// הרב ליאור אנגלמן, בית המדרש הקהילתי כפר סבא

רק לפני חמישה ימים עמדנו בבית כנסת ואמרנו בבושת פנים "על דעת המקום ועל דעת הקהל, בישיבה של מעלה ובישיבה של מטה, אנו מתירים להתפלל עם העבריינים". הרגשנו שהעבריינים הללו מאיימים עלינו כעם, מסכנים את היכולת שלנו להתכפר ביום הקדוש הזה. לא פעם עבר בנו רעד, שמא אנחנו עצמנו העבריינים הללו שנזקקים לרשות מבית דין כדי להישאר חלק מהקהל.

והנה, בחלוף חמישה ימים, בחג הסוכות, מתברר לנו שבלי העבריינים אי אפשר. 

כפרה על כולם

לו היינו נוטלים ארבעה אתרוגים, שיש להם טעם וריח, צדיקים גמורים שכאלה, לא היינו יוצאים ידי חובה. האגודה הזאת של עם ישראל כוללת גם את אלה שאין בהם מעשים טובים אך יש בהם תורה, את אלה שיש בהם תורה אך אין בהם מעשים, ואפילו את הערבות, נטולות המעשים ונטולות התורה. כולם כולם מרכיבים את המארג הזה שנקרא עם ישראל, כולם כולם יוצרים את יופייה של הרעיה שעליה אומר הדוד בשיר השירים: "כולך יפה רעייתי ומום אין בך" (שיר השירים ד, ז). 

היה אפשר לחשוב שבזכות האתרוג, הצדיק הגמור, אפשר לשאת ולסבול את נוכחותם של שאר המינים על חסרונותיהם, אבל מי שידייק בלשון חז"ל יבחין שממרום השגתם הם הגדירו זאת לגמרי אחרת: "ומה הקב"ה עושה להם? לאבדם אי אפשר, אלא אמר הקב"ה: ייקשרו כולם באגודה אחת, והם מכפרים אלו על אלו" (ויקרא רבה ל, יט). חז"ל לא אמרו שהאתרוג יכפר על כולם, הם אמרו שיכפרו אלו על אלו, כלומר באופן מפתיע ההתאגדות לאגודה אחת מהווה כפרה הדדית, כולם מכפרים על כולם. ההתכללות של האתרוג, הצדיק, בכלל ישראל - מיטיבה גם איתו. גם הוא חסר בלי שאר המינים, גם הוא מקבל מהם.

ניחוח הערבה

באורח פלא, דווקא הערבה שמבטאת את אלה שאין בהם לא תורה ולא מעשים טובים, תתפוס את מקומה במרכז הבמה (או ליתר דיוק בהקפת הבימה) בשיאו של החג, בהושענא רבה. אחרי שבע הקפות ובקשות ישועה נניח את ארבעת המינים וניטול את הערבה לבדה. דווקא היא, מכל המינים, תהפוך להיות השגרירה הנאמנה שלנו בבואנו לפני ריבונו של עולם, כפי שמסביר ה'שפת אמת': "מצוות ערבה בהושענא רבה שבחרו חכמינו ז"ל בערבה יותר מבכל המינים, אף כי הוא נגד אותם שאין בהם טעם וריח - כי באמת מזה ניכר יותר דבקות בני ישראל להשם יתברך. כי מאין בא חביבות בני אדם הללו? רק שבני ישראל נקראו בנים למקום, ויש בכל איש ישראל דבקות בה' אלוקים... שגם בלי המעשים, רק מצד עצם הבריאה יש גם כן דבקות עצום לבני ישראל יותר מכל האומות, וזה נתברר בסוכות" (שפת אמת דברים לסוכות שנת תרל"ד).

ולמען האמת, מי שייכנס לבית הכנסת לאחר חביטת הערבות יתפלא להריח ריחות ערֵבים. ריחות שהיו טמונים בעומק הערבה, עמוק בליבם של פושעי ישראל, ואנחנו לא ידענו...

// הרב אמיר אדרעי, ראש אולפנת צפירה.

מן המפורסמות הוא שהמילים "פרי עץ הדר" המופיעות בתורה, בפרשיית ארבעת המינים, מתייחסות לאתרוג. הגמ' במסכת סוכה (דף ל"ג עמ' א') מביאה לכך הוכחה מדברי המדרש, שם כתוב:
"פרי עץ – שטעם עצו ופריו שווה", כשהכוונה היא לאתרוג.

 בתחילת בריאת העולם, הקב"ה מצווה את הארץ להוציא "עץ פרי עושה פרי למינו", כשהכוונה היא, שהארץ נתבקשה להוציא פירות, שטעם העץ יהיה כטעם הפרי. אמנם, האדמה לא עשתה כן, אלא הוציאה עץ עושה פרי, כלומר, עץ שמוציא פרות, אך העץ עצמו לא היה כטעם הפרי ולא הייתה אפשרות לאכול מהעץ עצמו.

 הראי"ה קוק זצ"ל, באורות התשובה, פרק ו' סעיף ז', רואה בעץ - את האמצעי, התהליך או הדרך, ובפרי - את המטרה. כוונתו של הקב"ה בבריאת העולם הייתה ללמד אותנו, שלא רק המטרה חשובה אלא שגם האמצעי או הדרך אל המטרה חשובים לא פחות. לכן, מבקש הקב"ה מהארץ להוציא עצים שהם כטעם הפרי.

אמנם, הפרי היחיד שיצא מן הכלל היה האתרוג, כיוון שבפרי האתרוג כפי שראינו לעיל, טעם העץ הוא כטעם הפרי – כלומר, התהליך, האמצעי חשוב לא פחות מאשר הפרי, כלומר, המטרה.

על פי דברי הרב קוק זצ"ל ניתן לומר, שבעצם נטילת האתרוג בחג הסוכות, מצפה מאיתנו הקב"ה שנבין, נדע ונפנים, שהתהליכים שאנו עושים בחיינו, אינם חשובים פחות מאשר המטרות שאנו כל כך רוצים לממש.

פעמים רבות בחיינו, אנו פוגשים אנשים המשקיעים מאמצים רבים מאוד כדי להגיע אל המטרה. אמנם, מצד שני, ייתכן שהם אינם מייחסים חשיבות רבה במיוחד לדרך, לתהליך, או לאמצעים המסייעים בידיהם להגיע למטרה.

נראה, כי הקב"ה מצפה מהאדם לעבוד קשה ולהגיע למטרה, אך בכל אופן, גם אם לא הגיע האדם, בסופו של דבר, אל המטרה המיוחלת, חרף העובדה שעשה דרך משמעותית ונפלאה וחווה תהליך נפלא כדי להגיע אל המטרה הזו – יש לראות בכך הישג לא פחות חשוב מאשר אותו אדם שהגיע למטרה ולא התייחס לדרך שסייעה בידו להגיע אליה.