מצוות 176-179 לבדוק סימני בעלי החיים הכשרים

"

שנצטווינו לבדוק את סימני הכשרות של הבהמה והחיה

(ספר המצוותעשה קמט)

שנצטווינו לבדוק  את סימני הכשרות של העוף

(ספר המצוותעשה קנ)

שנצטווינו לבדוק את סימני הכשרות של החגבים

(ספר המצוותעשה קנא)

שנצטווינו לבדוק את סימני הכשרות של הדגים

(ספר המצוותעשה קנב)

 

55תורה שבכתב 

דַּבְּרוּ אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל לֵאמֹר, זֹאת הַחַיָּה אֲשֶׁר תֹּאכְלוּ מִכָּל הַבְּהֵמָה אֲשֶׁר עַל הָאָרֶץ. כֹּל מַפְרֶסֶת פַּרְסָה וְשֹׁסַעַת שֶׁסַע פְּרָסֹת מַעֲלַת גֵּרָה בַּבְּהֵמָה אֹתָהּ תֹּאכֵלוּ

(ויקרא יא, בג) 

כָּל צִפּוֹר טְהֹרָה תֹּאכֵלוּ

(דברים יד, יא)

אֶת זֶה תֹּאכְלוּ מִכֹּל אֲשֶׁר בַּמָּיִם כֹּל אֲשֶׁר לוֹ סְנַפִּיר וְקַשְׂקֶשֶׂת בַּמַּיִם בַּיַּמִּים וּבַנְּחָלִים אֹתָם תֹּאכֵלוּ

(ויקרא יא, ט)

אַךְ אֶת זֶה תֹּאכְלוּ מִכֹּל שֶׁרֶץ הָעוֹף הַהֹלֵךְ עַל אַרְבַּע אֲשֶׁר לא לוֹ כְרָעַיִם מִמַּעַל לְרַגְלָיו לְנַתֵּר בָּהֵן עַל הָאָרֶץ

(ויקרא יא, כא)

וְהִבְדַּלְתֶּם בֵּין הַבְּהֵמָה הַטְּהֹרָה לַטְּמֵאָה וּבֵין הָעוֹף הַטָּמֵא לַטָּהֹר וְלֹא תְשַׁקְּצוּ אֶת נַפְשֹׁתֵיכֶם בַּבְּהֵמָה וּבָעוֹף וּבְכֹל אֲשֶׁר תִּרְמֹשׂ הָאֲדָמָה אֲשֶׁר הִבְדַּלְתִּי לָכֶם לְטַמֵּא

(ויקרא כ, כה)

תורה שבעל פה 

"כי המאכלות האסורות מכניסים טומאה בלבו ובנפשו של אדם עד שקדושתו של המקום ברוך הוא מסתלקת ומתרחקת ממנווהמאכלות האסורות יתירות בזה על כל האיסורין, כיוון שהם נכנסים בגופו של האדם ממש ונעשים בשר מבשרו"

(מסילת ישרים)

משנה תורה להרמב"ם 

  1. סימני הבהמה והחיה הכשרים הם: א– "מַפְרֶסֶת פַּרְסָה וְשֹׁסַעַת שֶׁסַע" – שיש לה פרסה, החֹופָה את קצות הרגליים, והיא סדוקה (שסועה)  ומחולקת לשני חלקים; ב– "מַעֲלַת גֵּרָה" – שמערכת העיכול שלה בנויה באופן שלאחר הלעיסה והבליעה הראשונית, שוב עולה האוכל אל הפה לסיום תהליך הלעיסה
  2. עשר בהמות וחיות בלבד מותרות באכילה על פי הסימנים הנ"ל: שלושה מיני בהמה – "שׁוֹר, שֵׂה כְשָׂבִים, וְשֵׂה עִזִּים"; ושבעה מיני חיה – "אַיָּל, וּצְבִי, וְיַחְמוּר, וְאַקּוֹ, וְדִישֹׁן, וּתְאוֹ, וָזָמֶר". 
  3. סימני העוף המותר באכילה לא פורשו בתורה, אלא מנתה התורה עשרים וארבעה מיני עופות האסורים, והשאר מותרים. ואלו המינים האסורים: א. נֶשֶׁר. ב. פֶּרֶס. ג. עָזְנִיָּה. ד. דָאָה. ה. אַיָּה. ו. מין האיה (שנאמר בה: "לְמִינָהּ"). ז. עֹרֵב. ח. זַרְזִיר (שהוא מין העורב). ט. יַעֲנָה. י. תַּחְמָס. יא. שַׁחַף. יב. נֵץ. יג. שוּרְנִיקָא (שהוא מין הנץ). יד. כּוֹס. טו. שָׁלָךְ. טז. יַנְשׁוּף. יז. תִּנְשָׁמֶת. יח. קָאָת. יט. רָחָמָה. כ. חֲסִידָה. כא. אֲנָפָה. כב. מין האנפה. כג. דּוּכִיפַת. כד. עֲטַלֵּף
  4. המכיר היטב מינים אלו בשמותיהםמותר לו לאכול אחד משאר העופות בלא בדיקה. ומי שאינו מכירםבודק על פי הסימנים שנתנו חכמים: עוף שהוא דורס ואוכל, כלומר שהוא מניח את רגלו על האוכל בשעה שהוא אוכל ממנובידוע שהוא אחד מהמינים האסורים; עוף שאינו דורס ואוכלאם יש לו אצבע יתירה (אצבע אחורית גבוהה, או אצבע אמצעית ארוכה), או זֶפֶק (כעין שק מתחת לגרון, המשמש מאגר מזון), או שהיה קורקבנו נקלף בידהרי זה עוף טהור וכשר לאכילה.
  5. שמונה חגבים כשרים נזכרו בתורה: א. חָגָב. ב. מין חגב והוא הדוּבנית. ג. חַרְגֹּל. ד. מין חרגול והוא עַצְרוֹנְיָא. ה. אַרְבֶּה. ו. מין ארבה והיא צִפֹּרֶת כְּרָמִים. ז. סָלְעָם. ח. מין סלעם. והיא יוֹחָנָה יְרוּשַלְמִית
  6. המכיר היטב מינים אלו ושמותיהםרשאי לאכול מהם. ומי שאינו  מכירםרשאי לאוכלם אם יש בהם את כל שלושת הסימנים הבאים: איש להם ארבע רגלים, ביש להם ארבע כנפיים המכסות את רוב גופם (באורך ובהיקף), גיש להם שתי רגליים ארוכות שבהן הם יכולים לקפוץ ולנתר למרחק
  7. שני סימני כשרות יש לדגים: סְנַפִּירשבעזרתו הדג שוחה במים, קַשְׂקֶשֶׂתקליפות הדבוקות בכל גופו. וכל דג שיש לו קשקשת, בידוע שיש לו גם סנפיר
(הל' מאכלות אסורות, פרק א)

שו"ת הרחבה

שאלה: מדי פעם עוברות בארצנו להקות גדולות של ארבה. האם מותר לאכול מהם, הרי הארבה הוא חגב טהור?

תשובה: בתורה נאמר שישנם שמונה חגבים המותרים באכילה ובהם הארבה, ובגמרא וברמב"ם (לעיל) ביארו את סימני הטהרה שלהם. ואולם פסק השו"ע (יו"ד פה, א) שאין להתיר אכילת חגבים אלא בזמן שיש עליהם מסורת, וידוע ששמם הוא 'חגב', וצריך שמסורת זו תעבור איש מפי איש (דרכי תשובה, החיד"א).

והמנהג בארצות אשכנז היה שלא לאכול שום חגב, אפילו כשמופיעים אצלו כל סימני הטהרה, ואפילו שידוע כי שמו חגב, וכמו שכתב בעל 'ערוך השולחן' (פה, ה): "ומימינו לא שמענו שיהא מקום שאוכלים בו חגבים". וכן הורו להלכה כל גדולי אשכנז (ט"ז, חכמת אדם, ועוד רבים).

ובמרוקו נוהגים היו לאכול חגבים שעברו אצלם במסורת איש מפי איש, עד שקם ר' חיים בן עטר – ה'אור החיים' הקדוש, ואסר על בני עירו את אכילת החגבים. וסיפר ה'אור החיים' הקדוש (פרי תואר, יו"ד, סוף סי' פ"ה) שכאשר אסר על בני מקומו לאכול את החגבים, כל אנשי המקום קיבלו את פסקו לבד מאדם אחד, והראוהו בחלום שהוא אוכל שקצים ורמשים, ומתוך כך קיבל גם על עצמו שלא לאוכלם. ועוד סיפר, שהארבה היה רגיל לעבור בעירם מדי ב' או ג' שנים, ומשעה שפירסם את האיסור וקיבלוהו חכמי העיר, לא עבר הארבה בעירם יותר מעשרים שנה. למרות ההוראה של הגר"ח בן עטר, לא כולם הסכימו עמו (ביניהם: הרב פתחיה ברדוגו, יו"ד סי' ג'; הר"מ טולידאנו, מלאכת שלמה, פרשת שמיני), והרב שלום משאש – רבה הראשי של ירושלים – העיד שעד הדור האחרון עוד היו במרוקו רבים וטובים שהמשיכו לאכול מן החגבים. ומכל מקום כיום נהוג בכל קהילות יוצאי ספרד שלא לאכול גם חגבים שיש עליהם מסורת ששמם 'חגב' (חיד"א, כף החיים, ילקוט יוסף).

ואולם בקרב יהודי תימן הייתה מסורת על מינים אחדים של הארבה, והם היו נאכלים, וכמו שהעיד הרב יוסף קאפח, רבם של יהודי תימן [הדמות השנתית של החמ"ד לשנת תשע"ו] (הליכות תימן): "יהודי תימן היו לוקטים ארבה ואוכלים אותו, אך לא כל המינים אלא רק מינים ידועים המקובלים בידיהם מאבותיהם על פי המסורת איש מפי איש שהם טהורים. ויש מינים ידועים שמסורת בידיהם מאבותיהם על פי המסורת איש מפי איש שהם טמאים, אף על פי שיש בהם כל סימני טהרה המפורשים בתורה ובהלכה".

עם קיבוץ הגלויות לארץ ישראל החלו הפוסקים לדון אם מותר לבני עדה אחת שלא נהגה עד כה לאכול חגבים מפני שלא הייתה מסורת בידם, לסמוך על מסורת של בני עדה אחרת, כגון על המסורת הנאמנה של יהדות תימן. יש המצדדים לאסור, מפני שכל זמן שאין מסורת איש מפי איש, הרי זה כאילו ישנה מסורת שמין זה אסור באכילה (שו"ת מראה הבזק (ה, סו) בשם הגרז"נ גולדברג), אך פוסקים אחרים סוברים, שמאחר שלנמנעים מאכילת החגבים אין מסורת האוסרת אותם, אלא הם בחוסר ידיעה בלבד איזה מין טהור ואיזה טמא, על כן רשאים הם להסתמך על המסורת המדויקת של יוצאי תימן, ולאכול את החגבים הטהורים (הרב יוסף ידיד הלוי – אב"ד קהילת הבוכארים ועדת ארם צובה בירושלים, הרב יוסף קאפח, הרב שלום קורח).

(ע"פ הרב חננאל סרי ופרופ' זהר עמר, תחומין, כרך י"ט; הרב אלחנן פרינץ, שו"ת אבני דרך, ח"ז, סי' קכד)

איך זה עובד? 

אדם הראשון נאמר לו: 'מזה אכול ומזה לא תאכל', שנאמר: "מִכֹּל עֵץ הַגָּן אָכֹל תֹּאכֵל, וּמֵעֵץ הַדַּעַת טוֹב וָרָע לֹא תֹאכַל" (בראשית ב, טז-יז), ולא עמד בציווי שעה אחת. ובני ישראל נצטוו: "אֶת זֶה תֹּאכְלוּ" ו"אֶת זֶה לֹא תֹאכְלוּ", ועומדים בהם. לפיכך לא נצטווה אדם הראשון בענייני מאכלות אסורות, לפי שהיה גלוי לפני הקב"ה שלא יהיה יכול לעמוד בהם; אבל ישראל – כמה מצוות נתן להם הקב"ה, והיו מקבלים ואומרים: "כֹּל אֲשֶׁר דִּבֶּר ה' נַעֲשֶׂה וְנִשְׁמָע" (שמות כד, ז).

(תנחומא, שמיני, יג)

קומיקס מצווה

רגע לנשמה 

למקומות, היכון - לאכול חגב!

מדי פעם אפשר לראות בתוכניות אתגרים למיניהן, מתמודדים שמתבקשים לאכול סוג של ארבה או חגבים. מעבר לעובדה שמדובר במאכל מוזר ולא נעים למראה (בלשון המעטה), האם אכן מותר לאכול מהם? אומרים שהארבה הוא חגב טהור?

השו"ע (יו"ד פה, א) פסק שאין להתיר אכילת חגבים אלא אם קיימת עליהם מסורת, העוברת איש מפי איש, וידוע ששמם הוא 'חגב'.

המנהג בארצות אשכנז היה שלא לאכול שום חגב, אפילו כשמופיעים אצלו כל סימני הטהרה, ואפילו שידוע כי שמו 'חגב'. ובמרוקו נוהגים היו לאכול חגבים שעברו אצלם במסורת איש מפי איש, עד שקם רבי חיים בן עטר - ה'אור החיים' הקדוש, ואסר על בני עירו את אכילת החגבים (פרי תואר, יו"ד, סוף סי' פה). וכן נהוג כיום בכל קהילות יוצאי ספרד.

אולם בקרב יהודי תימן הייתה מסורת על מינים אחדים של הארבה, והם היו נאכלים, וכמו שהעיד הרב יוסף קאפח, רבם של יהודי תימן: "יהודי תימן היו לוקטים ארבה ואוכלים אותו, אך לא כל המינים אלא רק מינים ידועים המקובלים בידיהם מאבותיהם על פי המסורת איש מפי איש שהם טהורים" (הליכות תימן)

לסיכום, אין אפשרות להסתמך רק על השמועה כי מדובר בחגב. חובה לשמוע מפי פוסקים מומחי הוראה, אם ואיך בכלל ניתן לאכול בעל חיים זה.

סיפור 

כל אחד מסוגל

לרב יצחק מאיר מגור, בעל חידושי הרי"מ, הייתה הרגשה נפלאה להבחין בכל דבר מאכל אם יש בו נדנוד של חשש איסור.

פעם אחת התעוררה שאלת כשרות על עוף שנתבשל בביתו. הלכה המשרתת לשאול את פי רב העיירה, והוא הורה שהעוף כשר. הרבנית לא הייתה אז בבית, ולא יכלה לספר למשרתת שמנהגו של הרבי הוא שלא לאכול משום דבר שהתעוררה בו שאלה, אפילו אם נפסק להיתר. המשרתת הייתה חדשה ולא ידעה ממנהג זה, ומאחר שהרב הורה להיתר, לא ראתה צורך לספר לאנשי הבית שהייתה שאלה על העוף.

 

כשהמשמש של הרבי הביא את הקערה עם התבשיל לפניו, נתן הצדיק את עיניו בקערה, הסתכל קצת, ציווה להסירה מעל השולחן, ולא רצה לטעום. הלך המשמש אל הרבנית להיוודע מה קרה כאן, ושניהם הלכו אל המשרתת, וסיפרה להם את המאורע.

 

מעשים כאלו אירעו לצדיק לרוב, ופעם אמר לחסידיו: חושבים אתם שזהו עניין של רבי. אין הדבר כן, אלא כל איש ישראל יכול להרגיש אם לבו נותן לו לאכול דבר זה או לא. והוא שאמר הכתוב: "לְהַבְדִּיל בֵּין... הַחַיָּה הַנֶּאֱכֶלֶת וּבֵין הַחַיָּה אֲשֶׁר לֹא תֵאָכֵל", כלומר - בין החיה שמסוגלים לאכול, ובין החיה שאין מסוגלים לאכול'.

לב של יהודי

באחת הטיסות שלי משך את תשומת ליבי איש שישב לשמאלי ואכל קציצת בשר לא כשרה. על מעטפת הארוחה שלו הייתה תווית עם שמו: מר ויינשטיין - שמו מעיד על יהדותו.
נשענתי אחורה והמתנתי שיסיים את ארוחתו, ופניתי אליו: "סלח לי אדוני, איני מתכוון להיות חוצפן או לפגוע בך, אבל אפשר לשאול אותך שאלה"? "בוודאי," ענה.
"אתה יודע שאתה יכול לבחור בארוחה כשרה בטיסה הזו?" הוא נעץ בי מבט וענה: "אני לא אוכל כשר. כל דבר שהקב"ה אומר, אני עושה בדיוק להפך."
נדהמתי לשמוע את האיבה שבקולו, ועוד יותר נדהמתי כשראיתי קעקוע על זרועו כשהפשיל שרווליו.
"אתה באמת רוצה לדעת"? שאל אותי. הנהנתי לו בראשי, והוא המשיך:
"זה היה הבן שלי…" הוא אמר. זה היה הדבר האחרון ששבר אותי. במהלך כל זמן שהותי במחנה הריכוז הייתה לי רק שאיפה אחת: לראות את בני, קסריאל מנחם, משתחרר מהמחנה. אימא שלו כבר מזמן הלכה לעולמה יחד עם אחיו ואחיותיו. אבל אנחנו נשרוד! בזה הייתי בטוח.
יום אחד כונסו כל האסירים למסדר. בני אחז בידי בעוצמה שכמעט עצרה את הדם בעורקיי. כולנו התחלנו לרוץ בבהלה כדי לברוח מקו האש. איבדתי את בני במהלך הכאוס שנוצר, ומאז לא ראיתיו.
כעבור זמן מה סיפרו מכריי מהמחנה, שראו חייל שאחז בבני וירה בו. וכשהוא מוחה את דמעותיו, המשיך בכעס: "הקב"ה אמר להביא ילדים. אני הבאתי, והוא לקח לי אותם, את כולם." אז עכשיו, כל מה שהקב"ה אומר, אני עושה בדיוק ההפך. הוא מצווה לאכול אוכל כשר, אני אוכל טרף. הוא אומר לשמור שבת, אני נוסע ברכב. 

כה נדהמתי לשמוע את סיפורו, שלא יכולתי לומר מילה.
לא חלמתי שאפגוש אותו שוב.
חלפו ארבע שנים. יום הכיפורים הגיע, ולתפילת היום הקדוש הצטרפתי לבית כנסת בשכונת מאה שערים, יצאתי החוצה כדי לשאוף מעט אוויר צח, כשהבחנתי בדבר מוזר: איש זקן יושב בתחנת האוטובוסים ומעשן. הבטתי בו, והינה אני מזהה את מר ויינשטיין.
ניגשתי אליו. "הנה שוב אנו נפגשים. מצחיק איך החיים מפגישים בין אנשים, והם תוהים מה הסיבה או המסר המסתתרים בכך. אני בטוח שאתה יודע שהיום יום כיפור. בבית הכנסת עומדים להגיד את תפילת 'יזכור' לאזכרת שמותיהם של הנפטרים. היכנס איתי, הזכר את שם בנך שמת על קידוש ה', והתפלל לעילוי נשמתו."
דמעות מילאו את עיניו. שילבתי את זרועו בשלי, והובלתי אותו לבית הכנסת, אל עמוד החזן. ביקשנו ממנו לערוך שם תפילת אשכבה מיוחדת. מר וינשטיין נשען ולחש את שם בנו: "קסריאל מנחם בן יחזקאל סרגה".
פניו של החזן הלבינו. הוא סב על עקביו לעברנו, זעק בקול חנוק: "אבא!!!" והתעלף.

מאמרי מגזין לנשמה

המצווה היומית
משנה תורה
מן המקורות
רגע לנשמה
סיפור
מגזין לנשמה
דילוג לתוכן