מצוות 16-17 – להוכיח את החוטא, ולא להלבין פנים

"

שנצטווינו להוכיח את החוטא או את מי שירצה לחטוא, ולהזהירו על כך בדברים

(ספר המצוות – עשה רה)

שהוזהרנו לא לבייש זה את זה. ועוון זה הוא הנקרא: 'מלבין פני חבירו ברבים'

(ספר המצוות – לא תעשה שג)

55תורה שבכתב 

הוֹכֵחַ תּוֹכִיחַ אֶת עֲמִיתֶךָ וְלֹא תִשָּׂא עָלָיו חֵטְא

(ויקרא יט, יז)

תורה שבעל פה 

אמר רבי אילעא משום ר' אלעזר בר' שמעון: כשם שמצוה על אדם לומר דבר הנשמע [דכתיב (ויקרא יט) הוכח תוכיח להוכיח מי שמקבל הימנו – רש"י] כך מצוה על אדם שלא לומר דבר שאינו נשמע. רבי אבא אומר: חובה, שנאמר אל תוכח לץ פן ישנאך, הוכח לחכם ויאהבך"

(תלמוד בבלי מסכת יבמות דף סה ב):

משנה תורה להרמב"ם 

  1. הרואה חבירו שחטא, או שהלך בדרך לא טובה – מצוה להחזירו למוטב, ולהודיעו שהוא חוטא במעשיו הרעים, שנאמר: "הוֹכֵחַ תּוֹכִיחַ אֶת עֲמִיתֶךָ".
  2. הוכיח את חבירו וקיבל ממנו את התוכחה – מוטב; ואם לאו – יוכיחנו שוב ושוב, עד שיכהו החוטא ויאמר לו: 'איני שומע'. וכל שאפשר בידו למחות ואינו מוחה, גם הוא נענש על אותו עוון. 
  3. המוכיח את חבירו, בין בדברים שבינו לבינו, בין בדברים שבינו לבין המקום – צריך להוכיחו בצנעא ולא בפני אנשים אחרים, וידבר אליו בנחת ובלשון רכה, ויסביר לו שאינו מוכיחו אלא לטובתו להביאו לחיי העולם הבא. 
  4. המוכיח את חבירו – אסור לדבר עמו קשות ולהכלימו, שנאמר: "הוֹכֵחַ תּוֹכִיחַ… וְלֹא תִשָּׂא עָלָיו חֵטְא", כך אמרו חכמים: יכול אתה מוכיחו ופניו משתנות מחמת הבושה?  תלמוד לומר: "וְלֹא תִשָּׂא עָלָיו חֵטְא". 
  5. מכאן שאסור להכלים אדם מישראל, וכל שכן ברבים. ועוון גדול הוא. כך אמרו חכמים: המלבין פני חבירו ברבים – אין לו חלק לעולם הבא. 
  6. במה דברים אמורים? – בדברים שבין אדם לחבירו. אבל בדברי שמים – אם לא חזר בו בסתר, מכלימים אותו ברבים, ומפרסמים את חטאו ומחרפים אותו בפניו, ומבזים ומקללים אותו עד שיחזור למוטב, כמו שעשו כל הנביאים בישראל. 
(הל' דעות פרק ו')

שו"ת הרחבה

שאלה: אני בחורה דתייה ממשפחה מסורתית שלא מקפידה על כ-ל המצוות הקטנות, למשל איסור כיבוס בחול המועד. האם אני צריכה להעיר על כאלו דברים, בידיעה שיש סיכוי מאוד גדול שהם יתעצבנו על זה, לא יבינו את פשר הדבר, ואולי אפילו לא יקיימו את זה אבל הפעם מתוך ידיעה, כלומר במזיד,  שזה יותר חמור?

תשובה: ראשית, יישר כוח על הרצון לקיים מצוות, ועל האכפתיות מאחרים שלא מקיימים! 

על המצוות ה'קטנות' כבר כתב דוד המלך עליו השלום כי "עוון עקבי יסובני", ופירשו חכמי הגמרא שהמצוות שאדם דש בעקביו, כלומר מזלזל בהן וחושב שהן קטנות, הן אלה שבסוף מסובבות אותו ביום הדין. ולכן ברור שחשוב להקפיד על כל פרטי ההלכה, כולל הפרטים שנראים קטנים.

מאידך, כאשר אנו יודעים שהצד השני לא ישמע, יש עניין של "הנח להם לישראל, מוטב יהיו שוגגים ואל יהיו מזידים". אבל יש גם מצוות "הוכח תוכיח את עמיתך"! מבלבל, נכון?

התשובה פשוטה: כאשר ישנו סיכוי, אפילו קטן מאד, שאם נוכיח את החוטא הוא ישמע לנו – חובה עלינו להוכיחו. אסור לנו לעבור בשתיקה על מצב בו יהודי חוטא, ועלינו להעיר לו גם אם הוא עלול 'להתעצבן'. מצד שני, אם את יודעת שאין סיכוי שיקשיבו לדברייך, על זה אמרו חז"ל שכשם שיש מצווה לומר דבר הנשמע כך יש מצווה לא לומר דבר שאינו נשמע. אם מדובר באיסור דרבנן, או במנהג, ואת יודעת בוודאות שהם לא יקשיבו לך, לכאורה באמת עדיף שיהיו שוגגים ולא מזידים… אבל צריך לנסות במידת האפשר ובעדינות.

ישנן כמה אפשרויות להציג ביקורת. אם תעירי להם על כל דבר, ודאי שיפסיקו להקשיב. צריך לעודד שיחות על הנושא, לנסות לשזור הלכות מסוימות בתוך דבר תורה שאת אומרת ליד השולחן, או סתם בשיחה משפחתית, וכדו'. בצורה כזו, כאשר הדברים מתבררים מתוך דיון, ולא מתוך 'אני יודעת, וזה מה שאתם צריכים לעשות!', רב מאוד הסיכוי שאכן דברייך יתקבלו.

(מתוך אתר 'חברים מקשיבים')

איך זה עובד? 

כשאדם אכפתי לחברו, צר לו כשרע לו.

הרואה חבירו שחטא, או שהלך בדרך לא טובה – מצוה להחזירו למוטב, ולהודיעו שהוא חוטא במעשיו הרעים.

המוכיח את חבירו, בין בדברים שבינו לבינו, בין בדברים שבינו לבין המקום – צריך להוכיחו בצנעה ולא בפני אנשים אחרים, וידבר אליו בנחת ובלשון רכה, ויסביר לו שאינו מוכיחו אלא לטובתו.

"המלבין פני חבירו ברבים – אין לו חלק לעולם הבא" אומרים חז"ל. וצריך להיזהר בזה מאד מאד.

קומיקס מצווה

רגע לנשמה 

י"ב שלבים בהעברת ביקורת

 

//רב הלל מרצבך, רב אולפנת דרכי נעם, פ"ת

ישנה מצווה מן התורה להוכיח את החוטא ככתוב (ויקרא יט, יז): "הוֹכֵחַ תּוֹכִיחַ אֶת עֲמִיתֶךָ". מצווה זו היא אחת המצוות הקשות ביותר לקיימן, משום שצריך גם לקיים את סוף הפסוק: "וְלֹא תִשָּׂא עָלָיו חֵטְא". צריך לדעת כיצד להוכיח באופן שהתוכחה תתקבל. הגמרא (ערכין טז ע"ב) מספרת: "אמר רבי טרפון: תמה אני אם יש בדור הזה שמקבל תוכחה". שכן בדרך כלל כשהמוכיח מעיר הערה קטנה: "טול קיסם מבין שיניך" עונה לו הלה: "טול קורה מבין עיניך". ממילא לא נוצר כלל תיקון, אלא רק תחושת כעס ושנאה. ממשיכה הגמרא ואומרת: "אמר רבי אלעזר בן עזריה: תמה אני אם יש בדור הזה שיודע להוכיח". לא רק שאין אנשים שמסוגלים לקבל תוכחה, אלא אין אנשים שיודעים איך להוכיח. 

אז מה אפשר לעשות? כיצד ניתן לקיים את המצווה? ננסה להציע י"ב שלבים שיעזרו לנו להעיר באופן שדרכו יש סיכוי שהביקורת תתקבל אצל השומע:

א. בדיקה עצמית

לפני שאני ניגש להוכיח, עלי להתבונן בעצמי האם אני מתוקן באותה נקודה שאני בא להוכיח. פעמים רבות אדם רואה בחברו דווקא נגעים שהוא בעצמו נגוע בהם.

ב. שלא בשעת כעס

חשוב מאוד שלא להעיר בשעה שאני כועס. שכן בשעת כעס האדם אינו שולט כ"כ בתוכן הביקורת שהוא מעביר. הביקורת גם אינה מתקבלת כראוי כאשר באה מתוך כעס, ואף קשה לכוון לתכלית חיובית באותה שעה.

ג. לצורך תיקון

לפני שאני מעיר ומוכיח אני צריך להיות בטוח, שמטרתי לתקן, ואינני מעיר מסיבות אחרות, כגון מתוך אינטרס אישי או כדי להקניט או להתנשא.

ד. לדון לכף זכות

לפני שאני מעיר עלי לנסות להבין את סיבת הכשל של האחר, מדוע טעה. באופן זה התוכחה תצא ממקום יותר נקי וסובלני, ותוכל ביתר קלות לחולל שינוי.

ה. זמן, מקום ופורום 

חשוב למצוא את המקום, הזמן והמרחב החברתי הראוי. הערה שמתקבלת במקום לא נכון, בזמן לא נכון, או בפני אנשים אחרים לא תתקבל. בד"כ היא תפגע ותזיק יותר מאשר תועיל.

ו. לעורר רצון 

חשוב שיהיה רצון למקבל ההערה לשמוע את ההערה. לשם כך, מומלץ לעורר אצלו את הרצון לקבלה. ישנם מספר דרכים כיצד לעשות זאת. ובכל אופן, אם מזהים שאין רצון לקבל שום הערה, עדיף שלא לומר אותה.

ז. התחלה בשבח 

חשוב מאוד להתחיל בנקודת שבח אמתית. כאשר המבוקר חש שהמוכיח פונה אליו מתוך הערכה אמתית, יש סיכוי רב יותר שהדברים יתקבלו.

ח. הכללה

חשוב שנשתף גם את עצמנו בביקורת. באופן זה המבוקר לא ירגיש נאשם בלעדי, ויש יותר סיכוי שהביקורת תתקבל.

ט. מזעור 

חשוב למזער את הביקורת. ביקורת רבה סופה להידחות לחלוטין.

י. הצגת ביקורת ממקום סובייקטיבי

הצגה מוחלטת ושיפוטית עלולה לגרום לדחיית הביקורת. פנייה מתוך הצגה סובייקטיבית של המבקר יכולה להקל על קבלתה.

יא. הצעה כנקודה למחשבה

הצעה למחשבה על הדברים יכולה לעזור גם כן. באופן זה הביקורת אינה מוגשת כמשהו החלטי וישיר, ויש בכך מתן מוטיבציה לקבלה ולעבוד על כך מתוך מחשבה עצמית.

יב. לסיים בטוב

כפי שיש להתחיל את הדברים בשבח המבוקר, כך ראוי גם לסיים במילות חיזוק, הערכה, ואופטימיות. באופן זה המבוקר יחוש שהביקורת באה ממקום אכפתי ואוהב.

 

נסיים בתפילתו של ר' אלימלך מליז'נסק: "תן בלבנו שנראה כל אחד מעלות חברנו ולא חסרונם, ואל יעלה בלבנו שום שנאה מאחד על חברו חלילה".

סיפור 

סיפור מתוק מלוח

 

המהרי"ל היה מלמד בכל מוצאי שבת שיעור בפרשת השבוע, כל הנאספים כובדו בכוס תה חמה, וגם המהרי"ל היה שותה עמם.

פעם אחת, גבאי בית הכנסת הכין למהרי"ל את כוס התה אך במקום להוסיף לה שתי כפיות סוכר... הוא הוסיף שתי כפיות מלח!

המהרי"ל שתה כמה לגימות מכוס התה, ולא העווה את פניו, כל האנשים שבאו לשמוע את השיעור כלל לא ראו על פניו שום שינוי מיוחד.

הרבנית שהייתה במקום ראתה את הגבאי מכין גם לעצמו כוס תה ועומד להוסיף אליה מלח! היא הבינה מיד את המתרחש, נחפזה אל הרב ואמרה בבהלה "אל תשתה, יש מלח בכוס התה!". התלמידים שראו את הכוס ריקה למחצה התפלאו על הרב שידע למשול ברוחו ולשתות מבלי לעוות את פניו את התה המלוח הזה .

לשאלת הרבנית כיצד שתה את התה המלוח הזה?   השיב הרב: הרי כבר אמר רבי שמעון בר יוחאי: "נוח לאדם שיפיל עצמו לתוך כבשן האש ואל ילבין פני חברו ברבים"

שווה להאריך את הדרך

הרב חיים עוזר גרודז'ינסקי זצ"ל הלך פעם ברחובה של וילנא יחד עם כמה מתלמידיו. לפתע ניגש אליו אדם ושאל אם הרב מכיר רחוב מסוים. למרות שהרחוב ההוא היה מרוחק, נטלו רבן של כל בני הישיבות יד ביד והלך עמו כמחצית השעה, עד שהגיעו אל המקום המדובר, ואז הראה לו את הכתובת המדויקת.

שאלו התלמידים את רבם: הייתכן?! מדוע הקדיש לו רבינו כל כך הרבה זמן? וכי אי אפשר היה לעשות כפי שעושים בדרך כלל, היינו, להראות לו את הכיוון הכללי. ובמקרה הגרוע, אם עדיין לא ימצא את המקום, יוכל לשאול בדרכו אדם נוסף. מדוע צריך הרב להטריח עצמו בהליכה מרחק כה רב?

השיבם רבי חיים עוזר: אדם זה מגמגם הוא, כבד פה וכבד לשון. בוש היה להציג את שאלתו בפניי. אם לא הייתי הולך עמו יד ביד עד הרחוב, היה נאלץ לשאול שוב ולהתבייש עוד פעם ועוד פעם כדי להשיג את מבוקשו. כדי לחסוך בושה מיהודי, שווה גם שווה לעשות את הדרך הארוכה שעשינו עמו...

מאמרי מגזין לנשמה

המצווה היומית
משנה תורה
מן המקורות
רגע לנשמה
סיפור
מגזין לנשמה
דילוג לתוכן