מצוות 188-190 לא לאכול נבֵלה וטרֵפה ושור הנסקל

"

שהוזהרנו לא לאכול בהמה או חיה מתה

(ספר המצוותלא תעשה קפ)

שהוזהרנו לא לאכול את הטרֵפה

(ספר המצוותלא תעשה קפא)

שהוזהרנו לא לאכול בשר שור הנסקל, ואפילו נשחט לפני סקילתו

(ספר המצוותלא תעשה קפח)

55תורה שבכתב 

לֹא תֹאכְלוּ כָל נְבֵלָה

(דברים יד, כא)

וְאַנְשֵׁי קֹדֶשׁ תִּהְיוּן לִי וּבָשָׂר בַּשָּׂדֶה טְרֵפָה לֹא תֹאכֵלוּ לַכֶּלֶב תַּשְׁלִכוּן אֹתוֹ

(שמות כב, ל)

סָקוֹל יִסָּקֵל הַשּׁוֹר וְלֹא יֵאָכֵל אֶת בְּשָׂרוֹ

(שמות כא, כח)

תורה שבעל פה 

אמר רבי ברכיה בשם רבי יצחק: סעודה גדולה עתיד הקב"ה לעשות לעבדיו הצדיקים לעתיד לבוא, וכל מי שלא אכל נבֵלות בעולם הזהזוכה לראותו לעולם הבא.

(ויקרא רבה, שמיני, פרשה יג, אות ג)

משנה תורה להרמב"ם 

  1. אסור לאכול בהמה או חיה ועוף שמתו, או שלא נשחטו כדין, שנאמר: "לֹא תֹאכְלוּ כָל נְבֵלָה". 
  2. אסור לאכול בהמה או חיה ועוף שטרפו אותם חיות אחרות, ופצעו אותם באופן המקרב את מיתתם, שנאמר: "וּבָשָׂר בַּשָּׂדֶה טְרֵפָה לֹא תֹאכֵלוּ". ובכלל זה, כל בהמה או חיה ועוף שנפגעו איבריהם, והם נוטים למות, בין שנפגעו בידי אדם ובין שנפגעו בידי שמים – הכול אסור משום טְרֵפָה.
  3. איסור אכילת נְבֵלָה וטְרֵפָה נוהג רק בבעלי חיים כשרים, שאם היה שוחטם כדין היו מותרים באכילה. אבל בעלי חיים האסורים באכילה ואין השחיטה מועילה בהם – אינם אסורים משום נבלה וטרפה אלא משום איסור אכילת בהמה טמאה (לעיל מצוות 182-180).
  4. אסור לאכול או ליהנות מבשר שור הנסקל או שאר בעלי חיים שנגמר דינם לסקילה (כגון שהרגו אדם), שנאמר: "סָקוֹל יִסָּקֵל הַשּׁוֹר וְלֹא יֵאָכֵל אֶת בְּשָׂרוֹ".
 (הל' מאכלות אסורות, פרק ד')

שו"ת הרחבה

שאלה: אנו מקפידים על כשרות, אבל איננו מבינים מדוע יש עופות בכשרות 'מהדרין' ועופות בכשרות רגילה ('כשר')? או שהעוף כשר או שהוא טרף!

תשובה: ישנן מחלוקות רבות בין פוסקי ההלכה במערכות הכשרות השונות, והנהגות שונות כיצד קובעים אם עוף נחשב 'כשר' או 'כשר למהדרין'. נציין כאן מעט מן ההבדלים בין רמות הכשרות:

  1. זריקות וחיסונים – במהלך הגידול מקבלים העופות חיסון שנועד לשמור על בריאות גופם. חיסון זה, שניתן באמצעות מזרק עם מחט, אם לא יינתן בצורה מבוקרת ומפוקחת, עלול לגרום נקב באחד האיברים הפנימיים של העוף, או לדלקת, ובכך להטריף את העוף. ככל שרמת הפיקוח על הזריקות גבוהה יותר כך ההכשר מהודר יותר.
  2. נפילת העופות – עוף שנפל מגובה רב או בעוצמה רבה נאסר באכילה מחשש שנשברו עצמותיו ונעשה טריפה. בזמן איסוף העופות לכלובים, נוצרת מציאות שהפועלים דורכים ובועטים בעופות וזורקים אותם בחוזקה לתוך הכלובים. כמו כן, לעיתים נופל הכלוב מהמשאית או מהמלגזה בזמן ההעמסה והעופות נופלים מגובה רב. במשחטות ה'מהדרין' ישנו פיקוח מלא על הובלת הלולים ופריקתם, בעוד במשחטות ה'כשר' סומכים על נהלי משרד החקלאות.
  3. קצב השחיטה ובדיקת הסכינים – בהכשרים המהודרים קצב השחיטה עומד על 12-9 עופות בדקה, ובהכשרים הרגילים הקצב עשוי להגיע גם ל-15 עופות בדקה, ואף יותר. כמו כן, בדיקת הסכינים (לוודא שאין בהם פגימה, המטריפה את העופות) נעשית בתדירות גבוהה יותר בהכשרים המהודרים.
  4. בדיקת צומת הגידים – ברגל העוף ישנם שישה עשר גידים, ואם נקרע אחד מהם או נחתך ברוב עוביו, העוף טרף. בהכשרי הבד"צים נוהגים לפתוח כל רגל בסכין ולבדוק את תקינות הגידים; בהכשרי ה'מהדרין' של הרבנות המשגיחים מסתכלים חיצונית על כל רגל, וכאשר רואים שישנו חשש לניתוק הגידים ('ריעותא') – בודקים את הרגל בפתיחת סכין. בכשרות הרגילה בודקים את העופות באופן מדגמי בלבד.
  5. בדיקת הריאות – אחד מסוגי הטרפות המצויים יותר הוא נקב בָרֵיאה. אמנם בשו"ע (יו"ד כה, א) נזכר שאין צורך לבדוק את הריאות של העופות, משום שלרוב אין מוצאים בהן נקב, ואין זה אפילו בגדר מיעוט המצוי (לעומת ריאה של בהמה החייבת בדיקה), אולם במציאות של ימינו, שבה חל שינוי משמעותי בצורת גידול העופות, שכיח יותר למצוא נקב בריאות, ועל כן מוסכם על כל הפוסקים שצריך לבדוק את הריאות. במשחטות של הכשר 'כשר' בודקים את הריאות רק באופן מדגמי, אך במשחטות של הכשרי הבד"צים וה'מהדרין' בודקים המשגיחים את כל העופות. 

ישנם הבדלים נוספים בין רמות הכשרות השונות, ואחר שאדם לומד אותם היטב עליו להיוועץ עם רבותיו כדי להחליט באיזו רמת כשרות עליו לבחור ועד כמה ברצונו להדר.

(ע"פ הרב משה כץ, אמונת עתיך, גיליון 100)

איך זה עובד? 

אמר רבי ברכיה בשם רבי יצחק: אריסטון (סעודה גדולה) עתיד הקב"ה לעשות לעבדיו הצדיקים לעתיד לבוא, וכל מי שלא אכל נבֵלות בעולם הזה – זוכה לראותו לעולם הבא. כדברי הכתוב: "וְחֵלֶב נְבֵלָה וְחֵלֶב טְרֵפָה יֵעָשֶׂה לְכָל מְלָאכָה וְאָכֹל לֹא תֹאכְלֻהוּ" – בשביל שתאכלו ממנו (מסעודת הקב"ה) לעתיד לבוא

(ויקרא רבה, שמיני, פרשה יג, אות ג)

קומיקס מצווה

רגע לנשמה 

חזקים על חלשים?!

// הרב ישי כהן – רב חטיבת הביניים בבית הספר שק"ד דרכא, שדה אליהו

"זו נבלה וזו טרפה" – כך שגור על לשוננו בזמן שאנו באים לתאר שני דברים שבעצם אין הבדל משמעותי ביניהם. מה זה משנה אם הבהמה אסורה לאכילה מפני שהיא נבלה או מפני שהיא טרפה, תכל'ס אסור לאכול אותה וזהו. אבל הרמב"ם מונה אותן כשתי מצוות נפרדות, כפי שבתורה אלו שני איסורים שונים – "לֹא תֹאכְלוּ כָל נְבֵלָה" (דברים יד, כא) ו"טְרֵפָה לֹא תֹאכֵלוּ" (שמות כב, ל). אז מה באמת ההבדל המהותי בין נבלה לטרפה?

 

נתחיל בהגדרות. 'נבלה' היא בהמה שמתה בלא שחיטה כשרה. ייתכן שהיא נדרסה על ידי רכב חולף, או מחמת צליפה ישירה של צייד, או שנשחטה בבית המטבחיים באמצעות סכין פגומה. בשורה התחתונה: היא לא נשחטה כהלכה. לעומת זאת 'טרפה' היא בהמה שנשחטה על פי כל כללי ופרטי ההלכה, אלא שהיא הייתה חולה או פצועה ולא הייתה ראויה לחיות יותר משנים עשר חודשים. על כן נחשב כאילו כבר בזמן השחיטה היא לא הייתה בין החיים. בדומה לזה אנו מחשיבים את השור הנסקל, שכעת אינו לא נבלה ולא טרפה, אלא שהוא עתיד להיסקל מחמת מעשיו, ועל כן נחשב כבר עתה כבהמה מתה, והוא נאסר באכילה.

כלי העבודה של הנשמה

האם יש הבדל עקרוני בין איסור אכילת הנבלה לאיסור אכילת הטרפה? לדעת בעל החינוך (מצוה עג) אין הבדל מהותי. לדעתו כל איסורי מאכלות אסורות דומים במהותם, וכולם נאסרו מפני שהם משפיעים לרעה על גוף האדם. בעל החינוך מסביר שכשם שהנגר צריך מסור בשביל לבצע היטב את מלאכת הנגרות והמסגר זקוק לצבת עבור פעולתו בברזל, כך הנפש שלנו זקוקה לגוף שיסייע בידה להגשים את חזונה. וכמו שהנגר והמסגר אינם יכולים לבצע את מלאכתם כראוי כאשר כלי עבודתם פגומים, כך הנפש אינה יכולה להתקיים ולעשות 'מלאכתה' בעולם בזמן שהגוף – כלי מלאכתה – פגום ומושחת. על כן מצווים אנו לשמור על בריאות גופנו, ולא לאכול מאכלים העלולים לפגוע בו ובעקבות כך לפגום גם בנפשנו. גם אם אין אנו מבינים ולא רואים בחוש כיצד המאכלים האסורים מזיקים לנו, עלינו להאמין כי בורא העולם, עילת העילות וסיבת הסיבות, יודע ומכיר בנזקי המאכלות האסורות, ועל כן ראוי לנו להישמר מהן.

לחדד את חוש המוסר

הרב קוק זצ"ל (חזון הצמחונות והשלום, עמ' לז) מבחין בין טעמו המוסרי של איסור אכילת הנבלה לטעמו של איסור אכילת הטרפה. הבהמה הטרפה, החולה חולי המקרב את מיתתה, היא אומללה וראויה לחמלה. בדומה למצוות ביקור חולים לגבי בני אדם מצווים אנו לחמול על בעלי החיים הפצועים והחולים ולהחיש להם עזרה. איננו אוכלים את בעלי החיים המסכנים והחולים, איננו מנצלים את חולשתם ושוחטים אותם, אלא מרחמים עליהם ומושיטים להם עזרה רפואית. איסור אכילת הנבלה גם הוא פונה אל הרגש האנושי. איננו חפצים להשתמש באסון בעלי החיים. אנו מזדהים עם מותו הטראגי של בעל החיים, משתתפים בצערו ובוודאי שאיננו מנצלים זאת לאכול את בשרו.

כאשר נפתח את ההזדהות הרגשית כלפי בעלי חיים יתחדד אצלנו חוש המוסר ועל ידי כך נתרומם להכרה והזדהות עם רגשות בני האדם. נתרחק מעשיית העוול כלפיהם, נצטער בצערם, ונרגיל את נפשנו לחפש תמיד את עשיית החסד והטוב.

 

"אל האינסוף - ומעבר לו!"

במאה ה-14 חי בצרפת אלכימאי (המקצוע הקודם לכימייה) בשם ניקולא פלאמל.

האגדה מספרת שניקולא, אשר בצעירותו שירת כפקיד, קנה ספר עתיק שכריכתו מוזהבת, ובו היה כתוב בצופן מיוחד המתכון ליצירת אבן החכמים ההופכת עופרת לזהב, ואת הדרך לרקיחת שיקוי חיי הנצח, אשר באמצעותו האדם נהפך לבן אלמוות.

ניקולא כנראה לא הצליח בניסוייו, אך האגדה ממשיכה להיות מסופרת בפי אלו החולמים על חיי נצח.

"וְאַנְשֵׁי קֹדֶשׁ תִּהְיוּן לִי וּבָשָׂר בַּשָּׂדֶה טְרֵפָה לֹא תֹאכֵלוּ".

כדי להבין את הקשר בין שני חלקי הפסוק, אנו צריכים להתבונן רגע.

מה זה "אנשי קודש"?

הרבי מקוצק אומר שלה' יש מספיק מלאכים שעושים את רצונו. ה' רוצה דווקא אנשים שנמצאים בעולם הזה, בעלי גוף חומרי. אנשים שאוכלים ושותים והולכים להתפנות, ובכל זאת קוראים בשם ה', מחוברים לה', לומדים תורה ומקיימים מצוות.

אנשים גשמיים שמתעסקים ברוחניות, זה הרבה יותר גדול ממלאכים - שהם רוחניים שמתעסקים ברוחניות.

וממילא, על פי זה אפשר להבין את ההמשך: "ובשר בשדה טרפה לא תאכלו" - טרפה היא בהמה הנוטה למות.

המוות מכרסם בה.

המוות מסמל את הסופיות הקיימת בחומר.

לכל חומר יש סוף. 

יש כל מיני מחקרים שאומדים כמה זמן יש לחומר מסוים להתכלות. למשל, זמן התכלות של קופסת שימורים הוא כ-100 שנה.

אבל לא משנה כמה זמן ייקח לחומר להתכלות, בשורה התחתונה הוא יתכלה.

אך הרוחניות היא נצחית.

הרב קוק מסביר שככל שהאדם מעמיק ברוחניות שלו, הוא פחות מפחד מהמוות, עד שהוא נכנס למצב של "ותשחק ליום אחרון" - הוא ממש צוחק על זה.

וזאת מאחר שככל שאדם מחובר יותר לרוחניות, הוא מרגיש וחי יותר את הנשמה שלו, שהיא נצחית. וממילא, מה יש לפחד מהמוות?

הטרפה היא סמל של ניצחון המוות, שליטת החומר, אפילו יותר מאשר הנבלה, מאחר שטרפה היא בהמה שחיה, הולכת ונושמת. אך זה הכול חיצוני, זמני, ובקרוב היא תמות.

אנו מצווים להיות קדושים, להתחבר לנצח, וממילא צריכים להימנע מלהכניס לגופינו דברים שמסמלים את ההפך מזה.

סיפור 

אם אסרתי - עלי לשלם

בוקר אחד הגיעה ילדה קטנה לישיבת 'פורת יוסף' בירושלים, ונכנסה באמצע שיעורו של ראש ישיבה הרב בן ציון אבא שאול, ובידה שקית. הרב הפסיק את שיעורו, והוציא מן השקית תרנגולת שחוטה שנשלחה על ידי אֵם הילדה. הרב הרכיב את משקפיו, עיין בתרנגולת, ואחר מחשבה קלה פסק: אמרי לאמך שכדאי להימנע מאכילת התרנגולת, החזיר את התרנגולת, והילדה הלכה.

ביקש הרב להמשיך בשיעור, אך לפתע הושיט את ידו לכיסו והוציא שטר כסף. יהודה - פנה לרבי יהודה דרעי, שלימים נתמנה כרבה הראשי של באר שבע - רוץ אחר הילדה, ותן לה את הכסף. רבי יהודה מיהר אחר הילדה, ואחר חיפושים מצאהּ ומסר לה את הכסף.

 

כשחזר והודיע על מילוי שליחותו, שמח ראש הישיבה ואמר: הלא תבינו, מדוע אישה שולחת את בתה בשעה כזו, באמצע השיעור, ואינה ממתינה לצהרים, לאחר שהשיעור מסתיים? אין זאת אלא שהתרנגולת הייתה מיועדת לארוחת הצהרים. ומכאן שאין בבית דבר אחר לאוכלו. אם כך, הרי זו שעת הדחק לאותה משפחה. השאלה שנשאלתי הייתה מסוג השאלות שניתן להתירן בשעת הדחק. ואם אסרתי - עליי לשלם...

 

הסכין המושחזת

באחד ממסעותיו הגיע רבי נחום מצ'רנוביל לעיירה, וכשפגש את היהודי הראשון שנקלע לדרכו שאלו היכן מצוי ביתו של שוחט של עיירה. היהודי הנשאל היה לא אחר מאשר השוחט בעצמו. אולם הוא התבייש מאוד לחשוף את זהותו, היות שהיה בדרכו חזרה מעבודתו, שכידוע אינה מהנקיות ביותר, ואילו על האורח ניכר היה כי אדם חשוב הוא. לכן הדריך השוחט את רבי נחום אל עבר ביתו תוך שהוא מראה לו דרך ארוכה יותר מהרגיל. משהחל רבי נחום לצעוד, רץ הלה לביתו בדרך קצרה והחליף בזריזות את בגדיו לכבוד האדם החשוב שעומד להגיע לביתו. משהגיע רבי נחום לביתו של השוחט, התקבל בכבוד רב והוצעה לפניו סעודה דשנה. רבי נחום קרא לשוחט לחדר צדדי, ולאחר שהזדהה בפניו התנצל ואמר, כי דרכו היא בכל מקום שאליו הוא מגיע, לבדוק את סכין השחיטה של השוחט המקומי -  בנושא זה ישנן תקלות רבות, שכן על הסכין להיות חלקה לגמרי ללא שום פגם, ולו הקטן ביותר. לכן הוא מבקש לבדוק את הסכין לאחר תפילתו. השוחט הסכים כמובן לבקשתו של הצדיק, רץ למטבח וסיפר לאשתו בהתרגשות על הזכות הגדולה שנפלה בידם לארח את הצדיק בביתם.

השוחט בהתרגשות סיפר לאשתו על בקשתו של הצדיק לבדוק את סכין השחיטה, וביקש ממנה להביא את הסכין. האישה רצה לחדר הסמוך והביאה את הסכין יחד עם אבן ההשחזה. השוחט אמר לאשתו כי אין צורך באבן היות שרק באותו בוקר ערך החלקה והשחזה יסודיים לסכין. אך האישה התעקשה: "כדאי וראוי כי לפני שהצדיק יבדוק את הסכין, תעבור שוב על הסכין ותוודא כי אכן אין שום תקלה, וכך תמנע מעצמך אפשרות של ביזיון." השוחט הסכים להצעת אשתו, הוציא את הסכין מהנרתיק, הרים את האבן ביד השנייה, ורגע לפני שהתחיל במלאכה, שקע בהרהורים. לאחר כמה רגעים ננער, ואמר כי הוא לא ישחיז את הסכין כעת: "אם היה בא יהודי ובידו תרנגולת על מנת שאשחט לו אותה, לא הייתי בודק שוב את הסכין, אלא הייתי סומך על הבדיקה שבדקתי קודם לכן. נמצא אם כן שהסכין טובה בעיניי מספיק עבור רבש"ע. אם הסכין טובה וראויה לרבש"ע, אזי לא ייתכן כי בשביל הצדיק אשחיז אותה שוב, ונמצא כי אני עושה שקר בנפשי". האישה הסכימה לדבריו, ובמתח המתינו לסיום תפילתו של הצדיק.

משסיים הצדיק את תפילתו, נכנס למטבח וקיבל בתודה את סכין השחיטה לידיו. הרבי הוציא את הסכין מהנרתיק בזהירות, עצם את עיניו, ובאופן מפתיע הכניס את הסכין בחזרה לנרתיק בלי להביט בה כלל. "אם הסכין ראויה היא לרבש"ע, גם עבורי היא מספקת, ואין לי צורך לבדוק אותה שוב," אמר הרבי לשוחט המופתע.

מאמרי מגזין לנשמה

המצווה היומית
משנה תורה
מן המקורות
רגע לנשמה
סיפור
מגזין לנשמה
דילוג לתוכן