// שרון רוטר – מוזיקאית, זמרת ויוצרת

זה קרה ביום בהיר אחד לפני כשמונה שנים. ימים ספורים לפני חג הפסח הנחית עליי בעלי שיחיה את הפצצה הבאה ואמר: "למה שלא נכשיר את המטבח לפסח?" מיותר לציין שבאותו זמן המטבח שלנו, שהיה עשיר ומצויד כמטבח של שף במסעדת צמרת - לא היה כשר. לא לפסח ולא בכלל.

בהגעלה, בעזרת סכין הלחם 

רציתי למות, מה הוא מפיל עליי את התיק הזה? ועוד בתחומי הגבולות שאינם קשורים אליו, בציפור הנפש שלי, במקומה של האישה, במטבח. התגובה הראשונית שלי הייתה התנגדות כמובן. גופי התקשח במתח ואוזניי נאטמו באחת. אבל לבסוף נאלצתי להתמודד עם המציאות ולשקול זאת ברצינות. 

אני לא יודעת או לא זוכרת מה ריכך את ההתנגדות שלי בסופו של דבר, אולי הייתה זאת ההבנה שבאמת הגיע הזמן לקבל על עצמנו איזו מצווה מהתחום בין אדם למקום אחרי שנים של למידה והכרה בבורא, ואולי זו העובדה שהייתה כבר תינוקת בבית שאכילת אוכל כשר תעשה לה טוב.

כהרגלנו בקודש סינג'רנו איזה חבר רווק (באותם זמנים לא היה קשה למצוא אחד כזה מפני שאנחנו היינו היחידים הנשואים), ארזנו לו את כל המטבח ושלחנו אותו לטבול ולהגעיל את כל הכלים. כשהוא הגיע למקווה הכלים וביקש לטבול ולהגעיל לפסח צחק עליו המטביל על כל הכלים ששימשו לבצק של לחם כמו חותך הפיצה, סכין משוננת ללחם ועוד. הוא לא ידע שהכלים הללו אינם כשרים, לא לפסח ולא בכלל.

להחמיץ את החיים

כל התהליך הזה לא היה פשוט לי. הייתי צריכה להיפרד מסטים שלמים של צלחות חרסינה יפהפיות שליוו אותי שנים רבות בנאמנות. גם מחבתות שוות ויקרות מטפלון, מעבדי מזון למיניהם ועוד, כולם בלי יוצא מן הכלל הושלכו לפח בליווי דמעותיי. זה היה הפסח הראשון ששמרנו לא לאכול בו חמץ, לא בחוץ ולא בבית.

האמת? זה לא היה קשה. יש היום כל כך הרבה אלטרנטיבות מפצות שבעזרתן אפשר לחוות חוויה קולינרית מענגת וניסיונית, במיוחד כשזה לשבוע אחד בסך הכול. חוץ מזה בעלי ספרדי, תודה לא-ל, ומנהגיו פותחים עוד אפיקי מזון. 

אני זוכרת שבמיוחד דיברה אליי תורתו של רבי נחמן מברסלב, על התיקון הגדול שאנו עוברים בהימנעות בשבוע המסוים הזה מהחמץ. מתברר שחמץ אינו בריא לנו רוחנית כלל ולא רק בפסח אלא בכל השנה. החמוץ הזה יושב עלינו ועלול להחמיץ לנו את החיים כל הזמן. אלא שההימנעות מאכילתו במשך השבוע הזה בזמן חג הפסח, היא כמו חיסון לכל השנה שמונע מאותו חמץ להחמיץ אותנו ביתר הזמן.

מדהים, לא? אי אכילת חמץ בפסח חולשת על כל תחומי החיים ומסוגלת לתקן את כל התאוות כולן. היא גם משפיעה על הדעת שלנו ועל ההטמעה של דברי התורה שאנו לומדים. מובן שיש עוד הרבה מה לומר בעניין, ואת זאת נשאיר לחכמים ממני בתורה, אך על השבוע הזה פעם בשנה, שבו אני מתענגת על עוגיות הבוטנים, השקדים והקוקוס ועל הדרך גם מתחסנת מחמציות יתר לכל השנה, אני לא אוותר לעולם.

יש כל מיני רכיבי מזון בעולם שלא בריא לצרוך הרבה.

למשל, אדם בריא שיאכל יותר מידי סוכר יכול לחלות ח"ו.

לעומת זאת, ישנם אנשים שמאובחנים כאלרגיים לדברים מסויימים. אותם אנשים - אם יצרכו אפילו מעט שבמעט- יכולים לבוא לידי סכנה.

באיסור אכילת חמץ אנו נתקלים במשהו חריג ומוזר, שאין בשום מקום בתורה - חמץ אסור בכל-שהוא.

בניגוד למקומות אחרים, שבהם יש לנו שיעור מסויים - "בטל ב60" וכד'- פה אסור כלום.

מדוע?

הזוהר אומר שחמץ הוא היצר הרע. ומבארים שהכוונה היא למידת הגאווה. כשם שהבצק מתנפח - כך אדם גאוותן הולך נפוח ומראה את מעשיו וכשרונותיו.

חז"ל אומרים שעל בעל גאווה הקב"ה אומר "אין אני והוא יכולים לדור בעולם".

ולמה?

כי גאווה פירושה שכחת ה'.

אדם שזוכר את ה' כל רגע, ממילא מה יש לו להתגאות?

הרי כל הכשרונות שלנו הם מאת ה', והוא הנותן לנו כח לעשות חיל - כדברי הפסוק, וממילא, מי שמתגאה, אות הוא כי שכח את בורא עולם.

הרב'ה מקוצק אומר: "איפה ה' נמצא? איפה שנותנים לו להיכנס".

כי למרות שה' נמצא בכל מקום, עדיין זה לא אומר שהוא נמצא בתוכינו - ששכינה שרויה במעשה ידינו.

בעל גאוה כביכול לא נותן לה' מקום להיות אצלו - כי הוא אומר שהכל זה הוא.

ולעומת זאת - "לב נשבר ונדכא א-לוהים לא תבזה".

כשאדם עם לב נשבר, כלומר שזוכר את ה' ויודע שהכל הכל ממנו, למרות שאותו אדם אולי לא צדיק כ"כ גדול, אבל כשהוא זוכר את ה' - ה' איתו.

הבסיס של כל עבודת ה' זה הענווה. לתת לה' את המקום שלו. לזכור שהכל זה ממנו.

ולכן בחמץ אסור אפילו פירור - כי אפילו פירור של גאוה מרחיק את ה' מהאדם.

שנזכה להיות עם לב נשבר, וממילא לזכות בקרבת ה'.

למה לספרדים מותר לאכול עוגיות 'מצה עשירה' ולאשכנזים אסור?

הנחת היסוד של השאלה אינה מדויקת. נסביר מההתחלה: השולחן ערוך והרמ"א נחלקו בדין מצה שלשו אותה עם מי פירות בלא מים, והיא הנקראת 'מצה עשירה'. לדעת השולחן ערוך, מאחר שלא התערבו מים בתהליך ההכנה אין חשש שהמצה תחמיץ ומותר לאכול אותה בפסח. אולם הרמ"א סובר שגם אם לא מעורבים בה מים אלא מי פירות חוששים להחמצה, ולא אוכלים מצה עשירה בפסח. מכאן נבע ההבדל בין מנהג הספרדים הפוסקים כדעת השולחן ערוך ובין האשכנזים הפוסקים כדעת הרמ"א.

אולם עוגיות מצה עשירה הנמכרות כיום בחנויות עוררו מחלוקת הלכתית גדולה בין הראשונים לציון. הסיבה היא, משום שבעוגיות הנמכרות מוסיפים, מלבד מי פירות, גם חומר משמר (ביסולפיט), אבקת אפיה (אמוניום בי קרבונט), אלכוהול, וביצים, ומשהים אותם במשך כ-27 דקות, ובמהלך הייצור ותסיסת החומרים נוצרים מים מועטים. הרבנים הראשיים התלבטו אם מים מועטים אלו מחמיצים את העיסה או שבגלל הכמות המועטה והאופן הבלתי טבעי שהם נוצרו אין בכוחם להחמיץ (שו"ת יביע אומר, ח"ט סי' מ"ג; שו"ת שמע שלמה, ח"ג סי' י"ג; ספר 'מצה עשירה').

בראש המתירים עומדים הרב עובדיה יוסף זצ"ל והרב שלמה עמאר שליט"א, ובראש האוסרים עומדים הרב מרדכי אליהו זצ"ל והרב בקשי דורון שליט"א. לכן אין זה מדויק לומר שכל הספרדים מתירים לאכול עוגיות מצה עשירה, וכל אחד ינקוט למעשה כמנהג אבותיו וכדעת רבותיו.