// צוות אולפנת יבנה, 'לבנות ולהיבנות'

תקיעות השופר נועדו לעורר אותנו ולהזכיר לנו שאנו נמצאים בזמן מיוחד. ראש השנה, עשרת ימי תשובה ויום הכיפורים אינם זמנים רגילים, אלא ימים המסוגלים לתשובה. וכפי שכתב הרמב"ם (הל' תשובה ג, ד): "אף על פי שתקיעת שופר בראש השנה גזירת הכתוב, רמז יש בו, כלומר עורו ישנים משנתכם ונרדמים הקיצו מתרדמתכם, וחפשו במעשיכם וחִזרו בתשובה וזִכרו בוראכם".

זה הזמן!

מסופר על קהילה יהודית שבשכונתה לא נמצא מקום לתפילה. בכל פעם היו חברי הקהילה מתפללים במקום אחר, פעם בביתו של זה ופעם בביתו של זה. העניין הציק מאוד לגבאי הקהילה, שהשקיע מאמצים רבים למצוא בית כנסת קבוע לבני קהילתו. אחר עמל רב הצליח הגבאי למצוא קרקע מתאימה, לגייס כספים, ולקנות מבנה נייד (קראוון) שישמש כבית כנסת.

היום המיוחל הגיע. משאית גדולה בעלת מנוף גבוה חנתה על הקרקע המיועדת, מתכוננת להורדת המבנה החדש. הגבאי לבש חולצה לבנה, ויצא עם ילדיו לקבל ולכוון את המנוף למען יניח בזהירות ובמדויק את המבנה. אט אט הניחו וכיוונו המנופים את המבנה, ואף הגבאי וילדיו דחפו קצת בידיהם, והמבנה הונח במקומו. סיימו המנופים את מלאכתם, ונסעו. נכנס הגבאי בהתרגשות פנימה, ואז חשכו עיניו: אמנם המבנה הונח בצורה ישרה ומדויקת, אך ארון הקודש היה מונח בדיוק בכיוון ההפוך מירושלים. כעת צריך להפוך את המבנה במאה ושמונים מעלות. אחד מילדיו, שראה את האכזבה על פני אביו, אמר לו: 'אבא, מה הבעיה? כמו שדחפנו קודם את המבנה, נדחוף אותו שוב'. נאנח אביו ואמר: 'כל זמן שהמנוף החזיק את המבנה באוויר ניתן היה להזיזו ולכוונו בקלות, אך כעת הוא כבר עומד על הקרקע וצריך כוחות אדירים כדי להזיזו ולו במילימטר אחד...

להרבות צדקה ומעשים טובים

ראש השנה ושאר ימי התשובה הם הימים בהם המנוף מורם, ואפשר בקלות יחסית לבצע שינויים. להזיז את עצמנו, לכוון וליישר את דרכינו. עלינו להאזין לקולו של השופר, ולהתעורר כעת, על מנת שלא תפספס את הזמן, כי אחר כך נצטרך להשקיע מאמצים גדולים פי כמה.

על כן סיים הרמב"ם (שם): "ומפני עניין זה נהגו כל בית ישראל להרבות בצדקה ובמעשים טובים ולעסוק במצוות מראש השנה ועד יום הכיפורים יתר מכל השנה, ונהגו כולם לקום בלילה בעשרה ימים אלו ולהתפלל בבתי כנסיות בדברי תחנונים ובכיבושין עד שיאור היום".

// מירי דצינגר, אולפנת נריה

כל ערב ר"ה ישנו קול אחד שמיישר אותי שמכניס אותי לאיזון. 

אני עוצמת את העיניים ומכוונת לשמוע קול שופר, לזכות לשמוע את השופר הפנימי שמהדהד מדורי דורות על מסירות נפש, על עקידה, על עבודת ה' פנימית ועמוקה שחודרת לכל העצמות וממלא אותך בעוצמות, שמזכירה שיש מלך והוא נכנס לארמון ועכשיו אני בתפקיד גם אם זה דורש ממני להתמיד.

אבל רגע לפני שהמלך מומלך קבל עם ועולם, אני בוחרת להיות מולו, שלו, רק אני וקול השופר.

לא אשקר שאח"כ אני מדהימה והכל משתנה ולא כמו שהיה. 

אבל ברגע הזה המיוחד, אני שם מכוונת, מדוייקת ויודעת מה האמת. 

ושוב יוצאת אל המסע, מסע של מצווה, שיוביל אותי בשביל המיוחד של השנה הבאה.