שהוזהרנו לא לאכול אבר מן החי
וְלֹא תֹאכַל הַנֶּפֶשׁ עִם הַבָּשָׂר
אדם הראשון – נצטווה על שש מצוות (עבודה זרה, קללת שם ה', שפיכות דמים, גילוי עריות, גזל, ומצוה להקים בתי דינים), נח – נצטווה גם על אבר מן החי (וכל אלו הן שבע מצוות בני נח); אברהם – נצטווה על המילה, יעקב – על גיד הנשה, יהודה – על הייבום, ועם ישראל – נצטווה בהר סיני על רמ"ח מצוות עשה, כנגד רמ"ח אברים שבאדם, כל אבר ואבר אומר לו לאדם: 'בבקשה ממך, עשה בי מצוה זו'; ושס"ה מצוות לא תעשה כנגד ימות החמה, וכל יום ויום אומר לאדם: 'אבקש ממך, שלא תעשה בי עבירה זו'
תשובה: בספר החינוך (מצוה תנב) כתב בטעם המצוה: "כדי שלא נְלַמֵּד נפשנו במידת האכזריות שהיא מידה מגונה ביותר. ובאמת שאין אכזריות גדולה בעולם ממי שיחתוך אבר או בשר מבעל חיים בעודנו חי לפניו, ויאכלנו. וכבר כתבתי כמה פעמים התועלת הגדול לנו בקנותנו את המידות הטובות ונתרחק מן הרעות, כי הטוב ידבק בטוב, והאל הטוב חפץ להיטיב, ולכן יצווה את עמו לבחור בטוב". איסור אכילת אבר מן החי הוא מאותם ציווים המדריכים את האדם לרחם על כל בריותיו של הקב"ה, ולהשתדל להקל על סבלן ככל האפשר. הקב"ה הוא מלך רחמן ואנו מצווים ללכת בדרכיו ולהיות בעלי רחמים.
אפשר לומר, שמצות 'אבר מן החי' היא בניין אב לתיקון המידות, להתרחקות מן הרע, ולבחירה בטוב. כי מהו באמת המבחן האמיתי שלפיו ניתן לבדוק את מוסריותו של האדם. כיצד אפשר לבדוק שהאדם העומד לפנינו הוא באמת אדם טוב, ולא סתם מטיף לאחרים את מה שאינו מקיים בעצמו? – אחד המבחנים הוא: לבדוק את יחסו של אותו אדם אל הנחותים ממנו. אדם שמסוגל להראות דאגה וחמלה כלפי הפחותים וחסרי הישע, הוא אדם טוב באמת.
שבע מצוות בני נח אינן הלכות שרירותיות, אלא הן שבע קטגוריות של התנהגות אתית (מוסרית). לדוגמה: האיסור לגנוב כולל איסור על כל עיסוק לא מוסרי המבוסס על חוסר יושר, ואיסור הניאוף והוצאתו מחוץ לחוק כוללים את כל מערכות היחסים הבלתי נאותות בין המינים. על דרך זה, איסור אכילת אבר מן החי עוסק בכל היחס לבעלי החיים והאיסור לצערם.
שבע מצוות בני נח מקיפות את כל קשת המחויבות המוסרית כלפי האלקים הנמצא מעלינו (לא לעבוד עבודה זרה, ולא לקלל את שם ה'), כלפי בני האדם השווים לנו (לא לרצוח, לא לנאוף, לא לגנוב, ולהעמיד בתי דינים), וכלפי בעלי החיים הנמצאים בדרגה שמתחתנו (אבר מן החי). אנשים בעלי קוד אתי ומוסרי גבוה, צריכים לדעת שעוּבדת היותם בעלי מדרגה גבוהה יותר אינה מאפשרת להם לדכא את בעלי הדרגה הנמוכה, אלא אדרבה מדרגתם הגבוהה מטילה עליהם אחריות יתירה, לקיים את הטבע ולהעלותו למדרגות גבוהות.
מצות 'אבר מן החי', אם כן, מציגה דרישה מוסרית גבוהה מכל האנושות – להתייחס אל הנחותים מאתנו בחמלה ובדאגה ובאחריות רבה.
אדם הראשון – נצטווה על שש מצוות (עבודה זרה, קללת שם ה', שפיכות דמים, גילוי עריות, גזל, ומצוה להקים בתי דינים), נח – נצטווה גם על אבר מן החי (וכל אלו הן שבע מצוות בני נח); אברהם – נצטווה על המילה, יעקב – על גיד הנשה, יהודה – על הייבום, ועם ישראל – נצטווה בהר סיני על רמ"ח מצוות עשה, כנגד רמ"ח אברים שבאדם, כל אבר ואבר אומר לו לאדם: 'בבקשה ממך, עשה בי מצוה זו'; ושס"ה מצוות לא תעשה כנגד ימות החמה, וכל יום ויום אומר לאדם: 'אבקש ממך, שלא תעשה בי עבירה זו'
ידוע שהפושעים הגדולים בעולם, אלו שעושים מעשים נועזים ואם נתפסים מקבלים הרבה שנים בכלא, לא התחילו מהמעשים הגדולים האלו.
כולם, ללא יוצא מן הכלל, החלו את דרכם בעולם הפשע במעשים שנראים "קטנטנים" - גניבה במכולת, למשל.
לאט לאט הם אזרו אומץ, והגביהו את הרף.
אך ישנו גורם נוסף שמשתנה אצל אותם אנשים.
כשהם גונבים מהמכולת, בתחילת דרכם, זה לא נראה להם מעשה כל כך חמור לעומת דברים אחרים - כגניבת מכוניות ופריצה לבתים - הנראים להם פחות מוסריים.
אך ככל שהם מתקדמים, המוסריות שלהם נשחקת, עד שהם יכולים אפילו לרצוח ח"ו, בלי שום נקיפות מצפון.
ספר החינוך מסביר שאיסור אכילת אבר מן החי מכניס באדם את מידת האכזריות, וכדבריו: "שאין אכזריות בעולם גדולה ממי שיחתוך אבר או בשר מבעל חיים בעודנו חי לפניו, ויאכלנו".
הגמרא מספרת שדוד המלך קיבל את ההחלטה לאסור את החיתון עם הגבעונים (שהיו גויים שהתגיירו בעורמה כשנכנסו לישראל לארץ), וזאת לאחר שדרשו באכזריות להמית שבעה מצאצאיו של שאול.
דוד המלך קבע:
"שלושה סימנים יש באומה זו: רחמנים, ביישנים וגומלי חסדים."
ומאחר שדרישת הגבעונים אכזרית הייתה, שזה ההפך מהרחמנות המאפיינת את זרע ישראל, אין לבוא עימם בקשרי חתונה.
"אחרי המעשים נמשכים הלבבות" - כל מעשה שאנו עושים משפיע לנו על הנפש.
גם אם נראה לנו שאין המעשה משמעותי כל כך, הוא חודר לתוכנו, ולאט לאט, פעמים רבות בלא שנחוש - משנה אותנו.
נשים לב למעשינו - נתרחק מהמעשים הרעים ונאחוז במעשים הטובים, גם אם הם קטנים, כי כולם מצטרפים יחד לבניין גדול בנפש שלנו.
פרופסור יששכר אונא מספר על המפגש הראשון שלו עם הרב יעקב משה חרל"פ, רב שכונות 'שערי חסד' ו'רחביה':
סבי, הרב יצחק אונא, היה בעצמו פוסק הלכה, ואליו הייתה משפחתנו פונה בשאלות הלכתיות. אולם בשאלות שבהן היה לו ספק, יעץ תמיד לפנות לרב חרל"פ. מספר פעמים בחיי הזדמן לי לגשת לרב השכונה באופן אישי, אך הפעם הראשונה הותירה עלי רושם כביר ומיוחד.
היה זה בערב יום כיפור. סבי שלחני אל הרב חרל"פ בשאלה על תרנגולת שנשחטה ונמצא כי הייתה לה רגל שבורה. היה ספק אם להתייחס לתרנגולת זו כטריפה או כתרנגולת כשרה. צעדתי משכונת 'רחביה' לכיוון שכונת 'שערי חסד' עם התרנגולת השחוטה, כשבראשי חששות כיצד אצליח להבין את דברי הרב, הלא ב'שערי חסד' כולם מדברים ביידיש, ואני לא מבין שפה זו כלל.
לשמחתי, מיד כשנכנסתי הבחין הרב חרל"פ על פי מלבושיי שאיני תושב השכונה, ומשום כך לא פנה אלי ביידיש אלא בעברית. הרב פסק שהתרנגולת מותרת, אך הוסיף שהחלק שמתחת לשֶבר אסור באכילה. באותו רגע לא הצלחתי להבין את התשובה - או שהתרנגולת אסורה או שהיא מותרת, וכיצד פוסק הרב שחלקה מותר וחלקה אסור.
רק אחר כך הוסבר לי, שהרב סבר שהשבר ברגל אינו מטריף את התרנגולת, אך ישנו חשש שמא הרגל נשברה עוד בזמן שהיא הייתה בחיים, וממילא יש לאסור את הרגל השבורה מחשש אכילת 'אבר מן החי'...
שירות לקוחות והצטרפות
סט "משנה תורה" מהודר בכריכה מפוארת בפירוש הרב שטיינזלץ + שליח עד הבית
אתם ביקשתם – אנחנו ממשיכים!
עד תום המבצע או גמר המלאי.
* בתום המבצע המחיר יעמוד על 499 ש"ח