// הרב ישי כהן – רב חטיבת הביניים בבית הספר שק"ד דרכא, שדה אליהו

"זו נבלה וזו טרפה" – כך שגור על לשוננו בזמן שאנו באים לתאר שני דברים שבעצם אין הבדל משמעותי ביניהם. מה זה משנה אם הבהמה אסורה לאכילה מפני שהיא נבלה או מפני שהיא טרפה, תכל'ס אסור לאכול אותה וזהו. אבל הרמב"ם מונה אותן כשתי מצוות נפרדות, כפי שבתורה אלו שני איסורים שונים – "לֹא תֹאכְלוּ כָל נְבֵלָה" (דברים יד, כא) ו"טְרֵפָה לֹא תֹאכֵלוּ" (שמות כב, ל). אז מה באמת ההבדל המהותי בין נבלה לטרפה?

נתחיל בהגדרות. 'נבלה' היא בהמה שמתה בלא שחיטה כשרה. ייתכן שהיא נדרסה על ידי רכב חולף, או מחמת צליפה ישירה של צייד, או שנשחטה בבית המטבחיים באמצעות סכין פגומה. בשורה התחתונה: היא לא נשחטה כהלכה. לעומת זאת 'טרפה' היא בהמה שנשחטה על פי כל כללי ופרטי ההלכה, אלא שהיא הייתה חולה או פצועה ולא הייתה ראויה לחיות יותר משנים עשר חודשים. על כן נחשב כאילו כבר בזמן השחיטה היא לא הייתה בין החיים. בדומה לזה אנו מחשיבים את השור הנסקל, שכעת אינו לא נבלה ולא טרפה, אלא שהוא עתיד להיסקל מחמת מעשיו, ועל כן נחשב כבר עתה כבהמה מתה, והוא נאסר באכילה.

כלי העבודה של הנשמה

האם יש הבדל עקרוני בין איסור אכילת הנבלה לאיסור אכילת הטרפה? לדעת בעל החינוך (מצוה עג) אין הבדל מהותי. לדעתו כל איסורי מאכלות אסורות דומים במהותם, וכולם נאסרו מפני שהם משפיעים לרעה על גוף האדם. בעל החינוך מסביר שכשם שהנגר צריך מסור בשביל לבצע היטב את מלאכת הנגרות והמסגר זקוק לצבת עבור פעולתו בברזל, כך הנפש שלנו זקוקה לגוף שיסייע בידה להגשים את חזונה. וכמו שהנגר והמסגר אינם יכולים לבצע את מלאכתם כראוי כאשר כלי עבודתם פגומים, כך הנפש אינה יכולה להתקיים ולעשות 'מלאכתה' בעולם בזמן שהגוף – כלי מלאכתה – פגום ומושחת. על כן מצווים אנו לשמור על בריאות גופנו, ולא לאכול מאכלים העלולים לפגוע בו ובעקבות כך לפגום גם בנפשנו. גם אם אין אנו מבינים ולא רואים בחוש כיצד המאכלים האסורים מזיקים לנו, עלינו להאמין כי בורא העולם, עילת העילות וסיבת הסיבות, יודע ומכיר בנזקי המאכלות האסורות, ועל כן ראוי לנו להישמר מהן.

לחדד את חוש המוסר

הרב קוק זצ"ל (חזון הצמחונות והשלום, עמ' לז) מבחין בין טעמו המוסרי של איסור אכילת הנבלה לטעמו של איסור אכילת הטרפה. הבהמה הטרפה, החולה חולי המקרב את מיתתה, היא אומללה וראויה לחמלה. בדומה למצוות ביקור חולים לגבי בני אדם מצווים אנו לחמול על בעלי החיים הפצועים והחולים ולהחיש להם עזרה. איננו אוכלים את בעלי החיים המסכנים והחולים, איננו מנצלים את חולשתם ושוחטים אותם, אלא מרחמים עליהם ומושיטים להם עזרה רפואית. איסור אכילת הנבלה גם הוא פונה אל הרגש האנושי. איננו חפצים להשתמש באסון בעלי החיים. אנו מזדהים עם מותו הטראגי של בעל החיים, משתתפים בצערו ובוודאי שאיננו מנצלים זאת לאכול את בשרו.

כאשר נפתח את ההזדהות הרגשית כלפי בעלי חיים יתחדד אצלנו חוש המוסר ועל ידי כך נתרומם להכרה והזדהות עם רגשות בני האדם. נתרחק מעשיית העוול כלפיהם, נצטער בצערם, ונרגיל את נפשנו לחפש תמיד את עשיית החסד והטוב.

במאה ה-14 חי בצרפת אלכימאי (המקצוע הקודם לכימייה) בשם ניקולא פלאמל.

האגדה מספרת שניקולא, אשר בצעירותו שירת כפקיד, קנה ספר עתיק שכריכתו מוזהבת, ובו היה כתוב בצופן מיוחד המתכון ליצירת אבן החכמים ההופכת עופרת לזהב, ואת הדרך לרקיחת שיקוי חיי הנצח, אשר באמצעותו האדם נהפך לבן אלמוות.

ניקולא כנראה לא הצליח בניסוייו, אך האגדה ממשיכה להיות מסופרת בפי אלו החולמים על חיי נצח.

"וְאַנְשֵׁי קֹדֶשׁ תִּהְיוּן לִי וּבָשָׂר בַּשָּׂדֶה טְרֵפָה לֹא תֹאכֵלוּ".

כדי להבין את הקשר בין שני חלקי הפסוק, אנו צריכים להתבונן רגע.

מה זה "אנשי קודש"?

הרבי מקוצק אומר שלה' יש מספיק מלאכים שעושים את רצונו. ה' רוצה דווקא אנשים שנמצאים בעולם הזה, בעלי גוף חומרי. אנשים שאוכלים ושותים והולכים להתפנות, ובכל זאת קוראים בשם ה', מחוברים לה', לומדים תורה ומקיימים מצוות.

אנשים גשמיים שמתעסקים ברוחניות, זה הרבה יותר גדול ממלאכים - שהם רוחניים שמתעסקים ברוחניות.

וממילא, על פי זה אפשר להבין את ההמשך: "ובשר בשדה טרפה לא תאכלו" - טרפה היא בהמה הנוטה למות.

המוות מכרסם בה.

המוות מסמל את הסופיות הקיימת בחומר.

לכל חומר יש סוף. 

יש כל מיני מחקרים שאומדים כמה זמן יש לחומר מסוים להתכלות. למשל, זמן התכלות של קופסת שימורים הוא כ-100 שנה.

אבל לא משנה כמה זמן ייקח לחומר להתכלות, בשורה התחתונה הוא יתכלה.

אך הרוחניות היא נצחית.

הרב קוק מסביר שככל שהאדם מעמיק ברוחניות שלו, הוא פחות מפחד מהמוות, עד שהוא נכנס למצב של "ותשחק ליום אחרון" - הוא ממש צוחק על זה.

וזאת מאחר שככל שאדם מחובר יותר לרוחניות, הוא מרגיש וחי יותר את הנשמה שלו, שהיא נצחית. וממילא, מה יש לפחד מהמוות?

הטרפה היא סמל של ניצחון המוות, שליטת החומר, אפילו יותר מאשר הנבלה, מאחר שטרפה היא בהמה שחיה, הולכת ונושמת. אך זה הכול חיצוני, זמני, ובקרוב היא תמות.

אנו מצווים להיות קדושים, להתחבר לנצח, וממילא צריכים להימנע מלהכניס לגופינו דברים שמסמלים את ההפך מזה.