מצוה 18 – לא לצער יתומים ואלמנות

"

שהוזהרנו לא להכביד ולצער יתומים ואלמנות

(ספר המצוות – לא תעשה רנו)

55תורה שבכתב 

כָּל אַלְמָנָה וְיָתוֹם לֹא תְעַנּוּן. אִם עַנֵּה תְעַנֶּה אֹתוֹ כִּי אִם צָעֹק יִצְעַק אֵלַי שָׁמֹעַ אֶשְׁמַע צַעֲקָתוֹ. וְחָרָה אַפִּי וְהָרַגְתִּי אֶתְכֶם בֶּחָרֶב וְהָיוּ נְשֵׁיכֶם אַלְמָנוֹת וּבְנֵיכֶם יְתֹמִים

(שמות כב, כא-כג)

תורה שבעל פה 

"לפי ששאר בני אדם המעונים יטריחו אחרי מושיעים וישימו בטחונם בהם, אבל היתום והאלמנה שאין להם מושיעים אינם בוטחים כי אם בהקב"ה, ועל כן הקדוש ברוך הוא שומע צעקתם ויריב ריבם"

משנה תורה להרמב"ם 

  1. חייב אדם להיזהר בצערם של יתומים ואלמנות, מפני שנפשם שפלה מאד ורוחם נמוכה. ואע"פ שהם בעלי ממון, ואפילו אלמנתו של מלך ויתומיו – מוזהרים אנו עליהם, שלא לצערם. שנאמר: "כָּל אַלְמָנָה וְיָתוֹם לֹא תְעַנּוּן".
  2. היאך נוהגים עמהם? – לא ידבר אליהם אלא רכות, ולא ינהג בהם אלא מנהג כבוד, ולא יכאיב גופם בעבודה, ולבם בדברים קשים. ויחוס על ממונם יותר מממון עצמו. וכל המקניטם, או מכעיסם, או מכאיב להם, או רודה בהם, או מאבד ממונם – הרי זה עובר בלא תעשה. וכל שכן המכה אותם או המקללם.
  3. לאו זה, אע"פ שאין לוקים עליו, הרי עונשו מפורש בתורה: "וְחָרָה אַפִּי וְהָרַגְתִּי אֶתְכֶם בֶּחָרֶב". והקב"ה כרת עמהם ברית, שכל זמן שהם צועקים אליו מחמת מי שמצערם, הם נענים, שנאמר: "כִּי אִם צָעֹק יִצְעַק אֵלַי שָׁמֹעַ אֶשְׁמַע צַעֲקָתוֹ".
  4. במה דברים אמורים? – בזמן שעינה וציער אותם לצורך עצמו. אבל ציערם הרב כדי ללמדם תורה או אומנות, או להוליכם בדרך ישרה, הרי זה מותר. ואע"פ כן לא ינהג בהם מנהג כל אדם, וינהלם בנחת וברחמים גדולים וכבוד, שנאמר (משלי כב, כג): "כִּי ה' יָרִיב רִיבָם".
(הל' דעות, פרק ו')

שו"ת הרחבה

שאלה: מדוע אסרה התורה לצער אלמנה, ולא אסרה לצער אלמן?

תשובה: האיסור לצער אלמנה ויתום אינו איסור השייך דווקא בהם. למעשה אסור לצער כל אדם מישראל, ומה שכתבה התורה אלמנה ויתום דווקא, זהו מפני שדיבר הכתוב בהווה. 

וכך כתב רש"י (שמות כב, כא): "כָּל אַלְמָנָה וְיָתוֹם לֹא תְעַנּוּן – הוא הדין לכל אדם, אלא שדיבר הכתוב בהווה, לפי שהם תשושי כוח ודבר מצוי לענותם". למרבה הצער, אנשים נטפלים לחוליות החלשות בחברה, ועל דבר זה הזהירה התורה.

(ע"פ הרב רפאל וסרטיל, אתר 'ישיבה')

איך זה עובד? 

הכי קל להתנשא על החלש בחברה. אבל דווקא שם אנו נמדדים.

חייב אדם להיזהר בצערם של יתומים ואלמנות, מפני שנפשם שפלה מאד ורוחם נמוכה.

אומר הרמב"ם: היאך נוהגים עמהם? לא ידבר אליהם אלא רכות, ולא ינהג בהם אלא מנהג כבוד, ולא יכאיב גופם בעבודה, ולבם בדברים קשים. ויחוס על ממונם יותר מממון עצמו. וכל המקניטם, או מכעיסם, או מכאיב להם, או רודה בהם, או מאבד ממונם – הרי זה עובר בלא תעשה. וכל שכן המכה אותם או המקללם.

חמור כ"כ העניין עד שהתורה אומרת כך: "וְחָרָה אַפִּי וְהָרַגְתִּי אֶתְכֶם בֶּחָרֶב". והקב"ה כרת עמהם ברית, שכל זמן שהם צועקים אליו מחמת מי שמצערם, הם נענים, שנאמר: "כִּי אִם צָעֹק יִצְעַק אֵלַי שָׁמֹעַ אֶשְׁמַע צַעֲקָתוֹ".

קומיקס מצווה

רגע לנשמה 

ה' אלוקיך עימך לא חסרת דבר

"אמר הקב"ה אם אתה משמח את שלי, אני משמח את שלך" יש לי ארבעה בני בית שהם הלוי, הגר, היתום והאלמנה. ולך יש ארבעה בני בית, שהם: בנך, ובתך, ועבדך, ואמתך, אם אתה משמח את שלי, אני משמח את שלך. (מדרש תנחומא)

אם אדם חווה אובדן במקום הכי כואב בתוך משפחתו, אנו מצווים לדאוג לכך שלא יחווה עוד צער, לעזור ולסייע לו ככל הניתן. התורה הקדושה מלמדת אותנו להתנהג בחסד וברחמים. לשים לב לרגשות ולמצב של מי שסביבנו.

משפחה זהו מקום עמוק וחשוב מאוד בחייו של האדם, ואין תחליף בעולם לאבא, אמא או בעל שחלילה נפטרו. הקב"ה ברחמיו מבין את צערם של היתומים והאלמנות ואוסף אותם אליו, לבני הבית הכי קרובים שלו. במילים אחרות- עולמו של הקב"ה אינו הפקר, ה' לא משאיר אף אחד לבד.

בכל אחת מאיתנו יש מקום חסר, אין מי שיכול להבין אותה באותה הנקודה או להיות לה לעזר, יש מקומות שקשה לספר גם לחברה הכי טובה שיש. וכאן עלינו ללמוד מדוד המלך שכאשר קרתה לו צרה היה פונה למקור היחיד שתמיד פנוי לשמוע ולהקשיב-"כי אבי ואימי עזבוני וה' יאספני" במקום בו אף אדם לא יכול לעזור, ואפילו אבא ואמא שלי חסרים, אני אף פעם לא לבד, שם ה' אוסף אותי ודואג לי.

יהודי הוא אף פעם לא מסכן. גם אם אדם נקלע לצרה גדולה תמיד ה' לצידו ומקשיב לקול תפילותיו.

שנזכה תמיד לעזור למי שצריך אותנו, ולהאמין שהשם עוזר לנו תמיד ולא משאיר אותנו אף פעם לבד בעולם.

אסור לצער כל אדם

רגע רגע, אם התורה אוסרת לצער יתומים ואלמנות, זה אומר שמותר לצער אנשים אחרים?

ברור שלא. אמנם יש מחלוקת בין התנאים אם איסור "כָּל אַלְמָנָה וְיָתוֹם לֹא תְעַנּוּן" באמת מכוון רק כלפי אלמנה ויתום, או שהאיסור הוא לצער כל אדם חלוש ומדוכא, והיתום והאלמנה הם רק דוגמה (מכילתא דר' ישמעאל, מסכתא דנזיקין, יח). וגם הראשונים נחלקו בזה: לדעת הרמב"ם ובעל החינוך (מצוה ס"ה) האיסור הוא רק כלפי אלמנות ויתומים, אך רש"י (שמות כב, כא) והסמ"ג (לאוין, ח) סברו שהאיסור הוא על כל אדם. 

ומכל מקום גם הסוברים שהאיסור הוא דווקא על יתומים ואלמנות מסכימים שיש איסור הונאת דברים (להלן מצוה 501), שמשמעו לא לצער כל אדם מישראל. אלא שכאן הוסיפה התורה הזהרה מיוחדת על החלושים ותשושי הכוח ומי שצערם מרובה, ובפרט על צערם של האלמנה והיתום שאינם יכולים לפנות לאבי המשפחה ולתנות בפניו את צערם, ואין עיניהם תלויות אלא בה' יתברך

(ע"פ הרב יעקב חיים סופר, מקבציאל, לב, תשס"ז).

סיפור 

סגירת מעגל

החפץ חיים זיע''א ספר כי בצעירותו, בסמוך למקום מגוריו, היתה אשה אלמנה עם ילדיה היתומים הרכים, ששכרו צריף דל מאחד מעשירי העירה, והיתה האלמנה מתפרנסת מכבוס בגדים בעירה ומזה היתה מספקת טרף לילדיה ומשלמת את שכר הדירה. החרף הראשון הגיע, ובקוש הכבוס ירד, ולאלמנה הגלמודה לא היה מנין לשלם את שכר הדירה. עברו חדשים ובעל הדירה פנה אליה והזהירה שבאם לא תשלם את דמי השכירות עד סוף החדש - ישליכנה יחד עם ילדיה הפעוטים לרחוב מבלי לרחם.

האלמנה האמללה החלה מתיפחת בפני העשיר, והבטיחה שלכשיגיע הקיץ תשלים את כל חובותיה כלפיו, אך ללא הועיל. החדש עבר, והכסף לא בא, והעשיר האכזר גרש את האלמנה וילדיה והותירם זרוקים ומשלכים בשלג ובכפור מבלי מחסה. את כל זאת ראה החפץ חיים זיע''א, ולבו נהפך בקרבו. אימתי יבוא אדם זה על ענשו?! בינתים הצליחו אנשי העיר למצא מחסה חלופי לאלמנה וליתומיה, אך החפץ חיים לא נרגע מהדבר ולא שכחו. ידוע הדבר שכל ימיו היה החפץ חיים מתבונן בדרכי ה' ובהשגחתו ומחפש לראות מעגלים נסגרים. לראות צדק. ועל כך זכה גם כן לאריכות ימים מפלגת.

ואכן כעבר כמה שנים שמועה נוראה הופצה בעיר: בנו הגדול של אותו עשיר ננשך על ידי כלבים אכזריים חולי כלבת, וכל בשרו נעשה חלאים עד שמת מפצעיו. איש לא היה מוכן להתעסק בקבורתו מחשש הדבקות, אפלו לא אנשי החברא קדישא, עד שלבסוף נאלץ אותו עשיר לקחת את בנו במו ידיו ולקברו בנוול ובבזיון לא עלינו. כשראה זאת החפץ חיים אמר: כעת ראיתי מעגל נסגר. בא אדם זה על ענשו על הצער שצער את אותם אלמנה ויתומים מלפני שנים.

אבי יתומים

הרב חיים גולדויכט זצ"ל, ראש ישיבת 'כרם ביבנה', למד בילדותו בתלמוד תורה 'עץ חיים'. הרב מנחם פרוש, חברו לספסל הלימודים מספר: רבי חיים היה אחד התלמידים המצטיינים ביותר. חיבה וקירבה יתירה גילה לו המשגיח הרוחני רבי אריה לוין זצ"ל, בשל היותו ילד יתום.

באחד הימים, פגע בו אחד הילדים בחצר התלמוד תורה והעליבו. משהתכנסנו לבית הכנסת לתפילת מנחה, עיכב רבי אריה את התפילה, עלה על הבימה והחל להטיף לנו מוסר: היודעים אתם במי פגעתם? ביתום, ביתום!! כיצד יכולים אתם לגשת לתפילה בה בשעה שהעלבתם ילד יתום, אוי... ופרץ בבכי מר...

 

מאמרי מגזין לנשמה

המצווה היומית
משנה תורה
מן המקורות
רגע לנשמה
סיפור
מגזין לנשמה

מתגייסים לעזרת כוחות הביטחון עם הרמב"ם היומי

סט משנה תורה מהודר בכריכה מפוארת בפירוש של הרב שטיינזלץ

רק 299 ₪

במקום 835 ₪

הלימוד לעילוי נשמת הנופלים והנרצחים הי"ד

דילוג לתוכן