כאשר ספר תורה נופל לרצפה כל קהל בית הכנסת צריך לצום.  וידוע שאם אות אחת חסרה בספר תורה, אפילו הכי קטנה, כל הספר פסול.

כאשר הסידור נופל לי מבין הידיים- ברור שאתן לו נשיקה מפאת קדושתו.

אבל כשאני נופלת? איך אני מתייחסת לעצמי? בזלזול או שמא בהערכה ויראה?

כל יהודי הוא קודש קודשים. גם אם נפל למקומות הכי גרועים וקשים, הוא כמו ספר תורה שנפל וצריך לצום עליו!

כמו שאסור לזלזל בספרי תורה ובשמות הקדושים של הקב"ה כך אסור בשום אופן לאף יהודי לזלזל בעצמו. אפילו אם עשה מעשים נוראים, תמיד הוא נשאר בפנימיותו קדוש כספר תורה.

אנו אומרים בתפילה: "ותן חלקנו בתורתך". לכל יהודי, בכל מצב שיהיה, יש לכל יהודי חלק בתורה. כידוע שיש 60 ריבוא נשמות ישראל, וגם 60 ריבוא אותיות בספר תורה, וכמו שאם בספר התורה חסרה אות אחת קטנה, כך גם עם ישראל אינו שלם אם יהודי אחד חסר.

שנזכה להבין שכל אחת מאיתנו היא קודש קודשים, ולהתחבר לאות ולחלק שלנו בתורה הקדושה.

// הרב ליאור אנגלמן

מחיקה. Delete. יש מקש כזה בכל מחשב ובכל מכשיר נייד. בעזרת רפרוף אצבע קליל על המקלדת אנחנו יכולים למחוק קבצים שלמים, הררי אותיות שנערמו זו על גב זו בהינף יד. מגרסת החיים גורסת אל תוכה מלל אינסופי, שירים, סיפורים, תובנות, מחשבות, שכבר אין בהם חפץ. פעם היו רבי מכר, היום כבר סר חינם. בכל יום מודפסים כמה וכמה עיתונים שכוחם יפה ליום אחד. פעם עטפו בהם דגים ביום המחרת, היום ממחזרים אותם – לתת מצע לעוד מלל בן חלוף. הכול נכתב על מנת להיתלש, כל המלל עתיד להתמולל. הכול זמני. כמעט.

אל תתפתו לתעתוע

יש גם מרחב אחר – הוא מצוי באותם מקומות שבהם הצליח הנצח לחדור אל המרחב הזמני שלנו. הוא נקרא בשפה היהודית שלנו "קודש". האיסור להשחית דברי קדושה מצביע בעיקר על כך שמדובר למען האמת בדבר בלתי אפשרי. אפשר להשליך לפח מחשבות אנושיות, רגעיות. אפשר לקמט, לחתוך, לשרוף חפצים מתכלים. להשחית את הנצח אי אפשר כפי שאי אפשר לקצוב את האינסוף.

אם כך, מפני מה צריך בכלל לאסור לעשות את הבלתי אפשרי? מפני שהנצח מופיע בעולם שלנו בכלים מתעתעים – דברי התורה הקדושים והנצחיים מכונסים בדיו כתוב על קלף מגולל במעיל עשוי בד או שוכן בבית עץ. כל אלה חומרים רגילים שעלולים להטעות כאילו כל מה שכתוב בהם אינו שונה מכל ספר אחר. כך גם בית המקדש המצוי במקום הקדוש ביותר, הוא קדוש מפני שהשכינה שורה בו ביתר שאת, אבל גם בו הקדושה מופיעה בכלים חומריים למראית עין – בזהב, כסף ונחושת, בעורות תחשים ועצי שיטים. שוב אפשר לטעות ולחשוב כי בחומר רגיל מדובר, כזה שאפשר לכלות ולהשחית, ועל כן בא האיסור כלפי הטועים.

את הקודש בלתי אפשרי להשחית אך את חפצי הקודש, את הסממנים הנראים לעין של הקדושה בעולם אפשר להרוס, ודווקא מפני שבעולם הזה אין דרך לפגוש את הקדושה אלא בכלים מעשיים, עלינו להישמר מכל משמר מהשחתתם. 

להשאיר את הקדושה בארץ

המקור בתורה למצווה מבחין בין עבודה זרה לקדושה: "אַבֵּד תְּאַבְּדוּן אֶת כָּל הַמְּקֹמוֹת אֲשֶׁר עָבְדוּ שָׁם הַגּוֹיִם... וְנִתַּצְתֶּם אֶת מִזְבְּחֹתָם וְשִׁבַּרְתֶּם אֶת מַצֵּבֹתָם וַאֲשֵׁרֵיהֶם תִּשְׂרְפוּן בָּאֵשׁ וּפְסִילֵי אֱלֹהֵיהֶם תְּגַדֵּעוּן וְאִבַּדְתֶּם אֶת שְׁמָם מִן הַמָּקוֹם הַהוּא. לֹא תַעֲשׂוּן כֵּן לַה' אֱ-לֹהֵיכֶם" (דברים יב, ב-ד). ברוח הדברים הקודמים אפשר לומר שגם עבודה זרה ולהבדיל גם חפצי הקודש מתעתעים – שניהם מופיעים דרך כלים ממשיים – בית המקדש ולהבדיל בתי עבודה זרה. התעתוע ביחס לעבודה זרה הוא החשיבה כאילו יש לדבר ממשות, הרי הוא נמצא כאן בעולם. כנגד התעתוע הזה אנו מצווים "אבד תאבדון" – להורות למעשה שהקיום של העבודה הזרה אינו אפילו קיום ארעי, מדובר באשליה חסרת קיום. ומנגד, התעתוע שבחפצי קודש הוא המחשבה שכביכול מדובר בקיום ארעי, וכאן נאסר עלינו לאבד ולהשחית, להורות שהקיום הארעי של הקודש איננו אלא אשליה – את הקודש אין לאבד מפני שפשוט אי אפשר.

ובכל זאת יש סכנה, אנחנו עלולים לסלק את הקדושה מן הארץ, להתנכר לה במעשינו ולגרום למקדש שייחרב. זוהי סכנה ממשית ואף היא חלק מהאיסור להשחית חפצי קודש, כדברי רבן גמליאל: "וכי תעלה על דעתך שישראל נותצים למזבחותיהם חס ושלום?! אלא שלא תעשו כמעשיהם, ויגרמו מעשיכם הרעים למקדש אבותיכם שייחרב"

(ספרי, ראה, סא).

בכל יום ראשון אנחנו מסתבכים מחדש. קראנו את עיתוני סוף השבוע ואת מגוון 'עלוני השבת', וכעת איננו יודעים מה לעשות עם דברי התורה הכתובים בהם. 

ישנם עלוני שבת שעיקרם דברי תורה, ואותם ברור שעלינו לגנוז, אבל ישנם עיתונים ועלוני שבת שמכילים דברי חולין וכתבות לרוב, ודברי התורה די שוליים בהם (בואו נודה על האמת: אנחנו קוראים בעיקר את הכתבות, ובקושי מציצים על הדברי התורה). נו, אז מה עושים עכשיו? עוברים עמוד עמוד כדי לחפש ולגנוז את דברי התורה, או שמשליכים את כל העיתון לפח האשפה?

אז ככה. העיקרון הוא שצריך לגנוז רק את כתבי הקודש שנכתבו לשם קדושה ולימוד תורה, אבל דברי תורה שלא נכתבו לשם קדושה ולימוד תורה - לא חלה עליהם קדושה ומותר להשליכם (מסכת שבת דף סא ע"ב; רמב"ם הל' יסודי התורה פ"ו ה"ח).

לכן, דברי תורה שנדפסו בעיתון או בעלון שרובו עוסק בענייני חול או פרסום - מותר להניחם בפח באופן מכובד, כגון לעטוף אותם בשקית מיוחדת. אבל עלוני שבת שרובם דברי תורה - ראוי לגנוז אותם ולנהוג בהם מנהג קדושה, מאחר שנדפסו לצורך לימוד תורה

(ראו: פניני הלכה, ליקוטים א', עמ' 141).