שהוזהרנו לא לנקום זה מזה
שהוזהרנו לא לנטור, ואף על פי שלא ננקום
לֹא תִקֹּם וְלֹא תִטֹּר אֶת בְּנֵי עַמֶּךָ
גם השנאה והנקימה – קשה מאד להימלט ממנה… כי האדם מרגיש מאד בעלבונותיו ומצטער צער גדול, והנקמה לו מתוקה מדבש, כי היא מנוחתו לבדה. על כן לכשיהיה בכחו לעזוב מה שטבעו מכריח אותו ויעבור על מדותיו ולא ישנא מי שהעיר בו השנאה, ולא יִקֹם ממנו בהזדמן לו שיוכל להנקם, ולא יטור לו, אלא את הכל ישכח ויסיר מלבו כאילו לא היה – חזק ואמיץ הוא! והוא קל רק למלאכי-השרת שאין ביניהם המידות הללו!
תשובה: אין סליחה לכל מי שהשתתף בגירוש תושבי חבל קטיף ובהחרבת היישובים. על פי ההלכה, בעבירות שבין אדם לחברו אי אפשר לשוב בתשובה אלא אם כן הגזלן השיב את הגזלה והמזיק תיקן את הנזק ופייס את הנגזל על כל הצער שגרם לו.
כל מי שרואה את הצער, הכאב והייסורים שעוברים תושבי חבל קטיף אשר איבדו את הקרקע מתחת לרגליהם, מי שיודע איזה נדודי שינה קשים עוברים עליהם, מי שיודע את הפגיעות הנפשיות הקשות שנפגעו חלק מהמגורשים, ועדיין לפניהם עוד תקופה ארוכה של קשיים אלו. מי שיודע כל זאת, יודע שכל אלו שנטלו חלק בעבירות הנוראות האלו, גם אם ירצו לשוב בתשובה, תשובתם לא תתקבל עד שיתקנו את אשר עשו, אם בכלל ניתן לתקן עוולות אלו.
בעבירות שבין אדם לחברו גם העושה בשגגה מחויב לתקן את אשר עיוות ולהחזיר את הנזק הממשי, ולתקן את הפגיעה הנפשית. גם אם אדם עשה עבירה בגלל שרבו הורה לו כך, הרי הוא חייב לתקן. כמובן האחריות הכבדה ביותר נופלת על ראש הממשלה, הממשלה וחברי הכנסת, הרמטכ"ל והמפכ"ל, וכל שרשרת הפיקוד. אך כל חייל שהיה שותף לעבירה נושא באחריות הנוראה.
מלבד זאת, נעשה כאן חטא חמור של ביטול מצוַת יישוב ארץ ישראל, ומי שלא עשה על כך תשובה, דהיינו שהוא מודה שהוא חטא ונכשל, ומקבל עליו שלא לשוב לחטא הזה – אין ראוי לסלוח לו.
אהבת ישראל – אין פירושה לאהוב את המעשים הרעים שיש באדם מישראל, אלא לשנוא את הרע ואת המעשים הרעים שלו, ולאהוב את הנשמה הטהורה שבו, ואת מעשיו הטובים. יחד עם זה לבקר אותו, ולהוכיח אותו עד שיתקן את הרע. בנושא שאנו עוסקים בו, על אחת כמה וכמה שצריך להמשיך ולבקר בחריפות את האנשים שחטאו ולא חזרו בתשובה, כדי שהכול ידעו שמי שהשתתף או ישתתף ח"ו במעשה גירוש של יהודים מביתם – לא יסלח לו, ומעשיו ושמו יהיו לבוז ולקלון לדיראון עולם, כלשונו של מו"ר הרב צבי יהודה אוהב ישראל הגדול.
אסור לאיש ישראל לנקום בחבירו, ומידה רעה היא עד מאד. וראוי לו לאדם להיות מתגבר על מידותיו, לפי שהמבינים יודעים שכל ענייני העולם הם הבל, ולא ראוי לנקום בעבורם.
וכן אסור לנטור ולשמור עוון חבירו כלפיו בלבו.
כיצד היא הנקימה, וכיצד היא הנטירה? הרי שהיה מבקש מחבירו לשאול דבר-מה, ואמר לו חבירו: 'איני משאילך'. לאחר זמן הוצרך חבירו לשאול דבר-מה ממנו – אם אמר לו: 'איני משאילך, כדרך שלא השאלתני כששאלתי ממך' – הרי זה נוקם. ואם אמר לו: 'הא לך, הריני משאילך, ואיני כמותך, לא אשלם לך כמעשיך' – הרי זה נוטר.
ומפני מה הקפידה התורה על הנטירה בלב? לפי שכל זמן שהוא נוטר את הדבר וזוכרו, עלול הוא לבוא לידי נקימה. לפיכך הקפידה התורה שימחה העוון מלבו, ולא יזכרנו כלל. וזו היא המידה הראויה שבה יתקיים בה יישוב הארץ, ומשאם ומתנם של בני אדם זה עם זה.
אפשר לראות שהרבה מהמצוות שאנו לומדים ואף החשובות שבהם הם מצוות הקשורות ללב.
"רחמנא - ליבא בעי"
"כי מעלת האדם לפי מעלת הלב, במידותיו ובמחשבותיו" (ר' יונה, ודומה לזה אבן עזרא).
הקדוש ברוך הוא מצפה מאיתנו שנהיה בעלי לב נקי, שמח ומתחדש, ולא חלילה "רובוטים" שמקיימים על אוטומט את המצוות כדבר טכני. עצבות או לב כבד מלא בכעס וכאב הם ודאי לא רצון השם. לכן נדרש מהאדם לעשות עבודה פנימית ולנקות את הכעס והכאב שבליבו.
ומתי אדם רוצה לנקום אם לא כאשר ליבו מלא כעס וכאב?
הכעס זורע הרס ומוסיף עוד כאב בליבו של האדם. ואפילו הנקמה הכי מתוקה לא תביא את האדם לנחמה אמיתית.
אם כן מה נעשה עם כל הכעס השרוי בליבנו?
הלב הוא לא מחסן, והאדם לא צריך להחזיק את כל סערת רגשותיו בפנים אלא -"דְּאָגָה בְלֶב אִישׁ יַשְׁחֶנָּה" (משלי)- יפרוק את אשר על ליבו בפני חבר טוב או בשיחה פשוטה לפני השם יתברך.
אדם המשיח את דאגתו, מדבר את שעל ליבו, ומסיר את מכאוביו- יכול לחוות התחדשות בנפשו אשר תסיר כל מחסום של נקימה ונטירה.
הבחירה נמצאת בידנו, קיימת בנו היכולת להישבר מהקושי או לקום ולצמוח. גם על המשברים הכי גדולים ניתן להתעלות!
// הרב ליאור אנגלמן
דמיינו לעצמכם, סוף שנת הלימודים, סיימתם עם הבגרויות, ואתם רוצים לצאת עם חברים לטיול מפנק של ארבעה ימים. הכל מוכן, ורק חסר לכם שק"ש. המחשבה מיד נודדת אל השכנים, החברים הכי טובים שלכם. אתם דופקים בדלת, ובחיוך נבוך הם מתנצלים. בכנות הם מודים שהם אמנם לא זקוקים לשק"ש בזמן הקרוב, אבל "דווקא מפני שאנחנו חברים, אנחנו נמנעים מנתינתו. שק"ש זה משהו אישי, כמו כלי מיטה, והשק"ש שלנו ממש חדש, יקר ועדין. אם לא תמצאו אצל מישהו אחר תחזרו ונראה...". אתם יוצאים מהם, הולכים לשכנים רחוקים, ומשיגים שק"ש. מנווטים בין שבילים של כף זכות לבין סמטאות של כעס. מחליטים לבסוף לאסוף כוחות, לא להניח לעלבון להעכיר את הקשר.
ואז זה מגיע. חודשיים אחרי כן. המחנה מתקרב. צריכים עוד שק"ש. דפיקות מהוססות. פנים שואלות: "אולי אפשר?" הם הרי יודעים שאתם לא רואים בעיה בהשאלת שק"שים..
נקמה מתוקה?
כמעט לא אנושי לתת, ועוד פחות אנושי לתת בחיוך תמים של חסד. למרות שכל כך אנושי לנקום – אנחנו מצווים לתת, ועוד יותר מזה, לא לנטור, כלומר לתת בלי לדפדף ביומן אירועי חיינו אל מה שהיה, אל היום ההוא, מפני שיש בכך לעתים מיצוי הנקמה – לא זו בלבד שאתה לא נתת לי, אני טוב ממך ונותן לך – נקמה מתוקה!
המצווה הזאת מחייבת אותנו לעבודת מידות בסדר גודל שלא הכרנו. מחייבת אותנו מבט אחר על החיים, שהוא באמת לא אנושי, מפני שהוא מחויב להכניס את ריבונו של עולם לאשר אירע.
איש המופת שהיה לו בהחלט על מה לנקום, ובאה לידיו הזדמנות עצומה לנקמה, היה יוסף הצדיק. אבל הוא לא נוקם. לא רק שאיננו נוקם, הוא אפילו מבקש מאחיו להניח את חפיסת ההאשמות בצד: "ועתה אל תיעצבו ואל ייחר בעיניכם" (בראשית מה, ה). הוא אפילו אינו זקוק לעונג שיש לצד הנפגע כשהפוגע מתייסר בייסורי גיהינום של אשמה. בדבריו הוא משתף את אחיו ומזכה גם את כולנו ללמוד ממנו את סוד הניצחון על הנקמה: "ועתה, לא אתם שלחתם אותי הנה כי האלוקים" (שם, פסוק ח). כשהעולם שלנו מתנהל בידי בני אדם בלבד אי אפשר להימנע מנקמה. הרי כל הרע בא לי מהאויב המר שעשה לי כך וכך, וכשיש בידי הכוח להחזיר לו כגמולו, כך אעשה. אבל יוסף רואה את העולם אחרת. מאחורי מעשי בני האדם מסתתר מסובב הסיבות. הוא שגלגל את הדברים כך, ומטופש יהיה לעסוק בנקמה במקום להיפגש עם כוונתו הסמויה של אלוקים.
לחיות באמת
את השיעור הזה משלים לנו שלמה המלך במשלי (יד, ל): "חַיֵּי בְשָׂרִים לֵב מַרְפֵּא וּרְקַב עֲצָמוֹת קִנְאָה". רש"י מבאר שם שהמרפה ליבו לסלוח לחברו זוכה לחיות את חייו שלו, אבל מי שעסוק כל חייו בנקמנות על מה שנעשה לו, אינו חי את חייו שלו והופך עבד נרצע לאיש שפגע בו. במקום לבנות את עצמו הוא מתבוסס בשאלה איך יהרוס את חיי חברו, ונמצא שעצמיותו נרקבת – "רקב עצמות" – רקב עצמיוּת. נמצא שביקשה תורה בראש ובראשונה להציל את האדם מהתבוססות בחיי נקמנות שיאבדו את עצם חייו.
ילד אחד החטיף לי מכות, החזרתי לו, רק המורה הפריד בינינו בכח. אני לא מוכן לסלוח לילד הזה. האם זו בעיה?
השאלה היא לא האם זו בעיה, השאלה היא אחרת לגמרי: איך אתה רוצה להרגיש? האם הכעס שנשאר איתך, לא מפריע לך? האם המועקה שנשארת אחרי מקרה כזה, שווה את הכבדות והעצבנות שמלוות אותך לכל מקום? נראה שלא.
מצד אחד מבואר בגמרא (יומא כג ע"א) שאיסור נקימה ונטירה חל - מעיקר הדין - רק בענייני ממון. בענייני צער הגוף והנפש מותר לנקום ולנטור בלב, עד שחבירו יפייס אותו ויבקש ממנו מחילה. (אפילו אמרו (שם) שכל תלמיד חכם שאינו נוקם ונוטר כנחש – בענייני צער הגוף והנפש – אינו תלמיד חכם).
״למען אחי ורעי אדברה נא שלום בך״. ראוי לאדם לשים עצמו בבחינת "הנעלבים ואינם עולבים, שומעים חרפתם ואינם משיבים". עליהם נאמר: "וְאֹהֲבָיו כְּצֵאת הַשֶּׁמֶשׁ בִּגְבֻרָתוֹ" (גיטין לו ע"ב). וכן, כל אדם שרצה למחול מכל וכל ולהעביר העבירה מלבו - תבוא עליו ברכה (מאירי).
בעיר העתיקה בירושלים התגוררה אישה צדקת. באחד הימים לאחר שסיימה את עבודתה הקשה שארכה שעות רבות, תלתה את כביסתה בחצר ביתה אשר היתה משותפת לה ולשכנים שגרו מעל ביתה. שמחה האישה על כביסתה הנקיה ונכנסה לביתה לנוח מעמל יומה.
לעת צהרים שבה אחת השכנות לביתה, ועברה דרך החצר המשותפת, וחבלי הכביסה עמוסי הבגדים נראו לה כמכשול בדרכה. כעסה אותה שכנה על שמפריעים לה לעבור בדרכה, נטלה מספריים וגזרה את חבלי הכביסה עמוסי הבגדים וחזרה לביתה.
אחר הצהרים ניגשה האישה שכבסה את בגדיה לראות האם התייבשה הכביסה. לתדהמתה ראתה את כביסתה מוטלת בעפר ובבוץ מרושת וחבלי הכביסה גזורים.
ידעה האישה שיד שכנתה בדבר. רק היא מסוגלת לעולל לה דבר כזה. רצתה להיכנס אליה ולגעור בה, אך חשבה לעצמה מדוע לריב?! במה זה יועיל? עדיף לה להעביר על מידותיה, לסלוח. החליטה שאם בורא עולם העמיד אותה בנסיון זה, עליה לעמוד בו.
חיש קל אספה את כל הכביסה והחלה לשטוף אותה מחדש. קשרה את החבלים מחדש, תלתה אותם במקום אחר, כאילו לא אירע דבר.
כעבור יומיים נקשה שכנתה על דלתה, מבויישת ונכלמת בכתה והתנצלה על רוע ליבה ועל מה שעשתה, הוסיפה ואמרה שלאחר מעשה נפשע זה שעשתה, לקה בנה בחום גבוה. ויודעת היא שה' הענישה בשל מעשיה. ועתה מבקשת היא את סליחתה. לא עזבה השכנה את הבית עד שהבטיחה לה כי מחלה לה בלב שלם.
בעלה של אותה צדקת, בירך אותה שכשם שהעבירה על מידותיה וכבשה את יצרה, כן ישלם לה ה' שכר על שתיקתה. זכתה, ונולד לה בן, שהיה לאחד מגדולי ירושלים ופוסק הדור.
בנו של אחד ה'קנאים' הגדולים שלחמו ברב אברהם יצחק הכהן קוק זצ"ל בשל קרבתו לציונים חלה במחלה קשה. עצת הרופאים הייתה כי יצא עם בנו לחוץ לארץ לבקר אצל רופא פלוני, המומחה הגדול ביותר בתחומו. רבים היו החולים שהיו משכימים לפתחו של אותו רופא, ואף התשלום הנדרש היה מעבר להישג ידו של אותו קנאי. ברם, ידוע היה, שהרופא העריך מאד את הרב קוק, ואם היה מקבל הרופא פנייה ישירה ממנו, מיד היה מתפנה מעיסוקיו ומקדים את הטיפול באותו חולה.
ביודעו את החיבה היתירה שרוחש הרב קוק לצדיק רבי אריה לוין, ביקש הקנאי מרבי אריה שיפציר ברב קוק שייתן לו המלצה עבור הרופא. הרב קוק הסכים מיד, ואמר: ברור שאהיה מוכן להמליץ על אותו אדם, מה להמלצתי ולמחלוקת שבינינו?! וכך היה. נתן הרב בידו של רבי אריה מכתב המלצה, ודווקא משום שהיה בליבו עליו, הפליג הרב בשבחו של הפונה.
בעודו מתרחק מבית הרב, שמע רבי אריה כי קוראים אחריו. נבהל וחשב, שמא חזר בו הרב קוק מהמלצתו, אך בבואו אמר לו הרב: והרי הנסיעה לחו"ל עולה דמים מרובים, נזכרתי כי ישנה חברת ספנות המתחשבת בהמלצתי ומעניקה הנחה ניכרת לנצרכים. הא לך מכתב גם עבור אותה חברה...
שירות לקוחות והצטרפות
סט "משנה תורה" מהודר בכריכה מפוארת בפירוש הרב שטיינזלץ + שליח עד הבית
אתם ביקשתם – אנחנו ממשיכים!
עד תום המבצע או גמר המלאי.
* בתום המבצע המחיר יעמוד על 499 ש"ח