// הרב שמואל רבינוביץ, רב הכותל המערבי והמקומות הקדושים

במשפט קצר אחד מגדירה התורה את היחס הראוי בין בני האדם לבעלי החיים, גם לאלו שהוא משתמש בהם ואוכל אותם להנאתו: "ושור או שה, אותו ואת בנו לא תשחטו ביום אחד" (ויקרא כב, כח). מהו פשרה של הוראה זו ומה היא באה ללמד אותנו? מדוע הקשר המשפחתי בין בעלי החיים אמור למנוע מאיתנו לשחוט אותם באותו יום?

דחפים מול ערכים

בעולם החי קיימות 'שרשראות מזון' ישנם בעלי חיים מסוימים שמשמשים כמזון לבעלי חיים אחרים. לדוגמא, חרקים משמשים כמזון ללטאות, והלטאות משמשות כמזון לעופות דורסים. כך מתנהל עולמם של בעלי החיים, בחוקיות קבועה שעלינו להיזהר שלא להפר אותה ולהזיק לבעלי החיים – ובסופו של דבר גם לעצמנו. האדם, למרות היותו דומה בגופו לבעלי החיים, שונה מהם באופן מהותי. לא רק התבונה הרבה שבה ניחן האדם מייחדת אותו, שכן גם בין בעלי החיים קיימות רמות שונות של תבונה. ופער תבוני, גדול ככל שיהא, אינו הופך את האדם ליצור שונה במהותו.

ההבדל המהותי הקיים בין האדם לשאר בעלי החיים נובע מהמצפון המוסרי הקיים אצל האדם. בעלי החיים פועלים על פי דחפים המונחים על ידי צרכיהם, אך האדם אינו פועל רק על פי דחפים של עצמו אלא גם על פי תפיסת עולם ערכית המביאה אותו לראיית דבר מסוים כראוי ודבר אחר כאינו ראוי. בעלי חיים, מכל סוג שהוא, אינם נמנעים, למשל, מגניבה, אלא אם הגניבה מסכנת אותם ברמה המיידית. לעומת זאת, האדם, נמנע מגניבה משום שזה מעשה שאינו ראוי. הוא מכיר בכך שיש מעשים שלא יסכנו אותו, והם יכולים להיות אפילו נוחים ומשתלמים, אך הוא נמנע מעשייתם מפני שהם נוגדים את התפיסה הערכית שלו. 

להישאר בני אדם

ייחודיות זו של האדם עלולה להיפגם על ידי הכנסתו לשרשרת המזון הקיימת בטבע. האדם האוכל בשר של בעלי חיים, ויודע שחלילה הוא עלול להיטרף על ידי בעלי חיים אחרים, עשוי לשנות את תפיסתו ולראות את עצמו כחלק מעולמם של בעלי החיים הפועלים על פי כללי הישרדות בלבד. סיכון זה מביא את התורה להציב כללים מוסריים דווקא בתחום האכילה. 

אחד הכללים הוא זה שציטטנו למעלה: "אותו ואת בנו לא תשחטו ביום אחד". כאשר אתה נוטל בהמה ושוחט אותה לצרכיך, עליך לזכור את השוני בינך לבין בעלי החיים האחרים, וגם כאן אמורה התפיסה הערכית להוביל אותך, ולשם כך עליך לנהוג באופן מוסרי גם כאן. שחיטה של אב ובנו או אם ובנה, גם כאשר בעלי החיים רחוקים זה מזה ואינם מודעים לשותפות הגורל שלהם שהובילה אותם להישחט ביום אחד, יש בה אלמנט של השמדה, דבר החורט בלב האדם אכזריות ומטשטש את תפיסתו הערכית. לשם הריגת שני דורות של בהמות ביום אחד, דרוש קור רוח המסוכן לנו, כבני אדם מוסריים. אנו עלולים לאבד בעקבות כך את הרגישות ואת יכולת ההקשבה למצוקות האחר, גם אם הוא שונה מאיתנו וכלל אינו בן אדם. 

שמירה על מוסריות, גם בשעה שאנו – לכאורה – נוטלים חלק בשרשרת המזון, תוביל אותנו לשמירה על ערכי המוסר בשאר תחומי החיים, ותזכיר לנו שאיננו ככל בעלי החיים המונעים רק על ידי דחפים ורצונות, אלא יש בנו משהו אחר, שונה, שבזכותו יש לנו את הרשות לחוש שיש לנו זכות קדימה על פני בעלי החיים.

(מתוך אתר הקרן למורשת הכותל המערבי, תשע"ג)

שאלה: אנו נוהגים לעשות 'כפרות' על תרנגול ואח"כ לקחת אותו לשחיטה. אני מעונין לבקש מהשוחט לתת לבני לקיים את מצות כיסוי הדם כדי לחנכו במצוות. האם חובה שדווקא השוחט יכסה או שהוא יכול לאפשר גם לאחרים לכסות, והאם ניתן לתת לקטן לכסות את הדם?

תשובה: בגמרא (חולין פז ע"א) וברמב"ם (בהלכות לעיל) מבואר שמצות כיסוי הדם מוטלת לכתחילה על השוחט. חז"ל למדו זאת ממילות הפסוק: "וְשָׁפַךְ אֶת דָּמוֹ וְכִסָּהוּ בֶּעָפָר" - מי ששפך, עליו לכסות את הדם. ובספר 'תפארת יעקב' הסתפק האם דין זה הוא רק כשהשוחט הוא גם בעל העוף, או שזהו אפילו כשאינו בעליו. וכתב שמתחילת הפסוק: "אֲשֶׁר יָצוּד צֵיד חַיָּה אוֹ עוֹף" ניתן ללמוד שחובת כיסוי הדם מוטלת על הבעלים, ולא על השוחט. אולם שאר הפוסקים (בה"ג, רמב"ן מרדכי, זבחי צדק) נקטו להלכה שהשוחט הוא המכסה את הדם גם כאשר איננו בעל העוף.

ויש לחקור אם מצות כיסוי הדם מוטלת בתחילה דווקא על השוחט, ורק אם לא כיסה - עוברת החובה על כל ישראל; או שמתחילה החובה מוטלת על כל ישראל אלא שהתורה נתנה זכות קדימה לשוחט. ההשלכה ההלכתית היוצאת מדיון זה היא: האם השוחט רשאי לוותר על זכותו ולאפשר לאדם אחר לכסות את הדם במקומו. יש מן הפוסקים שסברו כמו האפשרות הראשונה, שהחובה מוטלת תחילה על השוחט, ולדעתם אסור לו להעביר את המצוה לאחרים, ואם עושה כן הרי הוא מבטל מצות עשה (ש"ך, קצות החושן והתפארת יעקב). אולם פוסקים אחרים נקטו כמו האפשרות השנייה, שמצות כיסוי הדם חלה על כל ישראל ורק זכות היא שניתנה לשוחט, ולדעתם מותר לו להעביר זכות זו לאחרים (טור, תבואות שור, ט"ז והגר"י פערלא).

ובספר 'זבחי צדק' לר' עבדאללה סומך כתב שהמנהג בבגדד בערב יום הכיפורים הוא שהשוחט מכבד אחרים במצות כיסוי הדם, אך נראה מלשונו שבאמת היה ראוי להחמיר בזה.

ועכ"פ בספר 'כף החיים' לר' חיים פלאג'י כתב שאין נכון לתת לקטן לכסות את הדם, שכיון שעדיין אינו חייב במצוות על כן אם כיסה את הדם הרי זה כאילו נתכסה הדם ע"י הרוח, ולא נתקיימה המצוה (אף שלמעשה הוא מכוסה, ושוב אין צורך לכסותו). והמאירי כתב שכיסוי הקטן גרוע אף מכיסוי הרוח, והוא מפקיע לגמרי את חיוב המצוה. ועל כן, למעשה, אין לתת לקטן לכסות את הדם, ואת מצות החינוך ניתן לקיים במה שאומרים לו להביא עפר לכיסוי וכיוצא בזה.

(ע"פ הרב גד בוסקילה, ירחון מקבציאל, גיליון ל"ב, תשס"ז) 

// הרב אבנר הרשקוביץ - ישיבה תיכונית, נחלים

בשנים האחרונות רווחת הדעה כי אכילת מזון שמקורו בבעלי חיים, כגון בקר עופות ודגים, הינה מעשה שאיננו מוסרי. מדוע רשאים בני האדם להשתמש בכוחם ובאמצעים הטכנולוגיים שהם פיתחו כדי לפגוע ולהרוג את בעלי חיים ולאכול את בשרם?!  האם התורה מסכימה לקביעה זו? דומה שניתן ללמוד על כך מהבנת טעמה של מצוות כיסוי הדם.

שינויים בתפריט 

התפריט של בני האנוש עבר שינוי במהלך הדורות. בראשית הבריאה אמר הקב"ה לאדם הראשון ולאשתו: "הִנֵּה נָתַתִּי לָכֶם אֶת כָּל עֵשֶׂב זֹרֵעַ זֶרַע אֲשֶׁר עַל פְּנֵי כָל הָאָרֶץ וְאֶת כָּל הָעֵץ אֲשֶׁר בּוֹ פְרִי עֵץ זֹרֵעַ זָרַע לָכֶם יִהְיֶה לְאָכְלָה" (בראשית א, כט). אדם וחוה היו צמחוניים, וכל שהותר להם לאכול הוא עשבים ופירות. לא בעלי חיים. אולם לאחר המבול קרא הקב"ה לנח ולבניו ואמר להם: "וַיְבָרֶךְ אֱלֹהִים אֶת נֹחַ וְאֶת בָּנָיו וַיֹּאמֶר לָהֶם... כָּל רֶמֶשׂ אֲשֶׁר הוּא חַי לָכֶם יִהְיֶה לְאָכְלָה, כְּיֶרֶק עֵשֶׂב נָתַתִּי לָכֶם אֶת כֹּל" (בראשית ה, א-ג). כעת הקב"ה מתיר לבני האדם לאכול גם את בשר בעלי החיים – "כְּיֶרֶק עֵשֶׂב נָתַתִּי לָכֶם אֶת כֹּל".

מהו פשר השינוי? מדוע החליט הקב"ה לשנות את הוראתו לבני האדם? מדוע בתחילה נאסר על בני האדם לאכול את בעלי החיים, ואחר כך הוחלט להתיר להם? הלא אם אכילת בשר בעלי החיים היא דבר שלילי יש לאסור זאת גם על נח ובניו, ואם איננה מעשה שלילי אזי היה ראוי להתיר זאת גם לאדם ולחוה?

במאמרו המפורסם 'חזון הצמחונות והשלום' מסביר הרב קוק שאכן המצב האידיאלי הוא שבני האדם יזונו עצמם מבלי לפגוע בבעלי החיים. על כן האדם ואשתו נצטוו שלא לאכול מבשר החיות אלא רק מהצומח ומעשב השדה. אולם בדור המבול הייתה ירידה רוחנית. בני האדם החלו פוגעים זה בזה, גוזלים וחומסים זה את זה ואף רוצחים זה את זה. בני האדם הוכיחו שהם עדיין במדרגה רוחנית ירודה. כשבני האדם פוגעים ורומסים אחד את השני לא שייך עדיין לצוות עליהם שלא לפגוע בבעלי החיים. להיפך. הקפדה יתירה על הפגיעה בבעלי החיים תוביל אחריה לפגיעה בבני האדם, וכן תגרום לבני האדם לחשוב שהם עוד סוג של בעל חיים הקיים בעולם ולשכוח שהם אמורים להיות במעלה רוחנית עליונה ונבדלת משאר בעלי החיים. הקב"ה ביקש לעשות סדר: תחילה עליכם להתרגל להיות אוהבים ומכבדים זה את זה ולהבין שאתם במעלה עליונה משאר בעלי החיים, ואחר כך תעברו לשלב הבא שלא לפגוע גם בבעלי החיים. 'בין אדם לחבירו' קודם ל'בין אדם לבהמתו', שכן בני האדם אינם שווים במעלתם לשאר בעלי החיים, ורק מתוך הכרה בעליונותם הם אמורים להגיע להבנה שאין לפגוע גם בבעלי החיים

לכסות ולהתבייש

בשלב זה מותר לנו לאכול את בשר בעלי החיים, אך כיצד נזכור שאנו במצב שאיננו אידיאלי? כיצד נזכור שאנו בשאיפה לעבור לשלב העליון יותר, שבו ניזהר אף מפגיעה בבעלי החיים? על ידי מצוות כיסוי הדם. אמנם מותר לנו לשחוט את בעלי החיים לצרכי אכילה, אך עלינו להרגיש בושה במעשה זה ותקווה להגיע למצב מתוקן יותר. על כן אנו מכסים את הדם, כביכול מסתירים אנו את מעשינו. איננו מתגאים בו, אלא מבינים שזהו מעשה של דיעבד, המתאים כעת למדרגתנו אך אינו מצב נצחי.

נכונה היא אם כן הטענה שהפגיעה בבעלי החיים הינה מעשה בעייתי מבחינה מוסרית, אך השקפת התורה היא שבשלב זה של האנושות עדיין אין להתנזר מאכילת הבשר, אלא להתמקד באיסור הפגיעה בבני האדם. ויחד עם זאת לזכור את השאיפה הגדולה להגיע לתקופה עליונה ואידיאלית יותר, בה כבר נהיה מתוקנים במעשינו ובהתייחסותנו זה לזה, ונוכל להשקיע ולפתח את חושי המוסר שלנו גם כלפי בעלי החיים.