// הרב אליהו מזוז, ראש הישיבה התיכונית 'אורט', טבריה

כולנו אוהבים סיפורים. הילדים אוהבים לשמוע סיפורים, וההורים אוהבים לספר. וכמו שר' נתן מנעמירוב, תלמידו של ר' נחמן מברסלב, רגיל היה לומר: סיפורי מעשיות מעוררים את האדם מתרדמתו. אולם רק לילה אחד בשנה יש מצות עשה מן התורה לספר: "שנצטווינו לספר ביציאת מצרים בליל חמישה עשר בניסן" (רמב"ם, ספר המצוות, עשה קנז; ספר החינוך, מצוה כא).

ויש לשאול: הלא בכל לילה מלילות השנה מצווים אנו לזכור ולהזכיר את יציאת מצרים, וכמו שכתב הרמב"ם (הל' קריאת שמע פ"א ה"ג): "אף על פי שאין מצוות ציצית נוהגת בלילה - קוראים אותה (את פרשת ציצית) בלילה, מפני שיש בה זיכרון יציאת מצרים ומצוה להזכיר יציאת מצרים ביום ובלילה, שנאמר: "לְמַעַן תִּזְכֹּר אֶת יוֹם צֵאתְךָ מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם כֹּל יְמֵי חַיֶּיךָ" (דברים טז, ג)". ואם כן, במה שונה ליל ט"ו בניסן משאר לילות השנה (כן היקשה ה'מנחת חינוך', ועוד רבים)?

יוצאים עכשיו!

תשובה לשאלה זו ניתן למצוא בדבריו של ה'אור החיים' הקדוש בפרשת בלק, על הפסוק: "אֵל מוֹצִיאָם מִמִּצְרָיִם כְּתוֹעֲפֹת רְאֵם לוֹ" (במדבר כג, כב). וזו לשונו: "אמר 'מוציאם' (בלשון הווה) ולא 'הוציאם' (בלשון עבר)... ונראה על דרך אומרם ז"ל (פסחים קטז ע"ב) 'בכל דור ודור חייב אדם לראות את עצמו כאילו הוא יצא ממצרים'... והוא אומרו "אל מוציאם", כי לא יציאה ראשונה לבד, אלא בכל שנה ושנה מוציאם". רצונו לומר, כי בכל שנה ושנה בליל הפסח מתרחשת יציאת מצרים נוספת, הממשיכה את יציאת המצרים הראשונה. זו הסיבה שנקטה התורה בלשון הווה - "אֵל מוֹצִיאָם מִמִּצְרָיִם", להורות כי לא הייתה זו יציאה חד פעמית, אלא יציאה מתמשכת. וזהו הטעם שבכל דור ודור צריך האדם לראות עצמו כאילו הוא יוצא עתה מגלות מצרים.

לזכור או לחוש

 אך כיצד ניתן לחוש את יציאת מצרים? כיצד יוכל האדם לראות עצמו כאילו הוא יוצא עכשיו ממצרים? על ידי שיעסוק בסיפור יציאת מצרים. בזמן שאדם מספר סיפור הוא 'נכנס לתוך הדמות', מזדהה עמה וחש את תחושותיה. בכל יום מימות השנה מצווים אנו לזכור ולהזכיר את יציאת מצרים, אך איננו מצווים לחוש ממש את היציאה. כעת, בליל ט"ו בניסן, בו מתחדשת עלינו יציאת מצרים הראשונה, חייבים אנו להרגיש זאת ולהתחבר לכך. ועל כן לא די לנו להזכיר את היציאה בפינו, אלא צריכים אנו לספר על כך לבנינו ולבנותינו ולבני משפחותינו. על ידי הסיפור הזה אנו חוזרים אחורה בזמן ליציאת מצרים ההיא, וחווים לעומק את יציאת המצרים העכשווית. וזה כל הסיפור.

מכירות את זה שביסודי כולן רצו להיות מלכת הכיתה? או לפחות החברה הכי טובה שלה? אומרים שבכל מקום בו יש שתי נשים יש שמונה דעות..

ואכן בתור יהודיות הטבע שלנו הוא להיות עצמאיות, מובילות, ולא נשלטות. הקב"ה בחר בנו מכל העמים כדי להביא טוב ואמת לעולם. לכן להיות נשלט יכול להישמע קצת ביזיוני בעיננו, ובצדק. כי נועדנו להיות חופשיים. וזוהי בדיוק העבודה הפנימית לה אנו נדרשים- להיות בעלי בחירה חופשית, להאמין שאנו חופשיים לבחור בטוב, בחיים, ולא להיות נשלטים על ידי גורמים חיצוניים או מציאויות החיים.

אדם ששולט בעצמו, לא צריך לעשות זאת בכוחניות, ובשתלטנות, אלא בצורה נעימה וטובה של הובלה, לבחור את הבחירות האמיתיות כדי לממש את רצוני האמיתי.

עבדים היינו לפרעה במצרים.. והיום יש עבדים?  האם אני בוחרת או נשלטת?

התורה היא לא סתם סיפור חיצוני שהיה אי פעם בעבר הרחוק.

חז"ל מלמדים אותנו שבכל חג יש את הגילוי של אותו הזמן דווקא ו"כל זמן מאיר בתכונתו" (הרב קוק), וכל דבר שקרא לעם ישראל קורא גם בנפשו של היהודי. לכולנו יש סיפור של אור וחושך עבדות וחירות. וגם אם אנחנו עוד כותבות את הסיפור, יבוא היום שבו נשב בנחת עם משפחה וחברים ונספר כבנות מלכים כיצד עברנו את התלאות, יצאנו מכל המיצרים, מכל העבדויות, ולמרות הכל גדלנו והתחזקנו מכל מה שעבר עלינו.

שנזכה להאמין בבחירה החופשית שניתנה בידנו, ולהיות חופשיות באמת מכל מה שמיצר עלינו!