מצוה 175 – לא ליקרב לעריות

"

שהוזהרנו לא להתקרב אל אחת מכל העריות על ידי חיבוק ונישוק וכיוצא בהם, העלולים להביא לידי גילוי עריות

(ספר המצוותלא תעשה שנג)

55תורה שבכתב 

אִישׁ אִישׁ אֶל כָּל שְׁאֵר בְּשָׂרוֹ לֹא תִקְרְבוּ לְגַלּוֹת עֶרְוָה אֲנִי ה'

(ויקרא יח, ו)

וּשְׁמַרְתֶּם אֶת מִשְׁמַרְתִּי לְבִלְתִּי עֲשׂוֹת מֵחֻקּוֹת הַתּוֹעֵבֹת אֲשֶׁר נַעֲשׂוּ לִפְנֵיכֶם וְלֹא תִטַּמְּאוּ בָּהֶם אֲנִי ה' אֱלֹהֵיכֶם

(ויקרא יח, ל)

 

תורה שבעל פה 

"קדושים תהיו': הוו פרושים מן העריות ומן העברה, שכל מקום שאתה מוצא גדר ערווה, אתה מוצא קדושה"

(רש"י לויקרא יט, ב).

משנה תורה להרמב"ם 

  1. אסור לאיש לנהוג בקרבה יתרה עם כל אישה האסורה עליו, ואסור לו לגעת בה נגיעה של חיבה, כגון חיבוק ונישוק וכיוצא בזה, שנאמר: "וּשְׁמַרְתֶּם אֶת מִשְׁמַרְתִּי לְבִלְתִּי עֲשׂוֹת מֵחֻקּוֹת הַתּוֹעֵבֹת אֲשֶׁר נַעֲשׂוּ לִפְנֵיכֶם", ונאמר: "לֹא תִקְרְבוּ לְגַלּוֹת עֶרְוָה" – לא תקרבו לדברים המביאים לידי גילוי עריות.
  2. אסור לאיש לנהוג בשחוק ובקלות ראש עם אישה האסורה עליו, וכן אסור לו להביט ביופייה או להריח בשמים שעליה, לשמוע את קולה, ולראות את שערה, וכיוצא בזה.
  3. הרוצה לשאת אישה (פנויה) – מותר לו להסתכל בפניה, ולראות אם היא נאה בעיניו, ואין בזה כל איסור. ולא עוד, אלא שראוי לעשות כן, כדי שלא תתגנה בעיניו לאחר נישואיהם. ומכל מקום לא יתבונן בה בדרך תאווה וזנות.
  4. אסור לחבק ולנשק גם עריות שהאדם אינו מתאווה להן, כגון אחותו הגדולה או דודתו; אך האֵם מותרת לחבק ולנשק לבנה, וכן האב לבתו.
  5. ענייני העריות הם מן האיסורים הקשים בתורה, ולפיכך ראוי לאדם לכוף יצרו בדברים אלו ולהרגיל עצמו בקדושה יתרה ובמחשבה טהורה, וייזהר מלהתייחד עם העריות, ויתרחק מן השחוק וקלות ראש ומכל הדברים המביאים לידי חטא, וינהיג עצמו בדרך הצניעות והקדושה.
  6. גדולה מכל זאת אמרו: יְפַנה עצמו ומחשבתו לדברי תורה, וירחיב דעתו בחכמה, שאין מחשבת עריות מתגברת אלא בלב פנוי מן החכמה. ובחכמה הוא אומר: "אַיֶּלֶת אֲהָבִים וְיַעֲלַת חֵן, דַּדֶּיהָ יְרַוֻּךָ בְכָל עֵת, בְּאַהֲבָתָהּ תִּשְׁגֶּה תָמִיד".
 (הל' איסורי ביאה, פרקים כא-כב)

שו"ת הרחבה

שאלה: אני רב אולפנה ומתוקף תפקידי אני עורך מפעם לפעם 'התוועדויות' שבהן בנות האולפנה שרות שירי קודש. גם בסעודות השבת הנערכות באולפנה אני משתתף ואף מוביל את השירה. אני סומך על ההיתר הידוע שמותר לגבר לשמוע שירת נשים כאשר הן שרות יחד. האם אכן אפשר לסמוך על כך?

תשובה: אמרו חכמינו ז"ל (ברכות כד ע"ב): "קול באישה – ערווה", ועל כן אסור לאיש לשמוע קול זמר של אישה שהיא אסורה עליו, ובכלל זה נערות רווקות שהגיעו לכלל נידה (ולדעת חלק מהפוסקים האיסור חל גם על נערות שאינן נידות).

בשו"ת 'שרידי אש' (ח"א, סי' עז) לר' יעקב יחיאל וינברג זצ"ל כתב שיש להתיר לשמוע שירת נשים כשהן שרות יחד שירי קודש (והוסיף שכן התירו הגר"ע הילדסהיימר והרש"ר הירש). ושני טעמים הצטרפו להיתר: האחד, משום שאין שומעים קול של אישה יחידה אלא של נשים השרות יחד; והשני, מפני שזמירות הקודש מעוררות רגשי קודש ואינן גורמות להרהור עבירה, וגם הבנים השומעים מתכוונים לשם שמיים ולא לשם חיבה והנאה.

ברם ה'שרידי אש' לא כתב את היתרו אלא מפני המצב המיוחד ששרר בזמנו, וכפי שהאריך לתאר בתשובתו את החשש הגדול להתבוללות בקרב הנוער. ולשם כך הוקמה תנועת הנוער 'ישורון' שביקשה לאמץ ולקרב את בני הנוער היהודים, ואלמלא היו מתירים להם לשיר יחדיו, בנים ובנות, לא היו מצטרפים לתנועה, והיו הולכים חלילה לאבדון. וגם הוא מודה שמעיקר הדין אין להתיר את הדבר, וכפי ש"אבותינו הקדושים נזהרו מלהתיר לנשים אפילו זמירות קודש".

ואכן דעת רוב הפוסקים (יוסף אומץ, באר שבע, חת"ס, ציץ אליעזר) לאסור שמיעת נשים גם כשהן שרות יחד, ואף בזמן ששרות שירי קודש, כגון בשעת זמירות שבת או שירי התוועדות. ועל פי זה כתב הרב שמואל הבר, ראש ישיבת ההסדר בקרני שומרון ('את צנועים חכמה', ח"ב, מאמר כא) שמורים המלמדים באולפנות או במדרשות לבנות ומשתתפים עמהן בסעודות שבת או בערבי התחזקות וכדו', צריכים לצאת מן החדר בשעה שהבנות שרות, ואין להם לשמוע את קול שירתן. והוסיף שגם הבנות השרות בפני המורים צריכות להיזהר בזה, כדי לשמור על צניעותן, וכדי שלא יכשילו את הגברים ויעברו על "לפני עוור לא תתן מכשול".

מאידך, ראוי לציין שבתשובת הרב עובדיה יוסף למפקח על הפנימיות הדתיות בישראל מטעם משרד החינוך (התפרסמה ב'המעין', גיליון 211, תשרי תשע"ה), סמך על דברי ה'שרידי אש', וכתב שכאשר מטרת השירה היא "לעורר רגשי דת קודש אצל הבנות ולנטוע בליבותיהן חיבה לקודשי ישראל" ניתן להקל – מחמת צורך השעה והדור – בשמיעת שירתן, כשהן שרות יחד. ורק הוסיף שמן הראוי, אם אפשר, שהבנים הגדולים של המחנכים לא ישתתפו בסעודות השבת הללו כדי שלא יצטרכו לשמוע את שירת הבנות.

וכתב הרב דוב ליאור (שו"ת דבר חברון, ח"ג, סי' רמ"ה), שאם ברור לרבנים המנגנים בהתוועדות שהם מתרכזים רק בשירתם ובנגינתם, ואינם נהנים משירת הבנות, יש מקום להתיר לצורך דבר מצוה. אך הוסיף שאין לתת לכך היתר גורף ולהורות שמותר לשיר ולנגן עם הבנות, אלא הדבר מסור לליבם של המחנכים, ומותר להם רק בזמן שכוונתם לשם שמיים בלבד.

(ע"פ הרב שמואל הבר, 'את צנועים חכמה', ח"ב, מאמר כ"א; הרב עובדיה יוסף, המעין, גיליון 211, תשרי תשע"ה; הרב דוב ליאור, שו"ת דבר חברון, ח"ג, סי' רמה)

איך זה עובד? 

"אִישׁ אִישׁ אֶל כָּל שְׁאֵר בְּשָׂרוֹ לֹא תִקְרְבוּ" – לדבר המביא לידי עבירה לא תקרב, הרחק מן הכיעור ומן הדומה לכיעור. לפיכך אמרו חכמים: הרחק מחטא הקל, שמא יביאך לחטא חמור; הוי רץ למצוה קלה, שיביאך למצוה רבה

(אבות דרבי נתן, נוסחא א, פרק ב)

קומיקס מצווה

רגע לנשמה 

שמירת נגיעה

// הרב יוני לביא

אנשים חושבים ששמירת נגיעה היא מעין גדר שנועדה לשמור עלינו מלהיגרר לדברים חמורים יותר. זוהי פשוט טעות. מדובר באיסור העומד בפני עצמו, שמקורו מהתורה (זו דעת הרמב"ם וכך נפסק גם בשולחן ערוך), והוא נלמד מהפסוק "איש איש אל כל שאר בשרו לא תקרבו לגלות ערווה". זהו פסוק מהתורה, ומופיע בויקרא יח, ו.

התורה לא אוסרת רק גילוי ערווה ממש, אלא כל התקרבות לכך, וכמו שהאיסור לאכול טרף אינו מחשש 'שמא נתדרדר למשהו חמור יותר', אלא בעייתי בעצמו - כך גם כאן

צריך להצטער מאוד על התפשטות הביטוי "שומר נגיעה", שיוצר רושם שגוי כאילו מדובר באיזה מנהג חסידות או חומרה של צדיקים עליונים. ממש לא. מדובר בדין תורה פשוט ומחייב (ובאותה מידה היה גם אפשר לומר "אני שומר חזיר"...).

יהודי שנאמן לדבר ה' הולך אחריו גם כשזה קשה וגם כשזה לא מובן. אחרי ההקדמה הזו ננסה להציע כמה כיווני חשיבה שיעזרו לנסות להבין מה עומד מאחורי העניין

בסך הכול נגיעה קטנה, חיבוק, נשיקה. על מה כל הרעש?

א. סדר נכוןהתורה מלמדת אותנו שכדי לבנות קשר עמוק, מְסַפֵּק וארוך טווח חייבים ללכת לפי הסדר. להתחיל מבפניםמחיבור עמוק ויציב של הנפש, ורק כשלב המשך, יבוא המעגל החיצוני של החיבור הפיזי.

ב. מסנוור ומבלבלקשר פיזי יוצר במהירות חוויות עוצמתיות ומחולל אשליה של קירבה גדולה, למרות שלא תמיד יש לזה כיסוי נפשי. נשיקה קטנה גורמת לתחושה עזה של קירבה בעוד שייתכן שמבחינה אובייקטיבית קיים פער גדול בין הצדדים ובעיות בהתאמה שלהם.

ג. אין אהבה בלי אחריותחז"ל אסרו לחיות יחד עם אישה אם נמצא פסול בכתובה. הסיבה לכך היא שכדי שקשר גופני ינבע מהמקום הנכון והוא יהיה כנה ואמיתי ולא סתם זול ונצלני, חייבת להתלוות אליו אחריות ומחויבות. אחרת, יש חשש שזו לא באמת אהבה, אלא אהבה עצמית. ממילא, בחברויות בגיל הנעורים כשאין שום מחויבות אמיתית לקשר, לא נכון לקיים קשרי גוף.

ד. מתרגלים לקשר חיצוניבגיל צעיר, כאשר עדיין לא בשלים לקשרים עמוקים, קשר פיזי מרגיל את האדם לקשר חיצוני, כשעניינים כמו מראה, לבוש והתבטאות תופסים מקום מאוד מרכזי ולאו דווקא האופי והאישיות. כשמתרגלים לזה, גם כשגדלים קשה להשתחרר מהדפוס הזה.

ה. הראשוניות היא בעלת עוצמה אדירה. מי שיבזבז אותה על קשרים לא רציניים ו'משחקי אהבה' של ימי הנעורים, כשיגיע בבוא היום ל"דבר האמיתי" - יגלה שאיבד את הטעם הייחודי של הבלעדיות של הפעם הראשונה.

מגע הקסם הוא דבר יקר שחבל לחלוק אותו עם מי שֶאַת לא בטוחה במאה אחוז שאת הולכת לחלוק איתו את החיים שלך. כשאין ראשוניות, קיים גם חשש של השוואות, אפילו שלא במודע, לחוויות מן העבר, שיאפילו ויפגעו מאוד בקשר הנוכחי.

ו. סף הרגישותאחד הדברים הנפלאים שנטע בנו הבורא הוא רגישות טבעית וכוחות משיכה כלפי המין השני. אלו דברים נפלאים שנועדו לחבר ולחזק את הקשר בין בני הזוג. זלזול בשמירת נגיעה כמו גם חוויות לא צנועות אחרות (ים מעורב, סרטים לא מבוקרים וכדו') - גורמת לרגישות הטבעית שלנו להתקהות ולהישחק. כשבחור כזה יגיע לרגע האמת וירצה לחוות ולהתרגש מהקשר עם בת זוגתו האמיתית, הוא יגלה שחלילה איבד את היכולת הזו.

מי שהתרגל לשים חמש כפיות סוכר בקפה שלו, כבר לא יוכל ליהנות מכוס עם כפית אחת. זה כבר "לא מתוק" לו יותר

ז. חומר נפץ – "אין אפוטרופוס לעריות", פירושו הוא שכשאנחנו עוסקים בכוחות וביצרים כל כך גדולים - אי אפשר לסמוך על שום דבר. אין אדם בעולם שיכול לומר על עצמו בביטחון "לי זה לא יקרה", "אני אעשה רק את זה ולא טיפה יותר". אדם לא מכיר את עצמו בכל המצבים, ועל אחת כמה וכמה שאינו מכיר את הצד השני.

אי אפשר לדעת עד להיכן הדברים יתגלגלו. להדליק שריפה ענקית די בגפרור אחד. אך לכבותה צריך מים רבים שלא תמיד מצויים.

ח. מדרון חלקלקשמירת הנגיעה עכשיו אינה דילמה נקודתית אלא החלטה עקרונית. בְּמַה אני מאמין ואיך אני מנהל את החיים שלי. האם אני נאמן לדבר ה' או לא. המרחק בין לגעת לפני הנישואין בחבֵרה שלךָ לבין לגעת אחרי הנישואין בנשים אחרות שאינן נשואות לך, אינו כה גדול.

מי שלא מבין על מה אנחנו מדברים שייצא לרחוב ויראה איך נראים היום יחסי גברים-נשים בעולם המערבי כשכל הגבולות נפרצים. מי שיזלזל בשמירה על התחום הזה, בקלות עלול גם לסגת אחורה מבחינה רוחנית בתחומים נוספים.

אין ספק שמדובר בניסיון גדול. אבל המחיר של ויתור על קדושת הנגיעה - גבוה, והפרי של השמירה הוא יקר ומתוק. ככל שתהיו עכשיו גיבורים יותר, כך מה שתוכלו לבנות אחר כך, בבוא היום, יהיה חזק יותר. אני מאחל לך להגיע בעז"ה לחתונה שלך עם 100% כוחות של אהבה, מבלי לבזבז אפילו טיפה אחת קודם. בהצלחה!

 

להתחתן עם עצמך

// הרב חגי לונדין, ר"מ בישיבת ההסדר שדרות

אחד האיסורים הנדמים לנו משונים ואפילו 'מיותרים' בתורה, הוא האיסור לקרב אל העריות. היינו איסור על יחסי אישות בתוך המשפחה הקרובה. בספר ויקרא (פרק יח), מפרטת התורה רשימה ארוכה של איסורי ערווה: "אִישׁ אִישׁ אֶל כָּל שְׁאֵר בְּשָׂרוֹ לֹא תִקְרְבוּ לְגַלּוֹת עֶרְוָה אֲנִי ה'. עֶרְוַת אָבִיךָ וְעֶרְוַת אִמְּךָ לֹא תְגַלֵּה... עֶרְוַת אֵשֶׁת אָבִיךָ לֹא תְגַלֵּה" וכו', ומסיימת התורה: "אַל תִּטַּמְּאוּ בְּכָל אֵלֶּה כִּי בְכָל אֵלֶּה נִטְמְאוּ הַגּוֹיִם אֲשֶׁר אֲנִי מְשַׁלֵּחַ מִפְּנֵיכֶם". 

קשה לחשוב על איסור שהנפש האנושית סולדת ממנו באופן טבעי יותר מאיסור עריות, ואף הטבע עצמו 'דוחה' גילוי עריות, דבר המתבטא בבעיות גנטיות שהן נחלתו של חיתון בין קרובי משפחה. ואף על פי כן התורה מוצאת לנכון להקדיש פסוקים רבים בכדי להטמיע בנו את האיסור לא רק מבחינה אנושית אלא אף תורנית. מדוע? 

מרחיבים את האהבה

באחת הפסקאות, הפחות ידועות אך היותר מופלאות, בכתבי הרב קוק (אחרון בבויסק, י), נמצא הסבר עמוק לאיסור העריות. על פי דבריו של הרב קוק שם, הטעם העומד ביסוד איסורי חיתון בין קרובי משפחה הוא החשש מהתמקדות האדם באהבה פרטית שאינה מתרחבת למעגלים נוספים מעבר למשפחה. במילים אחרות, חיתון עם קרובי משפחה הוא בבחינת 'חתונה עם עצמך', כי, כדבריו שם, "גם אהבת המשפחה היא אהבה עצמית נרחבת" – מדובר כאן בחיבור בין מעגלים שהיו קרובים כבר לפני כן. 

לעומת זאת, טוען הרב קוק, "יסוד התרחבות מושג האהבה לזולתו יכונן מהתאחדות החוגים" מימוש מושג האהבה הוא להוסיף חיים בעולם, דבר המתבטא בין השאר בנישואין בין חוגים שונים ולא במשפחה, כלומר בחיבור בין קבוצות שונות, כדברי הפסוק המבטא את העיקרון העומד ביסוד הנישואין: "עַל כֵּן יַעֲזָב אִישׁ אֶת אָבִיו וְאֶת אִמּוֹ וְדָבַק בְּאִשְׁתּוֹ" (בראשית ב, כד), היינו שנישואין עניינם לפתח מעגל חיים חדש. 

לא לוותר על עצמי

יחד עם זאת, אומר הרב קוק – ב'הפוך על הפוך' – דווקא מלכות בית דוד צומחת מגילוי עריות של לוט ובתו (ממנו יצא מואב שממנו הגיעה רות), וזאת מפני שישנו חשש שאדם יתייחס לעצמו בביטול; חשש זה קיים בייחוד בעם ישראל שעניינו הוא השפעת החסד לעולם כולו, מה שיכול להביא בטעות לביטול הזהות הלאומית. בהתאם לזאת, כדי שתהיה בעם ישראל דאגה והשקעה בייחודו, אנו זקוקים לכוח חיצוני כדוגמת גילוי עריות של לוט ובתו הבכורה (וגילוי עריות הוא שיא הקרבה העצמית כפי שלמדנו לעיל) המחזק בעם ישראל את התכונה של אהבת העצמיות. ולכן, כדבריו שם, "היה צריך לייסד יסוד על ידי אתר רחיקא" – מקום רחוק, באמצעות "טהור מטמא" – להוציא דבר טהור מיסוד טמא. היינו על מנת לשמור על הייחודיות הישראלית היה צורך 'לייבא' לתוך עם ישראל יסוד ממקום רחוק וטמא (גילוי עריות), וזהו "פליאות נתיבות חכמה" – וזהו חלק מהפלא שבדרכי חכמת ה', המסבב דברים חיוביים ממציאות שלילית.

סיפור 

שווה חצי רובל

פעם אחת באה אישה זקנה לביתו של הרב אברהם יצחק הכהן קוק עם שאלה על כשרות העוף שבידה. הרב סימן לה להניח את העוף על השולחן, ולא רצה לקחת אותו ישירות מן הידיים שלה.

ובהיותו תלמיד בישיבת וולוז'ין, כששכר חדר בעיירה, לא עמד על המקח במשא ומתן עם בעלת הבית, ולא ביקש להפחית את מחיר שכר הדירה. כאשר נשאל על כך, ענה: וכי מה שאמרו חז"ל "אל תרבה שיחה עם האישה" לא כדאי הוא לוותר לה בשביל זה על חצי רובל?!.

 

לא לשחק עם טנק

תארו לעצמכם טירון, שזה עתה התגייס לשורות הצבא, מתחיל "לשחק" ברובה שלו כבר ביום הראשון שקיבל אותו - להכניס כדורים ולהוציא ועוד.

יבוא אליו המפקד ויצעק עליו: "מה אתה עושה? זה מסוכן!"

ישיב לו החייל: "מה אתה רוצה ממני? אני לא הלכתי עם הנשק לירות במטווח. בסך הכול קצת מתעסק בו..."

כמובן, חייל כזה יקבל עונש רציני.

ואם לא מדובר ברובה, אלא בטנק, המעשה חמור כפל כפליים, כיוון שהנזק האפשרי גדול יותר

בחיים יש לנו המון דברים שאין עליהם איסור גורף, אלא הכול שאלה של מתי ואיך עושים אותם.

רכב, למשל. זה רע או לא?

השאלה היא מה עושים בו.

אם נוסעים בבטחה, הרי הוא טוב.

אך אם "משתוללים" בו, זה כלי משחית.

כך גם בהלכה. בשר וחלב למשל. אין בעיה לאכול גם בשר וגם חלב, אך בנפרד.

אם אוכלים יחד, הרי זו השחתה רוחנית.

אבל השיא מגיע בעניינים של עריות. 

ה' נתן כוח לאיש ולאישה ליצור חיים חדשים בעולם (כוח ההולדה).

כוח זה הוא הכוח העוצמתי ביותר שקיים.

וממילא, כאשר יש קלקול שם, זהו הקלקול הנורא ביותר.

(כמו הטנק בדוגמא לעיל, שיותר נצרך לזהירות מאשר רובה).

ולא רק שהתורה מצווה אותנו איך איש ואישה צריכים להשתמש בכוח המיוחד הזה באופן הנכון, אלא יותר מכך – היא מנחה אותנו איך להיזהר מלהתקרב למעשה השלילי.

בדיוק כמו שלחייל אסור לשחק בנשק, למרות שהוא לא ממש משתמש בו, אך יש חשש שמתוך המשחק יבוא נזק גדול, כך אנו מצווים לא "לשחק" עם האיסור החמור הזה, כדי שלא נבוא להיכשל בו.

מאמרי מגזין לנשמה

המצווה היומית
משנה תורה
מן המקורות
רגע לנשמה
סיפור
מגזין לנשמה
דילוג לתוכן