מצוה 115 לספר ביציאת מצרים בליל ט"ו בניסן

"

שנצטווינו לספר ביציאת מצרים בליל חמישה עשר בניסן

(ספר המצוות – עשה קנז)

55תורה שבכתב 

זָכוֹר אֶת הַיּוֹם הַזֶּה אֲשֶׁר יְצָאתֶם מִמִּצְרַיִם מִבֵּית עֲבָדִים כִּי בְּחֹזֶק יָד הוֹצִיא ה' אֶתְכֶם מִזֶּה… וְהִגַּדְתָּ לְבִנְךָ בַּיּוֹם הַהוּא לֵאמֹר בַּעֲבוּר זֶה עָשָׂה ה' לִי בְּצֵאתִי מִמִּצְרָיִם

(שמות יג, ג, ח)

תורה שבעל פה 

מצוה לספר בשבח יציאת מצרים, וחובה על כל אדם לספר בזה השבח לעולמים. כל המספר ביציאת מצרים, והוא שמח באותו סיפור, הרי מוזמן הוא לשמוח בשכינה לעולם הבא, לפי שהוא שמח בריבונו, והקב"ה שמח באותו סיפור. ובאותה שעה, מכנס הקב"ה את כל הפמליא שלו ואומר להם: 'בואו ושמעו את סיפור השבח שלי, שמספרים בניי ושמחים בישועתי'. וכולם מתכנסים ובאים ומתחברים יחד עם ישראל, ושומעים את סיפור השבח שהם שמחים בשמחת ישועת ריבונם, ובאים המלאכים ומודים לו לקב"ה על כל אותם ניסים וגבורות, ומודים לו על עמו הקדוש שיש לו בארץ, השמחים בשמחת ישועת ריבונם

(הזוהר הקדוש, ח"ב, מ ע"ב, רעיא מהימנא)

משנה תורה להרמב"ם 

  1. מצות עשה לספר בליל חמישה עשר בניסן על הניסים והנפלאות שנעשו לאבותינו במצרים, שנאמר: "זָכוֹר אֶת הַיּוֹם הַזֶּה אֲשֶׁר יְצָאתֶם מִמִּצְרַיִם", ונאמר: "וְהִגַּדְתָּ לְבִנְךָ בַּיּוֹם הַהוּא לֵאמֹר בַּעֲבוּר זֶה עָשָׂה ה' לִי בְּצֵאתִי מִמִּצְרָיִם".
  2. גם מי שאין לו בנים – חייב לספר ביציאת מצרים. ואפילו חכמים גדולים – חייבים לספר ביציאת מצרים. וכל המאריך בסיפור הדברים שאירעו – הרי זה משובח. 
  3. צריך להתחיל בגנות ולסיים בשבח. כיצד? מתחיל ומספר שבתחילה היו אבותינו, בימי תרח ומלפניו, כופרים וטועים אחר ההבל ורודפים אחר עבודה זרה; ומסיים בדת האמת – שקירבנו המקום אליו, והבדילנו מן התועים, וקירבנו לייחודו. וכן מתחיל ומודיע שעבדים היינו לפרעה במצרים וכל הרעה שגמלנו, ומסיים בניסים ונפלאות שנעשו לנו ובחירותנו. 
  4. כל מי שלא אמר שלשה דברים אלו בליל חמשה עשר – לא יצא ידי חובת הגדה. ואלו הן: פסח, מצה ומרור. פסח – על שם שפסח המקום ברוך הוא על בתי אבותינו במצרים; מרור – על שם שמיררו המצרים את חיי אבותינו במצרים; מצה – על שם שנגאלו. 
  5. בכל דור ודור חייב אדם להראות את עצמו כאילו הוא בעצמו יצא עתה משעבוד מצרים, שנאמר: "וְאוֹתָנוּ הוֹצִיא מִשָּׁם" וגו'. ועל דבר זה ציווה הקב"ה בתורה: "וְזָכַרְתָּ כִּי עֶבֶד הָיִיתָ", כלומר כאילו אתה בעצמך היית עבד, ויצאת לחירות ונפדית.
(הל' חמץ ומצה, פרק ז')

שו"ת הרחבה

שאלה: כחודשיים לפני פסח אני מתחילה לנקות את הבית, וכשבועיים לפני החג אני מתחילה לבשל. אני ממשיכה לעבוד עד כניסת החג, וגם בליל הסדר עצמו אני עסוקה כל הזמן בטיפול בילדים ובהגשת האוכל לשולחן. בעלי יושב בנחת ומספר לילדים על יציאת מצרים, ואני שומעת הכל מן המטבח או תוך כדי החלפת טיטולים. לפעמים אני מרגישה שאני מפספסת את העיקר.

תשובה: הרגשתך נראית מוצדקת. בדברי הרמב"ם לא מוזכר אמנם שנשים חייבות במצוות סיפור יציאת מצרים, ולכאורה היה מקום לומר שהן יהיו פטורות, ככל מצוות עשה שהזמן גרמן. אולם בספר החינוך (מצוה כא) כתב שגם הנשים חייבות במצוה זו, וכן מתבאר מדברי שאר הראשונים (תוספות, אור זרוע, מהר"ם מרוטנבורג, ועוד), ומדברי הרמב"ם בספר המצוות (מצוה קנז). וכן כתבו הפוסקים שהנשים חייבות בכל מצוות ליל הסדר, ובכללן מצוות סיפור יציאת מצרים (שו"ע או"ח תעב, יד; וראו לעיל מצוה 114, הלכה ג').

ואמנם בשעה שהאב מספר לבנים על יציאת מצרים אשתו יוצאת ידי חובה על ידו, אולם כשהאב לא נמצא, כגון שהוא בשירות מילואים וכיוצא בזה, מוטלת חובת הסיפור על האם. ובמקרה זה נכון שהבן ישאל את אמו, והיא תשיב לו, ותספר לו על ניסי יציאת מצרים.

ברם, מאחר והמצוה מוטלת על האם בדיוק כמו על האב, לפיכך ראוי שגם כשהאב נמצא בבית והוא מספר לבנים על יציאת מצרים, תיקח גם האֵם חלק פעיל בסיפור ההגדה ותהיה שותפה למהלך הסדר ולסיפור יציאת מצרים, ולא תעסוק רק בעניינים הטכניים של הטיפול בילדים והכנת המאכלים.

(ע"פ הרב עובדיה יוסף, שו"ת יחוה דעת, ח"ב סי' סה; הרב אלחנן פרינץ, שו"ת אבני דרך, ח"ז, סי' פ"ב)

 

איך זה עובד? 

מצווה לספר בליל ט"ו בניסן את סיפור יציאת מצרים, ולהאריך בסיפור השעבוד, ניסי ההצלה וחסדיו של הקב"ה שעשה אתנו.

עיקר המצווה היא לספר לילדים, אך גם מי שאין לו ילדים מצווה לעסוק בסיפור היציאה בלילה הזה.

אמנם מצווה לזכור את יציאת מצרים בכל יום, אך בלילה הזה ישנה מצווה להאריך בסיפור, לספר בפרט לילדים, לעשות זאת כשמצה ומרור מונחים לפנינו, וכמו כן לספר את הסיפור בדרך של שאלה ותשובה. בנוסף, לעומת הזכרת מצרים בכל יום, שנשים פטורות ממנה, בסיפור יציאת מצרים בליל ט"ו בניסן הן חייבות. 

קומיקס מצווה

רגע לנשמה 

נכנסים לסיפור!

// הרב אליהו מזוז, ראש הישיבה התיכונית 'אורט', טבריה

כולנו אוהבים סיפורים. הילדים אוהבים לשמוע סיפורים, וההורים אוהבים לספר. וכמו שר' נתן מנעמירוב, תלמידו של ר' נחמן מברסלב, רגיל היה לומר: סיפורי מעשיות מעוררים את האדם מתרדמתו. אולם רק לילה אחד בשנה יש מצות עשה מן התורה לספר: "שנצטווינו לספר ביציאת מצרים בליל חמישה עשר בניסן" (רמב"ם, ספר המצוות, עשה קנז; ספר החינוך, מצוה כא).

ויש לשאול: הלא בכל לילה מלילות השנה מצווים אנו לזכור ולהזכיר את יציאת מצרים, וכמו שכתב הרמב"ם (הל' קריאת שמע פ"א ה"ג): "אף על פי שאין מצוות ציצית נוהגת בלילה - קוראים אותה (את פרשת ציצית) בלילה, מפני שיש בה זיכרון יציאת מצרים ומצוה להזכיר יציאת מצרים ביום ובלילה, שנאמר: "לְמַעַן תִּזְכֹּר אֶת יוֹם צֵאתְךָ מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם כֹּל יְמֵי חַיֶּיךָ" (דברים טז, ג)". ואם כן, במה שונה ליל ט"ו בניסן משאר לילות השנה (כן היקשה ה'מנחת חינוך', ועוד רבים)?

יוצאים עכשיו!

תשובה לשאלה זו ניתן למצוא בדבריו של ה'אור החיים' הקדוש בפרשת בלק, על הפסוק: "אֵל מוֹצִיאָם מִמִּצְרָיִם כְּתוֹעֲפֹת רְאֵם לוֹ" (במדבר כג, כב). וזו לשונו: "אמר 'מוציאם' (בלשון הווה) ולא 'הוציאם' (בלשון עבר)... ונראה על דרך אומרם ז"ל (פסחים קטז ע"ב) 'בכל דור ודור חייב אדם לראות את עצמו כאילו הוא יצא ממצרים'... והוא אומרו "אל מוציאם", כי לא יציאה ראשונה לבד, אלא בכל שנה ושנה מוציאם". רצונו לומר, כי בכל שנה ושנה בליל הפסח מתרחשת יציאת מצרים נוספת, הממשיכה את יציאת המצרים הראשונה. זו הסיבה שנקטה התורה בלשון הווה - "אֵל מוֹצִיאָם מִמִּצְרָיִם", להורות כי לא הייתה זו יציאה חד פעמית, אלא יציאה מתמשכת. וזהו הטעם שבכל דור ודור צריך האדם לראות עצמו כאילו הוא יוצא עתה מגלות מצרים.

לזכור או לחוש

 אך כיצד ניתן לחוש את יציאת מצרים? כיצד יוכל האדם לראות עצמו כאילו הוא יוצא עכשיו ממצרים? על ידי שיעסוק בסיפור יציאת מצרים. בזמן שאדם מספר סיפור הוא 'נכנס לתוך הדמות', מזדהה עמה וחש את תחושותיה. בכל יום מימות השנה מצווים אנו לזכור ולהזכיר את יציאת מצרים, אך איננו מצווים לחוש ממש את היציאה. כעת, בליל ט"ו בניסן, בו מתחדשת עלינו יציאת מצרים הראשונה, חייבים אנו להרגיש זאת ולהתחבר לכך. ועל כן לא די לנו להזכיר את היציאה בפינו, אלא צריכים אנו לספר על כך לבנינו ולבנותינו ולבני משפחותינו. על ידי הסיפור הזה אנו חוזרים אחורה בזמן ליציאת מצרים ההיא, וחווים לעומק את יציאת המצרים העכשווית. וזה כל הסיפור.

יציאה מעבדות לחירות

מכירות את זה שביסודי כולן רצו להיות מלכת הכיתה? או לפחות החברה הכי טובה שלה? אומרים שבכל מקום בו יש שתי נשים יש שמונה דעות..

ואכן בתור יהודיות הטבע שלנו הוא להיות עצמאיות, מובילות, ולא נשלטות. הקב"ה בחר בנו מכל העמים כדי להביא טוב ואמת לעולם. לכן להיות נשלט יכול להישמע קצת ביזיוני בעיננו, ובצדק. כי נועדנו להיות חופשיים. וזוהי בדיוק העבודה הפנימית לה אנו נדרשים- להיות בעלי בחירה חופשית, להאמין שאנו חופשיים לבחור בטוב, בחיים, ולא להיות נשלטים על ידי גורמים חיצוניים או מציאויות החיים.

אדם ששולט בעצמו, לא צריך לעשות זאת בכוחניות, ובשתלטנות, אלא בצורה נעימה וטובה של הובלה, לבחור את הבחירות האמיתיות כדי לממש את רצוני האמיתי.

עבדים היינו לפרעה במצרים.. והיום יש עבדים?  האם אני בוחרת או נשלטת?

התורה היא לא סתם סיפור חיצוני שהיה אי פעם בעבר הרחוק.

חז"ל מלמדים אותנו שבכל חג יש את הגילוי של אותו הזמן דווקא ו"כל זמן מאיר בתכונתו" (הרב קוק), וכל דבר שקרא לעם ישראל קורא גם בנפשו של היהודי. לכולנו יש סיפור של אור וחושך עבדות וחירות. וגם אם אנחנו עוד כותבות את הסיפור, יבוא היום שבו נשב בנחת עם משפחה וחברים ונספר כבנות מלכים כיצד עברנו את התלאות, יצאנו מכל המיצרים, מכל העבדויות, ולמרות הכל גדלנו והתחזקנו מכל מה שעבר עלינו.

שנזכה להאמין בבחירה החופשית שניתנה בידנו, ולהיות חופשיות באמת מכל מה שמיצר עלינו!

סיפור 

פסח בגטו

סיפר ניצול השואה הרב מנגל:

"היה זה ערב רגיל ככל הערבים. שכבנו על הדרגשים, כשלפתע, פשטה שמועה: היום פסח!

"מהר קפצו כולם והתיישבנו יחדיו במרכז הצריף. החלטנו לקרוא את ההגדה. בהעדר ספרים, כל אחד שזכר קטע מן ההגדה אמר אותו בקול, וכולם ענו אחריו.

"אני הייתי הקטן שבחבורה, בן עשר בלבד. נעמדתי וקראתי בקול גדול: אבא, אשאל אותך את ארבעת הקושיות, "מה נשתנה הלילה הזה" וכולם אמרו אחריי. היינו עבדים, אבל היינו נחושים לחוג את חג החירות!

"לפתע נפתחה הדלת וקצין האס אס נכנס.

'מה קורה כאן'? הוא צעק. 'כולכם לחזור מיד למיטות!'

"כולם מיהרו לדרגשים, אבל לא חלף זמן קצר לאחר שהקצין יצא מהצריף ושוב קפצו כולם למרכז הצריף.

"הקצין המשיך לערוך ביקורת בצריפים, וכשסיים הגיעו לאוזניו קולות קריאת ההגדה. נזעם מיהר לעבר הצריף שלנו. 'אמרתי לכם לחזור למיטות! אם תצאו מהמיטות שוב, אירה בכולכם!'

"ידענו שזה לא היה איום סתם. עבור הנאצים, הרג יהודי היה דבר של מה-בכך.

"הקצין יצא, חלפו כמה רגעים ושוב יצאו כולם מן הדרגשים. המשכנו לשיר ולקרוא קטעי הלל.

בפעם השלישית, כשהקצין אחוז עצבים נכנס אל הצריף, איש מאיתנו לא הבחין בו בשל החשיכה. הוא צעק וקילל, אך למרבה ההפתעה הוא שב על עקבותיו.

"המשכנו לשיר עד ארבע לפנות בוקר, אז הגיע הזמן לקום ולגשת לעבודה.

"עד היום הזה אני חושב: יחד עמי בצריף היו קרוב ל-1,200 איש. רבים היו יהודים שהגדירו את עצמם כיהודים לא מאמינים. אבל איש מהם לא ביקש שנפסיק בחגיגה כי אנו מסכנים את חייו! היה זה רגע בו הנשמה היהודית האירה, למרות התופת והזוועה, חגגנו את חג החירות: הנשמה שלנו הייתה משוחררת באמת."

הגדה מרגשת

בספר 'אדר היקר', פירסם מרן הרב קוק זצ"ל קטעים נבחרים מצוואת חותנו, הגאון האדר"ת - רבי אליהו דוד רבינוביץ' תאומים. בין דבריו, מתאר האדר"ת את תחושתו בזמן ליל הסדר, ובעת סיפור יציאת מצרים.

וכה לשונו: הגדת סיפור יציאת מצרים הלהיבה נפשי ולבבי וכל קרבי, עד כי בכל מאמצי כוחותיי היגדתיה. ובאומרי "והיא שעמדה" נזכרתי בכל התלאות והרפתקאות שהיו לאחינו בית ישראל מאז ומעולם, אשר לא יאומן ולא יתואר, הנס הנפלא שעוד נתקיימו, "וגדול הרועה שמצילן". לא יכולתי להתאפק בשום אופן מבכיות, ועיניי נגרו מעצמן בלי הפוגות, עד שבושתי מבני ביתי...

 

מאמרי מגזין לנשמה

המצווה היומית
משנה תורה
מן המקורות
רגע לנשמה
סיפור
מגזין לנשמה
דילוג לתוכן