שנצטוו הכהנים לברך את ישראל בכל יום
דַּבֵּר אֶל אַהֲרֹן וְאֶל בָּנָיו לֵאמֹר כֹּה תְבָרֲכוּ אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל אָמוֹר לָהֶם. יְבָרֶכְךָ ה' וְיִשְׁמְרֶךָ. יָאֵר ה' פָּנָיו אֵלֶיךָ וִיחֻנֶּךָּ. יִשָּׂא ה' פָּנָיו אֵלֶיךָ וְיָשֵׂם לְךָ שָׁלוֹם. וְשָׂמוּ אֶת שְׁמִי עַל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וַאֲנִי אֲבָרֲכֵם
"גדולה ברכת כהנים לישראל, שקצרה היא וכוללת כל הברכות האפשריות.. לפרט, ולכלל האומה. כל כהן יודע לפי הבנתו לחשוב כוונת הברכה, וכל אדם מישראל, מקבל הברכה, מכוון ליבו אל מה שהוא זקוק, גם מה שלא מבואר בפירושים, ואף גם מה שהכהן לא חשב, ואף גם זאת אם גם בכלל לא חשב מאומה, כי הלא אין הכהן אלא צינור דרכו עוברת ברכת ה' אל עמו"
תשובה: אכן מובא בגמרא (ברכות לב ע"ב) שכהן שהרג את הנפש אסור לישא את כפיו, משום שנאמר (ישעיה א, טו): "וּבְפָרִשְׂכֶם כַּפֵּיכֶם אַעְלִים עֵינַי מִכֶּם… יְדֵיכֶם דָּמִים מָלֵאוּ". וברמב"ם (הל' נשיאת כפים פט"ו ה"ג) הוסיף שאף אם עשה תשובה, עדיין אסור לו לישא את כפיו. ובשלחן ערוך (או"ח קכח, לה) פסק שאפילו אם הרג בשוגג (ועשה תשובה) – הרי זה לא יישא את כפיו. וטעם הדבר, שאע"פ שהוא שוגג ועשה תשובה, ואין לך דבר העומד בפני התשובה, מכל מקום אין 'קטיגור נעשה סניגור', ולא ראוי שאדם שהרג את הנפש יבקש ברכה עבור עם ישראל. אולם ראשונים אחרים (רש"י, ר' גרשום, ראבי"ה) כתבו שאם עשה תשובה, אפילו היה מזיד – רשאי לישא את כפיו. וכן פסק הרמ"א.
ע"פ האמור פסק הרב עובדיה יוסף שכהן שנהג במכונית וגרם לתאונה קטלנית, אפילו בשוגג, אינו רשאי לישא כפיו, ואפילו אם עשה תשובה, הואיל ויצאה תקלה מתחת ידו באיבוד נפש מישראל. ואפילו אם יצא זכאי בדינו מבית המשפט מחוסר הוכחות, כל שיודע בעצמו שנהרג אדם מישראל על ידו אסור לו לישא כפיו. והוסיף הגר"ע יוסף שכן הוא לדעת גדולי רבני ספרד, אך לדעת פוסקי אשכנז ההולכים בשיטת הרמ"א, הרי שאם היה הדבר בשגגה ועשה תשובה, רשאי לישא כפיו. ואולם כל זה במקרה שהיה מזיד או שוגג, אך אם היה אנוס לגמרי, כגון שנהג בזהירות, ובפתע פתאום קפץ אדם והתגלגל לרגלי המכונית ונדרס למוות, בזה מסכימים גם רבני ספרד שאם קיבל עליו תשובה כהוראת חכמי ישראל, רשאי לישא כפיו.
ובעניין חייל כהן שיצא לקרב והרג נפש מאויבי ישראל, פשוט וברור שהוא רשאי לישא את כפיו, מכמה טעמים: ראשית, לדעת פוסקים רבים דין זה שכהן שהרג את הנפש קיים רק לגבי הריגת נפש מישראל, ולא לגבי הריגת גוי (אף שברור שיש איסור גמור להרוג גוי). ועוד, שכבר כתבו הפוסקים (פר"ח, משנ"ב) שאם אנסו את הישראל להרוג אדם, אף שהיה עליו ליהרג ולא לעבור, מכל מקום אם עבר והרגו אינו נפסל לישא את כפיו, כיון שהיה אנוס. והוא הדין לגבי חייל שכפו אותו לצאת לקרב (שו"ת אגרות משה, יו"ד, ח"ב סי' קנ"ח).
והטעם העיקרי הוא, שחיילי צה"ל העומדים על משמר ארצנו וערי אלוקינו מקיימים מצוה גדולה של "עזרת ישראל מיד צר הבא עליהם", ומלחמתם – מלחמת מצוה היא, ובוודאי שהעוסקים במצוה זו אינו נחשב ל'קטיגור' אלא ל'סניגור', ואינם נפסלים לנשיאת כפיים, ויבורכו מפי עליון, ויקוים על ידם: "וְשָׂמוּ אֶת שְׁמִי עַל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וַאֲנִי אֲבָרֲכֵם".
בכל יום מצווים הכוהנים לברך את ישראל, ויש אומרים שגם ישראל המתברכים שותפים בקיום המצווה.
בבית המקדש היו מברכים הכוהנים בסיום עבודת הקרבנות, ומחוץ למקדש, וכך גם בימינו בבית הכנסת, הכוהנים מברכים את המתפללים לקראת סיום תפילת עמידה של שחרית.
הכוהנים פונים אל המתפללים, מגביהים את ידיהם, ומברכים אותם בפסוקי "יברך ה' וישמרך, יאר ה' פניו אליך ויחונך, יישא ה' פניו אליך וישם לך שלום". הכוהנים נוהגים לכסות עצמם בטלית בעת הברכה.
שם ה' מבוטא על־ידי הכוהנים כפי שאנחנו רגילים לבטאו – א־דוניי – אך במקדש היו הכוהנים משתמשים בשמו המפורש והקדוש של א־להים.
אחת הסיבות שדווקא הכהנים מצווים לברך את עמ"י היא משום שהם אנשי החסד, המקדישים את חייהם לנתינה וקירוב בין עם ישראל לקב"ה- כמו שכתוב על אהרון הכהן- אוהב את הבריות ומקרבן לתורה. הכהנים מצווים לברך את עם ישראל בכל יום דווקא ע"י מידת האהבה, וזו לשון הברכה: אשר קדשנו בקדושתו של אהרן וצוונו לברך את עמו ישראל באהבה". וכתבו הפוסקים: שכל כהן שהוא שונא את הציבור, ואפילו אדם אחד, אסור לו לברך ברכת כהנים. כי עיקרה הוא לברך את ישראל באהבה (מ"ב קכח, לז; הרצי"ה עולת ראיה ב, תיג).
הרמב"ם (מורה נבוכים חלק ג מד) מסביר שטעם הברכה היא להשריש חלק מעיקרי האמונה בקרב העם. הברכה היומית על ידי הכהנים מזכירה למתברכים שהקב"ה הוא מקור כל החיים והברכה שבעולם, והוא אף מברך את עמו על ידי משרתיו, ובכך מתחזקת אמונת המתברכים בבורא.
הקדוש ברוך הוא נתן ונותן לנו בכל יום שלל של ברכות, ויש לנו הרבה על מה להגיד תודה, אך לצד זה השם ברא אותנו עם ניסיונות, עם מקומות שדורשים תיקון.
וְלֹא-אָבָה יְהוָה אֱלֹהֶיךָ, לִשְׁמֹעַ אֶל-בִּלְעָם, וַיַּהֲפֹךְ יְהוָה אֱלֹהֶיךָ לְּךָ אֶת-הַקְּלָלָה, לִבְרָכָה: כִּי אֲהֵבְךָ, יְהוָה אֱלֹהֶיךָ. (דברים כ"ג ו)
ע"י האהבה שהשם אוהב אותנו הוא הפך את קללת בלעם לברכות שעד היום נאמרות בתפילה. ויש בידינו להמשיך ולהפוך כל קללה לברכה.
ודווקא החיסרון שנראה הכי קשה הוא דווקא מקום החוזקה שבי. המקום שבו נפלתי, ה"יצר הרע" יכול להפוך ליצירה הכי עמוקה שלי.
שנזכה למידת החסד והאהבה כלפי עצמנו והסביבה ומתוך כך נזכה להפוך כל "קללה" לברכה !!
רב סרן א' כהן חיסל שלושה מחבלים. האם מותר לו להמשיך לשאת כפיים בברכת כהנים?
מובא בגמרא (ברכות לב ע"ב) שכהן שהרג את הנפש אסור לישא את כפיו, משום שנאמר: "וּבְפָרִשְׂכֶם כַּפֵּיכֶם אַעְלִים עֵינַי מִכֶּם... יְדֵיכֶם דָּמִים מָלֵאוּ" (ישעיה א, טו).
וחלקו הפוסקים בדין כהן שהרג אדם בשגגה, כגון בתאונת דרכים, ואחר כך עשה תשובה: לדעת הרמב"ם והשולחן ערוך – אינו רשאי לישא כפיו משום שיצאה תקלה תחת ידו באיבוד נפש מישראל, ולדעת רש"י והרמ"א – רשאי לברך את ישראל מפני שהיה שוגג ועשה תשובה.
אולם כל האמור הוא לגבי הריגת אדם חף מפשע, אך חייל כהן שיצא לקרב והרג נפש מאויבי ישראל, פשוט וברור שהוא רשאי לישא את כפיו, והטעם העיקרי לכך הוא שחיילי צה"ל העומדים על משמר ארצנו וערי אלוקינו מקיימים מצוה גדולה של "עזרת ישראל מיד צר הבא עליהם", ומלחמתם - מלחמת מצוה היא, ובוודאי שהעוסקים במצווה זו אינם נחשבים קטיגורים אלא סניגורים, ואינם נפסלים לנשיאת כפיים, ויבורכו מפי עליון, ויקוים בהם: "וְשָׂמוּ אֶת שְׁמִי עַל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וַאֲנִי אֲבָרֲכֵם" (הרב שאר ישוב הכהן, תחומין, כרך ו).
הרב צבי יהודה הכהן קוק זצ"ל היה מקפיד מאד לברך ברכת כהנים, ואף כשלא חש בטוב, התאמץ מאד להגיע לבית הכנסת לברך את הברכה. הרב היה מברך בדבקות גדולה, מתוך כוונה להאציל באהבה ברכה על עם ישראל.
בשל חביבותה של ברכת הכהנים על הרצי"ה, לא ויתר עליה אף בתקופות הקשות ביותר בחייו. גם לאחר שנקטעה רגלו, הוא עמד על רגלו הנותרת, ובירך. ובימים בהם לא הייתה לו שום אפשרות לעמוד, הרים את ידיו ובירך בישיבה, אך על הברכה לא ויתר...
שירות לקוחות והצטרפות
סט "משנה תורה" מהודר בכריכה מפוארת בפירוש הרב שטיינזלץ + שליח עד הבית
ממשיכים את הסבסוד ההיסטורי!
*הארגון רשאי לשנות את המחיר בכל עת
* שווי סט 835 ש"ח
*משלוח עד 21 ימי עסקים