// הרב יובל פרוינד, מחנך, כותב ויוצר

אחת הבעיות הבין-אישיות הקשות היום אינה אלימות או שנאה או תכונות "מדממות" אחרות אלא דווקא בעיה דוממת וחרישית בדמות אדישות. יותר ויותר אנשים אינם נלחמים באחר אלא פשוט לא רואים אותו. לא מנסים להזיז את הזולת בכוח – מכיוון שהם אינם מרגישים אותו בכלל. במובן מסוים אדישות היא מצב נחות משנאה. בשנאה הזולת עוד קיים, גם אם הקיום שלו מטריף את דעתך. באדישות הוא מתפוגג ונעלם.

המעורר הלאומי

הדברים נכונים לא רק במובן הבין-אישי אלא בכל צורת המפגש שלנו עם המציאות. האדישות משתלטת על כל חלקה טובה. הטכנולוגיה האנושית כל-כך התפתחה עד שהיא הצליחה לייצר לנו הסחות דעת מן הסבל והסתמיות שלנו – בתנאי שניכנע לאדישות. נאבד רגישות ליד איזה מסך מהבהב. נשקע באפתיה ויראלית נפוצה.

החצוצרות, במובן הפשוט שלהן, הן מעורר לאומי. הן לא מאפשרות להישאר במחילות עם 'וויי-פיי'. התרועה הרמה בוקעת ומגיעה לכל המחנה ואף אחד כבר לא יכול לומר שהוא לא ידע שיש מלחמה. שיש מצוקה בסביבתו, שעת צרה לישראל. כמו אזעקה שמפלחת בבשר ולא רק קוראת לכולם להיכנס לכוננות אלא בבת-אחת מסירה את שכבת האדישות השמנונית ומחזירה את כולם למציאות – לערנות ביחס לצרה, לתשומת לב למי שזקוק לעזרה. לרגישות.

אפשר לדמות את תקיעת החצוצרות במחנה לא רק לאזעקת 'צבע אדום' אלא לצפירת יום הזיכרון. לרגע אחד כל השכחה שמאפשרת לנו לתפקד – נעלמת. מחיצת הברזל של האדישות והקטנות נשברת – והקול חותך את בשרנו. כאיש אחד בלב אחד. יש משהו מאחד בקול התרועה. קול שמחזיר אותנו ל'יחד' תמים וכואב. קול שמחבר את כל הרסיסים המפוזרים בעם בבת-אחת ועושה אותם יחידה אחת. עם אחד.

זה קורה לא רק בימי זיכרון כואבים. גם במועדים מצווה להריע. גם בימי שמחה וברכה מצווה לעורר את הקול ולחבר את כולם לשפע שמתגלה בעולם. להשמיע את הקול הטוב, לבשר את הגאולה. שלא תישאר נחלתם של בודדים. שהבשורה תצא לרחוב. שהוא יוצף בהמון חוגג ואינספור חיוכים.

הלב חוזר להרגיש

בעומק העניין החצוצרות לא רק מסירות את אבק האדישות מעל חיינו ומשיבות אותנו אל ליבנו ואל הלבבות הסובבים אותנו. הן יוצרות זיכרון גם כלפי מעלה, "ונזכרתם לפני ה'". מידה כנגד מידה. כשאנחנו עוטים על פנינו עננת אדישות – גם ההשגחה רחוקה ומנומנמת ואילו כשאנחנו ערניים וכואבים, בעלי לבבות פתוחים ונפשות מסורות – גם השכינה נלחמת כלביאה בעדנו וצועדת בראש המחנה. 

אז החצוצרות הופכות לתרועה לפני המלך העליון. לחזרה של הנוכחות האלוקית לחיינו ולהמלכה מחודשת של מלך מלכי המלכים. כל עוד אנחנו אדישים, הקשר הראשון שנפגע – הוא הקשר העדין עם הבורא. וברגע שהלב חוזר להרגיש – מיד מתעוררת תרועת המלך בכל האיברים ומשמיעה את קול ה' בכוח.

// הרב יעקב מאיר, צביה הרצליה

מה אנו עושים כאשר חס וחלילה נוחתת עלינו צרה ?

אפשר כמובן לומר שהכל במקרה, וזה היה צריך לבוא מתי שהוא. 

על מחשבה כזו הרמב"ם (הלכות תעניות א א-ג) אומר שהיא דרך אכזריות:

מצות עשה מן התורה לזעוק ולהריע בחצוצרות על כל צרה שתבוא על הצבור, שנאמר: עַל הַצַּר הַצֹּרֵר אֶתְכֶם וַהֲרֵעֹתֶם בַּחֲצֹצְרֹת (במדבר י ט) ...

ודבר זה מדרכי התשובה הוא, שבזמן שתבוא צרה ויזעקו עליה ויריעו ידעו הכל שבגלל מעשיהם הרעים הורע להן ... וזה הוא שיגרום להם להסיר הצרה מעליהם. 

אבל אם לא יזעקו ולא יריעו אלא יאמרו דבר זה ממנהג העולם אירע לנו וצרה זו קרתה במקרה, הרי זו דרך אכזריות וגורמת להם להדבק במעשיהם הרעים.

לדעת הרמב"ם, לומר שצרה קרתה במקרה זו אכזריות, מכיוון שכך נשאר האדם כפוף לגורל עיוור שאינו נותן לו לפעול בשום דרך, אלא להמשיך לסבול סתם.

אך מן הצד האחר, יש מי שיודעים בבירור מדוע קרה כל דבר, ומאשימים אנשים או קבוצות מסויימות, שמכיוון שעשו כך וכך, הגיעה אלינו צרה זו. פעמים רבות ההסברים האלה אינם גורמים יותר מאשר תמיהה או אפילו כעס.

אם כך, אנחנו נמצאים במלכוד, להסביר או לא להסביר?

אפשר לבחור בדרך שלישית שעשויה לפתור את הדילמה.

נשים לב, שכאשר הרמב"ם אומר שצריך להבין שהצרות הגיעו בגלל מעשים רעים, הוא לא עורך רשימה של עבירות מסוימות הגורמות פורענויות מסוימות. די בכך שאדם ידע שהתנהגותו אחראית למה שקורה בעולם.

יש קישור בין מעשים רעים לצרות שבאות, אך אין הגדרה מדויקת – אילו צרות על אילו עבירות.

אם כך, מה צריך לעשות?

אם מתרחשת צרה, כל אדם צריך לעשות חשבון נפש, במה הוא צריך לתקן את דרכיו. כל אחד ואחת, אם יבדוק באמת, יגלה דברים שהוא צריך לשפר ולתקן.

אם, בעקבות המאורעות שקרו, הוא מגיע להרהורים כאלה ומתקן את מעשיו, הרי הוא נותן משמעות חיובית למאורעות האלה. אפשר לעשות את זה כמובן גם ברמה ציבורית.

לפי גישה זו, אין לנו ידיעה בגלל איזו התנהגות הגיעה הפורענות. כל מה שאנו אומרים הוא שתפקיד הפורענות הוא לעורר את הלבבות לתקן משהו.

אחרי שהבנו את זה, אנחנו אלה שמכניסים תוכן ומתקנים את מה שדורש תיקון. וכך אם עד עכשיו היתה לצרה משמעות שלילית בלבד, עכשיו יש לה השפעה חיובית. בכך אנו הופכים להיות פעילים תחת ממשלת הקב"ה בעולם, במקום סבילים תחת ממשלת הטבע. (על פי הספר "ארבע דרשות", בנספח לדרשת שבת שובה תשע"ו)