מצוות 193-194 לא לאכול חֵלֶב, לא לאכול את גיד הנשה

"

שהוזהרנו לא לאכול חֵלבי בהמה טהורה

(ספר המצוותלא תעשה קפה)

שהוזהרנו לא לאכול גיד הנשה

(ספר המצוותלא תעשה קפג)

55תורה שבכתב 

דַּבֵּר אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל לֵאמֹר כָּל חֵלֶב שׁוֹר וְכֶשֶׂב וָעֵז לֹא תֹאכֵלוּ… כִּי כָּל אֹכֵל חֵלֶב מִן הַבְּהֵמָה אֲשֶׁר יַקְרִיב מִמֶּנָּה אִשֶּׁה לַה' וְנִכְרְתָה הַנֶּפֶשׁ הָאֹכֶלֶת מֵעַמֶּיהָ

(ויקרא ז, כגכה)

כָּל חֵלֶב וְכָל דָּם לֹא תֹאכֵלוּ

(ויקרא ג, יז)

עַל כֵּן לֹא יֹאכְלוּ בְנֵי יִשְׂרָאֵל אֶת גִּיד הַנָּשֶׁה אֲשֶׁר עַל כַּף הַיָּרֵךְ עַד הַיּוֹם הַזֶּה

(בראשית לב, לג)

 

תורה שבעל פה 

"עַל כֵּן לֹא יֹאכְלוּ בְנֵי יִשְׂרָאֵל אֶת גִּיד הַנָּשֶׁה" – מדוע נקרא 'גיד הנשה' (מלשון שכחה, וכמו: "כִּי נַשַּׁנִי אֱלֹהִים אֶת כָּל עֲמָלִי")? משום שהוא משכיח מבני האדם האוכלים אותו את עבודת קונם 

(הזוהר הקדוש, ח"א, קע ע"ב)

"עַל כֵּן לֹא יֹאכְלוּ בְנֵי יִשְׂרָאֵל אֶת גִּיד הַנָּשֶׁה" – על שעשו בני ישראל שלא כהוגן, שלא ליוו את אביהם יעקב כשחצה את מעבר יבוק, והניחוהו ללכת לבדו והוזק על ידי המלאך בגיד הנשה שבכף יריכו, אסר להם הקב"ה את גיד הנשה – כדי שיהיו זריזים במצות ליווי

(תורה שלמה, וישלח, הערה קס)

משנה תורה להרמב"ם 

  1. אסור לאכול את גִּיד הַנָּשֶׁה של הבהמות והחיות, שנאמר: "עַל כֵּן לֹא יֹאכְלוּ בְנֵי יִשְׂרָאֵל אֶת גִּיד הַנָּשֶׁה אֲשֶׁר עַל כַּף הַיָּרֵךְ עַד הַיּוֹם הַזֶּה".
  2. גִּיד הַנָּשֶׁה – הוא הגיד הנמצא בקצה מערכת העצבים, והוא יוצא מהחוליה התחתונה של עמוד השדרה לאורך רגל הבהמה. 
  3. איסור אכילת גִּיד הַנָּשֶׁה נוהג בבהמה וחיה טהורים, ואפילו בנבלות וטרפות שלהם. ונוהג הן בירך של ימין והן בירך של שמאל. 
  4. החלק האסור מן התורה הוא החלק הנמצא על גבי מפרק עצם הירך (הקוּלית) בלבד, שנאמר: "אֲשֶׁר עַל כַּף הַיָּרֵךְ". ושאר חלקי הגיד שלמעלה מן הכף ושלמטה עד סופו, וכן החֵלֶב שעל הגיד – אסורים רק  מדברי סופרים. 
  5. גִּיד הַנָּשֶׁה מורכב משני חלקים: פנימי וחיצוני. החלק הפנימי, הסמוך לעצם – אסור מן התורה; והחלק חיצוני – אסור מדברי סופרים.
  6. הנוטל גיד הנשה – צריך לחטט אחריו, עד שלא ישאיר ממנו כלום. ולפיכך, אין קונים בשר מכל שוחט, אלא מאדם מוכר ונאמן, הבקי בדיני שחיטה, בניקוּר החלבים, ובנטילת גיד הנשה.
(הל' מאכלות אסורות, פרק ח)

שו"ת הרחבה

שאלה: בספרי החסידות (מאור עינים, אוהב ישראל, ועוד) מובא ששס"ה לאווין מכוונים כנגד שס"ה ימות השנה, ואיסור גיד הנשה מכוון כנגד יום תשעה באב. מהי משמעות הדבר?

תשובה: מקור הדברים הוא מהזוהר הקדוש (וישלח ע' ע"ב), ונעתיק ונתרגם לשונו בקיצור: "יש באדם רמ"ח איברים כנגד רמ"ח מצוות עשה דאורייתא, ויש באדם שס"ה גידים כנגד שס"ה מצוות לא תעשה וכנגד שס"ה ימות השנה, ואחד מהם הוא יום תשעה באב שכנגדו אמרה התורה: על כן לא יאכלו בני ישראל את גיד הנשה".

דברי הזוה"ק הם עמוקים ונסתרים, אך משמעותם על דרך הפשט היא שתולדות עם ישראל נסתמלו בחיי האבות הקדושים, בבחינת 'מעשה אבות – סימן לבנים', וכפי שביאר הרמב"ן בפירושו לתורה (בראשית יב, ו).

והנה, הרמב"ן (בראשית לב, כו) הבין שפגיעת שרו של עשו בגיד הנשה של יעקב רומזת לדור השמד בימי חכמי המשנה, כאשר ביקשה מלכות רומי הרשעה, מצאצאי עשו, לפגוע בחכמי ישראל ולהורגם במיתות משונות, וניצחונו של יעקב מסמל את נצחיות עם ישראל, שעל אף כל גזירות השמד שמר על אמונתו – "והכל סבלנו ועבר עלינו, כמו שרמז: ויבא יעקב שלם".

ומתוך דברי הזוה"ק נראה שהפגיעה בגיד הנשה של יעקב באה לסמל את חורבן בית המקדש שאירע ביום תשעה באב. שרו של עשו ניסה לפגוע ביעקב, דהיינו ניסה למצוא יום שבו אפשר להחריב את מקום השראת השכינה, ולא מצא אלא את גיד הנשה הרומז ליום תשעה באב.

ובספרי החסידות מבואר שגיד הנשה רומז גם ליצר הרע, כי 'נשה' הוא לשון שכחה, והיצר הרע משכיח מישראל את הקב"ה ואת עבודתו (הזוהר הקדוש, ח"א, קע ע"ב). ועל כן גיד זה חסר טעם (חולין ק ע"ב), והוא מצוי בתחתית הרגל, המסמלת את החלק הגשמי ביותר של האדם (מאור עינים, וישלח), ויש להתאמץ ולחטט אחריו כדי לשרשו ולסלקו מן העולם (בית ישראל, וישלח). ייתן ה' ונזכה במהרה לסלק היצר הרע מליבנו, ונזכה לבניין בית מקדשנו ותפארתנו.

(ע"פ הרב חיים דוד הלוי, שו"ת עשה לך רב, ח"ז סי' ל')

איך זה עובד? 

"עַל כֵּן לֹא יֹאכְלוּ בְנֵי יִשְׂרָאֵל אֶת גִּיד הַנָּשֶׁה" – ומדוע נקרא גיד הנשה? כלומר גיד שהוא משכיח לבני אדם את עבודת קונם ושם שורה יצר הרע. וכיוון שנלחם עם יעקב לא מצא מקום שיוכל להתגבר על יעקב בגלל שכל איברי גופו סייעו ליעקב וכולם היו חזקים ולא הייתה בהם חולשה. מה עשה? ויגע בכף ירכו בגיד הנשה שמשם בא יצר הרע על בני האדם. ולכן אמרה התורה ' לא יאכלו בני ישראל את גיד הנשה'…

(הזוהר הקדוש, ח"א, קע ע"ב)

קומיקס מצווה

רגע לנשמה 

רמזי גיד הנשה

בזוהר הקדוש (וישלח ע ע"ב) ובספרי החסידות (מאור עינים, אוהב ישראל, ועוד) מובא ששס"ה לאווין מכוונים כנגד שס"ה ימות השנה, ואיסור גיד הנשה מכוון כנגד יום תשעה באב. מתוך דברי הזוהר הקדוש נראה שהפגיעה בגיד הנשה של יעקב מסמלת את חורבן בית המקדש שאירע ביום תשעה באב. שרו של עשו ניסה לפגוע ביעקב, דהיינו ניסה למצוא יום שבו אפשר להחריב את מקום השראת השכינה, ולא מצא אלא את גיד הנשה הרומז ליום תשעה באב.

הרמב"ן (בראשית לב, כו) הבין שפגיעת שרו של עשו בגיד הנשה של יעקב רומזת לדור השמד בימי חכמי המשנה, כאשר ביקשה מלכות רומי הרשעה, מצאצאי עשו, לפגוע בחכמי ישראל ולהורגם במיתות משונות, וניצחונו של יעקב מסמל את נצחיות עם ישראל, שעל אף כל גזירות השמד שמר על אמונתו - "והכל סבלנו ועבר עלינו, כמו שרמז: ויבא יעקב שלם".

 

בספרי החסידות מבואר שגיד הנשה רומז גם ליצר הרע, כי 'נשה' הוא לשון שכחה, והיצר הרע משכיח מישראל את הקב"ה ואת עבודתו (הזוהר הקדוש, ח"א, קע ע"ב). ועל כן גיד זה חסר טעם (חולין ק ע"ב), והוא מצוי בתחתית הרגל, המסמלת את החלק הגשמי ביותר של האדם (מאור עינים, וישלח), ויש להתאמץ ולחטט אחריו כדי לשרשו ולסלקו מן העולם (בית ישראל, וישלח). ייתן ה' ונזכה במהרה לסלק היצר הרע מליבנו, ונזכה לבניין בית מקדשנו ותפארתנו (שו"ת עשה לך רב, ח"ז סי' ל).

 

מעין עולם הבא

// הרב צבי שינובר, מכון מופ"ת, ממובילי תכנית הרמב"ם היומי

לאחר שחיטת הבהמה, רגע לפני שאנו מבשלים ואוכלים את בשרה, אנו צריכים לנקר ממנה את החֵלֶב. במבט ראשון זה נשמע כמו הסרת לכלוך. כשם שאנו מסירים מן הבהמה את שאריות הדם ומנקים אותה מטינוף הפרשותיה, כך אנו מסירים ממנה את החלב. זהו אחד החלקים הגרועים של הבהמה, ולכן יש להסירו. כך אכן הבינו רבים מגדולי ישראל. הרמב"ם (מורה הנבוכים ג, מח), הרמב"ן (ויקרא ג, ט) האברבנאל (ויקרא א, ג) ובעל ספר החינוך (מצוה קמז) קבעו כי החֵלֶב מזיק לבריאות, "מוליד דם קר ומשחית את הטבע", ועל כן ציוותה התורה שלא נאכל אותו.

החלק המובחר

אולם אם נעיין בפסוקי המקרא נראה שהחֵלֶב דווקא מסמל את החלק המשובח של הבהמה. לדוגמה: פרעה מלך מצרים פונה אל יוסף ואחיו ואומר להם: "וְאֶתְּנָה לָכֶם אֶת טוּב אֶרֶץ מִצְרַיִם וְאִכְלוּ אֶת חֵלֶב הָאָרֶץ" (בראשית מה, יח). כך גם מתארת התורה את פירות הביכורים: "כֹּל חֵלֶב יִצְהָר וְכָל חֵלֶב תִּירוֹשׁ וְדָגָן רֵאשִׁיתָם אֲשֶׁר יִתְּנוּ לַה' לְךָ נְתַתִּים, בִּכּוּרֵי כָּל אֲשֶׁר בְּאַרְצָם אֲשֶׁר יָבִיאוּ לַה'" (במדבר יח, יב-יג). ובשירת האזינו מספרת התורה: "יַרְכִּבֵהוּ עַל בָּמֳתֵי אָרֶץ וַיֹּאכַל תְּנוּבֹת שָׂדָי וַיֵּנִקֵהוּ דְבַשׁ מִסֶּלַע וְשֶׁמֶן מֵחַלְמִישׁ צוּר, חֶמְאַת בָּקָר וַחֲלֵב צֹאן עִם חֵלֶב כָּרִים וְאֵילִים בְּנֵי בָשָׁן וְעַתּוּדִים עִם חֵלֶב כִּלְיוֹת חִטָּה" (דברים לב, יג-יד)

מתיאורים אלו ומתיאורים נוספים במקרא מבואר שהחלב הוא החלק המובחר ביותר – בארץ, בתבואה ובבהמה. וזו גם הסיבה שהחֵלֶב הוא החלק המוקרב על גבי המזבח – "וְלָקַחְתָּ אֶת כָּל הַחֵלֶב הַמְכַסֶּה אֶת הַקֶּרֶב וְאֵת הַיֹּתֶרֶת עַל הַכָּבֵד וְאֵת שְׁתֵּי הַכְּלָיֹת וְאֶת הַחֵלֶב אֲשֶׁר עֲלֵיהֶן וְהִקְטַרְתָּ הַמִּזְבֵּחָה" (שמות כט, יג)

קריאת כיוון

אלא שכעת יש לשאול: אם אכן זהו חלק כה מובחר בבהמה, מדוע לא התירה התורה את אכילתו? נדמה שדווקא מתוך היות החלב מאכל כה משובח על כן נאסרה אכילתו. את החלק המשובח ביותר בבהמה אנו מייעדים לקרבן לה' ואיננו אוכלים אותו. עצם אכילת הבשר הותרה לנו רק בדיעבד, לאחר חטא המבול וירידת העולם ממדרגתו (בראשית, פרק ט). אך גם כשהותרה אכילת הבשר לא הותרה תחילה אלא כחלק מהקרבת הקורבנות. לא הותר סתם כך לאכול בשר תאווה. מי שהיה רוצה לאכול בשר, צריך היה להקריב קרבן שלמים, להקריב את החלבים על גבי המזבח, ורק אז לאכול את שארית הבשר. רק אחר שנכנסו ישראל לארץ הותרה להם אכילת בשר התאווה – "כִּי יַרְחִיב ה' אֱלֹהֶיךָ אֶת גְּבֻלְךָ כַּאֲשֶׁר דִּבֶּר לָךְ וְאָמַרְתָּ אֹכְלָה בָשָׂר כִּי תְאַוֶּה נַפְשְׁךָ לֶאֱכֹל בָּשָׂר, בְּכָל אַוַּת נַפְשְׁךָ תֹּאכַל בָּשָׂר" (דברים יב, כ).

בלית ברירה הותרה אכילת הבשר, ושוב הותר גם בשר תאווה, אבל איסור החלב נשאר בתוקפו. את החלק הטוב והמשובח שבבשר איננו אוכלים. זו תזכורת לבני האדם על ימים יפים יותר, בהם אכילת הבשר נעשתה רק בקדושה ולא היו בה נגיעות של תאווה, וקריאת כיוון לימים עליונים עוד יותר, בהם לא נאכל עוד את בשר בעלי החיים, וישוב העולם לתיקונו ולמדרגתו הגבוהה.

לא לאכול זה את זה

// סיוון רהב-מאיר - אשת תקשורת

הייתי נוכחת במעמד יוצא דופן שקשור במצווה שלנו ואני מרגישה שחבל שעוד אנשים לא היו נוכחים בו. זה קרה בחודש סיוון אחרון, ב'יום האחדות' שהוכרז לזכר שלושת הנערים שנחטפו. זכיתי להנחות במסגרת היום הזה אירוע מטעם 'גשר' במכון 'ון ליר' בירושלים, ואחד הנואמים שהגיע במיוחד מאנגליה היה הרב יונתן זקס, מהדוברים היהודיים המפורסמים עולם. רק כמאתיים איש היו נוכחים באולם כשהוא נשא שם נאום קצר בן כמה דקות באנגלית נפלאה. כנראה זה היצר העיתונאי שבי שרוצה לפרסם ולהדהד את אותם רגעים הלאה, החוצה, כמה שיותר. הרגשתי – ולפי מחיאות הכפיים גם רבים בקהל הרגישו – שהרב זקס לקח באותם רגעים את מצוות 'גיד הנשה' וחיבר אותה לכל העבר שלנו, ולכל ההווה שלנו, וגם לכל העתיד שלנו. 

אור מתוך החושך 

את המצווה החשובה שלא לאכול את גיד הנשה רובנו ודאי מקיימים, אם אנחנו רק מקפידים על אכילת מזון כשר. אך לפי דבריו כדאי לקיים גם מצווה נוספת – לא לאכול זה את זה. אז הנה הדברים של הרב זקס באותו מעמד, בתרגום שלי ועם קצת קיצורים, שנאמרו כשבשורה הראשונה בקהל יושבים האבות והאימהות של נפתלי פרנקל, גיל-עד שער ואיל יפרח הי"ד:

"בלילה סוער אחד קיבלנו את שמנו: ישראל. זה קרה כשיעקב נלחם עם המלאך שנגע בו בגיד הנשה והותיר אותו צולע. יעקב אמר לו שם לבסוף: 'לא אשלחך כי אם בירכתני'. כלומר: לא אתן לרע ללכת מכאן - עד שאוציא ממנו ברכה, עד שאפיק ממנו גם משהו טוב. בלילה ההוא הפך שמו של יעקב לישראל, וכולנו קיבלנו את שמנו. כלומר, להיות 'ישראל' זה לא להרפות ממשהו רע עד שאני מפיק ממנו משהו חיובי. להוציא אור מתוך החושך ומתוך הכאוס. זה מה ששלוש המשפחות עשו לעצמן ובעיקר לנו. הן אמרו: לא נצא מהטרגדיה הזו בלי לחלץ ממנה איזושהי תקווה. זה סיפור גדול כי הוא הזכיר לנו מי אנחנו ולמה אנחנו. לכן כל יהדות בריטניה הייתה איתכם לפני שנה. כי ראינו אנשים שבשיא המפגש עם המוות מתעקשים: ובחרת בחיים.

"האימפריות הגדולות ביותר ניסו לחסל או את קיומנו הפיזי, או את אמונתנו הרוחנית, או את שניהם יחד: פרעה, בבל, אלכסנדריה, רומא, מסעי הצלב, הרייך השלישי, הקומוניזם. כל אחד בתקופתו נחשב לסופר-פאוור, לכוח על. הוא נראה נצחי, בלתי מנוצח, בלתי פגיע. כל אחד מהם קרס לבסוף ברעש גדול לתוך ההיסטוריה, ורק העם הקטן הזה שלנו יכול להמשיך ולשיר 'עם ישראל חי'.

"אבל שלוש פעמים כן יצאנו לגלות: גלות יוסף, גלות בבל והגלות אחרי בית שני. זה קרה כי רבנו. האחים של יוסף רבו בתוך המשפחה, ולכן ירדנו לגלות מצרים. שנים אחר כך, יוספוס פלביוס מתאר איך בתוך ירושלים הכבושה, ערב החורבן, יהודים היו עסוקים במאבק זה בזה יותר מאשר במאבק ברומאים.

"המסקנה היא שיש רק כוח אחד בעולם שיכול לנצח את העם היהודי – העם היהודי עצמו. רק אם יהיה שלום בישראל - יהיה שלום על ישראל, ואמרו אמן".

סיפור 

מי הפסיד במלחמה?

שאל ה'חפץ חיים': שרו של עשיו לא הגיע להילחם באברהם אבינו, על אף שעסק בחסד, גייר אנשים, הכניס אורחים והכיר לעולם את בוראו. שרו של עשיו גם לא הגיע להילחם ביצחק, אשר הוא עמוד היראה והיה בעל מוסר ויראת שמים. שרו של עשיו הגיע להילחם דווקא ביעקב. מדוע?

והשיב: יעקב אבינו היה איש תם יושב אהלים, והיה עוסק יומם ולילה בתורה. אמנם שרו של עשו לא אוהב חסד ויראת שמים, אולם על כך אינו יוצא למלחמה חזיתית. אך עם לימוד התורה של ישראל הוא אינו מוכן להשלים, ועל כך הוא יוצא למלחמה.

שרו של עשו ניסה לאבד את התורה, אולם למלחמה שלו שהסתיימה במכה על יריכו של יעקב, הייתה תוצאה הפוכה. בני ישראל הרוויחו מצוה נוספת: "עַל כֵּן לֹא יֹאכְלוּ בְנֵי יִשְׂרָאֵל אֶת גִּיד הַנָּשֶׁה".

דבוקים במטרה

פעם רצה הרבי מחב"ד, רבי שמואל שניאורסון, להמחיש לבניו את ההבדל בין יהודי לגוי, ועשה זאת בדרך הבאה:

קרא הרבי למשרתו היהודי, בן ציון, ושאלו:

- "אכלת היום?"

- "כן," השיב המשרת.

- "אכלת טוב?" חזרו ושאלו.

- "מה שייך טוב?" השיב. "ברוך ה', אני שבע."

- "ולשם מה אכלת?" שאל הרבי.

- "כדי לחיות," השיב.

- "ולשם מה אתה חי?"

- "כדי שאוכל להיות יהודי ולעשות את רצונו של ה' יתברך," השיב המשרת ונאנח.

אמר הרבי: "שלח לי את הערל איוואן (המשרת בחצר)."

כשבא איוואן, שאלו הרבי: "אכלת היום?"

- "כן," השיבו.

- "אכלת טוב?"

- "כן," השיבו שוב.

- "ולשם מה אתה אוכל?"

- "כדי לחיות."

- "ולשם מה אתה חי?"

- "כדי שאוכל ללגום קצת יי"ש ולאכול קינוח."

אמר הרבי לבניו: "הרי לכם ההבדל בין החיים הטבעיים של יהודי לאלו של גוי, להבדיל. הגוי אוכל ושותה כדי שיהיה לו כוח לאכול ולשתות - זוהי מטרת חייו. אך היהודי דואג לצורכי גופו על מנת שיהיה לו כוח לעבוד את ה', ועוד מוסיף אנחה על זה."

רבי שמשון רפאל הירש מבאר את משמעות איסור אכילת חלב. לדבריו, החלב הוא החלק השומני בבהמה, הבנוי משומנים שהבהמה אוגרת לעת הצורך.

חלק זה מסמל את מטרות החיים - בעבור מה עמלים ועובדים. הבהמה אוכלת ואוכלת, ואוגרת הכול בשומן כדי שהשומן יחיה אותה וייתן לה כוח להמשיך לאכול. כלומר, אגירת השומן אצל הבהמה אינה רק אמצעי, אלא המטרה בעצמה.

אך אצלנו "כל חלב לה'" - כל המטרה שלנו בחיים זה לעשות רצון ה'. לצאת מעצמנו.

לשם כך אנו עושים הכול בעולם הזה. אנו משקיעים כדי שיהיו לנו חיים טובים, בריאים ונעימים - הכול כדי לעבוד את ה' בצורה הטובה ביותר.

מאמרי מגזין לנשמה

המצווה היומית
משנה תורה
מן המקורות
רגע לנשמה
סיפור
מגזין לנשמה
דילוג לתוכן