מצוות 200-202 לא לאכול ערלה וכלאי הכרם, לא לאכול טֶבֶל

"

שהוזהרנו לא לאכול את הערלה

(ספר המצוותלא תעשה קצב)

שהוזהרנו לא לאכול כלאי הכרם

(ספר המצוותלא תעשה קצג)

שהוזהרנו לא לאכול טֶבֶל

(ספר המצוותלא תעשה קנג)

 

55תורה שבכתב 

וְכִי תָבֹאוּ אֶל הָאָרֶץ וּנְטַעְתֶּם כָּל עֵץ מַאֲכָל וַעֲרַלְתֶּם עָרְלָתוֹ אֶת פִּרְיוֹ שָׁלֹשׁ שָׁנִים יִהְיֶה לָכֶם עֲרֵלִים לֹא יֵאָכֵל

(ויקרא יט, כג)

לֹא תִזְרַע כַּרְמְךָ כִּלְאָיִם פֶּן תִּקְדַּשׁ הַמְלֵאָה הַזֶּרַע אֲשֶׁר תִּזְרָע וּתְבוּאַת הַכָּרֶם

(דברים כב, ט)

וְלֹא יְחַלְּלוּ אֶת קָדְשֵׁי בְּנֵי יִשְׂרָאֵל אֵת אֲשֶׁר יָרִימוּ לַה'

(ויקרא כב, טו)

לֹא תוּכַל לֶאֱכֹל בִּשְׁעָרֶיךָ מַעְשַׂר דְּגָנְךָ וְתִירֹשְׁךָ וְיִצְהָרֶךָ

(דברים יב, יז)

תורה שבעל פה 

"משורשי המצווה כי השם ברוך הוא רצה להיות עמו אשר בחר, מעטרים בכל מדה טובה ויקרה ושיהיה להם נפש ברוכה ורוח נדיבה. וכבר כתבתי כי מתוך הפעלות, תתפעל הנפש ותהיה טובה ותחול ברכת השם בה. ואין ספק כי בהותיר האדם חלק אחד מפרותיו בשדהו ויפקירם שייהנו בו הצריכים, תראה בנפשו שבע רצון ורוח נכון ומבורך, וכי השם יתברך השביעו בטובו וגם נפשו בטוב תליןבמדה שאדם מודד, בה מודדין לו"

משנה תורה להרמב"ם 

  1. הנוטע אילן מאכל – כל הפירות הגדלים בו בשלוש השנים הראשונות הרי הם 'ערלה', ואסורים באכילה ובהנאה, שנאמר: "שָׁלֹשׁ שָׁנִים יִהְיֶה לָכֶם עֲרֵלִים לֹא יֵאָכֵל". 
  2. בתורה מפורש שאיסור ערלה נוהג רק בארץ ישראל, שנאמר: "וְכִי תָבֹאוּ אֶל הָאָרֶץ", ברם הלכה למשה מסיני היא שאיסור זה נוהג גם בחוץ לארץ. ומכל מקום, כיוון שאינו מפורש בתורה אין לוקים עליו.
  3. 'כלאי הכרם' אסורים באכילה ובהנאה, שנאמר: "לֹא תִזְרַע כַּרְמְךָ כִּלְאָיִם, פֶּן תִּקְדַּשׁ (תיאסר) הַמְלֵאָה (התבואה) הַזֶּרַע אֲשֶׁר תִּזְרָע וּתְבוּאַת הַכָּרֶם".
  4. כיצד? תבואה או ירקות שנזרעו ביחד עם הגפן, בין שנזרעו על ידי ישראל באיסור (כדלקמן מצוה 235), בין שנזרעו על ידי גוי, או שצמחו מאליהן – התבואה והגפנים נאסרים באכילה ובהנאה. 
  5. מדין תורה – איסור כלאי הכרם נוהג רק בארץ ישראל, ומדברי סופרים – נוהג גם בחוץ לארץ.
(הל' מאכלות אסורות, פרק י')

שו"ת הרחבה

שאלה: לפני שנתיים נטענו בחצר ביתנו עץ לימונים. האם מותר לנו להריח את פירות העץ או את העלים שלו אף על פי שהוא עדיין ערלה?

תשובה: איסור ערלה חל על פירות של עצי פרי בשלוש השנים הראשונות לנטיעתם, והוא כולל איסור אכילה ואיסור הנאה מפירות אלו. משמעות איסור ההנאה מן הפירות הוא שאסור אפילו ליהנות מריח פירות הערלה (שו"ע יו"ד קח, ז).

ברם נחלקו הפוסקים באלו מקרים נאסר להריח את הפירות: יש הסוברים שאיסור ההנאה מריח הפירות הוא רק כשהמטרה העיקרית של נטיעת העצים היא לצורך שימוש בריח של הפירות, ולא כשהמטרה העיקרית היא אכילת הפירות (רשב"א, ר"ת, מנחת יעקב, חכמת אדם). אולם יש הסוברים שאסור להריח במכוון פירות של עצי ערלה אף כאשר מטרת נטיעת העצים היא אכילת הפירות (תוס', רא"ש, ש"ך, גר"א, רדב"ז). וכן מקובל לפסוק להלכה (התורה והארץ, ילקוט יוסף). לפיכך, אף על פי שעיקר נטיעת עץ הלימון היא לצורך אכילת פירותיו, מכל מקום אסור להריח את פירותיו בזמן שהם עדיין ערלה.

אולם אין איסור להריח את עלי הלימון, משום שאיסור האכילה וההנאה אמור רק לגבי פירות ערלה, ולא לגבי עלים ופרחים של עצים אלו (שו"ע יו"ד רצד, ב).

(ע"פ הרב אהוד אחיטוב, אמונת עתיך, גיליון 99)

איך זה עובד? 

אתה מוצא שאין ישראל עומדים בעולם אלא בזכות המצוות שהם עושים בארץ. אמר בלעם: "מִי מָנָה עֲפַר יַעֲקֹב" – מי יכול למנות מצוות שישראל עושים בעפר: זורע – ומקיים "לֹא תִזְרַע כַּרְמְךָ כִּלְאָיִם", וחורש בשור – ומקיים "לֹא תַחֲרֹשׁ בְּשׁוֹר וּבַחֲמֹר יַחְדָּו", העמיד הכרי – נותן תרומה; כך, מי יכול למנות מצוות שישראל עושים בעפר, לפיכך הם מתרבים בארץ. כך הוא אומר: "לְמַעַן תֶּחֶזְקוּ וּבָאתֶם וִירִשְׁתֶּם אֶת הָאָרֶץ"

(פסיקתא רבתי, יא)

קומיקס מצווה

רגע לנשמה 

די לאטימות!

// הרב משה הרשטיק, מכון התורה והארץ

ששה סוגי ערלות מוזכרים במקרא: ערלת הבשר (בראשית יז, יא; ויקרא יב, ג), ערלת השפתיים (שמות ו, יב), ערלת האוזן (ירמיהו ו, י), ערלת הלב (ויקרא כו, מא; דברים י, טז), ערלת הפרי (ויקרא יט, כג), והגויים הקרויים ערלים (שופטים יד, ג; שמ"א יז, כו; ירמיהו ט, כה). מהי משמעות הערלה?

רש"י מסביר שמשמעות הערלה בכל מקום הוא: אטימות (רש"י, שמות ו, יב). לעיתים זו אטימות גשמית ולעיתים אטימות רוחנית. ערלת הבשר וערלת השפתיים מהווים אטימות פיזיולוגית. ערלת הבשר מכסה את האבר וערלת השפתיים היא פגם הגורם לגמגום (רמב"ן, ויקרא יט, כג). אפשר גם להסביר שערלת השפתיים אינה פגם פיזי אלא אי יכולת רוחנית להעביר את דבר ה'. "הֵן בְּנֵי יִשְׂרָאֵל לֹא שָׁמְעוּ אֵלַי וְאֵיךְ יִשְׁמָעֵנִי פַרְעֹה וַאֲנִי עֲרַל שְׂפָתָיִם" (שמות ו, יב) – משה רבינו העביר לישראל את הבטחת ה' על בוא הגאולה והם לא שמעו אליו, על כן תלה זאת בחוסר יכולתו הרוחנית להעביר את דברי ה' באופן שיחדור ללבבות.

לא להפריע לקשר

ערלת האוזן וערלת הלב ודאי אינן אטימות גשמית אלא אטימות רוחנית. אחר שמשה רבינו מסביר לישראל מה ה' דורש מהם – ליראה את ה', להידבק במידותיו, לאהוב אותו, לעבדו בכל הכוונה ולשמור את כל מצוותיו – הוא מוסיף לצוותם: "וּמַלְתֶּם אֵת עָרְלַת לְבַבְכֶם וְעָרְפְּכֶם לֹא תַקְשׁוּ עוֹד" (דברים י, טז). אין זו מחלת לב פיזית שצריך לרפא אותה, אלא דרישה להסרת ערלה רוחנית הדבקה באדם מעצם החיים בעולם החומרי. הסרתה מהלב הכרחית למי שרוצה לעבוד את ה' באמת.

ערלת הגויים גם היא מבטאת אטימות רוחנית. גם אם יסירו הגויים את חתיכת הבשר הגשמית עדיין ייקראו ערלים (נדרים לא ע"ב). זאת משום שמהותם שונה מישראל. לבני ישראל יש יכולת ליצור קשר ישיר עם ריבונו של עולם, כי בם בחר ה' מכל האומות, ואילו הגויים מנועים מכך. יש בהם אטימות רוחנית מהותית המסתירה מהם את הקשר הפנימי עם הבורא.

מטמטם את הלב

ומהי ערלת הפרי? ערלה זו היא ערלה רוחנית הנובעת מציווי ה'. הוראת ה' שלא לאכול את הפרי 'אוטמת' את האפשרות לאכול אותו. אף על פי שהפרי בשל וטוב למאכל רובצת עליו ערלה האוסרת את ההנאה מן הפרי (רש"י ורמב"ן ויקרא יט, כג). בנוסף לכך, פרי זה עדיין אטום מבחינת יכולת ההשפעה הרוחנית על האדם, וכפי שכותב המקובל רבי יהודה בן חנין: "הנכון בעיני כי טעם המצוה הזאת, כי עניין איסור ערלה בפרי העץ כעין האיסור באדם... כי האוכל מפרי ההוא וערלתו עליו אין ספק שמטמטם את הלב וסותם עיני שכלו ומעייני חכמתו" (עץ החיים, דף פו).

נמצאנו למדים שמושג הערלה רחב מאד וחודר לכל תחומי החיים. הציווי להסיר ולהרחיק את הערלה מדריך אותנו לחיי אישות טהורים, לאכילה טהורה, לשמיעה טהורה, לדיבור טהור, ולהסרת כל האטימות הפיזית והרוחנית המונעת אותנו מקרבת ה' ומדבקותו בו יתברך.

(מתוך אמונת עתיך, גיליון 5)

 

לא מערבבים בין קודש לחול

// הרב יוסף הנדלר, ר"מ בישיבת שעלבים

מפתיע. בדרך כלל התורה אוסרת לאכול דברים שיש בהם טומאה – "אַךְ אֶת זֶה לֹא תֹאכְלוּ... טְמֵאִים הֵם לָכֶם" (דברים יד, ז); "וְשֶׁקֶץ יִהְיוּ לָכֶם, מִבְּשָׂרָם לֹא תֹאכֵלוּ" (ויקרא יא, יא); "וְכֹל שֶׁרֶץ הָעוֹף טָמֵא הוּא לָכֶם, לֹא יֵאָכֵלוּ" (דברים יד, יט); "וְלֹא תְטַמְּאוּ אֶת נַפְשֹׁתֵיכֶם בְּכָל הַשֶּׁרֶץ הָרֹמֵשׂ עַל הָאָרֶץ" (ויקרא יא, מד). אבל איסור אכילת הטבל הוא בדיוק הפוך: "ולא יחללו את קדשי בני ישראל אשר ירימו לה'" (ויקרא כב, טו), וכפי שהסביר הרמב"ם: אל תנהגו מנהג חולין בתבואה שעתידים לתרום ממנה תרומות ומעשרות. במילים אחרות: הטבל הוא קדוש, אז אל תגעו בו, ואל תהפכו אותו לחולין.

קצת סדר

לא מובן. אנחנו עם קדוש, אז למה שלא נאכל מאכלים קדושים? למה אנחנו צריכים להוציא את החלקים הקדושים מתוך הפירות שלנו ולהשאיר לאכילה רק את החולין? אנחנו רוצים להיות אנשי קודש, אז מדוע ה' לא מאפשר לנו להסתער גם על הפירות הקדושים?

הסיבה לכך היא שצריך לעשות סדר ולהבדיל בין קודש לחול. איננו רשאים להתייחס אל הקודש באותה מידה שאנו מתייחסים אל החול. דווקא ההבדלה בין "קדשי בני ישראל" לבין החולין היא זו שמאפשרת את קיום שניהם במידה הראויה. כאשר הקודש והחול משמשים בערבוביה עלולים אנו להמעיט מערכו של הקודש ולהתייחס אליו כחול, או לחילופין לטעות בערכו של החול ולהתייחס אליו כקדוש.

הצורך להפריש תרומות ומעשרות ולהימנע מאכילת הטבל מלמד אותנו שלכל חלק בתבואה יש את המקום הראוי לו, את המידה הראויה לו ואת האדם הראוי לו. החלק הקדוש הולך למשרתי הקודש, וחלק החולין הולך לשאר חלקי העם. רק כאשר הקודש עומד בפני עצמו והחול עומד בפני עצמו, יכולה הקדושה להשפיע על החול, לרומם את המציאות החומרית וליצוק בה תוכן רוחני.

לא כל יום שבת

כך במאכלים, וכך בזמנים. "אז למה לא כל יום שבת?" - מפני שאם היינו כל הזמן בקודש לא היינו יכולים להתקדם, לפתח ולפעול בעולם המעשה. ואם כל ימינו היו ימי מעשה היינו שוקעים בעולם של חול ללא חזון ערכים ודרך, ללא קדושה. ההבדלה בין היום השביעי לששת ימי המעשה, בין קודש לחול, היא זו שיוצרת את האיזון וההרמוניה בעולם. "תנא משמיה דרבי יהושע בן חנניא: כל החותם 'מקדש ישראל' והמבדיל בין קודש לחול - מאריכים לו ימיו ושנותיו" (פסחים קד ע"א).

הרחת עלי ופירות ערלה

לפני שנתיים נטענו בחצר ביתנו עץ לימונים. האם מותר לנו להריח את פירות העץ או את העלים שלו אף על פי שהוא עדיין ערלה?

את הפירות – אסור להריח, אך את העלים – מותר. למה? איסור ערלה כולל איסור אכילה ואיסור הנאה מהפירות בשלוש השנים הראשונות לנטיעתם. משמעות איסור ההנאה מן הפירות הוא שאסור אפילו ליהנות מריח פירות הערלה (שו"ע יו"ד קח, ז).

יש הסוברים שאיסור ההנאה מריח הפירות הוא רק כשהמטרה העיקרית של נטיעת העצים הייתה לצורך שימוש בריח של הפירות, ולא כשהמטרה העיקרית הייתה אכילת הפירות (רשב"א, ר"ת, מנחת יעקב, חכמת אדם). אולם יש הסוברים שאסור להריח במכוון פירות של עצי ערלה אף כאשר מטרת נטיעת העצים היא אכילת הפירות (תוס', רא"ש, ש"ך, גר"א, רדב"ז). וכן מקובל לפסוק להלכה (התורה והארץ, ילקוט יוסף)

לפיכך, הנוטע עץ לימון - אף על פי שעיקר נטיעת עץ הלימון היא לצורך אכילת פירותיו, מכל מקום אסור להריח את פירותיו בזמן שהם עדיין ערלה. אולם אין איסור להריח את עלי הלימון, משום שאיסור האכילה וההנאה אמור רק לגבי פירות ערלה, ולא לגבי עלים ופרחים של עצים אלו

(שו"ע יו"ד רצד, ב; הרב אהוד אחיטוב, אמונת עתיך, גיליון 99).
הפרשת תרומות ומעשרות מפירות הגדלים בשטח ציבורי

במקומנו גדלים עצי פרי שונים, כגון רימונים ופסיפלורות, והרשות המקומית מרשה לתושבים לקטוף את הפירות. האם צריך להפריש תרומות ומעשרות מפירות אלו?

חובת הפרשת תרומות ומעשרות חלה רק על פירות שיש להם בעלים, ועל כן פירות הפקר פטורים מתרומות ומעשרות (רמב"ם, הל' תרומות פ"ב הי"א). משום כך פירות הגדלים בשטחים המיושבים בערים הגדולות ובשאר מקומות שברור שאין מקפידים על שמירת הפירות, ואין ספק שכל אדם רשאי לקחת מן הפירות לאכילה – הרי הפירות נחשבים הפקר (רמב"ם, הל' זכייה ומתנה פ"א ה"א), ואין צורך להפריש מהם תרומות ומעשרות.

ברם נתינת רשות לאנשים מסוימים בלבד, מוגדרת 'מתנה', ואינה מוגדרת 'הפקר' (ירושלמי פאה פ"ו, נודע ביהודה). ולפיכך ביישובים קטנים, אף כאשר יש רשות לתושבים לקטוף מן הפירות, ייתכן שרשות זו מוגבלת רק עבורם ולא עבור כל העולם, ולכן דינה כהפקר חלקי, שאינו נחשב הפקר.

על כן, הפירות הגדלים בשטחים ציבוריים ביישובים קטנים פטורים מתרומות ומעשרות רק אם ברור באופן מוחלט שהבעלים (בדרך כלל - המועצה המקומית) מפקירים אותם לכל באופן מוחלט. ובזמן שיש ספק בדבר, יש להפריש תרומות ומעשרות בלא ברכה (משפטי ארץ ה, ב; התורה והארץ, כרך ד; אמונת עתיך, גיליון 100).

איך הנחש קשור לפה?!

״ללא חשש טבל, ערלה ושביעית״, אנחנו מכירים את המשפט הזה בעיניים עצומות, לא באמת מנסים להתעמק. אבל מה יש פה, בעצם? לא מדובר באותו איסור בעל שמות שונים, מדובר בכמה עניינים שונים. מהי ערלה, למשל? ׳ערלה׳ היא מצוות ׳לא תעשה׳ האוסרת לאכול פירות של עץ חדש, עד שיעברו 4 שנים מיום נטיעתו. 4 שנים?! זה המון זמן! למה אי אפשר ליהנות מהפירות כל כך הרבה זמן?

2 טעמים נתן הרמב״ם וטעם נוסף נתן רבי יוסף ג'יקטיליה.

  1. לפי הרמב״ם, בשלוש השנים הראשונות של העץ, הפירות פשוט אינם טובים לאכילה. טעמתם פעם פרי בוסר? יש לו טעם נורא שנדבק על השיניים. עדיף לוותר.
  2. הטעם השני של הרמב״ם הוא שבגלל הסיבה הראשונה, אי אפשר לכבד בפירות האלו את הקב״ה, ועד שלא נוכל לכבד את הקב״ה בפירות - גם אנחנו לא יכולים לטעום מהם.
  3. הטעם השלישה והמשפיע, שייך לרבי יוסף ג'יקטיליה. והוא אומר כך: "נחש הקדמוני… (אותו נחש של גן עדן) הטיל פגם… על ידי אדם הראשון, שלא (יהיה) יכול להמתין שעה אחת… ואכל מן העץ בהיותו טוב ורע…. אילו המתין אדם הראשון לחתוך הערלה, לא היה עץ הדעת טוב ורע  - אלא טוב לבד (!). אבל בשעה שאכל ממנו היה טוב ורע….״ (שערי אורה לרבי יוסף ג'יקטיליה).

במילים אחרות, אם היו אדם וחוה ממתינים עוד קצת - יכולים לאכול מעץ הדעת בשלמות! ולדעת רק טוב. מה המסקנה? לפעמים כדאי לבדוק, לשאול, לחכות לאישור מהגורמים הנכונים. וכל זה כדי שאנחנו בעצמינו נזכה להגיע נכונים יותר, לדברים הטובים באמת

סיפור 

ערלה לכהן?!

מקום רבנותו הראשון של מרן הרב אברהם יצחק הכהן קוק, מי שעתיד להיות רבה הראשי הראשון של ארץ ישראל, היה בעיר זיימל. עיר זו הייתה קטנה, אך שמו של הרב, גאונותו וצדקותו, התפרסמו בכל הכפרים והעיירות באזור. רבים מהם היו נוהגים להביא לרב מפעם לפעם מתנות מפרי אדמתם, מתוך אמונה שלימה כי בזכות צדיק זה יצו ה' את הברכה באסמיהם. הרב קיבל את מתנותיהם בסבר פנים יפות, והיה מחלק אותם בין עניי העיר, מבלי ליהנות מהן כלל...

פעם אחת הביא לו כפרי אחד עגלה מלאה בתפוחים, בתור מתנה, אך באופן חריג הרב לא רצה לקבל את מתנתו, ואף הזהיר את אנשי ביתו שלא יאכלו מתפוחים אלו. בני ביתו שלא הבינו את עומק דעתו של הרב, החלו לחקור ולדרוש מפי הכפרי שיאמר להם מאין לקח את התפוחים.

הכפרי סיפר להם לפי תומו: התפוחים הם מתוך גני. תפוחים אלו הם פרי השנה הראשונה של האילן (ערלה). יודע אני כי רק לכהן מותר לאכול ערלה, ומאחר שהרב כהן, על כן הבאתי את ראשית פרי אדמתי אל הרב בתור מתנות כהונה. בני הבית מיהרו להעמיד את הכפרי על טעותו, ולהודיעו שפירות הערלה אסורים באכילה על כל בני אדם, ובכללם הכהנים, ותהו על גודל קדושתו של הרב, שהרגיש ברוח קדשו כי פירות אלו אסורים הם, ולכן נמנע מלקבלם...

 

הסבלנות משתלמת

"שוק ההון הוא כלי להעברת כסף ממשקיעים נמהרים למתמידים" - כך כתב וורן באפט במכתבו השנתי למשקיעים בשנת 1991. העיקרון שמובע במשפט זה הוא אחד הבודדים שעומד במבחן התוצאה: כדי להרוויח בהשקעות נדרשת התמדה.

אם אני רוצה להרוויח הרבה כסף בבורסה, אני לא יכול לשים את הכסף שלי שם ולקחת אותו בחזרה אחרי שנה. כדי להרוויח צריך סבלנות. לעיתים, הרבה סבלנות.

משקיעים רבים הפסידו את כספם כשמיהרו להוציא אותו (או מה שנשאר ממנו) בשעה שאירע משבר לחברה שבה השקיעו. אילו היו מחכים מעט, היו מגלים שהחברה יצאה מהמשבר, ולעיתים מחוזקת אף יותר.

המקובל רבי יוסף ג'יקטילה האריך בספרו "שערי אורה" בטעם לאיסור אכילת פרי עורלה, בקושרו את איסור זה לחטא עץ הדעת.

הוא מסביר שהחטא היה בכך שאדם הראשון לא המתין שעה אחת, שכן לו היה מחכה מעט, היה העץ נהפך מעץ הדעת "טוב ורע" - כלומר טוב מעורבב עם רע - לעץ עם טוב בלבד.

אך בשעה שאכל ממנו, היה טוב ורע.

"המתנה היא מתנה", ובחיים שלנו, על מנת להגיע רחוק, חייבים להתאזר בסבלנות.

טעמים רבים לאיסור עורלה, הן מבחינת היזק הפירות שגדלים בשנים הראשונות, הן הרחקה מעבודה זרה והן על מנת שהפרי הראשון שילך לה' - "נטע רבעי" - יהיה משובח.

 אך הצד השווה בכל הטעמים הוא שחייבים ללמוד להמתין.

בדיוק כמו שתינוק צריך דווקא תשעה חודשים בבטן אימו על מנת להתפתח, ואם הוא יוצא לפני כן, הרי זה סכנה גדולה. וכך כל דבר בחיינו - לימודים, חלומות שאנו רוצים להגשים.

אסור לנו להיחפז ולמהר. אנו חייבים לתת לכל דבר את המקום שלו בזמן שלו, ואז הכול ייעשה בעז"ה בצורה המוצלחת ביותר.

מאמרי מגזין לנשמה

המצווה היומית
משנה תורה
מן המקורות
רגע לנשמה
סיפור
מגזין לנשמה

סט "משנה תורה" מהודר בכריכה מפוארת בפירוש הרב שטיינזלץ + שליח עד הבית

ב-299 ש"ח בלבד!

אתם ביקשתם – אנחנו ממשיכים!

עד תום המבצע או גמר המלאי.

* בתום המבצע המחיר יעמוד על 499 ש"ח

הלימוד להצלחת כוחות הביטחון ולעילוי נשמת הנופלים הי"ד

דילוג לתוכן