שציוונו יתעלה לקדש חדשים ולחשב חדשים ושנים
תורה שבכתב הַחֹדֶשׁ הַזֶּה לָכֶם רֹאשׁ חֳדָשִׁים רִאשׁוֹן הוּא לָכֶם לְחָדְשֵׁי הַשָּׁנָה
דַּבֵּר אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְאָמַרְתָּ אֲלֵהֶם מוֹעֲדֵי ה' אֲשֶׁר תִּקְרְאוּ אֹתָם מִקְרָאֵי קֹדֶשׁ אֵלֶּה הֵם מוֹעֲדָי
וְשָׁמַרְתָּ אֶת הַחֻקָּה הַזֹּאת לְמוֹעֲדָהּ מִיָּמִים יָמִימָה
שָׁמוֹר אֶת חֹדֶשׁ הָאָבִיב
משל למלך שהיו לו אוצרות מלאים זהב וכסף, אבנים טובות ומרגליות, והיה לו בן אחד. כל זמן שהיה הבן קטן היה אביו משמר את הכל, הגדיל הבן ועמד על פרקו – אמר לו אביו: 'כל זמן שהיית קטן, אני הייתי משמר את הכל, עכשיו שעמדת על פרקך – הרי הכל מסור לך'. כך היה הקב"ה משמר אצלו את קביעת זמני המועדים, שנאמר: "וְהָיוּ לְאֹתֹת וּלְמוֹעֲדִים", כיון שעמדו ישראל – מסר להם הכל, שנאמר: "הַחֹדֶשׁ הַזֶּה לָכֶם"
תשובה: שתי משימות מוטלות על בית הדין: האחת, לחשב את המולד ע"פ החשבון הקבוע והידוע, ולבחון מתי ראוי החודש להתקדש. והשנייה, לקבל ולחקור את העדים המעידים על מולד הלבנה, ולקדש את החודש ע"פ עדותם. חקירת העדים תלויה הרבה בחשבון, ואין מקבלים את העדות – גם אם לא נמצא בה סתירה – אלא אם כן מצאנו שמולד הלבנה יכול לחול כעת גם ע"פ החשבון.
בזמן הקדמונים לא היו אמצעים לשיפור הראייה, ועדות החודש הייתה על מולד הנראה בעין רגילה. גם החשבון נעשה ע"פ כללי האסטרונומיה שהיו ידועים בזמנם. כיום ישנם מכשירים אופטיים רבים (משקפת, טלסקופ וכדו') שבאמצעותם ניתן לזהות את גרמי השמיים בצורה מדויקת, ובכלל זה ישנם מכשירים מיוחדים המסוגלים לסנן את קרני האור, ולאפשר נִראוּת טובה יותר של הלבנה ומערכות הכוכבים.
נראה שלצורך עדות העדים על ראיית חידוש הלבנה לא ניתן להשתמש באמצעים אלו, הואיל וכל עדות צריכה להתבסס על ראיית העיניים בלבד. אולם יכולים וצריכים חכמי בית הדין להיעזר בכלי האופטיקה כדי לאמת ולחקור את העדות, ולבדוק אם תתכן כעת ראיית חידוש הלבנה. במילים אחרות: השימוש באמצעי האופטיקה יכול לשמש כאמת מידה לקבילוּת העדים, אך העדות עצמה צריכה להיות בראייה רגילה.
(ע"פ הרב דרור פיקסלר וד"ר יצחק בן ישי, תחומין, כרך כ"ג)
על־פי התורה הלוח העברי מורכב מחודשי לבנה, אך מותאם לשנת החמה. פירושו של דבר הוא שכל חודש מייצג הקפה שלמה של הירח (מהופעת ירח "חדש" אחת לאחרת), אך האורך הממוצע של השנים מתאים להקפה של כדור הארץ סביב השמש, והיינו – כשלוש מאות ושישים וחמישה ימים ורבע.
משך הקפה אחת של הירח הוא מעט יותר מעשרים ותשעה ימים וחצי, ולכן חודשי השנה העבריים הם לעתים בני עשרים ותשעה ימים ולעתים בני שלושים ימים.
בעבר קודשו החודשים על־ידי הסנהדרין – בית הדין הגדול בירושלים – על־פי עדויות שהתקבלו בפניו על ראיית הירח החדש.
הדיינים היו מחשבים מבחינה אסטרונומית מתי ייראה הירח החדש, ובהתאם לכך היו חוקרים את העדים. אם התקבלה עדות העדים ביום השלושים לחודש, נעשה אותו יום ראש החודש הבא, ואם לא התקבלה עדות כזאת, ולא קידש בית הדין את החודש החדש, נעשה ממילא היום הבא ראש החודש.
פרסום ראש החודש נעשה בעבר באמצעות משואות אש גדולות ברצף של פסגות הרים מירושלים לבבל, שם היה מרכז יהודי גדול. אלא שהשומרונים שחיו בארץ רצו לפגוע בהתנהלות היישוב היהודי, והשיאו משואות בזמנים לא נכונים כדי להטעות את היהודים. לכן, בלית ברירה הפסיק מנהג הפרסום באמצעות משואות, ונעשה באמצעות שליחים, דבר שנמשך זמן ארוך יותר, והביא למורכבויות גדולות.
גם אם טעה בית הדין וקידש את החודש ביום הלא נכון, תתקיים קביעתו, ויחולו החגים השונים בהתאם לכך.
בנוסף על קביעת ראשי החודשים, קבע בית הדין הגדול מתי יש "להכפיל" את חודש אדר, כך שהשנה תהיה בת שלושה עשר חודשים, וזאת כדי להתאים את אורך השנה הממוצעת לשנת שמש, וכדי שיחול חג הפסח באביב.
מאז חורבן המקדש אפשרות קידוש החודש באמצעות קבלת עדים, נעשתה קשה מיום ליום, ובייחוד עם התנצרות האימפריה הרומית, ולכן לפני קרוב לאלף ושבע מאות שנה קם רבי הלל, וקבע את היסודות החשבוניים של הלוח הקבוע שלנו, שאיננו תלוי בראיית הירח החדש בפועל, אלא בחשבון המבוסס על אורך החודש הממוצע. הרמב"ם מציין שרק בארץ־ישראל ניתן לקדש חודשים, וגם שהתוקף של הלוח שלנו יונק מכך שנקבע על־ידי חכמי ארץ־ישראל, וכן מכך שגם עתה ישנם יהודים החיים בארץ־ישראל, ומתנהלים לפי הלוח הזה.
שירות לקוחות והצטרפות
