מצוה 203 – לא לשתות יֵין-נֶסֶךְ

"

שהוזהרנו לא לשתות יֵיןנֶסֶךְ 

(ספר המצוותלא תעשה קצד)

55תורה שבכתב 

אֲשֶׁר חֵלֶב זְבָחֵימוֹ יֹאכֵלוּ, יִשְׁתּוּ יֵין נְסִיכָם

(דברים לב, לח)

תורה שבעל פה 

יי"ן בגימטריא: סו"ד, לפי שהוא נסתר ונטמן בתוך הענב, וממנו יצא. וגזרו חז"ל על יינם של גויים, להורות שכל דבר שהוא סוד פנימי, לא יהיה לישראל שום שיתוף עם האומות, ולא יהיה שום חיבור להם. כי ישראל צריכים שיהיו נבדלים מן האומות, וזהו הקיום שלהם בין האומות  

 (מהר"ל מפראג, נצח ישראל, פרק כ"ה)

 

משנה תורה להרמב"ם 

  1. יין נֶסֶךְ – הוא יין שניסכו (מזגו, יצקו) אותו לעבודה זרה, כחלק מעבודתה.
  2. אסור לשתות יין נסך או ליהנות ממנו, שנאמר: "אֲשֶׁר חֵלֶב זְבָחֵימוֹ יֹאכֵלוּ, יִשְׁתּוּ יֵין נְסִיכָם" – כלומר, דין יין נסך כדין זבח של עבודה זרה, וכשם שהזבח אסור, כך יין נסך אסור.
  3. מדברי סופרים, אסור לשתות וליהנות גם מ'סתם יינם', והוא כל יין של גויים, אפילו שאיננו יודעים אם ניסכו אותו לעבודה זרה או לא.
  4. כל יין שנגע בו הגוי, אפילו הוא יין של ישראל, חוששים בו שמא ניסך אותו הגוי לשם עבודה זרה, ודינו כ'סתם יינם', שהוא אסור בהנאה.
  5. כשגזרו חכמים על מגע גוי ועל 'סתם יינם', לא גזרו אלא על היין הראוי להקרבה על המזבח, שדרך לנסך אותו גם לעבודה זרה. לפיכך, יין מבושל של ישראל – אף על פי שנגע בו הגוי, אינו אסור, משום שאינו ראוי לניסוך על המזבח.
(הל' מאכלות אסורות, פרק י"א)

שו"ת הרחבה

שאלה: במלונות רבים עובדים, לצערנו, גויים רבים, אשר חלקם משמשים גם כמלצרים בחדרי האוכל. לקראת שבת, עורכים המלצרים הגויים את השולחנות, ומניחים עליהם בקבוקי מיץ ענבים. האם מותר לעשות קידוש ולשתות מיץ ענבים זה, או שהוא נאסר מחמת נגיעתם?

תשובה: בגמרא (ע"ז ל' ע"א) וברמב"ם (בהלכות שלמדנו) מבואר שיין מבושל אינו נאסר במגע גוי. ושני טעמים נכתבו בדבר: א- משום שיין זה השתנה בריחו ובטעמו, וכבר אינו יין הראוי לניסוך (טור). ב- משום שיין זה אינו מצוי בין הגויים, ואין לגזור עליו משום חשש יין נסך (רמב"ן, רא"ש, ריטב"א). ודנו הפוסקים בעניין יין ומיץ ענבים מפוסטרים, המצויים בימינו, שמרתיחים אותם בחום של 80-70 מעלות כדי להוציא מהם את החיידקים, אם דינם כדין יין מבושל שאינו נאסר במגע גוי. 

יש שכתבו לאסור משום שהפִּסטור רק ממית את החיידקים אך אינו עושה שום שינוי משמעותי ביין – אינו ממעט את נפח היין, ואינו משנה באופן משמעותי את ריחו וטעמו של היין, ועדיין כולם קוראים אותו בשם 'יין' סתם ולא 'יין מבושל'. ועוד, שכיום הפסטור מצוי ביותר, וכך הוא סדר עשיית היין בזמנינו שמפסטרים את היינות, ואם כן כבר לא שייך הטעם שיין זה אינו מצוי בין הגויים (הגרש"ז אוירבך, הגרב"צ אבא שאול, הגרי"ש אלישיב).

מאידך, יש שהורו להיתר, מפני שלפי עדוּת המומחים, הפסטור משנה במקצת את טעמו וריחו של היין, ואניני הטעם והרגילים ביין מבחינים היטב בין טעמו וריחו של יין מפוסטר ובין טעמו וריחו של יין טבעי. ועוד, שאע"פ שכיום היין המפוסטר מצוי ושכיח, מכל מקום מאחר והוא לא היה מצוי בזמן גזירת חז"ל, אין לנו לחדש גזירה על מה שחז"ל לא גזרו (הגר"ש וואזנר, הגר"מ פיינשטיין, הגר"ע יוסף).

ולמעשה, ראוי לכתחילה להיזהר שלא יגעו גויים ביין ובמיץ ענבים מפוסטר, ועל כן ראוי להקפיד שהיין ומיץ הענבים יוגשו לשולחנות ע"י יהודים בלבד. אך בדיעבד, אם נגע גוי ביין ומיץ ענבים מפוסטר – אין לאוסרם.

(ע"פ הרב שלמה זלמן אויערבאך, שו"ת מנחת שלמה, ח"א, סי' כ"ה; הרב עובדיה יוסף, שו"ת יביע אומר, ח"ח, יו"ד, סי' ט"ו; הרב יצחק יעקב פוקס, ספר 'הכשרות', יט, סא) 

איך זה עובד? 

"משרשי המצוה. להרחיק ולסלק כל ענין עבודה זרה וכל דבר המיחס אליה מבין עינינו ומחשבתינו. וביסוד רחוק העבודה זרה"

(ספר החינוך)

קומיקס מצווה

רגע לנשמה 

לשתות כמו יהודי

// הרב ערן גדות – תתמ"ד עציון, קריית מלאכי

"כּוֹס יְשׁוּעוֹת אֶשָּׂא וּבְשֵׁם ה' אֶקְרָא" (תהלים קטז, יג), ביין יש ישועה, יש בו ברכה. מצוות רבות מאוד אנו מקיימים ביין – קידוש והבדלה, ברית וחתונה. הגפן "משמחת אלוהים ואנשים", משחררת עצובים ומקרבת בין הלוגמים. ליין יש כח יוצא דופן אבל השפעתו יכולה להיות קיצונית לשני הצדדים: "זכה - נעשה ראש, לא זכה - נעשה רש; זכה - משמחו, לא זכה - משממו" (יומא ע ע"ב)

לדעת לשתות

אבל כמו שאומרים: צריך לדעת לשתות יין. צריך לדעת לשתות יין כמו יהודי - "כשישראל אוכלים ושותים מתחילים בדברי תורה ובדברי תשבחות" (מגילה יב ע"ב), ולא חלילה לשתות כמו גוי – "אבל אומות העולם שאוכלים ושותים אין מתחילים אלא בדברי תיפלות (שם)

איסור יין נסך מכוון אותנו להתבונן על הייחודיות שלנו כיהודים, שהשתייה אצלנו איננה שכחת קשיי החיים ובריחה אל מחוזות של שמחה דמיונית שכביכול ממלאת את האדם בכוח וחיות אך באמת משכיחה ממנו את יעדיו ואת רצונותיו בעולם שבו שם אותו הבורא. כמו שהמשיל רבי נתן מנעמירוב, תלמידו של רבי נחמן מברסלב: "שֶׁעַל-יְדֵי הַיַּיִן נוֹפְלִין לְשֵׁנָה, כִּי הַשֵּׁנִי לַמֶּלֶךְ עַל יְדֵי שֶׁלֹּא נִזְהַר מִשְּׁתִיַּת יַיִן כַּאֲשֶׁר הִזְהִירָה אוֹתוֹ הַבַּת מֶלֶךְ, עַל יְדֵי זֶה נָפַל לְשֵׁנָה גְּדוֹלָה עַד שֶׁיָּשַׁן שִׁבְעִים שָׁנָה. דְּהַיְנוּ שֶׁנּוֹפְלִים, חַס וְשָׁלוֹם, מִכָּל הַשִּׁבְעִים פָּנִים (לַתּוֹרָה) שֶׁהֵם בְּחִינַת שִׁבְעִים שָׁנָה" (ליקוטי הלכות, הלכות יין נסך ב, ח).

יצא סוד האהבה

לשתות כמו יהודי זה בדיוק ההיפך מלישון. זה להתעורר. להיפך מלשכוח. זה לזכור את הסוד הפנימי שבנשמת האדם. "נכנס יין יצא סוד" (עירובין סה ע"ב) - הסוד של האהבה העצומה שיש ביהודי ליוצרו, לאביו שבשמים. "כִּי עַל-יְדֵי הַיַּיִן נִתְלַהֵב הַלֵּב בְּשַׁלְהוּבִין דִּרְחִימוּתָא לַה' יִתְבָּרַךְ, כִּי הַיַּיִן מֵרִים דַּעְתּוֹ וּמְשַמֵּחַ לְבָבוֹ שֶׁמַּרְגִּישׁ בְּדַעְתּוֹ יְדִיעַת תְּשׁוּקַת דְּבֵקוּת אֱלֹקוּתוֹ יִתְבָּרַךְ שֶׁזֶּה עִקַּר הַדַּעַת" (לקוטי הלכות, הלכות יין נסך ג, ג). היין מעורר את הלב, והלב של כל יהודי מלא געגועים לה'. 

בחודש אדר נכנס הרבה יין - "משנכנס אדר מרבין בשמחה" (תענית כט ע"א). וזה הזמן להוציא גם הרבה סוד, את סוד אהבתנו לה', את סוד דבקותנו בו. בחג הפורים הבא עלינו לטובה עתידים אנו לשתות ולהשתכר. נשים לב שאיננו משתכרים כאותם הגויים הזוללים וסובאים ומאבדים את אישיותם, אלא נשתכר כמו יהודים, נסיר את המסכות ונגלה את פנימיותנו, שמלאת קודש היא, מלאה באהבה ובכיסופים לבורא העולם.

ההתחזקות מ"הצביטה" בלב

מה יותר נורא, כשמישהו עושה משהו לא טוב - נניח, מכה את הזולת - בפנים נפולות, או כשהוא צוחק צחוק גדול תוך כדי מעשהו?

כשאדם עושה משהו לא טוב, אנו מצפים ממנו שלפחות תהיה לו צביטה בלב. שיהיה איזה משהו בתוכו, מוסר ומצפון פנימי, שלא ייתן לו מנוחה.

ספר החינוך מסביר שהחמירו במיוחד ביין נסך יותר משאר דברים של עבודה זרה, מאחר שזה היה עיקר השמחה של עובדי עבודה זרה, שהיו מנסכים את היין.

בקללות המופיעות בפרשת "כי תבוא" מוסבר שהעונשים מגיעים "תַּחַת אֲשֶׁר לֹא עָבַדְתָּ אֶת ה' אֱלֹהֶיךָ בְּשִׂמְחָה וּבְטוּב לֵבָב". הפשט הוא שקיימת את המצוות, אבל לא בשמחה. אבל בחסידות מסבירים משהו אחר: תחת אשר "לא עבדת" - לא עבדת את ה', זה מילא, אבל עוד עשית זאת "בשמחה ובטוב לבב".

כלומר, אפשר להבין שאדם חוטא, שיש נפילות בחיים.

אבל איך אדם יכול להיות שמח בכך? 

מה שמוכיח את המקום האמיתי שאדם נמצא בו זה לא רק המעשים שהוא עושה, כי כאמור, יש קשיים בחיים ויש רגעי חולשה, אלא מה מתרחש אצלו בנפש. אדם שמחובר לה', גם כשהוא עושה משהו לא בסדר, כואב לו.

חשוב לציין בהקשר הזה, שאם נופלים ומיד חשים ייסורי מצפון, עוד לפני שאנו מרימים את עצמנו ומתחזקים, אנו צריכים להתבונן ולהתחזק מעצם הכאב. זה שכואב לי, זה אומר שאכפת לי. לא משנה כמה פעמים נפלתי בנקודה הזו. כל עוד שאני חש צער בלב, אני במקום שלא משלים עם זה, וזה העיקר, זה הבסיס.

סיפור 

העגלון או אתה?

פעם אחת נדחף אדם אחד לביתו הרב שלמה קלוגר, רבה של ברודי, כשהוא נושם בכבדות וגועה בבכי: רבי, הצילני, כי בצרה גדולה אני. בן ברודי אנוכי, ויש לי כאן אישה וילדים, אבל זה כמה שנים שנדדתי להונגריה והייתי שם מלמד תינוקות. לאחר שהצלחתי לצבור מעט כסף, כחמש מאות זהובים, החלטתי לחזור לביתי ולמשפחתי. פגשתי סוחר יין מברודי, שבא לקנות יין הונגרי ולהובילו לברודי, וביקשתי ממנו שייקחני עמו באחת העגלות. הוא נעתר לבקשתי, ונסענו יחד. לקראת שבת, הפסקנו את נסיעתנו, וכדי לא לשאת את משא הכסף ביום השבת, הטמנתי את צרור כספי בין החביות. אך במוצאי שבת, הלכתי לחפש את כספי - ואיננו. עיני חשכו, ולבי נמס בקרבי. ברי לי כי הסוחר עצמו שלח ידו בגניבה, הואיל ואיש זולתו לא ידע שיש לי כסף. ועתה פונה אני לכבוד תורתו, שיואיל נא בחוכמתו להציל עשוק מיד עושקו.

רבי שלמה שלח את שמשו, והזמין את סוחר היין לדין. לאחר ששמע הסוחר את הטענות והחשדות נגדו, התרגז ואמר: האם זהו השכר שמלמד קבצן זה משלם לי בעד מה שלקחתיו בעגלתי?! הוא אמנם סיפר לי כי הצליח לצבור מעט כסף, אבל אנכי לא ידעתי כלל כמה כסף יש בידו, והיכן הטמינו. אם אמת הדבר שהטמין את כספו בין החביות והכסף נגנב, הרי אז בוודאי ראה זאת אחד מן העגלונים הגויים, והוא הלך וגנב. אבל מדוע יחשדוני בגניבה?!

השיב רבי שלמה קלוגר בחכמתו: אם באמת חושד אתה שאחד מן העגלונים גנב את הכסף מבין חביות היין, הרי שאז יש לחשוש גם שמא הגנב שתה מן היין שבחביות, ואם כן - החובה מוטלת עלי, בתור רב העיר, להכריז בבתי כנסיות ובבתי מדרשיות כי יינך הינו יין נסך...

פני הסוחר החווירו מפחד. הוא נפנה אנה ואנה כמנסה לברוח, ולבסוף הודה שהוא הוא גנב את הכסף. הרב לא הסכים להאמין לו, עד שהלה הלך לביתו והביא את צרור הכסף בידו. המלמד הכיר את הצרור, מנה את השטרות, וקיבל את כספו בשלימות.

טעם כמוס

מסופר שפעם אחת ביקש הבעל שם טוב הקדוש להביא לפניו יין כשר ומושגח, מהודר בכל ההידורים, ממדינת בסרביא. כמו בכל מהלכיו של הבעל שם טוב הקדוש, גם בשליחות זו היה לו טעם כמוס. השליחות הוטלה על תלמידו רבי דוד ממיקליוב זצ"ל.

נטל רבי דוד על עצמו את התפקיד בדחילו ורחימו ונסע לעיר טלנשטי שבבסרביה לקיים מצוות רבו. חודשיים התעכב ר' דוד בטלנשטי. אימת רבו הייתה עליו, ובעצמו השגיח על כל פרט ופרט בייצור היין ובשמירתו, כדי שראוי יהיה לעלות על שולחנו של הבעש"ט הקדוש. בעצמו נכח בקניית הענבים, בעצמו ליווה את הובלת הענבים לגת ובעצמו נוכח בעת דריכת הענבים, שימורם בכלים, וכל שאר עבודה הכרוכה בהם. על כל אלה השגיח בעיניים פקוחות בלי היסח הדעת כלל, ובכל אותה העת ביצעו את העבודה יהודים כשרים ויראי שמיים. כאשר הסתיימה תסיסת היין, והנוזל הצלול הועבר לחבית, ליווה ר' דוד את העשייה כדי לשמור על היין היקר שיהיה כשר למהדרין.
מפני האחריות הגדולה שנטל על עצמו, ומפני מורא רבו כמורא שמיים, חש ר' דוד בשבועות אלו כמי שהטיל עליו המלך משימה גדולה וחשובה, ועליו לבצעה על הצד הטוב ביותר.
כאשר הגיע היום להעביר את חבית היין למז'יבוז', היה ר' דוד אחוז התרגשות גדולה וכפולה, הן על חסד ה' שכבר הגיע מעשה היין לסיומו, והן מגודל הזהירות והאחריות להעברת היין בשלום ליעדו. הימים ימי חורף. שלגים וגשמים משבשים את הדרך; רוחות סערה ופגעי מזג האויר מקשים את הנסיעה עד כדי סכנה, והדרכים היו בוציות ומסובכות. ר' דוד עמל והתייגע קשות בשמירת היין גם בדרכים קשות שכאלו.
סוף סוף הגיעה העגלה עם חבית היין הכשר למז'יבוז'. רבי דוד חש עצמו מאושר על שזכה לקיים מצוות רבו, ולאחר שבועות ארוכים של קושי לאין ערוך, זכה להגיע ליעדו בשלום.
העגלה ריקדה בדרכי העיירה. ר' דוד הביט אל השמיים הפרושים ממעל, והודה להקב"ה על שחֵפץ-רבו הצליח בידו.
הוא החל לדמיין בשמחה ובחדווה כיצד הבשע"ט הקדוש, רבם ומאורם של ישראל, יביט בו בחדווה ובתודה על מילוי המשימה על הצד הטוב ביותר.
ולפתע אירעה תקלה בדרך. מול העגלה התקרב חייל ענק רכוב על סוס. הוא חסם את הדרך ולא אפשר לעבור. "עצור ופתח את החבית לבדיקה! מושל הכפר אינו מתיר להכניס לעיירה שיכר ממחוזות אחרים. פתח את החבית לבדיקה!" ציווה החייל גדול הממדים.
ר' דוד נתקף בפחד ובבהלה ואמר: "אל תגיע בחבית שלי! אין בה שיכר כי אם יין טהור למורי ורבי. אין לך מה לחשוש, אין ברשותי שיכר ולא אבטל את תקנת המושל."
החייל הגדול לא הקשיב לדבריו של ר' דוד וביקש לבדוק בעצמו את תכולת החבית.
הוא קפץ מהסוס, פתח את מחסה החבית של ר' דוד, הביט לעבר היין הצלול וטבל את אצבעו לבדיקת טעמה של התכולה.
"נכון," אישר החייל, "אכן זהו יין טהור ולא שיכר. משוחרר אתה לדרכך."
ר' דוד ההמום נכנס לצער גדול, החייל הנוכרי נגע ביין ופסל את כשרותו, והרי הוא יין נסך.
כמה חודשים טרח בהכנת כל פרט ביין, בתסיסתו, בהעברתו, בשמירתו, והנה כמה מטרים מבית הבעש"ט נפסל היין. כשראה את פניו של רבו הוא פרץ בבכי סוער ויילל בקול: "כבוד הצדיק הקדוש, רבי ועטרת ראשי, כל כך טרחתי, חודשים שעמלתי, יגעתי והקפדתי בכל שלב ושלב במסירות נפש של ממש, עד אשר נפסל היין ברגע האחרון, כמה רגעים טרם הגיעו אל הקודש. מדוע ככה קרה לי? על מה ולמה נענשתי?" הוא מירר בבכי וצער רב.
הבעל שם טוב הקדוש הרגיע את תלמידו הקדוש ואמר לו: "דע לך, תלמידי היקר, יגעת בכל נפשך, טרחת מעבר לכוחותיך, אך את העיקר שכחת, והוא להתפלל להשי"ת על הצלחת מעשיך, על שמירתו שתלווה אותך מראשית הדרך ועד סופה!"

מאמרי מגזין לנשמה

המצווה היומית
משנה תורה
מן המקורות
רגע לנשמה
סיפור
מגזין לנשמה

סט "משנה תורה" מהודר בכריכה מפוארת בפירוש הרב שטיינזלץ + שליח עד הבית

ב-299 ש"ח בלבד!

ממשיכים את הסבסוד ההיסטורי!

*הארגון רשאי לשנות את המחיר בכל עת

* שווי סט 835 ש"ח

*משלוח עד 21 ימי עסקים

הלימוד להצלחת כוחות הביטחון ולעילוי נשמת הנופלים הי"ד

דילוג לתוכן