מצוה 23 – לכבד החכמים

"

שנצטווינו לכבד את החכמים, ולעמוד מפניהם כדי להדרם

(ספר המצוות – עשה רט)

55תורה שבכתב 

מִפְּנֵי שֵׂיבָה תָּקוּם וְהָדַרְתָּ פְּנֵי זָקֵן וְיָרֵאתָ מֵּאֱלֹהֶיךָ אֲנִי ה'

(ויקרא יט, לב)

תורה שבעל פה 

אָמְרוּ עָלָיו עַל הִלֵּל הַזָּקֵן, שֶׁבְּכָל יוֹם וָיוֹם הָיָה עוֹשֶׂה וּמִשְׂתַּכֵּר בִּטְרַפָּעִיק.

חֶצְיוֹ הָיָה נוֹתֵן לְשׁוֹמֵר בֵּית הַמִּדְרָשׁ כשכר כניסה

וְחֶצְיוֹ לְפַרְנָסָתוֹ וּלְפַרְנָסַת אַנְשֵׁי בֵּיתוֹ.

פַּעַם אַחַת לֹא מָצָא לְהִשְׂתַּכֵּר וְלֹא הִנִּיחוֹ שׁוֹמֵר בֵּית הַמִּדְרָשׁ לִכָּנֵס;

עָלָה וְנִתְלָה וְיָשַׁב עַל פִּי אֲרֻבָּה, כְּדֵי שֶׁיִּשְׁמַע דִּבְרֵי אֱלֹהִים חַיִּים מִפִּי שְׁמַעְיָה וְאַבְטַלְיוֹן.

אָמְרוּ: אוֹתוֹ הַיּוֹם עֶרֶב שַׁבָּת הָיָה, וּתְקוּפַת טֵבֵת הָיְתָה, וְיָרַד עָלָיו שֶׁלֶג מִן הַשָּׁמַיִם.

כְּשֶׁעָלָה עַמּוּד הַשַּׁחַר אָמַר לוֹ שְׁמַעְיָה לְאַבְטַלְיוֹן:

אַבְטַלְיוֹן אָחִי, בְּכָל יוֹם הַבַּיִת מֵאִיר וְהַיּוֹם אָפֵל, שֶׁמָּא יוֹם מְעֻנָּן הוּא?

הֵצִיצוּ עֵינֵיהֶם וְרָאוּ דְּמוּת אָדָם בָּאֲרֻבָּה.

עָלוּ וּמָצְאוּ עָלָיו רוּם שְׁלֹש אַמּוֹת שֶׁלֶג.

פְּרָקוּהוּ וְהִרְחִיצוּהוּ וְסָכוּהוּ וְהוֹשִׁיבוּהוּ כְּנֶגֶד הַמְּדוּרָה.

אָמְרוּ: רָאוּי זֶה לְחַלֵּל עָלָיו אֶת הַשַּׁבָּת.

משנה תורה להרמב"ם 

  1. חייב אדם לכבד את רבו ולירא ממנו. ואין כבוד גדול מכבוד הרב, ולא מורא גדול ממורא הרב, עד שאמרו חכמים: 'יהי מורא רבך כמורא שמים'. וכן אמרו: 'כל החולק על רבו – כחולק על השכינה, וכל העושה מריבה עם רבו – כעושה מריבה עם השכינה, וכל המתרעם על רבו – כמתרעם על ה', וכל המהרהר אחר רבו – כאילו מהרהר אחר שכינה'. 
  2. איזהו חולק על רבו? – זהו מי שקובע לו בית מדרש ויושב ודורש ומלמד שלא ברשות רבו, בזמן שרבו חי, ואע"פ שעושה זאת במדינה אחרת. ואסור לאדם להורות הלכה בפני רבו לעולם, וכל המורה הלכה בפני רבו – חייב מיתה.
  3. היה רבו הולך – חייב לעמוד מפניו משעה שרואהו, עד שנעלם ונכסה מעיניו. 
  4. מצות עשה לקום ולהדר כל תלמיד חכם, אע"פ שאינו רבו, שנאמר: "מִפְּנֵי שֵׂיבָה תָּקוּם, וְהָדַרְתָּ פְּנֵי זָקֵן" – 'זקן' – זה שקנה חכמה. ומאימתי חייבים לעמוד מפניו? משיתקרב אליו בארבע אמות, עד שיעבור מכנגד פניו.
  5. עוון גדול הוא לבזות את החכמים או לשונאם, ולא חרבה ירושלים עד שביזו בה תלמידי חכמים. וכל המבזה את החכמים אין לו חלק לעולם הבא, והרי הוא בכלל: "כִּי דְבַר ה' בָּזָה" (במדבר טו, לא).
(הל' תלמוד תורה, פרקים ה-ו)

שו"ת הרחבה

שאלה: האם צריך לקום בפני תלמיד חכם רק כשהוא רואה אותנו, או שיש לקום לכבודו גם כשאינו רואה אותנו, כגון שאנחנו נמצאים מאחורי מחיצה וכדו'?

תשובה: בשו"ת שער אפרים (ר' אפרים הכהן, מגדולי הפוסקים באשכנז) כתב שחייב אדם לקום בפני רבו הסומא, אע"פ שרבו אינו רואה שהוא קם לכבודו. וכן פסק בספר 'ערוך השולחן' (יו"ד, רמד, ז), וכתב ש"דבר פשוט הוא". והסכימו לכך גם גדולי הפוסקים הספרדים: החיד"א (ברכי יוסף), וה'בן איש חי' (שנה שניה, כי תצא, טו).

ובביאור הדברים כתב הגאון ר' שלמה זלמן אויערבך, שישנו הבדל בין חיוב הקימה בפני שיבה ובין חיוב הקימה בפני תלמיד חכם. חיוב הקימה בפני שיבה הינו משום דרך ארץ, שראוי לכבד אדם זקן, וממילא חיוב זה קיים רק בשעה שהזקן ואיש השיבה רואה את האדם העומד בפניו. אולם הקימה בפני תלמיד חכם נובעת מן החובה לירא מתלמידי חכמים, שמוראם כמורא שמיים. ומאחר והקימה בפני החכמים נועדה להשריש יראת שמיים בקרב העומדים, על כן חייבים לקום בפניהם גם כשהם עצמם אינם רואים זאת.

(ע"פ שו"ת מים ההלכה [הרב יונה מצגר], יו"ד סי' י"ז)
(ע"פ ירחון 'צהר' [הרב שלמה זלמן אוירבך], גיליון ה', תשנ"ט)

איך זה עובד? 

חייב אדם לכבד את רבו ולירא ממנו. ואין כבוד גדול מכבוד הרב, ולא מורא גדול ממורא הרב, עד שאמרו חכמים: יהי מורא רבך כמורא שמים. וכן אמרו: כל החולק על רבו – כחולק על השכינה, וכל העושה מריבה עם רבו – כעושה מריבה עם השכינה, וכל המתרעם על רבו – כמתרעם על ה', וכל המהרהר אחר רבו – כאילו מהרהר אחר שכינה.

יש לעמוד לפני הרב כשנכנס לחדר.

מצות עשה לקום ולהדר כל תלמיד חכם, אף על פי שאינו רבו.

עוון גדול הוא לבזות את החכמים או לשונאם, ולא חרבה ירושלים עד שביזו בה תלמידי חכמים. וכל המבזה את החכמים אין לו חלק לעולם הבא, והרי הוא בכלל: "כִּי דְבַר ה' בָּזָה"

(במדבר טו, לא).

קומיקס מצווה

רגע לנשמה 

להתחבר לשורשים

מכירות את הסיפור על העץ הנדיב? העץ הנדיב, שכל כך רצה לתת והילד שרק רצה לקחת ולעשות כסף מהפירות ומהעץ ולבסוף הוא כרת את העץ ונשאר רק הגזע?

כל אחד יכול להבין שהעלים, הפרחים והפירות כמה שיהיו מתוקים, לא יכולים להתקיים ללא השורשים. והשורשים- פעמים רבות מתחת לאדמה, ולא כל כך יפים. אך גם אם לא רואים אותם, וגם אם הם נראים פחות מיוחדים וצבעוניים משאר העץ- מצד האמת הם אלה שמחזיקים את העץ כולו.

השורשים הראשונים הם האבות והאמהות שלנו, אך בדיוק כמו שההורים נתנו לנו את הגוף, כך תלמידי החכמים שבדור נותנים את הרוחניות לדור כולו ומעניקים לנו חיבור לנשמה, מראים לנו את הדרך כיצד לחיות בצורה הטובה ביותר בעולם הזה ולזכות לחיים של נצח בעולם הבא.

התורה עוברת ונמסרת איש מפי איש- אם לא נשמור על הקשר, נעריך ונכבד את השורשים, איך יהיו פרחים ופירות..?

שנזכה להתחבר לשורשים האמיתיים שלנו, להעריך ולכבד אותם באמת!

 

כבוד אישה חכמה

בדור המבורך שלנו יש הרבה מאד רבניות שעוסקות בתורה ומלמדות תורה. כל ההלכות מדברות על כבוד תלמידי חכמים, אבל מה הדין לגבי תלמידות חכמים?

הסיבה שצריך לכבד תלמידי חכמים היא בגלל שהם עמוסים וגדושים בתורה ה', ומפיצים תורה ומלמדים אותה ברבים. כבודם הוא כבוד התורה. ומשום כך אין הבדל בין גברים לנשים, וכשם שצריך לכבד איש שעסק ועוסק בתורה, כך צריך לכבד אישה שלמדה תורה הרבה, מפני חכמת התורה שבה (שו"ת בית יהודה, זרע יצחק, מנחת חינוך).

וכשם שתלמיד חייב לקום מפני רבו המלמדו תורה, כך גם תלמידה חייבת לקום מפני מורה המלמדת אותה תורה; שהתלמיד חייב בכבוד רבו מפני שהוא מביאו לחיי העולם הבא (בבא מציעא לג ע"א), והוא הדין לגבי תלמידה שהמורה המלמדת אותה תורה מביאתה לחיי העולם הבא (שו"ת יחוה דעת, ח"ג, סי' עב).

סיפור 

החינוך של אבא

מעשה בראש ישיבה ידוע ובשכנו הפשוט. הראשון, למרות גדולתו בתורה, לא התברך בבנים תלמידי חכמים, ואילו שכנו כן התברך בתלמידי חכמים יראי שמים. שאל הרב בכאב את שכנו: איך להבין את האיפכא מסתברא הזו, מדוע בניי אינם הולכים בעקבותיי, ודווקא ממך יצאו תלמידי חכמים? ענה השכן ה'פשוט': אצלי, כאשר אני מסב עם בני ביתי בסעודת שבת, אני מקפיד לצטט ביראת קודש את דברי גדולי ישראל, ואילו כשאתה מזכיר רב מסוים – אתה מזדרז להצהיר: 'דעתי אחרת', או אף מנפנף בביטול: 'אה, הדברים שלו לא משהו מיוחד'. משום כך, בניך למדו לזלזל בתלמידי חכמים, ואילו בניי למדו לכבדם ולהעריכם, וברבות הימים הלכו בעקבותיהם.

 

מאמרי מגזין לנשמה

המצווה היומית
משנה תורה
מן המקורות
רגע לנשמה
סיפור
מגזין לנשמה
דילוג לתוכן