מצוות 32-45 – לא להדיח רבים לעבודה זרה, להרוג אנשי עיר הנידחת, ולשורפה. לא לבנות עיר הנידחת, ולא ליהנות מנכסיה. לא להסית לעבודה זרה, לא לשמוע למסית, ולא להגן עליו, לא להתנבא בשם עבודה זרה, לא להתנבא נבואת שקר.

"

 

שהוזהרנו לא לקרוא ולהדיח אנשים לעבוד עבודה זרה

(ספר המצוות – לא תעשה טו)

שנצטווינו להרוג את אנשי עיר הנידחת כולם, ולשרוף את העיר עם כל מה שבתוכה

(ספר המצוות – עשה קפו)

שהוזהרנו לא לבנות, ליהנות ולהחזיק בדבר מממון מעיר הנידחת

(ספר המצוות – לא תעשה כג-כד)

שהוזהרנו לא להסית אדם מישראל לעבוד עבודה זרה

(ספר המצוות – לא תעשה טז)

שהוזהר המוסת לא לאהוב את המסית או לשמוע לדבריו

(ספר המצוות – לא תעשה יז)

שהוזהר המוסת לא להקל בשנאת המסית, אלא לנטור שנאתו

(ספר המצוות – לא תעשה יח)

שהוזהר המוסת לא להציל את המסית כשיראה אותו בשעת צרה

(ספר המצוות – לא תעשה יט)

שהוזהר המוסת לא ללמד זכות על המסית

(ספר המצוות – לא תעשה כ)

שהוזהר המוסת לא לשתוק מללמד חובה על המסית

(ספר המצוות – לא תעשה כא)

שהוזהר כל אדם לא להתנבא בשם עבודה זרה

(ספר המצוות – לא תעשה כו)

שהוזהרנו לא לשמוע למתנבא בשם עבודה זרה

(ספר המצוות – לא תעשה כח)

שהוזהרנו לא להתנבא נבואת שקר

(ספר המצוות – לא תעשה כז)

שהוזהרנו לא לירא מנביא השקר או להימנע מלהורגו

(ספר המצוות – לא תעשה כט)

55תורה שבכתב 

לֹא תַעֲשׂוּן אִתִּי, אֱלֹהֵי כֶסֶף וֵאלֹהֵי זָהָב לֹא תַעֲשׂוּ לָכֶם.

(שמות כ, כ)

וְשֵׁם אֱלֹהִים אֲחֵרִים לֹא תַזְכִּירוּ לֹא יִשָּׁמַע עַל פִּיךָ.

(שמות כג, יג)

כִּי תִשְׁמַע בְּאַחַת עָרֶיךָ אֲשֶׁר ה' אֱלֹהֶיךָ נֹתֵן לְךָ לָשֶׁבֶת שָׁם לֵאמֹר. יָצְאוּ אֲנָשִׁים בְּנֵי בְלִיַּעַל מִקִּרְבֶּךָ וַיַּדִּיחוּ אֶת יֹשְׁבֵי עִירָם לֵאמֹר נֵלְכָה וְנַעַבְדָה אֱלֹהִים אֲחֵרִים אֲשֶׁר לֹא יְדַעְתֶּם… הַכֵּה תַכֶּה אֶת יֹשְׁבֵי הָעִיר הַהִוא לְפִי חָרֶב הַחֲרֵם אֹתָהּ וְאֶת כָּל אֲשֶׁר בָּהּ וְאֶת בְּהֶמְתָּהּ לְפִי חָרֶב. וְאֶת כָּל שְׁלָלָהּ תִּקְבֹּץ אֶל תּוֹךְ רְחֹבָהּ וְשָׂרַפְתָּ בָאֵשׁ אֶת הָעִיר וְאֶת כָּל שְׁלָלָהּ כָּלִיל לַה' אֱלֹהֶיךָ…

(דברים יג, יג-יט)

 

 

תורה שבעל פה 

שאלו פילוסופים את הזקנים ברומי: אם אלהיכם אין רצונו בעבודה זרה, מפני מה אינו מבטלה? אמרו להם: אילו לדבר שאין העולם צורך לו היו עובדים, הרי הוא מבטלה, אבל הם עובדים לחמה וללבנה ולכוכבים ולמזלות, האם יאבד עולם מפני השוטים?! אלא עולם כמנהגו נוהג, ושוטים שקלקלו עתידים ליתן את הדין.

(מסכת עבודה זרה, נד ע"ב)

אמר ר' יוחנן: כל המזכה את חבירו לשם שמים – זוכה לפלכו (להיות בחלקו) של הקב"ה. אבל המדיח את חבירו מן הדרך הטובה לרעה – הוא חוטא ומחטיא ונכרת מן העולם. כמו שאמרו בספרי: "אבד תאבדון את כל המקומות אשר עבדו שם הגויים וגו' – והלא דברים קל וחומר, ומה אם המקומות והאילנות, שאינם לא רואים ולא שומעים ולא מדברים, על שבאה תקלה על ידם אמר הכתוב: השחת ושרוף וכלה והעבר מן העולם; אדם שהוא גורם לחבירו להטותו מדרך החיים לדרך המוות – על אחת כמה וכמה.

(מנורת המאור, פ"ג, תשובה)

אנשי עיר הנידחת – אין להם חלק לעולם הבא, שנאמר: "יָצְאוּ אֲנָשִׁים בְּנֵי בְלִיַּעַל מִקִּרְבֶּךָ וַיַּדִּיחוּ אֶת יֹשְׁבֵי עִירָם".

(משנה, סנהדרין, פ"י מ"ד)

בשעה שגלו ישראל ראו אותם אומות העולם כשהיו פניהם שחורים כשולי קדרה, והיו תמהים. אמרה להם כנסת ישראל: "אַל תִּרְאוּנִי שֶׁאֲנִי שְׁחַרְחֹרֶת" (שיר השירים א, ו) – מה אתם רואים שהשחירו פניי כשולי קדירה, "שֶׁשֱּׁזָפַתְנִי הַשָּׁמֶשׁ" – מעשיי גרמו לי, שהנחתי להקב"ה והלכתי אחר החמה והלבנה. ומי גרם לי שעשיתי כל המעשים הללו? "בְּנֵי אִמִּי נִחֲרוּ בִי" –  נביאי השקר שהיו לי, הם גרמו לי שאבוא לידי הצער הזה.

(פסיקתא רבתי, כח)

משנה תורה להרמב"ם 

  1. אסור להדיח את הרבים לעבוד עבודה זרה, שנאמר: "וְשֵׁם אֱלֹהִים אֲחֵרִים… לֹא יִשָּׁמַע עַל פִּיךָ". 
  2. כל המדיח את הרבים לעבודה עבודה זרה, אע"פ שלא עבד בעצמו – חייב סקילה.
  3. המדיח אדם יחיד מישראל לעבוד עבודה זרה, אינו נקרא: 'מַדִּיחַ' אלא 'מֵסִית', ודינו יתבאר לקמן (מצוות 36-41).
  4. המחטיא את הרבים, כגון המסית והמדיח – אין הקב"ה מספיק בידו לעשות תשובה, מפני גודל חטאו.
  5. עיר שרוב תושביה הודחו לעבוד עבודה זרה, ועבדו אותה או קיבלו אותה עליהם כאלוה, נקראת: 'עיר הנידחת', וכל אנשיה נהרגים בסייף, שנאמר: "הַכֵּה תַכֶּה אֶת יֹשְׁבֵי הָעִיר הַהִוא לְפִי חָרֶב".
  6. היאך דין עיר הנידחת? – בית דין הגדול (-הסנהדרין) שולחים ודורשים וחוקרים, עד שידעו בראיה ברורה שהודחה כל העיר או רובה, ואח"כ שולחים להם שני תלמידי חכמים להזהירם ולהחזירם. 
  7. אם חזרו ועשו תשובה – מוטב, ואם עמדו באיוולתם – כל ישראל עולים עליהם לצבא וצרים עליהם ועורכים עמהם מלחמה, וסוקלים את מדיחיה, ומקבצים את כל שללה אל תוך רחובה, והורגים כל נפש חיה אשר בה, ושורפים את כל שללה עם המדינה באש. 
  8. שריפת העיר הנידחת ושללה – הרי זו מצות עשה, שנאמר: "וְשָׂרַפְתָּ בָאֵשׁ אֶת הָעִיר וְאֶת כָּל שְׁלָלָהּ כָּלִיל לַה' אֱלֹהֶיךָ".
 (הל' עבודה זרה וחוקות הגויים, פרק ד')

שו"ת הרחבה

 

שאלה: קצת קשה לי להבין את דברי תורתנו הקדושה, וכן את דברי הרמב"ם, ביחס לעיר הנידחת. הריגת עיר שלימה, אנשים נשים וטף וכל נפש חיה, ושריפת כל העיר, נראים במבט ראשון כאכזריות שאין כדוגמתה. האם אפשר להסביר את היחס המחמיר כלפי עיר הנידחת?

תשובה: כדי להבין את ציווי התורה עלינו לרדת לשורש הדברים, ולהבין את ההבחנה שבין טוב לרע, ומה הוא מקור הרע בעולם. גישת תורתנו הקדושה היא להביא לידיעת המין האנושי את נושא האמונה באלוקי ישראל, שברא את העולם ונתן לנו את התורה, שהיא, ורק היא, בציווייה ובאזהרותיה מדריכה את האדם אל האושר האמיתי, לדבוק בצדק וביושר, לאהוב את המישרים, ולאהוב את הבריאה שהיא מעשה אלוקי העולם.

האליליות על כל תועבותיה ואכזריותה, היא שורש כל הרוע בעולם. אי אפשר להגיע אל הטוב אם אינך מסלק את הרע, כמאמר הכתוב (תהלים לד, טו): "סור מרע ועשה טוב".

אמונת היהדות היא עמידה איתנה על עקרונות האמת והצדק, וכל דבר שמפריע לצדק ולאמת להופיע, יש לסלקו מן העולם, אפילו אם בהשקפה ראשונה נראים האמצעים לא כל כך אנושיים, אך זה משרת את האנשים הטובים בעולם. 

רחמנות שלא במקום הנכון, בסופו של דבר היא אכזריות, וכבר כתב הרמב"ם (להלן מצוות34-35) שכל העושה דין בעיר הנידחת מביא על ישראל ברכה ורחמים. העיקר הוא, שיש להבין ולהבחין בין טוב לרע, ואזי כל הדברים מוארים באור יקרות.

(ע"פ שו"ת דבר חברון [הרב דוב ליאור], ח"ג סי' א')

איך זה עובד? 

נטייה חיובית של אדם להאמין באידיאולוגיה ולרצות לצרף ולשכנע כמה שיותר אנשים. על כן טבעי הוא שעובד עבודה זרה ירצה לצרף כמה שיותר אנשים לשיגעון שלו.

התורה אוסרת על כך חד משמעית ומקדישה לכך מצווה מיוחדת.

כל המדיח את הרבים לעבודה עבודה זרה, אף על פי שלא עבד בעצמו – חייב סקילה.

ועוד,

כל יהודי הוא נשמה! לא מוותרים על אף יהודי בקיום המצוות ובחסד, ולהבדיל גם במסית לעבודה זרה..

למדנו שאסור להדיח רבים לעבודה זרה, היום לומדים שגם יהודי בודד אין להסיתו לעבודה זרה. 

כל המסית אדם מישראל לעבודה זרה, אף על פי שלא עבד המסית או המוסת – חייב סקילה.

קומיקס מצווה

רגע לנשמה 

מערך האבטחה היהודי

// הרב זאביק הראל, אולפנת חמ"ד חפץ חיים

ככל שדבר יקר יותר הוא זקוק למנגנוני הגנה טובים יותר. לאנשים חשובים יש מאבטחים. במקומות יוקרתיים יש חברות שמירה שמאבטחות את המקום. ואפילו המחשב שלנו זקוק למערכת אנטי וירוס שתשמור עליו.

בהלכה יש מצוות השייכות ''למערך האבטחה היהודי''. הפנינה הכי יקרה שלנו היא האמונה באל אחד! אותה בשורה שאברהם אבינו הביא כנגד העולם האלילי ואיתה הוא כבש את העולם. האמונה באל אחד והכפירה באלילות היא יסוד כל התורה שלנו שקבלנו על הר סיני "אנכי ה' אלקיך" ו"לא יהיה לך אלוקים אחרים על פני" וצוונו להמשיך לבשר את הבשורה ולהגן עליה. צריך זהירות שהאלילות לא תפרוץ למחנה ישראל. בשונה מתורתנו שאין אנו מחפשים לכפות אותה על גויי העולם ולגייר אותם. עובדי האלילים מנסים בכל דור להעביר את היהודים על דתם. הלכות עיר הנדחת, האיסורים של  מסית ומדיח ואיסור נבואת שקר הם מנגנון השמירה הטוב שלנו כממשיכיו של אברהם אבינו בבשורת האמונה במי שאמר והיה העולם!

 

ציווי לתקשורת: לא להדיח

 

// סיון רהב-מאיר

"ושלום לזוכה הגדול של גמר הריאליטי ששודר אתמול! איך אתה מרגיש?"

"ושלום לסימה, שהורידה בשנה האחרונה 60 קילוגרמים ממשקלה, כל הכבוד!"

"ושלום לניר, הילד שבכיתה שלו עשו לו הכי הרבה לייקים בפייסבוק החודש!"

אנחנו שומעים משפטים כאלה בתקשורת כל הזמן. האם הם רק מעבירים לנו מידע, או למעשה מחנכים אותנו ושותלים בנו תפיסות יסוד ביחס לעולם?

אני עיתונאית כבר מגיל שש. בכיתה א' התחלתי לכתוב שירים וסיפורים בעיתוני ילדים, ומשם המשכתי עד היום, בטלוויזיה, ברדיו ובעיתון. בגיל ה'עשרה' התחלתי לשמור תורה ומצוות. הרבה פעמים שואלים אותי מה ההבדל, כלומר מה השתנה בין השנים שבהן הייתי "כתבת חילונית" לבין השנים שבהן אני "כתבת דתית". מעבר לעובדה שאז הייתי ילדה והיום אני בעצמי אימא לילדים, ברוך השם, נדמה לי שההתבגרות שלי כוללת גם את ההבנה הזו, שעבודה בתקשורת קשורה לנושא שבכותרת. ככל שחולפות השנים, נדמה לי שהשינויים בעבודה התקשורתית שלי הם לא רק טכניים (לא לשדר כתבות בשבת, למשל) אלא גם תוכניים.

מי שולט במי

אבל כדי לדעת מה זה אומר לא להדיח אחרים לעבוד עבודה זרה, צריך קודם כול להגדיר מהי עבודה זרה. עבודה זרה אינה רק עצים ואבנים שאנחנו משתחווים להם, כי רובנו, לשמחתנו, כבר לא שם. אבל בעולם הריאלי והמפוכח היום, האם אפשר לומר שאנחנו כבר לא עובדים עבודה זרה? האם היחס שלנו לסלולרי שלנו, לכסף שלנו, לאוכל, לספורט, לפוליטיקה, הוא יחס מאוזן ושקול? האם אנחנו שולטים בכל אלה, או שהם שולטים בנו?

הרב שלמה וולבה זצ"ל כתב פעמים רבות שיהודי יכול להיות שומר תורה ומצוות, ועדיין להיות עובד עבודה זרה. הוא הסביר שעבודה זרה, כשמה כן היא, זרה לנו. היא מתחילה כשאנחנו מייחסים לערך שזר לנו חשיבות עליונה וקיומית, מעל לתורה ולמצוות. אנחנו לא מיועדים להתנתק לחלוטין מהעולם, ויש מקום להרבה ערכים ונושאים כמובן, העניין הוא הפרופורציות ומה נמצא בראש סולם העדיפויות. 

בשבח הביקורת

ועכשיו, איך מיישמים את הרעיונות האלה ביום-יום? כל אחד מאיתנו, בין אם הוא יצרן תקשורת ובין אם הוא צרכן תקשורת, צריך להיות ביקורתי. לשים לב מתי הוא מקבל עובדות ומתי מדובר בשטיפת מוח. נדמה לי שחינוך עצמי לביקורת כלפי התקשורת, וגם לביקורת של ילדים כלפי התקשורת מגיל צעיר, הוא חשוב מאוד. אני עוצרת לפעמים עם הילדים שלי ליד שלטי פרסומות גדולים ומנסה לשאול אותם: מי אמר שקוקה-קולה היא טעם החיים? אילו מסרים סמויים מנסים להעביר לנו הפוליטיקאי או המותג שבשלט, ואילו הנחות יסוד ברורות להם והם רוצים שיהיו ברורות גם לנו? האם אנחנו מקבלים את הנחות היסוד האלה? זה דיון שאפשר לפתח כמעט סביב כל 'אייטם' תקשורתי סביבנו. זה נכון בנושאים מדיניים ופוליטיים, כמו ידיעה על בנייה בירושלים (האם זו תמיד פרובוקציה של ישראל? האם מתישהו מותר לנו לבנות או שתמיד העיתוי לא מתאים?) דרך הכותרות הכי קטנות ורכילותיות במה שמכונה 'תרבות ובידור' (רגע, האם זו באמת תרבות בעיניך, הצרכן? אולי אתה רוצה להגדיר לעצמך תרבות אחרת?). 

אלפי שנים אחרי שבספר שמות דיברו איתנו על "אלוהים אחרים" ועל עבודה זרה, אנחנו לא יכולים לומר שזה רק ציווי היסטורי.

 

הכתובת על הקיר

 

// הרב יובל פרוינד

קשה לנשום. חור נפער במרכז הבטן. לא יכול לראות. עוצם את העיניים. לא מסוגל לעכל. הרגליים ממאנות לדרוך על ההריסות. איך אפשר לעשות כזה דבר?! הייתי כאן לפני כמה שנים. עיירה חביבה בצפון הארץ. בתים כפריים מסודרים בשורות, ונוף מרהיב. הנוף נשאר. הוא עדיין יפה. אבל כל כך זוועתי. מה קרה כאן מאז? איך התחיל מחול הטירוף? מי הצית את האש? 

מאבדים צלם

אני זוכר שיחה אקראית בחנות. היינו צריכים מים. המוכר רמז שלא כדאי לנו לשתות כאן את המים. לא הבנו מה הבעיה? מה כבר יכול להיות בתוך מים?! 

עכשיו דברים מתחילים להתברר. כת קטנה במרכז היישוב. עוד ועוד אנשים מצטרפים. בהתחלה בסוד. מעשי אדם ומעשי בהמה. סטיות קטנות וגדולות. אנשים גדולים ועלובים. חולשה מעוררת חולשה. יצר מלבה יצר. קשה לשים את האצבע מתי זה כבר הפך להיות נורמה. לפני חצי שנה מספרים שהיה אירוע פומבי. היו כאלו שהתנגדו. הרוב שתקו. החזקים שיסו את הקהל. 

השוטר אומר שכשהם הגיעו עם כל הכוחות הם לא האמינו למה שהם רואים. קבוצה אנושית שלמה שאיבדה את צלמה. שהקירות המגִנים של החברה הפכו להיות אצלה חסינות לפשע ותועבה. עיר שלמה שאיבדה כיוון. עיר נידחת.

כוח של ציבור

חז"ל מעידים שעיר נידחת לא הייתה מעולם. ובכל זאת המצווה קיימת ועומדת. כמו תמרור אזהרה אדיר בירכתי התודעה שלנו. להכות על קודקודינו ולהזכיר לנו שחברה יכולה להיות הסביבה הכי תומכת ועוטפת, אבל יכולה להיות גם הסביבה הכי מדרדרת ומסאבת. זהו הכוח של הציבור – להפוך גחלת לוחשת למדורת ענק. כמה צריך להיזהר מן האש הזאת, כמה צריך לתת עליה את הדעת ולפתוח כל הזמן חלונות לעולם בחוץ. לביקורת. לעין אחרת. לא להיות נידחים. 

קשה להרהר על מצב נוראי כל כך שבו אחים צריכים להשמיד עיר שלמה שהיא בשר מבשרם. ברגע שהמחשבה הזאת רק מתקרבת אל ההרהור הממשי היא נדחית בשאט נפש. ובכל זאת המצווה הזאת מונחת כמו פצצה מתקתקת במוחינו, כדי לכוון אותנו לשמור מכל משמר על האנרגיה הלא-מווסתת שקיימת בציבור. אנרגיה שמסוגלת להכשיר כל נורמה, ולרדת מטה-מטה מבלי להרגיש - מפני שכולם נותנים ידיים זה לזה ומחייכים. 

מצוות עיר הנידחת שואגת לעבר כל אחד מאיתנו – העז להיות זאב בודד שמסוגל לצאת לרגע מן המעגל ולשאול: האם הנורמות הללו מקובלות עליך? האם ההסכמה הסביבתית לא הרדימה את חושי האמת והטוב שלך? האם גם אתה אינך אלא 'מסית ומדיח' פסיבי?!

השאלות המזעזעות הללו ישמרו שהמצווה הזאת לא תתקיים לעולם.

 

עטופים בעבודה זרה?

 

// הרבנית נעמי שפירא

מדיני המצווה אנחנו מתרשמים שהתורה גודרת ביותר את העבודה הזרה ומזהירה אותנו להתרחק מכל מה שקשור אליה באיסורים חריפים. היא גם יוצרת מרחק בהיר וחד מאנשים שקשורים לעבודה זרה. מה כל זה נוגע לזמננו, שבו עבודה זרה איננה קיימת בצורה שבה הייתה קיימת בתקופת התורה? 

להסיר את התפיסות הזרות

למרות שאנחנו יודעים שחז"ל ביטלו את יצר עבודה זרה, עדיין נשאר בה רושם. אם נגדיר שעבודה זרה היא שאנחנו עובדים ומשועבדים למשהו שהוא זר לאלוקות, ובאופן מסוים עוצמתי וחזק עד כדי שהוא מחליף לתפיסתנו את האלוקות, נמצא את עצמנו מוקפים בעבודות זרות מהאופן הבוטה ביותר ועד האופן הדק והעדין. 

לחברה המערבית יש לא מעט אלילים שאליהם היא סוגדת, כמו: הצלחה, יופי, כסף, כוח, שליטה, חוכמה, כבוד וכן הלאה. גם כאשר אנחנו מודעים לכך שאלו אלילים שהם זרים, עדיין הרושם של החשיבות המדומה לערכים אלו עוטף אותנו. אפשר ללמוד מהאיסור החמור שלא לבנות עיר הנידחת, שלא מספיק להימנע מעבודה זרה אלא צריך גם להתבדל ממנה ולהתרחק מרחק רב. 

המורכבות של תביעה זאת כלפינו היא להבחין בין מה שצריך להתרחק ממנו - כמו למשל התפיסות הזרות על חשיבות המעמד החברתי, חשיבות הכסף שיש לאדם, ערך ההצלחה החיצונית כעולה על הכול, כוחות הגוף ויופיו כשולטים על המהות - לבין מה שיש בו טוב ואפשר להשתמש בו בצורה בחירית ומושכלת, כמו ההנאה בדאגה לרווחת המשפחה, הרצון לבטא באופן מעשי את הכישורים האישיים, ההדרכה ליופי שיש בגוף וכדומה.

לדוגמה - יופי, לבוש וטיפוח הם ערכים משמעותיים וחשובים מאוד. הם השתקפות של היופי בבריאה האלוקית ובטוב שה' העניק לנו. הם מכבדים את צלם אלוקים שבנו, הם מאפשרים ביטוי לצבעוניות ולחיוניות של כל אישיות בפני עצמה. יתרה מזאת, החסד הראשון שבו התורה פותחת הוא שה' הלביש את האדם ואשתו כותנות. אך מה קורה לנו כאשר אנחנו נשאבות לאווירה הכללית של חשיבות הלבוש והאסתטיקה? מה מתרחש כאשר המעטפת של העבודה הזרה – מיתוג חברתי על פי לבוש, תצוגות אופנה וכדומה – מקיפה אותנו עד שאיננו שמות לב לכך? נראה לי שהתשובה ברורה מאוד. העבדות נהיית קשה עד כדי עבירות על איסורי הלכה חמורים, וכמובן גם פחות מכך. 

תמונה אמיתית של עצמנו

אז איך נחלצים מהמצב? הפניית המבט לעוצמה הגדולה יותר מדי שתופסת אותנו ולעבדות הלא סבירה, היא תחילת ההשתחררות והשיבה למקור. לאחר מכן, הקשבה לקול ההלכה, ועוד יותר מכך לקול של האווירה ההלכתית, מאפשרת לנו לשוב לה' אחד וליצור איזון נכון.

מה שמנחה את היכולת שלנו להבחין הוא התורה והוראותיה. גם אם איסורים אלו נראים לנו חמורים מדי, ואולי לא רלוונטיים לימינו, אנחנו בטלים באמונת חכמים, באמונה של תורת אמת, ומתוך כך עשויה להתבהר לנו התמונה האמיתית יותר על עצמנו (עד כמה אנחנו באמת נקיים מכל המעטפת של העבודה הזרה המודרנית?) וכך נשוב לדבוק בנאמנותנו בה' אחד יחיד ומיוחד, שאין עוד מלבדו, והוא ורק הוא אלוקינו.

מספיק עם הוויכוחים

 

הזמינו אותי להשתתף בפאנל בין בני דתות שונות – יהודים, נוצרים ומוסלמים. ללכת?

נביא כאן קטע ממכתבו של הרבי מליואבוויטש זצ"ל (מופיע באתר חב"ד, ונדפס ב'רעיון השבוע', ב, עמ' 87): כל מי שמתמצא בתולדות עמנו יודע באיזה אי-רצון התייחסו יהודים בכל התקופות לניהול וויכוחים דתיים עם לא-יהודים. מצד אחד היהדות לא רואה כשליחות להכניס גויים לחיקה, ומצד שני היהודים לא מעוניינים לחשוף עצמם לקנאות מיסיונרית של דתות אחרות. 

ניסיוננו המר הבהיר את מידת הנזק של קיום 'דיאלוגים' מעין אלו. ראשית, התוצאה המוכרת של רוב הפולמוסים אינה התקרבות של מוח ולב בין המתווכחים, אלא להיפך, מעוררים הם יריבות ורצון לנצח בכל מחיר. כך הדבר בוויכוחים שלא בענייני דת, ובוודאי שכן הוא בוויכוחי אמונה, הנוגעים בעצם נפשו של אדם. שנית, כאשר צד אחד לדו-שיח מעונין בפעילות מיסיונרית, מה שאין כן הצד השני, הרי ברור שהצד הראשון ישתמש ב'דיאלוג' למטרתו, ועד מהרה ייהפך ה'דיאלוג' ל'מונולוג' (שיחת יחיד).

אין אנו יכולים להרשות לעצמנו בזבוז מאמץ רוחני, כפי שוויכוחים אלו מחייבים. במקום ויכוחים בין-דתיים, נתרכז בחיזוק האמונה בתוך בני עמנו.

אכזריות או רחמנות?

הריגת עיר שלימה, אנשים נשים וטף וכל נפש חיה, ושריפת כל העיר הנידחת, נראים במבט ראשון כאכזריות שאין כדוגמתה. כדי להבין את ציווי התורה עלינו לרדת לשורש הדברים. 

מטרת תורתנו הקדושה היא להביא לידיעת המין האנושי את נושא האמונה באלוקי ישראל, שברא את העולם ונתן לנו את התורה, שהיא, ורק היא, בציווייה ובאזהרותיה מדריכה את האדם אל האושר האמיתי, לדבוק בצדק וביושר, לאהוב את המישרים, ולאהוב את הבריאה שהיא מעשה אלוקי העולם. האליליות על כל תועבותיה ואכזריותה, היא שורש כל הרוע בעולם. אי אפשר להגיע אל הטוב אם אינך מסלק את הרע, כמאמר הכתוב (תהלים לד, טו): "סור מרע ועשה טוב".

אמונת היהדות היא עמידה איתנה על עקרונות האמת והצדק, וכל דבר שמפריע לצדק ולאמת להופיע, יש לסלקו מן העולם, אפילו אם בהשקפה ראשונה נראים האמצעים לא כל כך אנושיים, אך זה משרת את האנשים הטובים בעולם. רחמנות שלא במקום הנכון, בסופו של דבר היא אכזריות, וכבר כתב הרמב"ם שכל העושה דין בעיר הנידחת מביא על ישראל ברכה ורחמים (הרב דוב ליאור, שו"ת דבר חברון, ח"ג סי' א)

 

נוצרים אוהבי ישראל

האם מותר ליהנות מתרומה כספית של 'נוצרים אוהבי ישראל'?

היחס לנוצרים תלוי ביחסם לעם ישראל. החטא החמור ביותר של הנצרות היה כפירתה בַבחירה האלוקית שבחר ה' בישראל להיות לו לעם סגולה, ובכל נבואות הגאולה שנאמרו על עם ישראל. הם חשבו להחליף את ישראל, ומתוך כך עשו לנו צרות איומות, וגם התאמצו בכל כוחם להעביר יהודים על דתם.

כאשר מדובר בנוצרים שמאמינים שבחר ה' בישראל, ושכל הנבואות הטובות צריכות להתגשם בישראל, ואינם פועלים להעביר אותנו על דתנו ח"ו, אלא לחזקנו - הרי שכל הדברים החמורים שנאמרו על הנוצרים לא חלים עליהם, ולהיפך - תיקון גדול הם מתקנים, והינם מחסידי אומות העולם. 

ואמנם ייתכן שמתערבים בין אוהבינו גם מיסיונרים שרודפים את נשמותינו, וכאשר הדבר מוכח יש להילחם בהם, אבל כל זמן שאין הוכחה לכך, עלינו לחזור לכלל הבסיסי הראוי של כבוד ואהבה לאוהבי ישראל

(הרב אליעזר מלמד, אתר 'ישיבה', תשע"ב).
מסית לשאר עבירות

 

הרב משה פיינשטיין זצ"ל נשאל אם מותר להזמין יהודי לבר מצוה הנערכת בשבת בזמן שידוע שהוא עתיד לחלל את השבת ולשוב לביתו בנסיעה במכונית. הרב פיינשטיין אסר את הדבר משום שעוברים בזה על 'לפני עיוור לא תתן מכשול', והוסיף שאף עוברים בזה על איסור 'מסית', שהרי מסיתים את היהודי לחלל את השבת (שו"ת אגרות משה, או"ח, ח"א, סי' צט, וח"ב סי' ז)

וביאר הרב שאיסור 'מסית' שייך בכל המצוות ובכל האיסורים, וחלים עליו כל הדינים המובאים בהלכות 'מסית' - אין מלמדים עליו זכות, ואסור לאהוב אותו ולחוס עליו בשעת צרה. אלא שיש הבדל ביניהם לעניין העונש: המסית את חבירו לעבוד עבודה זרה - הרי הוא נסקל, ואילו המסית את חבירו לשאר עבירות, כגון חילול שבת וגנבה וכיוצא בזה - אינו חייב סקילה, ואינו נענש כלל בידי אדם, אף שעונשו גדול בידי שמים.

לעומתו, הרב יעקב אריאל שליט"א סובר שאין דין מסית בשאר עבירות. והסביר הרב אריאל שייתכן שגם לדעת הרב פיינשטיין המסית לשאר עבירות אינו נחשב 'מסית' כפשוטו, וכל כוונתו הייתה להדגיש את חומרת המעשה של המזמינים אנשים לבית הכנסת בשבת כשידוע לכל שהם עתידים להגיע לשם ברכב, וראה צורך להדגיש שהזמנה זו נחשבת גם 'מעין הסתה', אף שאין בה דין 'מסית' ממש

(שו"ת באהלה של תורה, ח"ה, סי' כב).
עצות מרבנים מתחזים

ישנם כיום כל מיני נותני עצות וסגולות, אשר חלקם קוראים לעצמם 'רבנים'. כיצד ראוי להתייחס לעצותיהם?

בתורה אנו מוזהרים מפני פיתויים, הסתות והדחות, ומפני נביאי שקר. בימינו אין משיכה לעבודת אלילים, אך יש לעתים משיכה לפתרון מצוקות בדרכים שאינן ראויות, על ידי אנשים המצהירים שהינם בעלי כוחות (סיאנסים, קוראי קפה וקלפים, וכדו'), ויש אף המתחזים לרבנים ונותנים עצות שונות ומשונות, שלא פעם רק מחמירות את המצב ומעמיקות את המשבר. המכנה המשותף לכל ה'עצות' הללו הוא שהן לא עוסקות בהתמודדות עם השורש, אלא מנצלות את תמימות השואלים המחפשים מזור וישועה.

לא כך היא דרכה של היהדות. הדרכת התורה וחז"ל היא שהזקוק לישועה יתפלל לה' באופן אישי, ואף יבקש מתלמידי חכמים שיתפללו למענו. כמו כן, ראוי הוא שייוועץ בחכמים, אך יחד עם זה יטפל בבעייתו אצל אנשי המקצוע השונים. באופן זה עושה האדם את השתדלותו, ובד בבד מראה ומוכיח את אמונתו השלימה בבורא העולם (הרב יצחק בן יוסף, אתר 'מורשת', תשע"ד).

השמעת קול נבואה במצגות וסרטים

ברצוני להכין תכנית מולטימדיה עבור תלמידיי, ולהשמיע בהם קולות שהם כביכול קולו של הקב"ה המתגלה לנביאים. לדוגמא: דברי ה' למשה בסנה או בבקיעת ים סוף או במעמד הר סיני. האם יש איסור בדבר?

אין איסור בעצם השמעת הקול, אך נראה שיש לאסור את הדבר מחמת התפיסות הרוחניות העלולות להיגרם. הרמב"ם קבע (הל' תשובה פ"ג ה"ז) שהמאמין שריבון העולם הינו גוף ובעל תמונה הרי הוא בכלל ה'מינים'. ועל פי זה נראה שיש לאסור כל 'הלבשה גשמית' על הקב"ה. 

ההמחשה של 'קולו' של ריבונו של עולם שברצונך לעשות עלולה לטעת בלבול בלב הצופים, ובילדים בפרט, שהקול המושמע הוא מעין 'קולו' של הקב"ה, ולגרום להם לחשוב שגם לו יש חלילה קול גשמי. ונמצא שאף שכוונתך לטובה, הדבר מכשיל אותם - בלא משים - בהגשמת האלוקות, ונוטע בהם מחשבות כפירה ומינות

(שו"ת חבל נחלתו, ח"א, סי' מח).

 

סיפור 

רפואת הנשמה

המסיונרים שגרמו להקמת בתי החולים היהודיים הראשונים בירושלים

בשנת תקצ''ח הגיעו לירושלים בשליחות המיסיון הבריטי רופא ורוקח שניהם יהודים מומרים ד''ר גרסטמן והרוקח ברגנהים הם פתחו בית חולים ראשון בירושלים על הר ציון. יהודי העיר שהיו זקוקים לרפואה היו מגיעים בעל כורחם לטיפול בבית החולים שהיה חינם אין כסף. אמנם כאשר הגיעו החולים היו מקבלים מידי הרופאים מעבר לטיפול הרפואי גם שיחות נפש עם  ציטוטים מהברית החדשה וחומר נוצרי לקריאה.

הדבר גרם לאחר תקופה שמשפחה יהודית מירושלים התנצרה רח''ל. אנשי המיסיון הרגישו סיפוק בעבודתם. הדבר גרם לזעזוע בקרב הקהילה היהודית וההבנה שאסור להשתמש בשירותי בית החולים. הראשון לציון הרב אברהם חיים גאגין יצא למלחמה על האיסור להשתמש בשירותי בית החולים שמסית ומדיח את הבאים בשעריו לעבודה זרה.

הוא עצמו שימש דוגמא בכך שחלה ורופאי בית החולים המסיונרי הציעו לו טיפול בחינם והרב סירב ואמר "טוב מותי ביד ה' מלעבור על דברי חברי ולהתרפאות מרשעים אלו''.

מי שעמדו על הבעיה והבינו את הצורך בבנייתו של בית חולים יהודי היו הגבירים סר משה מונטפיורי והברון אדמונד רוטשילד.

רוטשילד בעקבות הצורך של יהודי ירושלים הקים את בית החולים היהודי הראשון בעיר בעל 18 מיטות, מטבח, מגורים לצוות ואף בית כנסת. הוא נקרא ''משגב לדך'' ואילו מונטפיורי במסעו הרביעי לארץ ישראל רכש אדמה ובנה עליה את בית החולים ''ביקור חולים''. כך בזכות המלחמה במיסיון קמו להם בתי החולים הראשונים בירושלים המתחדשת.

אשר בחר בכם

בזמן מסוים התעורר דיון שעורר פולמוס בעולם היהודי, בדבר היחס בין היהדות לנצרות - האם מותר להזמין את האפיפיור לבקר בבית הכנסת היהודי.

כששאלו על כך את דעתו של הרב שלמה מן ההר, רבה של שכונת 'בית וגן' בירושלים, השיב: אם האפיפיור יסכים, קודם היכנסו לבית הכנסת, להחביא תחת בגדיו את צורת ה'שתי וערב' שהוא עונד, ולברך: 'אשר בחר בכם מכל העמים, ונתן לכם את תורתו, אשר נתן לכם תורת אמת וחיים עולם נטע בתוככם', ובכך יודה שתורתנו היא תורת אמת ולא פסה מן העולם (בניגוד לאמונת הנצרות), או אז ניתן יהיה להביאו לבית הכנסת...

עקיצה לבישוף

בזמן שכיהן רבי יהונתן אייבשיץ זצ"ל כראש ישיבה בפראג, נאלץ לעתים להתווכח על אמונות ודעות עם ראשי הכנסייה הקאתולית בעיר.

פעם נטפל אל רבי יהונתן בישוף נוצרי, ואמר לו: חכמי ישראל מתיימרים לקבוע, שכל הוראה המוטלת על היהודים מבוססת על הכתוב בתורה, לפי הכלל המובא בתלמוד (תענית ט ע"א): "אין לך דבר שאינו מרומז בתורה". אם כן דורש אני ממך להצביע על פסוק בתורה המזהיר את היהודים שלא להאמין ביש"ו, מייסד דתנו.

קימט רבי יהונתן את מצחו לרגע קט והשיב לבישוף: אכן, מצוי פסוק מעין זה בפרשת ראה שבספר דברים. נאמר שם: "כִּי יְסִיתְךָ אָחִיךָ בֶן אִמֶּךָ... לֹא תֹאבֶה לוֹ וְלֹא תִשְׁמַע אֵלָיו". ונשאלת השאלה: מה ראתה התורה להדגיש כאן את המילים "אָחִיךָ בֶן אִמֶּךָ"? אלא בהדגשה מיוחדת זו באה התורה ללמדנו שאם יבוא מסית שהוא "בֶן אִמֶּךָ" - כלומר, שיטען באוזניך שיש לו אֵם ואין לו אב, עליך לדחות את דבריו בשתי ידיים, ככתוב: "לֹא תֹאבֶה לוֹ וְלֹא תִשְׁמַע אֵלָיו"...

תכלית הריחוק

הרב שלמה מן ההר זצ"ל, רבה של שכונת בית וגן בירושלים, היה מקפיד על הרחקה מכל דבר שיש בו שמץ קירבה לעבודה זרה. ומספרת אחת מבנותיו:

בשכונת קטמון בה גרנו בילדותנו, היו כנסיות. אבא הִרבה לדבר על שהנצרות היא עבודה זרה ממש ויש להתרחק ממנה, מבנייניה ומכל אביזריה תכלית הריחוק. עניין זה ספגנו בבית במידה גדושה. כולנו ידענו שכיהודים חל עלינו איסור חמור להיכנס לכנסייה. כמו כן ידענו שאין להזכיר שֵם עבודה זרה כלל, ואפילו כאשר מכוונים אדם לכתובת מסוימת יש להימנע מכך. בעוברנו ליד כנסייה או ליד פסל, למדנו לומר תמיד את הפסוק: "שַׁקֵּץ תְּשַׁקְּצֶנּוּ וְתַעֵב תְּתַעֲבֶנּוּ כִּי חֵרֶם הוּא".

כאשר נמצאה צורת 'שתי וערב' (צלב) במקום כלשהו - בתמונה, בבגד או בחפץ אחר - הִקפידו אבא ואמא להסירה מיד, והשרישו הנהגה זו גם אצלנו, שהרי צורה זו היא אחד הסמלים המובהקים של הנצרות.

מאמרי מגזין לנשמה

המצווה היומית
משנה תורה
מן המקורות
רגע לנשמה
סיפור
מגזין לנשמה
דילוג לתוכן