// הרב יוסי שטרן, אולפנת צביה לוד

לדפוק שלוש פעמים על עץ כדי שלא יהיה עין הרע , לפחד מחתול שחור ,ללכת עם שן של שועל בכיס לנדודי שינה ולחפש משמעות במה שנשאר מהקפה.
המשותף לכל אלו  ש"נהגו הגויים לעשות לשם תורת הבל ושטות שלהם" כלומר הגויים עושים אותם אבל הם לא באמת עוזרים לשום דבר והתורה אוסרת לעשות אותם.  קוראים לזה 'דרכי האמורי' וזה שם כולל לכל מיני דברים שהם עצמם לא עבודה זרה אבל הם מנהגים מוזרים של הגויים ואסור לעשות אותם כדי לא להידמות להם ולהימשך לעבודה זרה וכשפים.

הפוסקים נחלקו האם מדובר רק בדוגמאות המופיעות בגמרא או בכל מנהג מוזר שאין לו סיבה שנוהגים בו הגויים  אבל הטעם הוא זהה, יש לנו תרבות, יש לנו מסורת יש לנו צורת התנהגות וכבוד עצמי וחלק מזה הוא חוסר הצורך לנסות להידמות למישהו אחר כל הזמן.

חז"ל אומרים לנו שאם יש משהו שהוא באמת מועיל, גם כשאתה לא מבין איך בדיוק זה משפיע, מותר לעשות אותו למשל אם מגלים שיש משהו שמרפא מחלה או משכך כאב גם אם אין לו עדיין הסבר מדעי זה לא נחשב דרכי האמורי כי זה באמת עוזר אבל אם יש מנהג או מעשה שאין לו שום קשר והשפעה אמיתית אלא רק אמונה טפלה יש איסור לעשות אותו משום דרכי האמורי. חתול שחור לא באמת משפיע על המשך היום שלך ודפיקה על עץ היא מנהג נוצרי בכלל שנועד לסמוך על הצלב וללכת עם שן של שועל זה מגעיל ולא עוזר לנדודי שינה ולכן לעשות אותם זה אסור ובעיקר מראה שמי שעושה את זה שוכח שאנחנו שונים מהגויים ומנהגיהם וכשאין סיבה הגיונית לעשות משהו אנחנו לא עושים אותו אפילו שיש מי שעושה אותו .

יש עוד משהו בעייתי במעשים כאלו , הם מורידים מהאדם אחריות למעשיו . זה כבר לא הוא שאחראי לגורלו אלא מה שנשאר מהקפה שלו . זה לא הבחירה שלו במעשיו והחלטותיו שישפיעו על המשך היום שלו אלא החתול האומלל שיש לו פרווה כהה ובטעות חצה את הכביש כשעברת והדפיקה שלוש פעמים היא זו שתציל אותך מהעין הרע והרעיון הזה מנוגד לכל מה שמחנכת היהדות שליהודי יש בחירה על מעשיו ועל עתידו , שיש לו יכולת להשפיע על העולם ולשפר אותו ולבחור אם לעשות טוב  או רע בלי קשר לכל מיני ניחושים וסימנים חסרי משמעות .

אז בפעם הבא כשאתם שותים קפה אפשר לשטוף את הכוס בלי לשים לב לשיריים , בפעם הבאה כשרואים חתול שחור צריך להבין שהוא סתם... חתול. ואם יש קשיים להירדם יש אפשרויות הגיוניות ורפואיות להתמודד ואין צורך ב'דרכי האמורי'.

האם אין בעיה של "וּבְחֻקֹּתֵיהֶם לֹא תֵלֵכוּ" בעמידה בצפירה ביום השואה וביום הזיכרון?

בדברי הראשונים (תוס', מהרי"ק, ריב"ש, ועוד) מבואר שחוקות הגויים האסורים הם רק חוקים שאין בהם טעם והיגיון, אך מנהגים שאף אנו מסכימים להיגיון שבהם, מותר לעשותם. וכן פסק הרמ"א (יו"ד קעח, א).

לפיכך מותר לעמוד דום בצפירה, וכן לירות מטחי כבוד לזכר הנופלים, הואיל ודבר זה התקבל בעולם כמחוות כבוד, ואין זה 'חוק' ללא טעם. ואדרבא, טעם גדול יש בכך, שבזמן שכל המדינה נעצרת לדקה או שתיים נוצר רושם גדול לזכרם של הקדושים הי"ד. ומכל מקום ראוי להרהר באותו זמן בדברי תורה או לומר בלחש פרקי תהילים או תפילת 'אב הרחמים' וכדו', ויהיו הדברים לעילוי הנשמות הקדושות (שו"ת עשה לך רב, ח"ד, סי' ד; שו"ת אהלה של תורה, ח"א, סי' כג).

בגמרא (סנהדרין סז ע"ב) נאמר ש"האוחז את העיניים" עובר על איסור תורה, וכתב רש"י שהאוחז את העיניים הוא "מי שמראה לבריות כאילו עושה דברים של פלא, והוא אינו עושה כלום". וכן פסק הרמב"ם (הל' עבודה זרה פי"א).

על פי זה פסק הרב עובדיה יוסף שאסור להזמין 'קוסם', העושה מעשי להטוטים בזריזות ידיים, אפילו לצורך שמחת חתן וכלה (שו"ת יחוה דעת, ח"ג, סי' סח). אולם הרב חיים דוד הלוי כתב שכל איסור אחיזת עיניים הוא דווקא כאשר עושה כן באמצעות כישוף והשבעת כוחות הטומאה וכיוצא בזה, ואילו 'קוסמי' זמננו - כל כוחם הוא רק בזריזות ידיים, ואין להם אפילו מושג קלוש מענייני כישוף, ולכן אין בזה שום צד איסור והדבר מותר לכתחילה (שו"ת עשה לך רב, ח"ב, עמ' קס).

והרב משה פיינשטיין סבר שאם ה'קוסם' הפועל בזריזות ידיים מעמיד פני מכשף ומייחס לעצמו כוחות על טבעיים - אסור להזמינו. אבל אם הוא מודיע לכל שאין לו כוחות על טבעיים, והוא רק עושה זאת כדי לבדח ולשמח - מותר להזמינו, ואין בכך כל איסור (שו"ת אגרות משה, יו"ד, ח"ד, סי' יג).

בימינו נפוץ ומקובל לארגן נסיעות לקברי צדיקים לבקש שם רחמים בעת צרה. האם אין בזה בעיה של 'דרישה אל המתים'?

תלוי אם מתפללים לה' או לצדיקים הקבורים שם. נסביר: בגמרא מובא שבזמן התענית יוצאים חכמי ישראל לבית הקברות להתפלל על קברי צדיקים כדי שיבקשו עלינו רחמים (תענית טז ע"א). וכן מסופר על כלב בן יפונה שהלך להשתטח על קברי האבות במערת המכפלה וביקש להינצל מעצת המרגלים (סוטה לד ע"ב).

וכתבו הראשונים שאמנם יש מעלה להתפלל בבית הקברות מפני קדושת הצדיקים הקבורים שם, אך יש להיזהר שלא להתפלל אל המתים עצמם, מפני שיש בזה חשש איסור דרישה אל המתים. ויש להתפלל ולפנות רק אל ה' יתברך שיושיע אותנו בזכות הצדיקים הקבורים באותו מקום. 

וכפי שסיכם זאת ה'משנה ברורה' (תקפא, כז): "בית הקברות הוא מקום מנוחת הצדיקים והתפילה נתקבלה שם יותר, אך אל ישים מגמתו נגד המתים, אך יבקש מה' יתברך שייתן עליו רחמים בזכות הצדיקים שוכני עפר".

מה העניין של החבר'ה שמגדלים פאות ארוכות? זה נראה תימהוני ומוזר.

זה בדיוק העניין! הרמב"ם (הל' עבודה זרה יא, א) הסביר שהצורך לגדל פאות ולא להקיף את פאת הראש והזקן הוא כדי להיבדל מן הגויים: "שלא ידמה להן אלא יהיה הישראל מובדל מהם וידוע במלבושו ובשאר מעשיו... ולא יגלח השיער מכנגד פניו מאוזן לאוזן כדרך שהם עושים". כלומר, הנִראוּת שלנו צריכה להיות שונה מהנִראוּת של הגויים, ומאחר שהם נוהגים לגלח את פאות הראש מאוזן לאוזן - אנו נוהגים לגדל ולהאריך את פאות הראש.

הפאות הארוכות הם ה'סימנים' שלנו כיהודים. אנו לא מתביישים בסימן הזה ולא מנסים להצניע אותו, אלא אדרבא מאריכים אותו ומגדילים אותו. אפשר גם לומר: משוויצים וגאים בו. מובן שראוי לכל יהודי להקפיד על הופעה מסודרת ומכובדת, ולכן חשוב לסדר ולארגן או לסלסל את הפאות, ולא להיראות מוזנחים ומזולזלים, אך יחד עם זאת לא נסתיר את ה'סימנים' שבהם התגאו אבותינו בכל הדורות.

// הרב עמיחי נחשוני, רב אולפנת גבעת וושינגטון

כאשר הסתלקו ענני הכבוד מעל עם ישראל עם פטירת אהרן הכהן, חשבו העמלקים שניתנה מן השמיים רשות להילחם בישראל, ופחדו שמא יתפללו היהודים שיימסרו בידיהם ותפילתם תיענה. מה עשו? שינו לשונם ככנעניים, כדי שיתפללו ישראל לבוראם לתת את הכנעניים בידם, והואיל והם עמלקים לא תתקבל תפילתם. ראו ישראל לבושם כעמלקים ולשונם ככנעניים, ולא ידעו על מי יתפללו. אמרו: נתפלל "אם נתון תתן את העם הזה בידי", בלי להזכיר עם ספציפי - ונענתה תפילתם.

ויש לשאול: מדוע העמלקים שינו את לשונם ולא את לבושם, כדי שלא יכירום בני ישראל? מתרץ ר' יצחק אלתר מגור זצ"ל, בעל חידושי הרי"ם: אילו היו העמלקים משנים גם את לבושם בנוסף לשינוי לשונם, אפילו לזמן קצר, אזי היו הופכים באמת לכנעניים. ואז אם היו ישראל מתפללים על הכנעניים שיימסרו בידם, הייתה תפילתם מועילה, והיו נמסרים בידם! 

עם ישראל שמר על ייחודו במצרים משום שלא שינה את לבושו, את שפתו ואת שמותיו. אמנם עם ישראל הידרדר למ"ט שערי טומאה, אך השפה והלבוש היוו בלם, עצרו את הסחף ואִפשרו את הגאולה.

את חשיבות שמירת השפה אצל העם היהודי מוצאים אנו בסיפור המרגש העומד מאחורי השיר "שמע ישראל" של הזמר יעקב שוואקי. בזמן מלחמת העולם השנייה הוחבאו ילדים יהודים רבים במנזרים. בתום המלחמה, נסע הרב יוסף כהנמן זצ"ל, ראש ישיבת פוניביז' למנזרים לאסוף את הילדים והילדות שנשארו שם. תחילה הכחישו הכמרים והנזירים את הימצאות הילדים בתוך המנזרים, אך כאשר הרב קרא בפניהם  "שמע ישראל" החלו הילדים לזעוק 'מאמא'! (= אמא, ביידיש), ונקהלו אליו בזכרם את יהדותם ואת אמותיהם, שהיו קוראות איתם את תפילת ה'שמע ישראל' לפני השינה.

גם עלינו, בני הנוער, מופעלים לחצים חברתיים, וסביבנו ים סוער. תרבות זרה מקיפה ומחלחלת, משפיעה ומדרדרת. והבַּלמים המרכזיים הם: שמירה על לשוננו שתהיה לשון נקייה, עדינה, וחפה מביטויים רחוביים וצורמים, והקפדה על הלבוש הצנוע. 

ראשי התיבות של: שמם, לשונם, לבושם - הם: של"ל. ייחודו של עם ישראל הוא השל"ל. לא משנה היכן אנו נמצאים, אם זה בבית ומחוצה לו, צריכים אנו לשמר בגאווה את שלושת הדברים הבסיסיים הללו, ויהיו אלה נר לרגלנו תמיד.