לרב יצחק מאיר מגור, בעל חידושי הרי"מ, הייתה הרגשה נפלאה להבחין בכל דבר מאכל אם יש בו נדנוד של חשש איסור.

פעם אחת התעוררה שאלת כשרות על עוף שנתבשל בביתו. הלכה המשרתת לשאול את פי רב העיירה, והוא הורה שהעוף כשר. הרבנית לא הייתה אז בבית, ולא יכלה לספר למשרתת שמנהגו של הרבי הוא שלא לאכול משום דבר שהתעוררה בו שאלה, אפילו אם נפסק להיתר. המשרתת הייתה חדשה ולא ידעה ממנהג זה, ומאחר שהרב הורה להיתר, לא ראתה צורך לספר לאנשי הבית שהייתה שאלה על העוף.

כשהמשמש של הרבי הביא את הקערה עם התבשיל לפניו, נתן הצדיק את עיניו בקערה, הסתכל קצת, ציווה להסירה מעל השולחן, ולא רצה לטעום. הלך המשמש אל הרבנית להיוודע מה קרה כאן, ושניהם הלכו אל המשרתת, וסיפרה להם את המאורע.

מעשים כאלו אירעו לצדיק לרוב, ופעם אמר לחסידיו: חושבים אתם שזהו עניין של רבי. אין הדבר כן, אלא כל איש ישראל יכול להרגיש אם לבו נותן לו לאכול דבר זה או לא. והוא שאמר הכתוב: "לְהַבְדִּיל בֵּין... הַחַיָּה הַנֶּאֱכֶלֶת וּבֵין הַחַיָּה אֲשֶׁר לֹא תֵאָכֵל", כלומר - בין החיה שמסוגלים לאכול, ובין החיה שאין מסוגלים לאכול'.

באחת הטיסות שלי משך את תשומת ליבי איש שישב לשמאלי ואכל קציצת בשר לא כשרה. על מעטפת הארוחה שלו הייתה תווית עם שמו: מר ויינשטיין - שמו מעיד על יהדותו.
נשענתי אחורה והמתנתי שיסיים את ארוחתו, ופניתי אליו: "סלח לי אדוני, איני מתכוון להיות חוצפן או לפגוע בך, אבל אפשר לשאול אותך שאלה"? "בוודאי," ענה.
"אתה יודע שאתה יכול לבחור בארוחה כשרה בטיסה הזו?" הוא נעץ בי מבט וענה: "אני לא אוכל כשר. כל דבר שהקב"ה אומר, אני עושה בדיוק להפך."
נדהמתי לשמוע את האיבה שבקולו, ועוד יותר נדהמתי כשראיתי קעקוע על זרועו כשהפשיל שרווליו.
"אתה באמת רוצה לדעת"? שאל אותי. הנהנתי לו בראשי, והוא המשיך:
"זה היה הבן שלי…" הוא אמר. זה היה הדבר האחרון ששבר אותי. במהלך כל זמן שהותי במחנה הריכוז הייתה לי רק שאיפה אחת: לראות את בני, קסריאל מנחם, משתחרר מהמחנה. אימא שלו כבר מזמן הלכה לעולמה יחד עם אחיו ואחיותיו. אבל אנחנו נשרוד! בזה הייתי בטוח.
יום אחד כונסו כל האסירים למסדר. בני אחז בידי בעוצמה שכמעט עצרה את הדם בעורקיי. כולנו התחלנו לרוץ בבהלה כדי לברוח מקו האש. איבדתי את בני במהלך הכאוס שנוצר, ומאז לא ראיתיו.
כעבור זמן מה סיפרו מכריי מהמחנה, שראו חייל שאחז בבני וירה בו. וכשהוא מוחה את דמעותיו, המשיך בכעס: "הקב"ה אמר להביא ילדים. אני הבאתי, והוא לקח לי אותם, את כולם." אז עכשיו, כל מה שהקב"ה אומר, אני עושה בדיוק ההפך. הוא מצווה לאכול אוכל כשר, אני אוכל טרף. הוא אומר לשמור שבת, אני נוסע ברכב. 

כה נדהמתי לשמוע את סיפורו, שלא יכולתי לומר מילה.
לא חלמתי שאפגוש אותו שוב.
חלפו ארבע שנים. יום הכיפורים הגיע, ולתפילת היום הקדוש הצטרפתי לבית כנסת בשכונת מאה שערים, יצאתי החוצה כדי לשאוף מעט אוויר צח, כשהבחנתי בדבר מוזר: איש זקן יושב בתחנת האוטובוסים ומעשן. הבטתי בו, והינה אני מזהה את מר ויינשטיין.
ניגשתי אליו. "הנה שוב אנו נפגשים. מצחיק איך החיים מפגישים בין אנשים, והם תוהים מה הסיבה או המסר המסתתרים בכך. אני בטוח שאתה יודע שהיום יום כיפור. בבית הכנסת עומדים להגיד את תפילת 'יזכור' לאזכרת שמותיהם של הנפטרים. היכנס איתי, הזכר את שם בנך שמת על קידוש ה', והתפלל לעילוי נשמתו."
דמעות מילאו את עיניו. שילבתי את זרועו בשלי, והובלתי אותו לבית הכנסת, אל עמוד החזן. ביקשנו ממנו לערוך שם תפילת אשכבה מיוחדת. מר וינשטיין נשען ולחש את שם בנו: "קסריאל מנחם בן יחזקאל סרגה".
פניו של החזן הלבינו. הוא סב על עקביו לעברנו, זעק בקול חנוק: "אבא!!!" והתעלף.