מצוות 122-123 לישא אישה על ידי קידושין

"

שנצטווינו לישא אישה על ידי קידושין

(ספר המצוות – עשה ריג)

שהוזהרנו לא לישא אישה בלא כתובה וקידושין

(ספר המצוות – לא תעשה שנה)

55תורה שבכתב 

כִּי יִקַּח אִישׁ אישה וּבָא אֵלֶיהָ…

(דברים כב, יג)

כִּי יִקַּח אִישׁ אישה וּבְעָלָהּ…

(דברים כד, א)

לֹא תִהְיֶה קְדֵשָׁה מִבְּנוֹת יִשְׂרָאֵל וְלֹא יִהְיֶה קָדֵשׁ מִבְּנֵי יִשְׂרָאֵל

(דברים כג, יח)

תורה שבעל פה 

אמר רבי תנחום אמר ר' חנילאי: כל אדם שאין לו אישה – שרוי בלא שמחה, בלא ברכה, בלא טובה; בלא שמחה – דכתיב: "וְשָׂמַחְתָּ אַתָּה וּבֵיתֶךָ" (דברים יד, כו), בלא ברכה – דכתיב: "לְהָנִיחַ בְּרָכָה אֶל בֵּיתֶךָ" (יחזקאל מד, ל), בלא טובה – דכתיב: "לֹא טוֹב הֱיוֹת הָאָדָם לְבַדּוֹ" (בראשית ב, יח). בארץ ישראל אמרו: שרוי בלא תורה, ובלא חומה; בלא תורה – דכתיב: "הַאִם אֵין עֶזְרָתִי (אשתי, עזר כנגדי) בִי, וְתֻשִׁיָּה (תורה) נִדְּחָה מִמֶּנִּי" (איוב ו, יג), בלא חומה – דכתיב: "נְקֵבָה תְּסוֹבֵב גָּבֶר" (ירמיהו לא, כא). רבא בר עולא אמר: שרוי בלא שלום, דכתיב: "וְיָדַעְתָּ כִּי שָׁלוֹם אָהֳלֶךָ וּפָקַדְתָּ נָוְךָ וְלֹא תֶחֱטָא" (איוב ה, כד)

 (יבמות סב ע"ב)

משנה תורה להרמב"ם 

  1. מצות עשה על מי שרוצה לישא אישה, שיקדש אותה תחילה, ורק אחר כך ייקחנה לו לאישה, שנאמר: "כִּי יִקַּח אִישׁ אישה" – שיעשה בה מעשה לקיחה. וזה הוא הנקרא: 'קידושין'.
  2. כיצד מעשה הקידושין? מדין תורה אפשר לקדש את האישה בשלוש דרכים: בכסף – אומר לה: 'הרי את מקודשת לי', ונותן לה כסף או דבר השווה כסף (כגון טבעת); בשטר – כותב לה בשטר 'הרי את מקודשת לי', ונותן לה את השטר; בביאה – אומר לה 'הרי את מקודשת לי', ומתייחד עמה בביאה. וכבר נהגו כל ישראל לקדש בכסף או בשווה כסף בלבד.
  3. אסור להתייחד בביאה עם אישה לשם זנות ובלא קידושין, שנאמר: "לֹא תִהְיֶה קְדֵשָׁה (הנבעלת ללא כתובה וקידושין) מִבְּנוֹת יִשְׂרָאֵל".
  4. אין האישה מתקדשת אלא לרצונה, והמקדש אישה בעל כורחה – אינה מקודשת.
  5. המקדש אישה – צריך לברך קודם הקידושין: ברוך אתה ה' אלוקינו מלך העולם, אשר קידשנו במצוותיו, והבדילנו מן העריות, ואסר לנו את הארוסות, והתיר לנו את הנשואות על ידי חופה וקידושין. ברוך אתה ה' מקדש ישראל (נוסח הברכה המקובל כיום, שונה מעט מהנוסח של הרמב"ם). ונוהגים לברך ברכה זו על כוס יין.
(הל' אישות, פרקים א, ג-ד)

 

שו"ת הרחבה

שאלה: בני זוג שלא רצו להתחתן בתנאי הרבנות הראשית נסעו לקפריסין והתחתנו שם בנישואים אזרחיים. האם יש תוקף לנישואיהם? האם בשעת פירוד וגירושין יצטרך האיש לתת גט לזוגתו?

תשובה: קיימת מחלוקת עתיקת יומין בין הפוסקים מהו היחס לתקפות ההלכתית של נישואים אזרחיים. תמצית הגישה המקובלת בבתי הדין היא שנישואים אזרחיים הנערכים מתוך אילוץ – כאשר אין אפשרות לעריכת נישואים דתיים, אם בגין העדר רב מוסמך, או בגין חוק מדינה האוסר על נישואים דתיים – נחשבים 'נישואים לחומרה' מבחינה הלכתית.

משמעות הדברים היא, שאף על פי שלא נערכו הנישואין כדת משה וישראל, יש להניח שהצדדים ראו עצמם נשואים לפי ההלכה, ועל כן יחסי האישות שביניהם נעשו דרך בעל ושאה, במטרה לקיים חיי משפחה לפי ההלכה. אנו יוצאים מתוך הנחה שבני הזוג הללו חפצים להינשא לפי הדין, אולם בצוק העיתים נמנע מהם הדבר. 

אולם היות שאנו מתבססים על 'הנחה' בלבד באשר לרצונם של הצדדים להינשא כדת וכדין, על כן יש לראותם כנשואים לחומרה בלבד. המשמעות היא, שאם ירצו להמשיך בנישואיהם אזי יש לסדר להם חופה וקידושין, ומצד שני כאשר אחד הצדדים מבקש לסיים את הנישואין קיימת אפשרות להקל יותר בפירודם. בעיקרון מצריכים את הבעל לתת גט לאשתו, אולם במקרים קיצוניים, כאשר אין אפשרות לסדר גט – עקב היעלמות אחד הצדדים או עקב סרבנות בלתי מוצדקת לגט – אזי יכול בית הדין לשקול את התרת הנישואין ללא גט.

לעומת זאת, נישואים אזרחיים הנעשים מתוך בחירה ורצון שלא להינשא כדת משה וישראל אף על פי שבני הזוג יכלו להינשא כדת וכדין, נחשבים נישואים בניגוד להלכה. בני הזוג הבוחרים להינשא בדרך זו מצהירים בכך שהם אינם מעוניינים בכבלים הדתיים של הנישואין ואינם חפצים בקדושת הנישואין. כל חפצם הוא אפוא רק לקבל את הגושפנקא האזרחית בלבד. והיות שבני הזוג הללו אינם רוצים בהלכה, על כן יחסי האישות שביניהם מתקיימים על יסוד השקפה זו, והם נועדו לקיום משפחה שלא לפי ההלכה. על כן, באופן עקרוני אין צורך בגט הניתן מיד הבעל לאישה. 

אולם אף על פי שבני זוג אלו אינם נשואים כדת משה וישראל, עדיין הם נחשבים נשואים כדינם של 'בני נח', שהרי גם הגויים אסורים באשת איש. אולם מאחר שהם 'נישאו' כדת בני נח ולא כדת ישראל, על כן די להם לקבל מבית הדין פסק דין לגירושין, ואינם צריכים גט המבטל את קדושת הנישואין כדרך הגירושין בדיני תורת ישראל.

(ע"פ הרב שלמה דיכובסקי, תחומין, כרך כז)

 

איך זה עובד? 

"תנו רבנן: האוהב את אשתו כגופו, והמכבדה יותר מגופו, והמדריך

בניו ובנותיו בדרך ישרה, והמשיאן סמוך לפירקן, עליו הכתוב אומר

"וידעת כי שלום אהלך (איוב ה, כד)".

קומיקס מצווה

רגע לנשמה 

חייבים לחבר עולמות

// הרב שמואל אליהו, רבה הראשי של צפת וחבר מועצת הרבנות הראשית

כשאלוקים ברא את העולם הוא ברא אותו זכר ונקבה. כך בצמחים וכך בבעלי החיים. יש פרחים שיוצרים אבקה זכרית ויש פרחים שיוצרים עלי נקבי ויש פרחים שיוצרים את שניהם. בכל מקרה החלק הזכרי של הפרח לא מפרה את החלק הנקבי שלו. הוא מפרה פרח אחר. מערכות שלמות נבראו בעולם ותפקידן הוא להעביר את הזרעים הזכריים לחלקים הנקביים של הפרח על מנת שיהיה פרי. את החיבור הזה עושים הפרפרים, הדבורים, הציפורים, הרוח ובעלי החיים האחרים. עושר גדול של צורות, צבעים וריחות נוצרו כדי ליצור את החיבור בין החלק הזכרי עם החלק הנקבי של הפרח. 

להפריד, לחפש, להתברך

כמו בפרחים, כך גם בעלי החיים מורכבים מזכרים ונקבות. הזוחלים והמעופפים. היונקים והחרקים. הדגים והלווייתנים. הקטנים ביותר והגדולים ביותר. כמו בפרחים כך גם בבעלי החיים מערכות שלמות של צורות, צבעים, ריחות והתנהגויות נועדו לחבר בין הזכרים לנקבות. וכאן הבן שואל: אם אלוקים יודע לייצר את הצד הנקבי של החיים ויודע לייצר את הצד הזכרי, למה הוא לא יְיַצר את שניהם יחד ונחסוך גם את כל הטרחה? והשאלה גדולה במיוחד באדם. אם אלוקים היה מייצר את אדם וחוה יחד לא היינו צריכים את היצר הרע הזה. אולי אלוקים יוותר על כל זה ויחבר בעצמו זכר ונקבה?

האמת היא שכך העולם נברא מלכתחילה. וכשראה אלוקים את הבריאה הוא ראה כי טוב. עד שראה כי הזכרים והנקבות מחוברים מלכתחילה ואמר: "לא טוב היות האדם לבדו". צריך להפריד אותם ולתת להם לחפש את עצמם. זה יביא את הברכה לעולם. זה ימנע מחלות. זה יביא עושר גדול של חיים. זה יעשה את האדם שותף בתהליך היצירה. האדם בוחר את אשתו מתוך כל הנשים, בוחר ושותף ואחראי. וכשהוא מצליח – זה הכי טוב. 

קדושה או טומאה

כדי לעשות את זה הכי טוב, מלמדת אותנו התורה כי האדם צריך לכרות ברית עם אשתו. ברית בחופה וקידושין. שם הוא ילמד כי אלוקים שברא אותו וברא את אשתו, ברא גם את יכולת החיבור ביניהם. אלוקים ברא אותה מששת ימי בראשית ויחד איתה ברא ששון ושמחה. גילה רינה דיצה וחדווה. אהבה ואחווה שלום ורעות. 

אלוקים ברא את יכולת החיבור וברא יחד איתה את היכולת להגיע לקדושה גדולה באמצעותה. ובכל מקום שיש אפשרות לקדושה גדולה, יש גם אפשרות לטומאה גדולה. על כן ציווה הקב"ה את ישראל שתי מצוות בעניין זה: הראשונה "לישא אישה על ידי קידושין" והשנייה "לא לישא אישה בלא כתובה וקידושין". כל זה מכיוון שקידושין הם לא משחק. קידושין הם שותפות עם הקדוש ברוך הוא במעשה בראשית. 

בראש סדר העדיפויות

החתונה שלי היא החלום שלי. אני רואה את השמלה, את האורחים, אפילו את האולם - הכל חי ושמח! אבל אני לא ממהרת להגיע ליום הזה. אני רוצה ללמוד, להתפתח, לרכוש מקצוע. חשוב לי להגיע מוכנה לחיי נישואין. זה בסדר?

איזה יופי שאת רוצה להתחתן! זהו הטבע הפנימי המדוייק לכל אישה יהודיה, מקסים לדעת שהקמת בית בישראל היא חלק משמעותי מעולם הערכים שלך. לגבי הלימודים, ההתפתחות אישית, העבודה - ניתן לומר שגם רצון זה הוא מבורך, אבל, יש נקודה חשובה שכדאי לשים לב אליה:

את, כמו שאת, (בגיל המתאים) תהיי מוכנה לחיי נישואין גם אם עוד לא רכשת מקצוע או עוד לא מצאת מקום עבודה מסודר. החיים הזוגיים הם תהליך מבורך ובריא לנפש, שבו את ובעלך תקבלו החלטות ביחד, תתקדמו ביחד. יש כאלו שרכשו תארים והתאמצו למצוא מקומות עבודה נחשקים - אבל בינתיים הזמן עבר ולא היה להם קל למצא בן זוג, בגיל מבוגר. ודאי שצריך ללמוד, להתפתח ולמצא תעסוקה מתאימה עבורך - אבל כדאי לעצור מידי פעם ולבדוק שאת לא שוכחת את החלום שלך: חתונה, (״שמלה, אורחים, אפילו אולם״), בית וילדים. בהצלחה.

מחויבים ונלהבים

מכירים את זה שאתם קובעים עם חבר משהו, לצאת לטיול, למשל, אבל אינכם בטוחים שהוא יבוא?

מכירים את זה שמנקר בכם החשש שמא תתכננו את הטיול, וברגע האחרון הוא יחליט פתאום ש"לא בא לו"?

כשאנו חוששים ולא בטוחים, קשה לנו מאוד יכולים להתקדם בחיים.

זהו תפקיד הכתובה.

בכתובה כתובות המחויבויות של הבעל והאישה זה לזה. לכאורה, זה הכי "לא קשור" – דווקא מתחת לחופה, בשיא ההתרגשות, פתאום לדבר על מה שאנחנו חייבים זה לזה?

אבל זו הנקודה! ללא הבסיס, ללא המסגרת המחייבת, לא יכולה לצמוח אהבה אמיתית.

הכתובה לא נועדה רק למקרה שיש קשיים בין בני הזוג, ואז תפקידה לשמור על ה"ביחד" למרות הכול. אלא, דווקא על גבי המחויבות שבאה עם הכתובה אפשר לפתח אמון ואהבה עמוקים. 

אותו הדבר בדיוק לגבי חשיבות ההקפדה על ההלכה.

ההלכה היא לא עיקר עבודת ה', שהרי "רחמנא ליבא בעי". כלומר, ה' רוצה את הלב שלנו, שנאהב אותו, נירא ממנו, וכן שנתקן את המידות שלנו ב"מצוות שבין אדם לחברו". כך גם במצוות לימוד תורה: החיוב הוא מינימלי – אדם יוצא ידי חובת לימוד תורה בקריאת שמע בבוקר ובערב. וכל זמן נוסף זה תוספת.

כלומר, עיקר עבודת ה' זה לא שמירה על גדרי ההלכה.

אך למרות שזהו לא העיקר, זה הבסיס.

בדיוק כמו כשבונים בניין - מההתחלה, ולכל אורך הדרך, חייבים להשקיע ביסודות איתנים. ואפשר לשאול: "למה משקיעים ביסודות? הרי בני אדם גרים בדירה ולא ביסודות? אולי עדיף להזניח את זה ולהשקיע בדירה נאה?" אך כמובן, זה לא נכון. אומנם העיקר הוא הדירה, אך אם לא יהיו יסודות חזקים – הכול יתמוטט.

ההלכה הפשוטה היא היסודות שעליהם עומד כל הבניין של עבודת ה'.

מי שעובד את ה' רק אם "בא לו" באותו רגע, ללא שום התחייבות, גם אם יעשה הרבה מעשים טובים – הבניין כולו רעוע, ועלול ליפול.

מעבר לכך, גם המעשים הטובים שיעשה לא יהיו בשיא עוצמתם, כי כשאין מחויבות, המרץ להשקיע פוחת.

סיפור 

כסף או זהב?

הרב ישראל גנס, מראשי ישיבת 'קול תורה', ומגדולי תלמידיו של הרב שלמה זלמן אוירבך זצ"ל, סיפר: הייתי צריך לסדר קידושין לחתן וכלה בעלי תשובה. יום לפני החתונה, החתן הודיע לכלה שהוא רוצה לקדש אותה בטבעת של כסף, ולא של זהב, משום שיש בזה עניין גדול על פי הקבלה. הכלה סירבה, משום שלא רצתה להיות שונה מכל חברותיה. לא הצלחתי לשכנע את החתן לוותר, ובסופו של דבר הכלה וויתרה, אך השתררה עליה עצבות מסוימת. הצעתי להם שניגש לרבי שלמה זלמן ונשאל את פיו.

בבואנו שמה, סיפרתי לו את העניין. הרב פנה לכלה ואמר: אשרייך שזכית להיות מיחידות הסגולה שמקבלות טבעת כסף. זהו עניין גדול. פני הכלה אורו, ובשלב זה סברנו שסיימנו את הביקור. אולם הרב ביקש שנמתין עוד רגע קט. הוא נכנס לחדר השני והביא עמו פנקס שיקים, וכתב שיק לפקודת הכלה. והוסיף: בחופה תתקדשי בטבעת כסף, אבל אחר כך תקני באמצעות השיק טבעת זהב...

 

בזכות הצדיקים

מעשה באישה אחת שהייתה נשואה באושר לבעלה עשר שנים מבלי שנולדו להם ילדים.
אך כיוון שהזוג ירא שמיים ומבקש לקיים את דברי ההלכה, הם באים לרשב"י בכאב לב כדי שיבצע את הגירושים.
אמר להם רשב"י: חייכם, כשם שנזדווגתם זה לזה במאכל ובמשתה, כך אין אתם מתפרשים אלא מתוך מאכל ומשתה!

מה בעצם אומר כאן רשב"י? הוא מביט בזוג שלפניו ורואה את האהבה השורה ביניהם.
הוא רואה שאין לפניו מקרה פשוט שאפשר לסיימו בקור רוח. מצד שני, הלכה פסוקה היא שצריך להתגרש. מה עושים? קם רשב"י ועושה מעשה מפתיע, משוגע, עמוק: קיימו את ההלכה, הוא אומר להם. התגרשו!
אך אל תעשו זאת בצער וביגון. כבדו את עשר שנות נישואיכם ואת האהבה שלכם, וכפי שהתחתנתם בסעודה חגיגית, כך גם תתגרשו בסעודה חגיגית!

בני הזוג שומעים בקולו של התנא הקדוש ועושים סעודת גירושים שמחה. במהלך הערב מביטה האישה בבעלה היקר שהיא נשואה לו זה עשר שנים. עם ילדים או בלי ילדים, איך היא יכולה בלעדיו? לפתע פתאום, ואין לדעת אם מדעתה הגתה זאת, או שמא רוח השטות הקדושה של רשב"י היא השורה על האירוע, עלה בליבה רעיון.
היא מושיטה לבעלה כוסית, ועוד כוסית, ולאחר זמן-מה הוא שתוי כהוגן. ואז, ברגע של פיכחון וגילוי אהבה גדול, הוא פונה לאשתו ואומר לה: בתי, כמזכרת לנישואינו אני מתיר לך לבחור את החפץ שהכי מוצא חן בעיניך בביתי הגדול, היהלום או האוצר שישמח אותך יותר מכול, ולקחת אותו עימך לבית אביך.

מה עשתה היא? לאחר שישן, רמזה לעבדיה ולשפחותיה ואמרה להם: שאוהו במיטה וקחו אותו והוליכוהו לבית אבא.
בחצי הלילה ניעור משנתו כיוון שפג יינו. אמר לה: בתי, היכן אני נתון? אמרה לו: בבית אבא. אמר לה: מה לי ולבית אביך? אמרה לו: ולא כך אמרת לי בערב: "כל חפץ טוב שיש בביתי קחי אותו ולכי לבית אביך"? אין חפץ טוב לי בעולם יותר ממך!

 

מאמרי מגזין לנשמה

המצווה היומית
משנה תורה
מן המקורות
רגע לנשמה
סיפור
מגזין לנשמה
דילוג לתוכן