מצוה 26 – לא לקלל את שם ה'

"

שהוזהרנו לא לקלל את השם הגדול יתעלה

(ספר המצוות – לא תעשה ס)

55תורה שבכתב 

אֱלֹהִים לֹא תְקַלֵּל

(שמות כב, כז)

וְאֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל תְּדַבֵּר לֵאמֹר, אִישׁ אִישׁ כִּי יְקַלֵּל אֱלֹהָיו וְנָשָׂא חֶטְאוֹ. וְנֹקֵב שֵׁם ה' מוֹת יוּמָת, רָגוֹם יִרְגְּמוּ בוֹ כָּל הָעֵדָה, כַּגֵּר כָּאֶזְרָח בְּנָקְבוֹ שֵׁם יוּמָת

(ויקרא כד, טו-טז)

תורה שבעל פה 

ואפשר לנו לומר לפי עניות דעתנו, כי בהיות הנפש המדברת שבאדם חלק עליון, וכמו שכתוב [בראשית ב', ז'] ויפח באפיו נשמת חיים, ותרגם אונקלוס לרוח ממללא, נתן בה כח רב לפעול אפילו במה שהוא חוץ ממנה, ועל כן ידענו ונראה תמיד כי לפי חשיבות נפש האדם ודבקותה בעליונים כנפש הצדיקים והחסידים, ימהרו דבריהם לפעול בכל מה שידברו עליו, וזה דבר ידוע ומפורסם בין יודעי דעת ומביני מדע. ואפשר לומר עוד, כי הענין להשבית ריב בין בני אדם ולהיות ביניהם שלום, כי עוף השמים יוליך את הקול ואולי יבואו דברי המקלל באזני מי שקילל".

משנה תורה להרמב"ם 

  1. אסור לקלל ולגדף את שם ה', שנאמר: "אֱלֹהִים לֹא תְקַלֵּל", וכל המגדף את ה' כופר בעיקר, וחייב סקילה, שנאמר: "וְנֹקֵב שֵׁם ה' מוֹת יוּמָת, רָגוֹם יִרְגְּמוּ בוֹ כָּל הָעֵדָה".
  2. אסור לקלל את שם ה' בשום צורה, ברם אין המגדף חייב סקילה עד שיפרש את השם המיוחד, שנאמר: "וְנֹקֵב שֵׁם ה' מוֹת יוּמָת" – על השם המיוחד חייב סקילה, ועל שאר הכינויים באיסור ובאזהרה. 
  3. השומע אדם מישראל שמקלל את שם ה', אפילו באחד מן הכינויים – חייב לקרוע את בגדיו. אבל השומע מפי הגוי – אינו חייב לקרוע. 
  4. בשעה שסוקלים את המגדף – כל העדים והדיינים סומכים את ידיהם על ראשו, ואומרים לו: 'דמך בראשך, שאתה גרמת לך'. ואין בכל הרוגי בית דין מי שסומכים עליו, אלא מגדף בלבד, שנאמר: "וְסָמְכוּ כָל הַשֹּׁמְעִים אֶת יְדֵיהֶם עַל רֹאשׁוֹ".
(הל' עבודה זרה וחוקות הגויים, פרק ב')

שו"ת הרחבה

 

שאלה: באחת ההפגנות יצא לי להתווכח בצורה נוקבת עם יהודי חילוני, ובלהט הוויכוח הוא קילל את שם ה', אולם הוא לא הזכיר את שם ה' בלשון הקודש אלא באנגלית – האם היה עלי לקרוע את בגדי?

תשובה: בגמרא (מועד קטן כו ע"א) נאמר כי השומע 'ברכת השם' מפי אדם מישראל חייב לקרוע את בגדיו. הרמב"ם והרמב"ן פסקו שחיוב הקריעה הוא אפילו במקרה שהמקלל לא נקב בשם ה' המפורש אלא באחד מכינויי ה' (-חנון, רחום וכו'), וכן פסק השולחן ערוך (יו"ד, שמ, לז). וכתב ה'נימוקי יוסף' (ר' יוסף אבן חביבא, תלמיד הר"ן) שגם המזכיר את שם ה' בלשון לע"ז, הרי זה ככינוי, וחייבים לקרוע. וכן פסק הרמ"א.

ובגמרא (סנהדרין ס ע"א) אמר ר' חייא שבזמן הזה שלא נוהגים דיני נפשות ואין אימת בית דין מוטלת על הציבור לחייבם סקילה, אין קורעים על 'ברכת השם' משום שחטא זה נעשה תדיר, ואם נצטרך לקרוע על כל 'ברכת השם' – יתמלא כל הבגד קרעים. וביארה הגמרא שדווקא על 'ברכת השם' של גויים אין קורעים משום שהם פרוצים בכך, אבל על 'ברכת השם' של ישראל קורעים גם בזמן הזה, הואיל ואינם פרוצים באיסור זה, ולא שייך הטעם של "יתמלא כל הבגד קרעים".

ונחלקו הפוסקים בדין 'ברכת השם' של ישראל מומר: ה'נימוקי יוסף' כתב שישראל מומר דינו כגוי, הואיל והוא פרוץ ומופקר באיסור זה, ואין קורעים על 'ברכתו' מהטעם הנ"ל. וכן פסק הרמ"א. אולם ה'בית חדש' (הב"ח, ר' יואל סירקיס, יו"ד שמ, לה) חלק על כך וסבר שכיון שרוב המומרים בזמן הזה אינם ממירים את דתם להכעיס אלא 'לתיאבון', הרי שאינם מופקרים כל כך, ואינם מזלזלים ב'ברכת השם' כמו הגויים, ועל כן דינם כישראל, שאם חלילה עברו על האיסור החמור, צריך השומע לקרוע את בגדיו (וכמו שראשי ישראל קרעו את בגדיהם לאחר שרַבְשָׁקֵה, שהיה יהודי מומר, קילל את שם ה' – מ"ב יח, לז). וכן פסק הש"ך.

לפיכך נראה להלכה, שאם יהודי שאינו שומר תורה ומצוות, שאינו ידוע כ'מומר להכעיס' עבר וקילל את השם – צריך השומע לקרוע את בגדיו, אפילו אם 'בירך' את השם בלשון לע"ז.

(ע"פ שו"ע יו"ד סי' ש"מ, ומפרשים)

איך זה עובד? 

אכפת לקב"ה שמקללים אותו ?

כן, אבל לא פחות חשוב. מה זה עושה לאדם המקלל?

התורה צוותה "לא תקלל [אפילו] חרש" (ויקרא י"ט, ד'). מבאר הרמב"ם שאדם הרוצה לנקום במי שהזיק לו בוחר לו אחד מכמה אופנים של תגובה. החלש שבכולם הוא להביע זעמו על ידי צעקה, כעס וקללה, וזאת אפילו אם המזיק לא היה שם ולא שמע את הקללה. המקלל משיג רוגע מדומה על ידי דיבורו, למרות שמטרת הקללה לא שמע הדברים שהוא אומר עליו. ואף על פי כן התורה אסרה עלינו דיבור כזה, לפי שאין התורה מביטה על מצב המקולל לבד, אלא גם על מצב המקלל שהוא הוזהר לא לעורר את נפשו לנקמה ולא לכעס ("ספר המצוות", לא תעשה, מספר שי"ז).

דברי הרמב"ם מפליאים, כי לא הזכיר שיש ממש בקללה ושהיא עלולה לפעול ולהביא נזק מוחשי וממשי אל זה שקללו אותו. לפי פירושו לא באנו לתקן ולהציל את המקולל, אלא באנו להציל את המקלל מן עיוות מידותיו וקלקול יהדותו. במילים אחרות, לכאורה אין הרמב"ם מאמין שיש לתת אימון באפקטיביות של הקללות. זה רק דין של תיקון המוסר של המקלל.

אסור לקלל ולגדף את שם ה', השומע אדם מישראל שמקלל את שם ה', אפילו באחד מן הכינויים – חייב לקרוע את בגדיו. אבל השומע מפי הגוי – אינו חייב לקרוע.

קומיקס מצווה

רגע לנשמה 

המברך מתברך והמקלל...

 

//הרב יעקב מאיר, אולפנת צביה הרצליה

התורה מתייחסת בחומרה רבה לאיסור קללת ה':

וְאֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל תְּדַבֵּר לֵאמֹר אִישׁ אִישׁ כִּי יְקַלֵּל אֱלֹהָיו וְנָשָׂא חֶטְאוֹ:  וְנֹקֵב שֵׁם ה' מוֹת יוּמָת רָגוֹם יִרְגְּמוּ בוֹ כָּל הָעֵדָה כַּגֵּר כָּאֶזְרָח בְּנָקְבוֹ שֵׁם יוּמָת (פרשת אמור)

אלא שבמחשבה שניה, קשה מאוד להבין מהי הבעיה בכלל. הרי מובן מאליו שהקללה אינה יכולה לפגוע בקב"ה בשום צורה שהיא. ממה מפחדת התורה כל כך ?

זו איננה הפעם היחידה שבה קללה לא אפקטיבית אסורה על פי התורה. בפרשה הקודמת, פרשת קדושים אומרת התורה:

לֹא תְקַלֵּל חֵרֵשׁ

הקללה כנגד חרש, היא בזבוז זמן. החרש לא שומע, ולא ידע לעולם על כך שמישהו קילל אותו. אם כן, מהי בדיוק הבעיה ?

נראה שדרך שתי המצוות הללו, מוסרת לנו התורה עניין גדול – לא המקולל נפגע בהכרח, אלא המקלל. כאשר אדם משתמש במילים בוטות כנגד החרש, הוא מקלקל את נפשו שלו בעיסוק בפגיעה בחלש חסר המגן. כאשר אדם משתמש בקללה כנגד הקב"ה, הוא מקלקל את היחס שלו למקור הכל.

על פי החוק השלישי של ניוטון כאשר מפעיל גוף אחד כח על גוף אחר, הוא נתקל בכח שווה בעוצמתו והפוך בכיוונו. כך, מי שיתנגד בקיר בעצמה, לא יזיז כנראה את הקיר, אבל עלול לגרום לעצמו נזק חמור. זה איננו עונש, אלא תוצאה טבעית.

כיוצא בו, צריך אדם לשים את לבו לכך שניסיון פגיעה בקב"ה, עלול להסתיים בפגיעה באדם עצמו, לא כעונש, אלא כחוק טבע.

אם כן, גם בפגיעה באחרים, ולאו דווקא בקב"ה או בחסרי ישע, יש להביא בחשבון, לא רק את הפגיעה בהם, אלא את הנזק שאנו עלולים לגרום לעצמנו. חכמים – הזהרו בדבריכם.

ברכת ה'

 

// הרבנית אורה רבקה וינגורט

לפני כמה שנים ניסינו לארגן תפילות וסעודות שבת במדרחוב של עיר הקודש ירושלים. היו כמה חוויות מרגשות, אך למעשה התברר שעם כניסת השבת, אין הרבה אנשים שמסתובבים בחוץ. היינו עומדים ברחוב ומזמינים עוברי אורח, רובם תיירים, להיכנס פנימה. כך מצאנו את עצמנו פעם אחת בסעודה עם קבוצת אנשים, אולם התברר לנו שכולם גויים...

מה עושים עכשיו?

for 770

ברוך ה', שלפנו את 'הג'וקר' שלימד אותנו הרבי מליובאוויטש – ללמד את שבע מצוות בני נח. 

שבע מצוות בני נח הן הבסיס הרוחני – המוסרי – האוניברסלי. שבע מצוות, שרובן הן הימנעות מאיסורים, המחייבות את כלל באי עולם, מימות נוח ועד היום. בקמפיינים שונים, כגון 'for 770', מתחילים יהודים רבים להפיץ את הבשורה האלוקית לעולם. 

אז מה באמת הוא רוצה?

קודם כול, שלושת האיסורים החמורים ביותר ליהודים, עליהם נאמר "ייהרג ואל יעבור", מחייבים גם את הגויים. איסורי עבודה זרה, גילוי עריות ושפיכות דמים, הם הקוד האתי הכלל-אנושי. 

דרך קלה לזכור את ארבע המצוות הנוספות היא לפי סדר הא"ב:

א: אבר מן החי. הגויים אינם מחויבים לשחוט בהמה כהלכה, אך גם הם צריכים להמית את הבהמה לפני שהם אוכלים אותה.

ב- ברכת השם. האיסור שבו אנו עוסקות היום. זהו בלשון 'סגי נהור' (אור רב, והכוונה היא להיפוך – עיוור) האיסור לקלל את ה'. איסור זה הוא כל כך חמור, עד שאיננו מציגים אותו בשמו, אלא עוטפים אותו ב'ברכה'. איסור זה כלול בשבע מצוות בני נח, ואנחנו מבינות שזהו סוג של ציון דרך שמציב את האדם במקומו הנכון מול אלוקים. יכולתו של האדם להגיע לברכת ה' מצביעה על חוסר 'דיסטנס' (מרחק) מהותי בינו לבין האלוקים. האדם המקלל מסתכל על המקולל בגובה העיניים, או חלילה – מלמעלה למטה. אם אדם הגיע למצב שבו הוא רוצה לקלל את ה', כנראה הוא נמצא בסוג של 'שיפוט' ביחס לאלוקים. האדם כנראה הגיע למסקנה נפשית שאלוקים עושה לו עוול, או פוגע בו, והוא מבטא את מר נפשו בקללה. איסור זה מעמיד את האדם במקומו הטבעי והנכון ביחס לאלוקים. הוא מחזיר לאדם את השפלות וההכנעה, ואף מכוון את האדם לראות באלוקים את מקור הטוב, גם כאשר זה לא נראה כך בעיניו.

ג- גזל. איסור גניבה גם הוא בסיס להתנהלות תקינה בעולם. כאשר מלאה הארץ חמס הביא ה' מבול על הארץ ומחה את היקום כולו. המסקנה לנח ולבניו אחריו הייתה – לא תגזול.

ד- דינים. זו המצווה החיובית היחידה, ותוכנה הוא העמדת מערכת משפט שעל פיה ישפטו בני עיר או קהילה בכל מדינה ומדינה. המצווה מהווה ערובה לכך שהאדם מודע לזה שיש תוצאות למעשיו, והחברה כולה מגלה אחריות להוקעת הרוע והרע מן האנושות.

אז בפעם הבאה שתפגשי ערבייה בתור לקופת חולים, או פיליפינית בגינה, כבר תדעי מה לעשות...

גידוף לתיאבון

במהלך וויכוח נוקב עם יהודי מומר הוא גידף את שם ה'. סתמתי את האוזניים, וברחתי משם. אחר כך חשבתי שאולי היה עלי לקרוע את בגדיי. האמנם?

תלוי. בגמרא (סנהדרין ס ע"א) אמרו שבזמן הזה לא קורעים על 'ברכת השם' של גויים, משום שהם פרוצים בכך, ואם נצטרך לקרוע על כל גידוף שלהם - יתמלא 

כל הבגד קרעים. ואין קורעים אלא על 'ברכת השם' של יהודים, שאינם פרוצים בכך.

ולגבי יהודי מומר: כתב ה'נימוקי יוסף' שלא קורעים על גידופו, משום שהוא פרוץ בכך כמו הגויים. וכך פסק הרמ"א (יו"ד שמ, לז). אך שהעירו הפוסקים שזהו דווקא במומר 'להכעיס' (מתוך מרד בקב"ה), אבל יהודי שהוא מומר 'לתיאבון' (שאינו מתכוון למרוד בה', אלא שהוא הולך אחר תאוותיו) אין דרכו לזלזל ב'ברכת השם', ולכן צריך השומע לקרוא על 'ברכתו' (ב"ח, ש"ך).

כיום, רוב היהודים שאינם שומרי תורה ומצוות אינם מתכוונים למרוד בה', ואינם פרוצים ב'ברכת השם'. לפיכך, אם חלילה שמענו מהם גידוף – נצטרך לקרוע בגדינו.

סיפור 

קללת התרנגול

יום אחד ניסה אחד מנכדיו של רבי כלפון הכהן לתפוס תרנגול שהסתובב בחצר הבית. במשך זמן רב רץ אחריו, אך התרנגול רץ מהר יותר.

הנער התרגז והחל לקלל את התרנגול: אתה .… ואם אני אתפוס אותך אני …

רבי כלפון שמע את נכדו מקלל ומיד קרא לו להיכנס הביתה.

שאל הנכד: יא-סידי (סבא), מדוע קראת לי?

השיב רבי כלפון: מדוע אתה מקלל? זה הרי מעליב ופוגע.

השתומם הנכד: אבל סבא, זה רק תרנגול, הוא הרי לא מבין את מה שאמרתי לו.

השיב רבי כלפון: יא-איבני (בני), התרנגול באמת אינו מבין אותך. אבל אתה מבין את עצמך.

כשאתה מקלל ומדבר בשפה גסה אתה פוגע בעצמך, בילד שאתה, באדם שאתה גדל להיות.

שמע הנער את דברי סבו ושתק.

הוסיף רבי כלפון ואמר: אנשים חושבים שכאשר הם מקללים מישהו הקללה עוברת אליו, אבל זה בעצם הפוך – כשאדם מקלל, הקללה חודרת אל תוככי ליבו ונשארת שם.

השם הפרטי של הקיסר

מעשה באיש עשיר אחד שהעלילו עליו עלילת שקר שבגינה נידון לשלוש שנות מאסר בסיביר. אמנם הוגש ערעור, אך עורכי דינו לחשו על אוזנו כי הסיכוי לזכות בהקלה

 

בעונש אינו קיים כלל... בצר לו קם האיש ונסע אל הצדיק רבי שניאור זלמן מליאדי, בעל התניא, כדי לבקש ממנו שיברכו ויוושע.

כאשר נכנס האיש אל הרבי, פתח הצדיק ואמר: הרי הנך תלמיד חכם, אם כן אמור נא לי מה הפירוש בדברי הגמרא (ברכות נח ע"א): "מלכותא דארעא כעין מלכותא דרקיעא"? שתק האיש ולא ידע מה לומר. נענה הרבי ואמר: פירוש הדברים הוא, שכשם שלקיסר יש שם פרטי, אך אסור לקרוא לו בשמו ואיש אינו מהין להשתמש בשם זה אלא הוא נקרא 'הקיסר', כך גם הקב"ה שמו הוי"ה אולם אין לנו רשות לקרוא בשמו אלא רק בכינוי מלשון אדנות. ובאומרו כך פטר הרבי את העשיר לשלום.

בשובו אל ביתו חיכה לו שם אחד מעורכי דינו שיעץ לו לפנות מיד לשר המשפטים הנוהג בכל בוקר לטייל בגן המרכזי, ושם ייפול לרגליו ויתחנן ויבך לו להעביר את רעת הגזירה.

עשה האיש כן, אך כאשר נפל לרגלי השר ושטח את תחינתו, אמר השר: טעית! אני איני שר המשפטים אלא שר ההשכלה, אולם מאחר שאני רואה בך איש משכיל, אשאל אותך שאלה ששאל אותי הקיסר, אולי תדע להשיב: מה הפירוש "מלכותא דארעא כעין מלכותא דרקיעא"? ענה האיש מיד את התשובה ששמע מפי הרבי. השר שנהנה מן התשובה מיהר והעבירה לקיסר, והלה מרוב הנאתו ביטל את עונשו של האיש כליל וחנן אותו מכל עונש.

גלידה של מידות

בחופש הגדול לקחתי שתי אחיות שלי לטיול, וכל אחת מהן בחרה ארטיק. היה מאד חם והגלידות נזלו, עד שארטיק אחד נפל ונמעך על המדרכה. אחותי נשארה עם המקל ביד ומיד התחילה לבכות. ניגבתי לה את הבגדים, הרגעתי אותה ואמרתי ״כל מה שה׳ עושה, לטובה הוא עושה״. אבל עבר שם מישהו והתחיל לצחוק, ״נראה לך שלאלוקים אכפת מהגלידה הזאת?!״

סיפור מקסים, את אחות גדולה נהדרת, אבל דעי לך - הגלידה היא לא העניין! מה אחותך תלמד מהסיפור הזה - זה העיקר. איך היא תעריך יותר את מה שיש לה, או אולי תתחיל תהליך של תיקון הנפש שהיתה זקוקה לו. בכל מקרה היא תוכל לשנות משהו בתוכה, וזו עבודת ה׳ ממש. אם נודה על האמת, כולנו נתקלים במקרים שגורמים לנו צער, אבל מה שקורה בתוכינו בעקבות כך, הוא המשמעות האמיתית. כך הקב״ה מסובב את העולם. הבחירה איך אנחנו בוחרים להתקדם, היא שלנו, זו עבודת ה׳ שלנו, בכל יום מחדש. מה שאמר לך האיש שעבר לידכם בצורה מזלזלת, הוא שקר מוחלט. הקב״ה וודאי דואג לכל אחד ואחד מאיתנו עד הפרט הקטן ביותר, "אדם צריך להאמין, שאפילו קש המונח על הארץ הוא בגזירת השי"ת״ (ר׳ פינחס מקוריץ, ׳מישור׳ תשמ״ח קע״ט) וכל המאורעות שמתגלגלים לפתחינו הם לטובתינו האישית והנצחית. תמשיכי לעשות חיל.

מאמרי מגזין לנשמה

המצווה היומית
משנה תורה
מן המקורות
רגע לנשמה
סיפור
מגזין לנשמה
דילוג לתוכן