (שיעורי תורה), ושיטתו היא הנקראת היום: 'שיטת הגר"ח נאה'

לאור זאת ניתן להגיע לשלוש מידות מרכזיות בשיעור 'כזית':

  1. השיעור הגדול – שיטת החזון איש ע"פ התוספות – 47.5 סמ"ק.
  2. השיעור הבינוני – שיטת הגר"ח נאה ע"פ התוספות – 27 סמ"ק.
  3. השיעור הקטן – שיטת הגר"ח נאה ע"פ הרמב"ם – 19 (או 17) סמ"ק.

וכשנתרגם זאת לממדים של מצת מכונה, כמקובל, שנפחה הוא כ-60 סמ"ק:

  1. השיעור הגדול – 47.5 סמ"ק, כלומר מעט יותר משלושת רבעי מצה.
  2. השיעור הבינוני – 27 סמ"ק, כלומר כחצי מצה.
  3. השיעור הקטן – 19 או 17 סמ"ק, כלומר מעט פחות משליש מצה.

למעשה, ה'משנה ברורה' פסק (תפו, א) שבמצוות דאורייתא ראוי לחוש לשיטת הנודע ביהודה והחזון איש, ואילו במצוות דרבנן ניתן להקל כשיטת הגר"ח נאה. על כן, ב'כזית' הראשון, בו מקיימים את המצוה מן התורה, ראוי להשתדל לאכול כשיעור הגדול, דהיינו לפחות שלושת רבעי מצה. אך בשאר ה'כזית'ים שאוכלים בליל הסדר – עבור הכורך, והאפיקומן, ניתן להקל ולהסתפק בשיעור הבינוני או הקטן (למי שקשה לו ביותר), כלומר לאכול כחצי שליש מצה.

(ע"פ הרב יוסף צבי רימון, הלכה ממקורה – ליל הסדר, עמ' 124)

איך זה עובד? 

"האוכל מצה כהלכתה שבעה ימים, כאלו נעשה שותף להקב"ה במעשה בראשית, דכתיב מצות יאכל את שבעת הימים, ימים אין כתיב כאן, אלא שבעת הימים, שבעת ימי בראשית".

קומיקס מצווה

רגע לנשמה 

לא להתנפח!

// הרב דוד אפטר, בית ספר 'אהל שילה' בנים

חמץ ומצה. כל כך קרובים אחד לשני אך כל כך רחוקים. שניהם עשויים מאותם חומרים - לחם ומים. גם האותיות של החמץ והמצה משותפות (מ' ו-צ'; בין הה' לח' ישנו הבדל קטן). אז למה אכילת המצה היא מצות עשה, ואילו אכילת החמץ היא איסור חמור שחייבים עליו כרת?

אין אוויר

המצה והחמץ אכן דומים מאוד אך יש ביניהם הבדל קטן: האוויר. בלחם יש אוויר, ובמצה אין. האוויר מסמל את הגאווה, וכפי שמקובל לומר בלשון הסלנג של ימינו: 'מנופח'. מי שמתגאה הוא מנופח. ממה? מכלום. המתגאה מסתיר מאחוריו חלל ריק. כשאנו פוגשים אדם 'מנופח' נראה לנו לעתים שהוא בעל ביטחון עצמי רב ושיש לו הצלחות רבות, אך למעשה יש בו חלל עמוק של ריק.

המתגאה, זה ש'מחזיק מעצמו', אינו נותן מקום לקב"ה בעולמו, וכפי שמובא בגמרא (סוטה ד ע"ב): "אמר רבי יוחנן משום רבי שמעון בן יוחי: כל אדם שיש בו גסות הרוח (גאווה) - כאילו עובד עבודה זרה"; "אמר רב חסדא ויש אומרים מר עוקבא: כל אדם שיש בו גסות הרוח - אמר הקדוש ברוך הוא: אין אני והוא יכולין לדור בעולם" (סוטה ה ע"א), ועליו נאמר: "תּוֹעֲבַת ה' כָּל גְּבַהּ לֵב" (משלי טז, ה).

לא סופר אף אחד

אם נתבונן במבנה האות ח', המבדילה בין ה'חמץ' ל'מצה', נבחין שיש בה פתח רק כלפי מטה, אך כלפי מעלה היא סגורה. זו אותה אטימות של בעל הגאווה, המסתכל על בני האדם מלמעלה למטה. הוא, כמובן, נמצא למעלה וכולם נמצאים תחתיו. הוא לא מרגיש שיש מישהו - בן אדם או אפילו בורא העולם - הנמצא מעליו, שראוי לפנות ולהתייחס אליו. הפתח כלפי מעלה אטום וחתום.

המצה עשויה מאותם מרכיבים של החמץ רק בלי האוויר. בלי גאווה. לעניו יש את הכישורים ותכונות טובות שיש לגאוותן, רק בלי ה'נפיחות', בלי 'לחוש' את עצמו יתר על המידה. על כן הוא גם יודע להביט סביב סביב. הוא יודע את מקומו, ויחד עם זה הוא מחובר לריבונו של עולם, וזוכר שהקב"ה מעליו ונותן לו כוח וחכמה לעשות את החיל. האות ה', המבדילה את ה'מצה' בין ה'חמץ', מדגישה גם את הפתח שבעל הענווה נותן גם לקב"ה.

שבעת ימי הפסח, וליל הסדר בפרט, מחדירים בנו את הרעיון העמוק של זיהוי הכוחות האמיתיים שלנו, את הוצאת ה'אוויר'-הגאווה מחיינו, ואת ההבנה שעלינו לזכור תמיד את מי שמעלינו. אם נצליח לעמוד על אמת זו בפסח נצליח, נוכל להתמודד עם ה'חמץ' ועם ניסיונותיו, עם הגאווה ועם אטימות הלב, גם במשך כל השנה כולה. 

 

טעם של אמונה

מי מכן אוהבת מצה ? 

כביכול זהו קרקר חסר טעם וריח, אין מה להשוות לחלות הטריות עם הריח הממכר..

ועוד המצות נקראות "לחם עוני"- זה מה שאוכלים בחג היציאה לחירות? לחם של עניים?! הרי זה עתה התנתקנו מן העניות והעבדות..

אלא שהמצה נקראת גם "לחם האמונה" לפי הזוהר הקדוש.

המצה נקראת "לחם האמונה" משום שזהו הלחם שאכלנו בחיפזון כאשר יצאנו באמונה מוחלטת אחרי בורא עולם. "לכתך אחרי במדבר בארץ לא זרועה"  היינו מוכנים גם לאכול קרקרים יבשים ובלבד שנלך אחר  מה שאמיתי וטוב.  

אפשר לראות שהמצות נאכלו בחיפזון והם לחם מאוד תמציתי, מרוכז וללא נפח מיותר. 

המצה מבטאת את האמונה הפשוטה, הנקייה. את המוכנות להתמסר לאלוקים וללכת אחריו בלי מחשבה שנייה ובלי ספקות ופקפוקים.

וזו הסיבה לכך שהמצה נטולת חומרי טעם. המצה היא מצה 'נטו'. אין בה עושר של טעמים, דווקא משום שהיא מייצגת את הפשטות. את הנחישות וההתייצבות לעבוד את אלוקים באמונה שלמה ופשוטה.

ישנו קשר נוסף בין לחם לבין מצוות האמונה - לחם זהו המאכל הבסיסי של האדם ובלעדיו קשה מאוד לשבוע.

בכל סעודת מצווה אוכלים לחם, וההשוואה היא לא לחינם, כשם שהלחם הוא בסיסי ונצרך- כך גם האמונה בחיינו, ללא האמונה נישאר אולי עם הרבה מאכלים - מצוות שמקיימים באופן "טכני" - אך לא שבעים ונינוחים.

 

שנזכה להיות באמונה חזקה ואיתנה מול כל מצב בחיינו!

סיפור 

מצה מהחלומות

במחנה אושוויץ היה יהודי שאגר במשך כל השנה כל מיני דברים לאפיית מצות, כשהאוסף גדל הטמין אותו במקום מסוים ולא ממש ידע איך הוא ממשיך מכאן הלאה. יום אחד פגש בחור צעיר שעשה כל מיני דברים אמיצים בגטו, הוא ביקש ממנו שייקח את המטמון היקר ויכין ממנו שתי מצות שכל אחת מהן כזית וכך תהיה לכל אחד מהם מצה בפסח.

הצעיר הסכים, ובבוא העת טרח והכין תחת סיכון ממשי שתי מצות. בליל בדיקת חמץ כשהמצות מוכנות בידיו הוא צעד עימן לכיוון הצריף, אך לפתע תפסו קצין נאצי ומהבהלה נשמטה מצה אחת ונפלה לרצפה. הקצין היה מאושר ממה שקרה והתחיל להציק לו ולרסק את המצה בהנאה רבה תוך כדי שהוא מאיים על הצעיר שבפעם הבאה זה יהיה הסוף שלו.

הצעיר נכנס לצריף עם מצה אחת בלבד ואז החל ויכוח בין השניים למי מגיעה 'כזית' מצה. כל אחד טען לזכותו, עד שהגיעו לפשרה שהמבוגר ביניהם יקבל את הכזית והשני יברך ויקבל פחות מכזית וכך הכל בא על מקומו בשלום.

לימים נרצח הצעיר ע"י הנאצים והמבוגר עלה לארץ נישא והקים משפחה גדולה עם ילדים נכדים ונינים.

לפני כשנתיים מגיע אותו מבוגר לאחד מן האדמורי"ם בבני ברק כשבפיו שאלה, והוא מספר שהוא חלם בלילה איך אותו צעיר מגיע אליו ומבקש ממנו בחזרה את המצווה של אותה כזית מצה הגטו, וכך חזר ונשנה החלום. אותו אדמו"ר שלח אותו לבי"ד בני ברקי ידוע שישאל אותם מה לעשות אם הוא צריך להחזיר לו או לא, לאחר כמה ימים של דיונים פסק ביה"ד שמבחינה הלכתית זה אכן מגיע לך אבל מבחינה אנושית ראוי שתתן לו.

הקשה האיש, אם הלכתית זה שלי מדוע עלי לתת? ענו לו בבית הדין: מאחר ואתה, יש לך משפחה גדולה ועדיין חי ב"ה, תוכל לעשות עוד מצוות ולהשלים את החסר מה שאין כן אותו צעיר שמצוות הוא כבר לא יכול לעשות, נתרצה המבוגר ובאותו מעמד מרגש הכריז כי הוא מחזיר לצעיר ההוא את המצווה.

מצות לפלמ"ח

הרב שלמה גורן, מי שכיהן לימים כרב הראשי לצה"ל ולאחר מכן כרב הראשי לישראל, מספר על ימי הפסח בשנת תש"ח, בזמן המלחמה על ירושלים, כחודש לפני הקמת המדינה:

ירושלים הייתה במצור. המושל הצבאי, דוב יוסף, שלימים גם היה שר בממשלה, החליט לתת עדיפות לאזרחים ולמשפחות עם ילדים, כך שהמצות בירושלים יינתנו להם ולא לצבא. כתוצאה מכך פרץ ריב גדול ביני לבינו. וסיפור שהיה כך היה:

לפני הפסח, הגיע הפלמ"ח בראשותו של יצחק שדה לירושלים. הם התעתדו לכבוש את קטמון במהלך חג הפסח עצמו, והיו צריכים להתכונן לקראת המשימה. דוב יוסף החליט שאין מספיק מצות עבור הפלמ"ח, ואמר שהם יכולים לאכול חמץ - שיאכלו את הביסקוויטים שהשאירו הבריטים. את המצות הוא העדיף לתת לאזרחים בירושלים, לבני עדות המזרח המסורתיים וליהודים החרדים.

בעיניי זה לא מצא חן, ואני התקוממתי כנגד זה. לא יכולתי להסכים לכך שאחרי אלפיים שנה שבהן לא היה לנו צבא, הנה אנו באים לשחרר את ירושלים בפסח, חג החירות, ואנו מאכילים את חיילינו חמץ בפסח. אכילת חמץ ושחרור ירושלים נתפסו בעיניי כניגוד גמור ומוחלט זה לזה. התקוממתי, ואמרתי לדוב יוסף שאני לא מסכים לדעתו בשום פנים ואופן. הוא התחיל לריב איתי, ואמר שהוא האחראי בעיר, והוא המחליט.

באותו זמן, היה בירושלים בית חרושת אחד למצות, ונשארו בו כאלף קילוגרם מצות, שאותן ייעד דוב יוסף לחלוקה לאזרחים בחול המועד. אמרתי לו שאני רוצה שהמצות האלה יינתנו לפלמ"ח ולחיילים בעיר. הוא לא הסכים בשום פנים ואופן, והגענו לידי צעקות גדולות, ריב גדול ביני לבינו. ואז החלטתי לעשות מעשה...

לקחתי איתי כמה חיילים עם שתי משאיות שהצלחנו להשיג לכמה שעות, פרצנו את בית החרושת למצות, והטענו את המצות על המשאיות. העברנו את הכל לפלמ"ח, למטה של יצחק שדה בבית הכרם. אמרתי, שלפחות זו תהיה זכותנו - שנראה את חיילי הפלמ"ח אוכלים מצות לפני היציאה לקרב, ולא שיאכילו אותם חמץ בפסח.

מאמרי מגזין לנשמה

המצווה היומית
משנה תורה
מן המקורות
רגע לנשמה
סיפור
מגזין לנשמה

סט "משנה תורה" מהודר בכריכה מפוארת בפירוש הרב שטיינזלץ + שליח עד הבית

ב-299 ש"ח בלבד!

ממשיכים את הסבסוד ההיסטורי!

*הארגון רשאי לשנות את המחיר בכל עת

* שווי סט 835 ש"ח

*משלוח עד 21 ימי עסקים

הלימוד להצלחת כוחות הביטחון ולעילוי נשמת הנופלים הי"ד

דילוג לתוכן