// גב' חבצלת סלוטין, רכזת אמונה - אולפנת צביה, בת ים

אלמלא תורה שבעל פה היינו 'תקועים' בבית כל השבת. אולי אפילו לא היינו יוצאים מארבע אמות. כך הרי כתוב: "שְׁבוּ אִישׁ תַּחְתָּיו, אַל יֵצֵא אִישׁ מִמְּקֹמוֹ בַּיּוֹם הַשְּׁבִיעִי" (שמות טז, כט). וכך אכן הבינו ה'קראים', שלא האמינו במסורת התורה שבעל פה - ישבו בבית כל השבת ולא יצאו. פשוטו כמשמעו.

אבל אנחנו קיבלנו מחכמינו ז"ל שמשמעות האיסור היא: לא לצאת מחוץ לתחום שבת, כלומר לא ללכת יותר מאלפיים אמה מהבית האחרון של העיר - "אל יצא איש ממקומו - אלו אלפיים אמה" (עירובין נא ע"א). וכעת אנו שואלים: אם התורה לא באמת התכוונה שלא נצא מהבית, אז מדוע היא נקטה בלשון המשתמעת כך? מדוע היא מתנסחת באופן המותיר רושם שאי אפשר לזוז מהמקום?

עוצרים את מרוץ החיים

נראה שהניסוח של התורה גונז בתוכו הסבר על מהות השבת ומטרתה. המילה הנפוצה ביותר בהלכות שבת היא: 'אסור'. אסור לנסוע בשבת, אסור להדליק אור, אסור לגעת ולטלטל חפצים, אסור לכבס, לבשל, לעבוד, לכתוב ולצייר, לשחק במחשב. אסור, אסור, אסור. מהי המטרה של כל האיסורים הללו? למה לאסור עלינו כל כך הרבה דברים?

נשים לב: איסורי השבת הרבים 'מאלצים' אותנו לא לצאת החוצה מעצמנו. "אל יצא איש ממקומו" - מעצמיותו. במשך השבת איננו עסוקים בעבודה או בלימודים ואפילו לא בבילויים. אנו עוצרים ליום אחד את מרוץ החיים, ומתפנים קצת לעצמנו. 

לא רק היציאה החוצה מוציאה אותנו מעצמיותנו. גם הישיבה בבית מול סרט או משחק מחשב מבריחה אותנו מעולמנו הפנימי. וגם האזנה לשירים, כתיבה בפייסבוק או בווצאפ. כל אלה מנתקים אותנו ממחשבות על עצמינו. יותר מזה: גם כשאנו מדברים עם חברים על ענייני חולין או מתכננים דברים עתידיים - אנו שוכחים את ההווה ולא מתעמקים בו. ולכן התורה אסרה זאת. התורה אינה מאפשרת לנו לברוח מעצמנו, וממשפחתנו. 

השבת - נועם הנשמות

התורה מכוונת אותנו להישאר במקומנו לפחות יום אחד בשבוע. להקדיש יום אחד למשפחה, ולנשמה. להתייחד יממה אחת עם הדברים החשובים לנו באמת. עם הדברים שלמענם אנו חיים. שישה ימים 'יצאנו החוצה', והשבת מחזירה אותנו פנימה. מאפשרת לנו להשקיע יום אחד בפיתוח העולם הפנימי. לשבת עם המשפחה, לשיר זמירות שבת, לשמוע או לומר דברי תורה, להחמיא לאמא על האוכל הטעים, ללמוד תורה, לקרוא סיפורי נשמה, לדבר עם האחים ועוד ועוד. בקיצור: להשאיר 'זמן איכות' לנשמה!

רבי חיים בן עטר, ה'אור החיים' הקדוש, כתב: "כי העולם היה רופף ורועד עד שבאה שבת, ונתקיים העולם ונתייסד, והכוונה היא כי ביום שבת ברא ה' נפש העולם" (אור החיים בראשית ב, א). עד שנבראה השבת היה העולם כגוף בלא נשמה. בשבת אנו מתחברים לנשמתנו, ומפתחים את החלק הרוחני שבנו. והיום הקדוש הזה - 'נועם הנשמות', הוא הנותן טעם ועומק ליציאתנו החוצה בששת ימי המעשה.

הדעה המקובלת היא שתכלית השבת היא למנוחת הגוף, בשינה ואכילה ושתיה, אך האמת היא שכל תענוגות הגוף הם רק אמצעים כדי לסייע לנו להגיע למנוחה האמיתית- שהיא מנוחת הנפש.

וכמו שאנו אומרים בתפילת השבת ''מנוחת אמת ואמונה, מנוחה שאתה הוא רוצה בה''. 

ומנוחת האמת והאמונה היא בהכרח המנוחה בה השם רוצה שאני אהיה, ולפעמים זה שונה מהרצונות שלי. אני רוצה להיות במקום מסויים, אך ה' מסובב אחרת.

למשל, לי נראה שהייתי צריכה להיות במקום אחר, עם מראה אחר, חברות אחרות וכו'.

צריך לדעת שכל הסתכלות החוצה פוגעת בי ישירות. עלי להישאר בתחום שלי, ורק על ידי כך מגיע האושר האמיתי. לא לצאת מהתחום ומהמסגרת שהקדוש ברוך הוא העניק לי, כי גם אם יהיה לי את כל הטוב שבעולם- אם אהיה עסוקה בלהסתכל החוצה, מיד תשתלט הקנאה ותהרוס כל חלקה טובה. 

שנזכה לא לצאת מהתחום שלנו, לשמוח במה שיש לנו, ועל ידי כך נגיע למנוחת הגוף והנפש האמיתית!

אבא שלי הוא הרופא של היישוב, ובשבת יש לו משמרת בבית החולים. האם מותר לו לחזור הביתה ברכב באמצע השבת, לאחר סיום המשמרת?

רופא יישובי, העושה משמרת בבית חולים מחוץ ליישוב – מותר לו לשוב בשבת ליישובו כאשר הנוהג ברכב הוא גוי, ואף על פי שהוא יוצא מחוץ לתחום שבת. וזאת משום חשש פיקוח נפש, שמאחר שהוא הרופא היחיד ביישוב, עליו להימצא ביישובו ולהיות זמין למקרי חירום. וכן מותר לו לנסוע בשבת (עם נהג גוי) למשמרתו בבית החולים אף שיש שם רופאים אחרים, מפני שחיוני לבצע החלפת משמרות ולשמור על עֵרנות הרופאים. ואין חובה שיגיע לאזור בית החולים לפני שבת משום שזקוקים לו ביישובו.

וכל זה, כאמור, בזמן שאין רופא נוסף ביישוב, אך לכתחילה חובה על אנשי היישוב לסדר מראש רופא שיוכל להחליף את הרופא בזמן שהוא מבצע את התורנות שלו בבית החולים. ורק אם אי אפשר להשיג רופא מחליף אזי קיים ההיתר לשוב ליישוב בשבת או לצאת ממנו במהלך השבת

(הרב ד"ר מרדכי הלפרין 'אסיא', גיליון מב-מג, ניסן תשמ"ז).