// הרב ברכיה חלה, ר"מ בישיבת צפת ויועץ חינוכי בישיבת 'אורות הזורעים'

אין דברים כאלה. שלוש פעמים הזכירה התורה את האיסור לבשל בשר בחלב, ובכל פעם באותם מילים בדיוק. אין דברים כאלה בתורה. גם אם תחפשו שוב ושוב, לא תמצאו עוד איסור החוזר על עצמו אפילו פעמיים באותה לשון בדיוק. בטח שלא שלוש פעמים.

רבותינו הבינו שהתורה לא חוזרת סתם כך על אותו איסור, ולכן הבינו שמדובר בשלושה איסורים שונים – איסור בישול, איסור אכילה, ואיסור הנאה (חולין קטו ע"ב). בנוסף לכך, נראה שאפשר ללמוד ממיקום הציוויים גם על משמעות האיסור ועל טעמו.

להתחשב בחלשים

בשתי הפעמים הראשונות מוזכר איסור בישול בשר בחלב בהקשר לציוויים על שמירת המועדים – "וְחַג הַקָּצִיר בִּכּוּרֵי מַעֲשֶׂיךָ אֲשֶׁר תִּזְרַע בַּשָּׂדֶה וְחַג הָאָסִף בְּצֵאת הַשָּׁנָה בְּאָסְפְּךָ אֶת מַעֲשֶׂיךָ מִן הַשָּׂדֶה. שָׁלֹשׁ פְּעָמִים בַּשָּׁנָה יֵרָאֶה כָּל זְכוּרְךָ אֶל פְּנֵי הָאָדֹן ה'... לֹא תְבַשֵּׁל גְּדִי בַּחֲלֵב אִמּוֹ" (שמות כג, טז-יט); "וְחַג שָׁבֻעֹת תַּעֲשֶׂה לְךָ בִּכּוּרֵי קְצִיר חִטִּים וְחַג הָאָסִיף תְּקוּפַת הַשָּׁנָה. שָׁלֹשׁ פְּעָמִים בַּשָּׁנָה יֵרָאֶה כָּל זְכוּרְךָ אֶת פְּנֵי הָאָדֹן ה' אֱלֹהֵי יִשְׂרָאֵל... לֹא תְבַשֵּׁל גְּדִי בַּחֲלֵב אִמּוֹ" (שמות לד, כב-כו).

חגי ישראל נחוגים בתקופות השיא החקלאיות, ביכורי קציר החיטים ואיסוף הפירות, "תְּקוּפַת הַשָּׁנָה". בזמן שהטבע מוציא את פירותיו עולה האיש הישראלי עם שלל תבואתו לבית המקדש לראות את פני האדון ה' אלוקי ישראל, להכיר לו טובה ולהודות על חסדיו המרובים עמו. בעידן כזה של שמחה מרובה על השפע האלוקי שניתן לו לאדם, הוא עלול לשכוח לרגע את מוסריותו ואת התחשבותו בסביבה הקרובה לו. על כן ציוותה התורה, דווקא בעת כזו, להתחשב גם ברגשות החלשים. לא רק ברגשות בני האדם שאולי לא זכו לשפע כה רב, אלא אף ברגשות בעלי חיים. בשעה שאנו שמחים לפני ה' בבשר גדי רך וטוב, עלינו לזכור שבעצם גדענו את חייו, לא אפשרנו לו להמשיך לינוק את חלב אמו ולגדול במרחבי הטבע. על כן עלינו להרחיק מן הקדרה את החלב, שהיה מיועד במקורו להניק את הגדי הרך שכעת מתבשל עבורנו. נכון שמותר לנו לאכול את הגדי ולשמוח באכילת בשרו המעודן, אך בכל זאת ראויים אנו לתזכורת מוסרית זו, ולא לבשל את חלב אמו יחד עמו (ע"פ הראי"ה קוק, 'חזון הצמחונות והשלום').

לקראת האידיאל הגדול

בפעם הנוספת בה מוזכר האיסור הוא מובא בתוך איסורי המאכלות האסורות, ומתוך הדגשת ההבדל בין ישראל לעמים – "בָּנִים אַתֶּם לַה' אֱלֹהֵיכֶם... כִּי עַם קָדוֹשׁ אַתָּה לַה' אֱלֹהֶיךָ וּבְךָ בָּחַר ה' לִהְיוֹת לוֹ לְעַם סְגֻלָּה מִכֹּל הָעַמִּים אֲשֶׁר עַל פְּנֵי הָאֲדָמָה.  לֹא תֹאכַל כָּל תּוֹעֵבָה... כִּי עַם קָדוֹשׁ אַתָּה לַה' אֱלֹהֶיךָ, לֹא תְבַשֵּׁל גְּדִי בַּחֲלֵב אִמּוֹ" (דברים יד, א-ג, כא).

איסור זה, בדומה לשאר המאכלות האסורות, נועד להבדיל בין ישראל לעמים. לא כל העולה על שולחנו של הגוי ראוי לעלות גם על שולחנו הטהור של היהודי. עם קדוש אתה, עם סגולה אשר נבחר מכל העמים, ועל כן אסור לך לאכול כל תועבה. גם בשר בחלב הוא תועבה בעיני ה'. מאכל הכרוך בירידה מוסרית הוא מתועב ומרוחק לפני ה' ואיננו מתאים לעם הסגולה. העם הקדוש שקיבל על עצמו להדריך את אומות העולם לחיים מוסריים ואידיאליים, ראוי לו להיות זהיר גם במאכליו, ולכוון עצמו לקראת האידיאל הגדול של "חזון הצמחונות והשלום", חיים של הרמוניה בין האדם לטבע, בין האדם לסביבתו. חיים שלמים שהונהגו עוד מימי שבת האדם הראשון בגן העדן, ועוד עתידים לשוב ולהתחדש – "וְגָר זְאֵב עִם כֶּבֶשׂ וְנָמֵר עִם גְּדִי יִרְבָּץ... כִּי מָלְאָה הָאָרֶץ דֵּעָה אֶת ה' כַּמַּיִם לַיָּם מְכַסִּים" (ישעיהו יא, ו-ט). 

שש שעות בין בשר לחלב זה הרבה זמן. האם צריך להמתין שש שעות בדיוק, או שאפשר להקל גם בחמש וחצי?

יש לדעת כי בגמרא לא נזכר שצריך לחכות שש שעות בין בשר לחלב. הגמרא (חולין קה ע"א) אומרת שמי שאכל בשר בסעודה, אסור לו לאכול גבינה ומאכלי חלב עד הסעודה הבאה. מכאן ואילך התחילו פירושים שונים בדברי הגמרא.

כמה מגדולי הראשונים (בה"ג, ר"ת, ראבי"ה) הבינו את דברי הגמרא כמשמעם הפשוט, שההמתנה בין בשר לחלב אינה תלויה בזמן, אלא בהסבה לסעודה. להבנתם, מי שסיים את הסעודה הראשונה (הבשרית), ובירך ברכת המזון, ומיד אחר כך התיישב לסעוד סעודה שנייה, מותר לו לאכול בה מאכלי חלב. אולם רוב הראשונים (רא"ש, רשב"א, רמב"ם ועוד) הבינו שהגמרא דיברה על שיעור זמן, דהיינו שזמן ההמתנה בין בשר לחלב צריך להיות כשיעור הזמן שאדם ממתין בין סעודת הבוקר או הצהריים לסעודת הערב. 

וגם בשיעור זמן זה התעוררה מחלוקת: הרמב"ם כתב שיש להמתין "כשש שעות", שהוא הזמן שנוהגים בני אדם להמתין בין סעודה לסעודה. ההבנה המקובלת בדעתו היא שיש להמתין שש שעות שלמות, וכן דעת רוב הפוסקים (טור, מהרש"ל, ט"ז, ש"ך, ועוד רבים). אולם יש שדייקו מלשונו שצריך להמתין "כשש שעות", ולא שעות מדויקות, ולכן נהגו להמתין 'רוב שש שעות' (חמש וחצי שעות) או 'מקצת שש' (חמש שעות וקצת; 'נכנס לשעה השישית'). ויש שכתבו שבימי החורף הקצרים, שהמנהג לאכול את הסעודות סמוכות יותר זו לזו, די להמתין ארבע שעות (פרי חדש, גליון מהרש"א). 

כאמור, למעשה, רוב הפוסקים סוברים שיש להמתין שש שעות שלמות, אך מי שנהגו בביתו להמתין 'רוב שש' או 'מקצת שש', יש לו על מי לסמוך. וכן במקום צורך - כגון במוסדות לימוד שזמני האכילה בהה קבועים ונתונים לשיקולי מערכת הלימודים; חיילים הנמצאים בצבא; וכן בשבתות החורף, שהסעודה השנייה והשלישית סמוכים זו לזו - אפשר להקל להמתין חמש שעות וחצי, שהן רוב שש. ומי שמנהג אבותיו בידו, שלא להמתין פחות משש שעות שלמות, ראוי שיתייעץ בזה עם אביו ועם רבותיו (מקורי הלכה, הל' בשר וחלב,  סי' פט, א-ו).

עד לשנת 1500 בערך הייתה הדעה המקובלת בקרב גדולי האסטרונומים, שכדור הארץ ניצב במכרז היקום, וכל הכוכבים, ובהם השמש, נעים סביבו.

האנשים אהבו כמובן את המחשבה שהכול סובב סביב כדור הארץ, וממילא לא פשוט היה לשנות את דעתם.

גלילאו גליליי, שחי לפני כ-400 שנה, הוכיח באופן מדעי, שכדור הארץ נע סביב השמש ולא להפך, וזו הדעה שאנו מחזיקים בה עד היום.

הרב קוק מסביר שהסיבה הפנימית לאיסור הנאה, בישול ואכילת בשר בחלב היא הבעיה המוסרית שקיימת בחשיבה האגואיסטית ש"הכול בשבילי".

התורה מצווה עלינו: "לֹא תְבַשֵּׁל גְּדִי בַּחֲלֵב אִמּוֹ".

אם הגדי מייצרת את החלב כדי שתוכל להניק ולהחיות את בנה, והמעשה של לקיחת החלב, שנועד להחיות את הגדי, וערבובו בבשר הגדי עצמו, להנאת האדם, הוא פגם מוסרי ענק.

איסור אכילת בשר וחלב, אומר הרב קוק, צריך ללמד אותנו, שחיי בעלי החיים לא נוצרו בעבור בטננו, על מנת למלא את התאוות שלנו. החלב נועד מעיקרו להיות מזון למי שנברא למלא את תפקידו (כלומר לגדי), כמו שהחלב שאנו ינקנו כשהיינו תינוקות גידל אותנו.

אז למרות שאנו אוכלים הן בשר והן חלב, ההקפדה על ההפרדה ביניהם - בשמירת השעות בין לבין - מחדדת לנו את ההבנה שאנחנו לא מרכז העולם, ולא הכול סובב סביבנו. אנחנו נועדנו לשרת מטרה – את רצון ה', וכך גם שאר הברואים סביבנו, וממילא אין לנו לעשות בהם ככל העולה על רוחנו.