מצוות 6-7 לקדש את השם ולהימנע מחילולו

"

שנצטווינו על קידוש השם

(ספר המצוות – עשה ט)

שהוזהרנו מחילול השם

(ספר המצוות – לא תעשה סג)

55תורה שבכתב 

וְלֹא תְחַלְּלוּ אֶת שֵׁם קָדְשִׁי, וְנִקְדַּשְׁתִּי בְּתוֹךְ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל, אֲנִי ה' מְקַדִּשְׁכֶם

(ויקרא כב, לב)

תורה שבעל פה 

"וְנִקְדַּשְׁתִּי בְּתוֹךְ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל, אֲנִי ה' מְקַדִּשְׁכֶם" – אם מקדישים אתם את שמי, אף אני אקדש את שמי על ידיכם

(ספרא, אחרי מות, פרשה ט)

משנה תורה להרמב"ם 

  1. כל בית ישראל מצווים למסור נפשם על קידוש השם הגדול, שנאמר: "וְנִקְדַּשְׁתִּי בְּתוֹךְ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל", וכן מוזהרים שלא לחללו, שנאמר: "וְלֹא תְחַלְּלוּ אֶת שֵׁם קָדְשִׁי".
  2. כיצד? כשיעמוד גוי ויכריח אדם מישראל לעבור על אחת מכל המצוות האמורות בתורה, או שיהרגנו – יעבור ואל ייהרג, שנאמר במצוות (ויקרא יח, ה): "אֲשֶׁר יַעֲשֶׂה אֹתָם הָאָדָם וָחַי בָּהֶם" –  ולא שימות בהם. 
  3. במה דברים אמורים? בשאר מצוות, חוץ מעבודה זרה וגילוי עריות ושפיכות דמים. אבל שלוש עבירות אלו, אם יאמר לו: 'עבור על אחת מהן או תיהרג' – ייהרג ואל יעבור. 
  4. במה דברים אמורים? בזמן שהגוי מתכוון להנאת עצמו. אבל אם מתכוון להעבירו על המצוות בלבד: אם היה בינו לבין עצמו ואין שם עשרה מישראל – יעבור ואל ייהרג, ואם אנסו להעבירו בפני עשרה מישראל – ייהרג ואל יעבור. 
  5. וכל הדברים האלו – שלא בשעת הגזרה. אבל בשעת הגזרה, והוא שיעמוד מלך רשע כנבוכדנצר וחבריו, ויגזור גזרה על ישראל לבטל דתם או מצוה מן המצוות – ייהרג ואל יעבור אפילו על אחת משאר מצוות, בין נאנס בתוך עשרה, בין נאנס בינו לבין גוי.
  6. מי שנאמר בו 'ייהרג ואל יעבור', ונהרג ולא עבר – הרי זה קידש את השם. ואם היה בעשרה מישראל – הרי זה קידש את השם ברבים, כדניאל חנניה מישאל ועזריה ורבי עקיבא וחבריו. ואלו הן 'הרוגי מלכות' שאין מעלה על מעלתם, ועליהם נאמר: "כִּי עָלֶיךָ הֹרַגְנוּ כָל הַיּוֹם".
(הל' יסודי התורה, פרק ה)

שו"ת הרחבה

מדינת ישראל – קידוש השם או חילול השם?

שאלה: כיצד יש להתייחס להקמת מדינת ישראל – האם זהו קידוש השם בכך שאחרי כל כך הרבה שנות גלות זכינו להקים מדינה, או שזהו חילול השם שהמדינה אינה מתנהלת ע"פ ההלכה?

תשובה: עצם תקומתה של מדינת ישראל הוא קידוש השם שאין כדוגמתו. 'קידוש השם' פירושו: מציאות או מעשה שמרבים את התגלות שם ה' בעולם, לעומת 'חילול השם' שפירושו: מציאות או מעשה שממעטים את התגלות ה' בעולם.

התגלות ה' בעולם במלוא גודלה ושלימותה יכולה להיות רק ע"י כלל ישראל, כשהוא יושב בארצו כעם ריבוני. לעומת זאת, הגלות הינה מיעוט הופעת ה' בעולם, ועל כן הגלות כשלעצמה היא חילול השם. עם ישראל יכול למלא את ייעודו, להשפיע על העולם, רק כאשר הוא נמצא במצב שבו העולם מעריך אותו. רק אז הוא יכול לקיים תהליך של השפעה אמיתית, רוחנית ומוסרית, על אומות העולם.

מדינת ישראל היא הבסיס לקידוש השם הגדול בכל מלוא העולם. היא המאפשרת את זקיפת הקומה שלנו. יש בה משום סלילת הדרך להערכת העולם כלפינו, ומכאן היסוד לתפקיד הגדול שעלינו למלא בעולם: "כִּי מִצִּיּוֹן תֵּצֵא תוֹרָה וּדְבַר ה' מִירוּשָׁלִָם".

זהו הערך הגדול של קיום המדינה, למרות תופעות הצללים שבה. ישנם יהודים הרואים את הצללים ואינם יודעים כיצד להתמודד עמהם. אך אין שום ספק שמדובר כאן בתהליך, שמשעה שהחל – בוודאי יימשך, ובסופו של דבר ינוסו הצללים, עד שנגיע בעזרת ה' לגאולה השלימה.

 (ע"פ 'לזמן הזה' [הרב חיים דרוקמן], אייר, עמ' 285 ואילך)

איך זה עובד? 

אם עבר אדם מרצונו על אחת המצוות מתוך שאט נפש ומתוך כוונה למרוד ולהכעיס, חילל בזה את שם ה'. מנגד, אם נמנע מעבירה או עשה מצווה, לא מתוך פחד ולא לשם בקשת כבוד, אלא רק כי כך ציווה הקב"ה, קידש בזה את שם ה'.

כשאדם המפורסם בתור צדיק וגדול בתורה מתנהג בדרכים שגורמות לאנשים להוציא עליו לעז, ואפילו אם לא עבר עבירה של ממש, הוא מעורר זלזול כלפי התורה והמצוות ומחלל את השם. כך למשל, אם הוא מרבה בזלילה או בשחוק וקלות ראש עם אנשים מפוקפקים, או אם אינו מקבל את פני הבריות בסבר פנים יפות. ואולם אם הוא נוהג לפנים משורת הדין והוא נעים ונוח לבריות, ואנשים משבחים ואוהבים אותו, בזה הוא מקדש את שם השם.

קידוש השם איננו רק על־ידי המוות. ישנם גם חיים של קידוש השם, חיים שמגלים ומביאים לידי ביטוי את נוכחותו של הקב"ה.

אם  גוי יכריח אדם מישראל לעבור על אחת מכל המצוות האמורות בתורה, או שיהרגנו – יעבור ואל ייהרג, שנאמר במצוות (ויקרא יח, ה): "אֲשֶׁר יַעֲשֶׂה אֹתָם הָאָדָם וָחַי בָּהֶם" –  ולא שימות בהם.

במה דברים אמורים? בשאר מצוות, חוץ מעבודה זרה וגילוי עריות ושפיכות דמים. אבל שלוש עבירות אלו, אם יאמר לו: 'עבור על אחת' -לא יעבור!

קומיקס מצווה

רגע לנשמה 

לחיות על קידוש ה'

אנחנו יודעים מה זה למות על קידוש השם. לצערנו ההיסטוריה היהודית מלאה בסיפורים כאלו. יהודים רבים במהלך הדורות העדיפו להאדיר את שם ה' למרות שנאלצו למסור את נפשם.

אולם אפשר "למסור את הנפש" גם בחיים ולא רק במוות. העולם שלנו גדוש בחומריות ופיתויים, ומגמתנו בעולם היא להתמודד ולגבור עליהם, כדי להוסיף קדושה וטוב בעולם. זו התמודדות מאתגרת, וכל ניצחון הוא גם "מסירת נפש", שכן אנחנו יוצאים מהסדר הטבעי של שליטת החומר בעולם וחושפים את נפשנו הטהורה (על פי שפת אמת, אמור תרנ"ב). כך, למשל, הרמב"ם (יסודי התורה פ"ה ה"י) מביא כדוגמא לקידוש השם בחיים את הסיפור של ההתמודדות של יוסף עם אשת פוטיפר. יוסף התמודד, הכניע את החומר, הבליט את הנפש ובכך קידש את השם.

כל אחת יכולה לקדש את השם. זה מתחיל בדברים הקטנים. ניצחונות יומיומיים של הנפש על החומר. להראות לך, ולעולם כולו, שהדבר הכי חשוב כאן זה ה'.

הרב אסף זילברפלד, בית ספר חמ"ד נטעים

 

קידוש השם בכל תחומי החיים

 

בלשון העם, וכן בתודעת הציבור, המושג 'קידוש השם' קשור עם המוות. כך מתוארת המצוה בדברי הרמב"ם, וכן כותב בעל ספר החינוך (מצוה רצו): "שנצטוינו לקדש את השם... כלומר, שנמסור נפשנו למות על קיום מצוות הדת". 

אבל מפשוטו של מקרא ומסמיכות הכתובים: "ושמרתם את מצוותי ועשיתם אותם" להמשך: "ולא תחללו את שם קדשי ונקדשתי בתוך בני ישראל" למדים אנו שקידוש השם וחלילה חילולו קשורים לכל התורה כולה, ולא רק למותו של האדם אלא בעיקר גם בחייו.

וכך מובא בתנא דבי אליהו רבה (פרשה כח): "ואהבת את ה' אלקיך - שתהא מאהב שם שמים על הבריות, שתהא יודע דברי תורה, תהא קורא ושונה בדברי תורה, ותהא משאך ומתנך עם בני אדם באמונה, כדי שיהיו הבריות הרואים אותך אומרים: אשרי פלוני שלמד תורה, כמה נאים מעשים שלו, כמה יפים דרכיו, אוי לו למי שלא למד תורה, העבודה שאנחנו גם כן נלמוד תורה ונלמד לבנינו תורה, ונמצא שם שמים מתקדש על ידו, ועליו הכתוב אומר: "ישראל אשר בך אתפאר"... ולא ניתנה התורה אלא על מנת לקדש שמו הגדול".

קידוש השם בפני האומות

קידוש השם וחלילה חילולו אינם מצטמצמים ביחסים שבין אדם לאדם בתוך כנסת ישראל בלבד, אלא גם ביחסי ישראל עם אומות העולם יש משום קידוש השם או חלילה חילולו. אבות האומה נחשבו למקדשי שם שמים מפני התנהגות המופת שלהם כלפי הנוכרים: אמרו חז"ל על אברהם אבינו שלא הסכים לקחת ממלך סדום מחוט ועד שרוך נעל - "באותה שעה קידש אברהם את שמו של הקב"ה, ועמד והחזיר את כל רכוש סדום ועמורה" (תנד"א, פרשה כה), וכן הסבירו חז"ל שיהושע בן נון לא הרג את הגבעונים, למרות ששבועת הנשיאים הייתה בטעות - "משום קדושת השם". 

אחריות ציבורית

מצות קידוש השם, שהיא מהמצוות החשובות והיסודיות ביותר, יש לה בתקופתנו חשיבות נוספת, במיוחד כשחלקים לא מבוטלים בחברה הישראלית של עכשיו עומדים בפני אובדן דרך, מגששים באפילה ומבקשים תשובה יהודית למסגרת החיים שלהם, יש בכל מעשה או מחדל של הציבוריות הדתית, משום קידוש השם או חלילה חילולו, על כן שומה עלינו לדקדק יותר במעשינו ולבדוק אותם לא רק לגופם, אלא גם לפי ההשלכה שלהם על כלל הציבור בישראל.

(מתוך אתר 'כיפה')

סיפור 

סוליקה הקדושה

בשנת 1817 נולדה למשפחת חג'ואל מטנג'יר, מרוקו, בת. שמה היה סול, אך היא נודעה לכל בשם "סוליקה".

סוליקה גדלה והיתה לנערה בעלת יראת שמיים, מידות טובות וחכמה רבה.

מאחר והיתה יפה עד למאוד, אמר לה אביה כי עדיף שתמעט לצאת מן הבית, וסוליקה בצניעותה שמעה בקולו.

אך כאשר חשש אביה - כך קרה. באחד הימים ראה אותה שכן מוסלמי, ורצה להינשא לה. הגיע השכן המוסלמי לביתה, ודרש שתתאסלם על מנת שיוכל להתחתן איתה. סוליקה ומשפחתה לא הסכימו, והשכן איים שיתנקם בהם. מפאת החשש, החביאו את סוליקה בביתם של ידידים. יום אחד הופיעו חיילים עם צו מעצר, ולקחו את אמה של סוליקה כבת ערובה.

כשסוליקה שמעה על מעצר אמה, החליטה להסגיר את עצמה לשלטונות.

בכלא ניסו לשכנע אותה שוב ושוב כי תמיר את דתה, אך סוליקה בשלה - "לא אמיר את דתי ואבגוד בא-לוקי!"

במשפט שנערך לה, טענו טענת שווא כי היתה מוסלמית ועזבה את האיסלאם, דבר הנחשב לחמור מאוד, ופסקו דינה להוצאה להורג.

במרוקו היו מוציאים להורג רק באישורו של המלך, כך שהעבירו אותה לפס - עיר הבירה.

בעיר הבירה ראה אותה בנו של המלך, וביקש ממנה שתמיר את דתה ותתחתן איתו, ויעשה אותה עשירה גדולה. אך סוליקה לא הסכימה להמיר דתה בעד שום הון שבעולם, גם כשהרב של העיר הגיע אליה וניסה לשכנע אותה להמיר את דתה - כי איסלם אינו עבודה זרה כמו הנצרות, וכן כי קיים חשש לשלומם של כל יהודי מרוקו - לא הסכימה סוליקה.

לפני שהרגו את סוליקה, קשרו אותה לסוס וגררו אותה בכל העיר בסבל נוראי. גם עינוי זה לא שינה את דעתה, אלא היא ביקשה לפני שנגררה להוציא מכיסה את סיכות התפירה שלה, והדקה בהן את בגדיה לבשרה ממש - כדי שלא יזוזו וצניעותה תישמר.

מאז מכונה בפי כל "ללה סוליקה" - "סוליקה הצדקת" - שמסרה נפשה על קידוש ה'.

 

המקדש שמך ברבים

בערב שבת שירה, שנת תש"ג, יצא המפקד הנאצי של מחנה 'שווניה' לסיור כדרכו. לגופו צמוד תת-מקלע, ועיניו תרות ומשחרות לטרף. והנה נתקל ברבי מנשה צימטבוים, ראש הקהל, וניגש אליו. "נרפה אתה יהודי ארור" - אמר לו בזעם - "למה תעבוד בעצלתיים?" ענה לו רבי מנשה: "אני עובד כראות עיני". רגז המפקד וציווה להשכיבו כשפניו כבושות בקרקע, והחל להצליף בו לעיני כל העצורים במחנה. גופו נעשה עד מהרה גל של בשר מפוצע וטבול דם. אך פתאום זינק המעונה, ובקול חזק ונוקב פנה למפקד ואמר: "שמע, חיה צמאה לדם, את עם ישראל לא תצליחו להשמיד, ואילו אתם מרצחים, דמינו יצעק אליכם מן האדמה עד אשר תאבדו מתחת השמים לדראון עולם".

בפיק ברכים עמדו כל העצורים מסביב, ורבי מנשה פנה אליהם לאמור: "חיזקו אחיי, אל תתייאשו, כי עמנו אל". בינתיים נפל רבי מנשה לארץ, ובקול יללה צווח: "ריבונו של עולם, הריני מקריב עצמי קרבן על כל עמך ישראל. יהא קורבני זה האחרון, לכפרת כל ישראל". המפקד ציווה לכבול ידיו ורגליו ולתלותו. כשהועלה להיתלות, צווח בשארית כוחותיו, בניגון של סוף תפילת נעילה: "ה' הוא האלוקים! שמע ישראל ה' אלוקינו ה' אחד! ברוך אתה ה' המקדש את שמך ברבים". ויצאה נשמתו בטהרה.

 

מאמרי מגזין לנשמה

המצווה היומית
משנה תורה
מן המקורות
רגע לנשמה
סיפור
מגזין לנשמה
דילוג לתוכן