// הרב אבישי גרינצייג, ישיבת בנ"ע גבעת שמואל

מצוות השחיטה העסיקה את רבותינו מימי קדם מזוויות שונות. מזה כמאה וחמישים שנה עומדת מצוות השחיטה בפני מתקפות אנטישמיות, אשר דורשות להוציא את השחיטה היהודית מחוץ לחוק, בטענה שהשחיטה אכזרית. מעוררת השתאות העובדה שהמאבק כנגד השחיטה החל דווקא בגרמניה הנאורה של המאה ה-19 על ידי ארגוני צער בעלי חיים. מאבק זה הצליח לעשות פרי בראשית שנות השלושים של המאה ה-20, על ידי לחץ של לא אחרת מאשר המפלגה הנאצית, מני אז, מתעורר מפעם לפעם הפולמוס מחדש כשמועלות הצעות חוק לאסור את השחיטה היהודית.

כיום עיקר המאבק איננו במוסריות דרך השחיטה אלא בעצם הריגת בהמה לצורכי אכילה.

למה רק בימי נוח?

הרמב"ן (בראשית א, כט) כותב שהתורה אסרה על האדם לאכול בשר, והתירה זאת רק בימי נוח. טעם האיסור הוא מפני שאף לבעלי החיים יש מעלה מסוימת בכך שהינם בעלי נפש ובחירה, ויברחו מן הצער והמיתה. אך כאשר חטאו והשחית כל בשר את דרכו על הארץ, ונגזר שימותו במבול, הקב"ה הציל את מיני בעלי החיים בזכות נוח, ומשום כך נתן הקב"ה לנוח ולצאציו רשות לשחוט ולאכול, שהרי קיומם הוא בעבורו ובשבילו.

הרשב"א, תלמידו הגדול, כתב (שו"ת הרשב"א מכת"י סי' שסז) טעם אחר להבדל בין אדם לנוח: האדם נאסר לאכול בשר רק לאחר שחטא ואכל מעץ הדעת, "לפי שהוא הגביר על עצמו חלקו העפרי על חלקו השכלי ובחר להיותו שוה מתדמה לשאר בעלי חיים אחר שהיה אדון עליהם ומובדל מהם, על כן הגיעו מן העונש מה שבחר והמשיך לעצמו להיות גם הבהמות שוות לו ויאסר באכילתן ורציחתן כרציחת נפש אחד ממין האנושי". אך לאחר המבול נתכפר העוון, והותרו שוב באכילת בשר. נמצא שלדעתו אכילת בשר מעידה על רוממות האדם, ואדרבא אי אכילת בשר מעידה על שפלותו והידמותו לבעלי החיים.

טעות מסוכנת

מדברי רבי יוסף אלבו בספרו "העיקרים" (מאמר ג, פרק טו) בביאורו לקרבנות קין והבל ניתן ללמוד זווית חשובה נוספת. הוא מסביר שקין בחר להקריב את קרבנו מפרי האדמה ולא מן החי "משום שחשב שאין יתרון לאדם על בעלי החיים אלא בזה בהיותו יודע לעבוד את האדמה, ולא חשב היתרון שיש לאדם על בעלי החיים לכלום, וחשב גם כן היותו אסור בהריגת בעלי החיים מפני היותו שווה אליהם לפי דעתו".

והבל אף הוא חטא לדעת "העיקרים", כי חשב שאסור להרוג את בעלי החיים לצרכו של האדם אלא רק לצורך קרבן. ולכן נהרג הבל, כיוון שטעות זו מסוכנת אף יותר מדעתו של קין, כי האנשים עלולים לטעות בטעות זו בקלות יותר. כיוון שחשש הקב"ה שיטעו בטעותו של הבל, מיד לאחר הקרבת קרבנו של נוח ביציאתו מן התיבה, התיר במפורש לבני האדם את אכילת בעלי החיים והריגתם, מפני מעלת האדם על בעלי החיים.

במצוות השחיטה אנו מצווים לשחוט דווקא מהצוואר ובסכין בדוקה (כלומר, סכין שבדקו אותה היטב שהיא חלקה ולא פגומה).

אומר ספר החינוך, שאחד הטעמים למצווה זו הוא למעט כמה שאפשר בצער בעלי חיים.

אומנם התורה התירה לנו להשתמש בבעלי החיים לצרכינו, אך לא לצער אותם לחינם, כי איסור צער בעלי חיים חמור הוא עד מאוד.

המוסר שהתורה באה לחנך אותנו אליו אינו בא לידי ביטוי רק באיסור הכללי של "צער בעלי חיים", אלא גם, ואולי בעיקר, בהלכות שחיטה.

היינו חושבים שכאשר התורה התירה לנו לאכול בשר שחוט, לא יהיה זה משנה איפה בדיוק נשחט את הבהמה ואיך נעשה את זה.

הרי בכל מקרה היא תמות!

אלא באה התורה ומראה לנו, שגם כאשר אנו מתעסקים במשהו נקודתי מותר, יש לזכור את האידיאלים מסביב.

גם כשאנחנו באים לשחוט בהמה, עדיין חייבים לחסוך ממנה כמה שיותר צער.

הרבה פעמים בחיים שלנו אנו נתקלים במקרים מיוחדים כאלו, שבהם אנו עוברים להתנהגות שונה מהרגיל. אבל דווקא שם נבחן המוסר שלנו - עד כמה הוא חלק מאיתנו.

למשל, סתם כך אנו מצווים על כיבוד הורים, ומשתדלים לעזור להם כמה שיותר.

אך אם חס וחלילה אנו חולים ואבא ואימא מסייעים לנו - מביאים לנו תה, אוכל וכדומה, דווקא פה נבחן כיבוד ההורים שלנו - האם אנו מבקשים את עזרתם רק כשאנו זקוקים לה, או שאנחנו מרשים לעצמנו "לטרטר" אותם גם כשלא צריך.

עלינו תמיד לזכור, כי גם שיש יציאה משגרת החיים, עדיין אנו צריכים לעשות ככל שביכולתנו לקיים את מצוות ה' ו"לעשות הישר והטוב".