מצוה 8 – לא להשחית דברי קדושה

"

שהוזהרנו לא לנתץ את בתי עבודת ה' יתעלה, או להשחית את ספרי הנבואה, או למחוק את השמות הקדושים, וכיוצא בזה

(ספר המצוות – לא תעשה סה)

55תורה שבכתב 

אַבֵּד תְּאַבְּדוּן אֶת כָּל הַמְּקֹמוֹת אֲשֶׁר עָבְדוּ שָׁם הַגּוֹיִם… וְנִתַּצְתֶּם אֶת מִזְבְּחֹתָם וְשִׁבַּרְתֶּם אֶת מַצֵּבֹתָם וַאֲשֵׁרֵיהֶם תִּשְׂרְפוּן בָּאֵשׁ וּפְסִילֵי אֱלֹהֵיהֶם תְּגַדֵּעוּן וְאִבַּדְתֶּם אֶת שְׁמָם מִן הַמָּקוֹם הַהוּא. לֹא תַעֲשׂוּן כֵּן לַה' אֱלֹהֵיכֶם ,

(דברים יב, ב-ד)

תורה שבעל פה 

רבי ישמעאל אומר: מנין למוחק אות אחת מן השם, שעובר בלא תעשה? שנאמר: "וְאִבַּדְתֶּם אֶת שְׁמָם…  לֹא תַעֲשׂוּן כֵּן לַה' אֱלֹהֵיכֶם". רבן גמליאל אומר: וכי תעלה על דעתך שישראל נותצים למזבחותיהם חס ושלום?! – אלא שלא תעשו כמעשיהם, ויגרמו מעשיכם הרעים למקדש אבותיכם שייחרב

(ספרי, ראה, סא)

משנה תורה להרמב"ם 

  1. אסור לאבד שם מן השמות הקדושים שנקרא בהם הקב"ה, שהרי הוא אומר בעבודה זרה: "וְאִבַּדְתֶּם אֶת שְׁמָם מִן הַמָּקוֹם הַהוּא,  לֹא תַעֲשׂוּן כֵּן לַה' אֱלֹהֵיכֶם". 
  2. השמות המקודשים הם: השם הנכתב יו"ד ה"א וא"ו ה"א, והוא השם המפורש; וכן השמות: אדנ"י, א"ל, אלו"ה, אלהי"ם, אלה"י, שד"י, צבאו"ת. וכל המוחק אפילו אות אחת משבעה אלו – לוקה.
  3. שאר הכינויים שמשבחים בהם את הקב"ה, כגון: חנון, רחום, הגדול, הגיבור, הנורא, הנאמן, קנא, חזק, וכיוצא בהן – הרי הם כשאר כתבי הקדש, ומותר למוחקם.
  4. אסור לסתור אפילו אבן אחת, דרך השחתה, מן המזבח או מן ההיכל או משאר העזרה, שנאמר בעבודה זרה: "כִּי אֶת מִזְבְּחֹתָם תִּתֹּצוּן", וכתוב: "לֹא תַעֲשׂוּן כֵּן לַה' אֱלֹהֵיכֶם".
  5. וכן אסור לשרוף עצי הֶקְדֵּש, דרך השחתה – לוקה. שנאמר: "וַאֲשֵׁרֵיהֶם תִּשְׂרְפוּן בָּאֵשׁ", וכתיב: "לֹא תַעֲשׂוּן כֵּן לַה' אֱלֹהֵיכֶם".
  6. אסור לשרוף או לאבד את כתבי הקודש, או את פירושיהם וביאוריהם, וכתבי הקודש שבלו – טעונים גניזה.
(רמב"ם, הל' יסודי התורה, פרק ו')

שו"ת הרחבה

גניזת עיתונים ו'עלוני שבת'

שאלה: בכל יום ראשון אני מסתבכת מחדש. אחר שקראתי את עיתוני סוף השבוע ואת מגוון 'עלוני השבת', איני יודעת מה לעשות עם דברי התורה הכתובים בהם. ישנם עלוני שבת שעיקרם דברי תורה, ואותם ברור שעלי לגנוז, אבל ישנם עיתונים ועלוני שבת שמכילים דברי חולין וכתבות לרוב, ודברי התורה די שוליים בהם. האם אני חייבת לעבור עמוד עמוד, לחפש ולגנוז את דברי התורה, או שמותר לי להשליך את כל העיתון לפח האשפה?

תשובה: דברי תורה שנדפסו בעיתון או בעלון שרובו עוסק בענייני חול או פרסום – מותר להניחם בפח באופן מכובד, כגון שיעטפם בשקית מיוחדת. והטעם לכך, שהואיל ומגמת ההדפסה של העיתון אינה לשם מטרת קודש, ואף העמוד שיש בו דברי תורה נדפס כדי שיקראו בו לזמן קצר בלבד ואח"כ יזרקו את כל העיתון, לא חלה קדושה על אותו הדף, ומותר להניחו בפח.

אולם עלוני שבת שרובם דברי תורה – ראוי לכתחילה לגונזם, ולנהוג בהם מנהג קדושה, מאחר ונדפסו כדי שילמדו בהם. ואע"פ כן יש הסוברים שכיון שכוונת המדפיסים הייתה שיילמדו בהם למשך השבת בלבד, אין בהם קדושה, ומותר להניחם בדרך כבוד בתוך הפח. 

(ע"פ פניני הלכה [הרב אליעזר מלמד], ליקוטים א', עמ' 141)

איך זה עובד? 

אסור לאבד (למחוק) שם מן השמות הקדושים שנקרא בהם הקב"ה

השמות המקודשים הם: השם הנכתב יוד הא ואו הא, והוא השם המפורש; וכן השמות: א-דני, א-ל, א-לוה, א-להים, א-להי, ש-די, צ-באות. וכל המוחק אפילו אות אחת משבעה אלו – לוקה.

שאר הכינויים שמשבחים בהם את הקב"ה, כגון: חנון, רחום, הגדול, הגיבור, הנורא, הנאמן, קנא, חזק, וכיוצא בהן – הרי הם כשאר כתבי הקדש, ומותר למחוק אותם.

אסור לשרוף או לאבד את כתבי הקודש, או את פירושיהם וביאוריהם, וכתבי הקודש שבלו – טעונים גניזה.

(הל' יסודי התורה, פרק ו)

 

קומיקס מצווה

רגע לנשמה 

כל יהודי הוא ספר תורה

כאשר ספר תורה נופל לרצפה כל קהל בית הכנסת צריך לצום.  וידוע שאם אות אחת חסרה בספר תורה, אפילו הכי קטנה, כל הספר פסול.

כאשר הסידור נופל לי מבין הידיים- ברור שאתן לו נשיקה מפאת קדושתו.

אבל כשאני נופלת? איך אני מתייחסת לעצמי? בזלזול או שמא בהערכה ויראה?

כל יהודי הוא קודש קודשים. גם אם נפל למקומות הכי גרועים וקשים, הוא כמו ספר תורה שנפל וצריך לצום עליו!

כמו שאסור לזלזל בספרי תורה ובשמות הקדושים של הקב"ה כך אסור בשום אופן לאף יהודי לזלזל בעצמו. אפילו אם עשה מעשים נוראים, תמיד הוא נשאר בפנימיותו קדוש כספר תורה.

אנו אומרים בתפילה: "ותן חלקנו בתורתך". לכל יהודי, בכל מצב שיהיה, יש לכל יהודי חלק בתורה. כידוע שיש 60 ריבוא נשמות ישראל, וגם 60 ריבוא אותיות בספר תורה, וכמו שאם בספר התורה חסרה אות אחת קטנה, כך גם עם ישראל אינו שלם אם יהודי אחד חסר.

שנזכה להבין שכל אחת מאיתנו היא קודש קודשים, ולהתחבר לאות ולחלק שלנו בתורה הקדושה.

מלל שלא יסור חינו

 

// הרב ליאור אנגלמן

מחיקה. Delete. יש מקש כזה בכל מחשב ובכל מכשיר נייד. בעזרת רפרוף אצבע קליל על המקלדת אנחנו יכולים למחוק קבצים שלמים, הררי אותיות שנערמו זו על גב זו בהינף יד. מגרסת החיים גורסת אל תוכה מלל אינסופי, שירים, סיפורים, תובנות, מחשבות, שכבר אין בהם חפץ. פעם היו רבי מכר, היום כבר סר חינם. בכל יום מודפסים כמה וכמה עיתונים שכוחם יפה ליום אחד. פעם עטפו בהם דגים ביום המחרת, היום ממחזרים אותם – לתת מצע לעוד מלל בן חלוף. הכול נכתב על מנת להיתלש, כל המלל עתיד להתמולל. הכול זמני. כמעט.

אל תתפתו לתעתוע

יש גם מרחב אחר – הוא מצוי באותם מקומות שבהם הצליח הנצח לחדור אל המרחב הזמני שלנו. הוא נקרא בשפה היהודית שלנו "קודש". האיסור להשחית דברי קדושה מצביע בעיקר על כך שמדובר למען האמת בדבר בלתי אפשרי. אפשר להשליך לפח מחשבות אנושיות, רגעיות. אפשר לקמט, לחתוך, לשרוף חפצים מתכלים. להשחית את הנצח אי אפשר כפי שאי אפשר לקצוב את האינסוף.

אם כך, מפני מה צריך בכלל לאסור לעשות את הבלתי אפשרי? מפני שהנצח מופיע בעולם שלנו בכלים מתעתעים – דברי התורה הקדושים והנצחיים מכונסים בדיו כתוב על קלף מגולל במעיל עשוי בד או שוכן בבית עץ. כל אלה חומרים רגילים שעלולים להטעות כאילו כל מה שכתוב בהם אינו שונה מכל ספר אחר. כך גם בית המקדש המצוי במקום הקדוש ביותר, הוא קדוש מפני שהשכינה שורה בו ביתר שאת, אבל גם בו הקדושה מופיעה בכלים חומריים למראית עין – בזהב, כסף ונחושת, בעורות תחשים ועצי שיטים. שוב אפשר לטעות ולחשוב כי בחומר רגיל מדובר, כזה שאפשר לכלות ולהשחית, ועל כן בא האיסור כלפי הטועים.

את הקודש בלתי אפשרי להשחית אך את חפצי הקודש, את הסממנים הנראים לעין של הקדושה בעולם אפשר להרוס, ודווקא מפני שבעולם הזה אין דרך לפגוש את הקדושה אלא בכלים מעשיים, עלינו להישמר מכל משמר מהשחתתם. 

להשאיר את הקדושה בארץ

המקור בתורה למצווה מבחין בין עבודה זרה לקדושה: "אַבֵּד תְּאַבְּדוּן אֶת כָּל הַמְּקֹמוֹת אֲשֶׁר עָבְדוּ שָׁם הַגּוֹיִם... וְנִתַּצְתֶּם אֶת מִזְבְּחֹתָם וְשִׁבַּרְתֶּם אֶת מַצֵּבֹתָם וַאֲשֵׁרֵיהֶם תִּשְׂרְפוּן בָּאֵשׁ וּפְסִילֵי אֱלֹהֵיהֶם תְּגַדֵּעוּן וְאִבַּדְתֶּם אֶת שְׁמָם מִן הַמָּקוֹם הַהוּא. לֹא תַעֲשׂוּן כֵּן לַה' אֱ-לֹהֵיכֶם" (דברים יב, ב-ד). ברוח הדברים הקודמים אפשר לומר שגם עבודה זרה ולהבדיל גם חפצי הקודש מתעתעים – שניהם מופיעים דרך כלים ממשיים – בית המקדש ולהבדיל בתי עבודה זרה. התעתוע ביחס לעבודה זרה הוא החשיבה כאילו יש לדבר ממשות, הרי הוא נמצא כאן בעולם. כנגד התעתוע הזה אנו מצווים "אבד תאבדון" – להורות למעשה שהקיום של העבודה הזרה אינו אפילו קיום ארעי, מדובר באשליה חסרת קיום. ומנגד, התעתוע שבחפצי קודש הוא המחשבה שכביכול מדובר בקיום ארעי, וכאן נאסר עלינו לאבד ולהשחית, להורות שהקיום הארעי של הקודש איננו אלא אשליה – את הקודש אין לאבד מפני שפשוט אי אפשר.

ובכל זאת יש סכנה, אנחנו עלולים לסלק את הקדושה מן הארץ, להתנכר לה במעשינו ולגרום למקדש שייחרב. זוהי סכנה ממשית ואף היא חלק מהאיסור להשחית חפצי קודש, כדברי רבן גמליאל: "וכי תעלה על דעתך שישראל נותצים למזבחותיהם חס ושלום?! אלא שלא תעשו כמעשיהם, ויגרמו מעשיכם הרעים למקדש אבותיכם שייחרב"

(ספרי, ראה, סא).
גונזים או זורקים?

בכל יום ראשון אנחנו מסתבכים מחדש. קראנו את עיתוני סוף השבוע ואת מגוון 'עלוני השבת', וכעת איננו יודעים מה לעשות עם דברי התורה הכתובים בהם. 

ישנם עלוני שבת שעיקרם דברי תורה, ואותם ברור שעלינו לגנוז, אבל ישנם עיתונים ועלוני שבת שמכילים דברי חולין וכתבות לרוב, ודברי התורה די שוליים בהם (בואו נודה על האמת: אנחנו קוראים בעיקר את הכתבות, ובקושי מציצים על הדברי התורה). נו, אז מה עושים עכשיו? עוברים עמוד עמוד כדי לחפש ולגנוז את דברי התורה, או שמשליכים את כל העיתון לפח האשפה?

אז ככה. העיקרון הוא שצריך לגנוז רק את כתבי הקודש שנכתבו לשם קדושה ולימוד תורה, אבל דברי תורה שלא נכתבו לשם קדושה ולימוד תורה - לא חלה עליהם קדושה ומותר להשליכם (מסכת שבת דף סא ע"ב; רמב"ם הל' יסודי התורה פ"ו ה"ח).

לכן, דברי תורה שנדפסו בעיתון או בעלון שרובו עוסק בענייני חול או פרסום - מותר להניחם בפח באופן מכובד, כגון לעטוף אותם בשקית מיוחדת. אבל עלוני שבת שרובם דברי תורה - ראוי לגנוז אותם ולנהוג בהם מנהג קדושה, מאחר שנדפסו לצורך לימוד תורה

(ראו: פניני הלכה, ליקוטים א', עמ' 141).

סיפור 

חינוך מאהבה

רבי אריה לוין היה מגדולי הצדיקים בירושלים לפני כמאה שנה. הוא היה תלמיד חכם גדול, אבל התפרסם בעיקר בזכות האהבה המופלאה שלו לכל אדם, החום, הרגישות והמסירות. רבי אריה כונה "רב האסירים" כיוון שבמשך עשרים וחמש שנים היה הולך ברגל מביתו בכל שבת לבקר את האסירים בכלא, ובייחוד את אסירי המחתרות, והיה מנחם ומעודד אותם. גם את האומללים בבית החולים למצורעים היה מבקר רבי אריה ועוד רבים אחרים.

בין עיסוקיו היה רבי אריה מלמד ילדים בתלמוד תורה. הוא היה מחנך חם ואוהב בצורה יוצאת דופן.

ובכל זאת, קרה שבאחד הימים התנהג תלמיד בצורה חמורה באופן מיוחד. רבי אריה חש שצריך להבהיר לתלמיד כמה הגזים במה שעשה, ואחרי שחשב ושקל את הדבר, נתן לתלמיד סטירה על לחיו (דבר שהתאים עם דרכי החינוך המקובלות באותה תקופה).

אלא שמיד אחרי כן פרץ רבי אריה בבכי תמרורים, על שנאלץ לסטור לתלמיד...

כיצד מבריחים את הצבא האוסטרי?

 

כאשר באו צבא הקיסר האוסטרי אל העיר רימינוב, ביקשו להם שרי הצבא בית גדול ורחב שישמש להם לאחסנת כלי נשק ותחמושת. לאחר חיפוש נפלה בחירתם על בית הכנסת הגדול שבעיר. משום כך פנו בצו מאת הקיסר לאנשי העיר שיפנו עבורם את בית הכנסת מכל וכל ויכשירוהו לשמש כמחסן.

כאשר שמעו בני העיר את הגזירה שניחתה על ראשם פנו בבהילות אל הצדיק רבי מנחם מנדל, וישבו בביתו לטכס עצה מה לעשות כדי להעביר את רוע הגזירה. בתוך הדברים פתח אחד מטובי הקהל ואמר: עדיין יש תקווה ששרי הצבא יתחרטו ויחזרו בהם מהחלטתם, שהרי בית הכנסת שלנו כתליו רעועים וכמעט נוטים ליפול וגגו סדוק ודולף.

כאשר שמע רבי מנחם מנדל את הדברים, קם ממקומו וזעק: אכן נודע הדבר! עד עתה לא ידעתי מפני מה התרגשה ובאה עלינו הפורענות האיומה הזאת, אבל עתה הוברר לי הדבר מדוע אנו נענשים בגזר דין קשה מן השמים. הרי אם אנו עצמנו איננו חסים על כבוד המקום הקדוש הזה, איך יחוסו עליו מן השמים?!

משום כך – אמר רבי מנחם מנדל – מהרו ועוד היום הזמינו פועלים וצבעים שייתקנו את בית הכנסת, יטייחו את קירותיו ויחזקום, יסתמו את סדקיו, יתקנו את הגג הדולף ויסיידו את הקירות בסיוד נאה.

 

מיהרו טובי העיר ועשו ככל אשר ציווה עליהם רבם הנערץ. והנה, לא עברו ימים מעטים, ואחד ממפקדי הצבא הגיע לבחון את בית הכנסת שנבחר לשמש כמחסן הנשק, אך המקום היה נראה בעיניו קטן ממדים לצורך המיועד, ועל כן הורה שיש לחפש מיד מקום אחר. והואיל ובעיר רימינוב כולה לא נמצא בית כזה, הורה המפקד להעביר את המחסן לעיר דוקלא הסמוכה.

מאמרי מגזין לנשמה

המצווה היומית
משנה תורה
מן המקורות
רגע לנשמה
סיפור
מגזין לנשמה
דילוג לתוכן