//הרב יעקב מאיר, אולפנת צביה הרצליה

התורה מתייחסת בחומרה רבה לאיסור קללת ה':

וְאֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל תְּדַבֵּר לֵאמֹר אִישׁ אִישׁ כִּי יְקַלֵּל אֱלֹהָיו וְנָשָׂא חֶטְאוֹ:  וְנֹקֵב שֵׁם ה' מוֹת יוּמָת רָגוֹם יִרְגְּמוּ בוֹ כָּל הָעֵדָה כַּגֵּר כָּאֶזְרָח בְּנָקְבוֹ שֵׁם יוּמָת (פרשת אמור)

אלא שבמחשבה שניה, קשה מאוד להבין מהי הבעיה בכלל. הרי מובן מאליו שהקללה אינה יכולה לפגוע בקב"ה בשום צורה שהיא. ממה מפחדת התורה כל כך ?

זו איננה הפעם היחידה שבה קללה לא אפקטיבית אסורה על פי התורה. בפרשה הקודמת, פרשת קדושים אומרת התורה:

לֹא תְקַלֵּל חֵרֵשׁ

הקללה כנגד חרש, היא בזבוז זמן. החרש לא שומע, ולא ידע לעולם על כך שמישהו קילל אותו. אם כן, מהי בדיוק הבעיה ?

נראה שדרך שתי המצוות הללו, מוסרת לנו התורה עניין גדול – לא המקולל נפגע בהכרח, אלא המקלל. כאשר אדם משתמש במילים בוטות כנגד החרש, הוא מקלקל את נפשו שלו בעיסוק בפגיעה בחלש חסר המגן. כאשר אדם משתמש בקללה כנגד הקב"ה, הוא מקלקל את היחס שלו למקור הכל.

על פי החוק השלישי של ניוטון כאשר מפעיל גוף אחד כח על גוף אחר, הוא נתקל בכח שווה בעוצמתו והפוך בכיוונו. כך, מי שיתנגד בקיר בעצמה, לא יזיז כנראה את הקיר, אבל עלול לגרום לעצמו נזק חמור. זה איננו עונש, אלא תוצאה טבעית.

כיוצא בו, צריך אדם לשים את לבו לכך שניסיון פגיעה בקב"ה, עלול להסתיים בפגיעה באדם עצמו, לא כעונש, אלא כחוק טבע.

אם כן, גם בפגיעה באחרים, ולאו דווקא בקב"ה או בחסרי ישע, יש להביא בחשבון, לא רק את הפגיעה בהם, אלא את הנזק שאנו עלולים לגרום לעצמנו. חכמים – הזהרו בדבריכם.

// הרבנית אורה רבקה וינגורט

לפני כמה שנים ניסינו לארגן תפילות וסעודות שבת במדרחוב של עיר הקודש ירושלים. היו כמה חוויות מרגשות, אך למעשה התברר שעם כניסת השבת, אין הרבה אנשים שמסתובבים בחוץ. היינו עומדים ברחוב ומזמינים עוברי אורח, רובם תיירים, להיכנס פנימה. כך מצאנו את עצמנו פעם אחת בסעודה עם קבוצת אנשים, אולם התברר לנו שכולם גויים...

מה עושים עכשיו?

for 770

ברוך ה', שלפנו את 'הג'וקר' שלימד אותנו הרבי מליובאוויטש – ללמד את שבע מצוות בני נח. 

שבע מצוות בני נח הן הבסיס הרוחני – המוסרי – האוניברסלי. שבע מצוות, שרובן הן הימנעות מאיסורים, המחייבות את כלל באי עולם, מימות נוח ועד היום. בקמפיינים שונים, כגון 'for 770', מתחילים יהודים רבים להפיץ את הבשורה האלוקית לעולם. 

אז מה באמת הוא רוצה?

קודם כול, שלושת האיסורים החמורים ביותר ליהודים, עליהם נאמר "ייהרג ואל יעבור", מחייבים גם את הגויים. איסורי עבודה זרה, גילוי עריות ושפיכות דמים, הם הקוד האתי הכלל-אנושי. 

דרך קלה לזכור את ארבע המצוות הנוספות היא לפי סדר הא"ב:

א: אבר מן החי. הגויים אינם מחויבים לשחוט בהמה כהלכה, אך גם הם צריכים להמית את הבהמה לפני שהם אוכלים אותה.

ב- ברכת השם. האיסור שבו אנו עוסקות היום. זהו בלשון 'סגי נהור' (אור רב, והכוונה היא להיפוך – עיוור) האיסור לקלל את ה'. איסור זה הוא כל כך חמור, עד שאיננו מציגים אותו בשמו, אלא עוטפים אותו ב'ברכה'. איסור זה כלול בשבע מצוות בני נח, ואנחנו מבינות שזהו סוג של ציון דרך שמציב את האדם במקומו הנכון מול אלוקים. יכולתו של האדם להגיע לברכת ה' מצביעה על חוסר 'דיסטנס' (מרחק) מהותי בינו לבין האלוקים. האדם המקלל מסתכל על המקולל בגובה העיניים, או חלילה – מלמעלה למטה. אם אדם הגיע למצב שבו הוא רוצה לקלל את ה', כנראה הוא נמצא בסוג של 'שיפוט' ביחס לאלוקים. האדם כנראה הגיע למסקנה נפשית שאלוקים עושה לו עוול, או פוגע בו, והוא מבטא את מר נפשו בקללה. איסור זה מעמיד את האדם במקומו הטבעי והנכון ביחס לאלוקים. הוא מחזיר לאדם את השפלות וההכנעה, ואף מכוון את האדם לראות באלוקים את מקור הטוב, גם כאשר זה לא נראה כך בעיניו.

ג- גזל. איסור גניבה גם הוא בסיס להתנהלות תקינה בעולם. כאשר מלאה הארץ חמס הביא ה' מבול על הארץ ומחה את היקום כולו. המסקנה לנח ולבניו אחריו הייתה – לא תגזול.

ד- דינים. זו המצווה החיובית היחידה, ותוכנה הוא העמדת מערכת משפט שעל פיה ישפטו בני עיר או קהילה בכל מדינה ומדינה. המצווה מהווה ערובה לכך שהאדם מודע לזה שיש תוצאות למעשיו, והחברה כולה מגלה אחריות להוקעת הרוע והרע מן האנושות.

אז בפעם הבאה שתפגשי ערבייה בתור לקופת חולים, או פיליפינית בגינה, כבר תדעי מה לעשות...

במהלך וויכוח נוקב עם יהודי מומר הוא גידף את שם ה'. סתמתי את האוזניים, וברחתי משם. אחר כך חשבתי שאולי היה עלי לקרוע את בגדיי. האמנם?

תלוי. בגמרא (סנהדרין ס ע"א) אמרו שבזמן הזה לא קורעים על 'ברכת השם' של גויים, משום שהם פרוצים בכך, ואם נצטרך לקרוע על כל גידוף שלהם - יתמלא 

כל הבגד קרעים. ואין קורעים אלא על 'ברכת השם' של יהודים, שאינם פרוצים בכך.

ולגבי יהודי מומר: כתב ה'נימוקי יוסף' שלא קורעים על גידופו, משום שהוא פרוץ בכך כמו הגויים. וכך פסק הרמ"א (יו"ד שמ, לז). אך שהעירו הפוסקים שזהו דווקא במומר 'להכעיס' (מתוך מרד בקב"ה), אבל יהודי שהוא מומר 'לתיאבון' (שאינו מתכוון למרוד בה', אלא שהוא הולך אחר תאוותיו) אין דרכו לזלזל ב'ברכת השם', ולכן צריך השומע לקרוא על 'ברכתו' (ב"ח, ש"ך).

כיום, רוב היהודים שאינם שומרי תורה ומצוות אינם מתכוונים למרוד בה', ואינם פרוצים ב'ברכת השם'. לפיכך, אם חלילה שמענו מהם גידוף – נצטרך לקרוע בגדינו.