מצוות 70-71 – לא תלבש אישה בגדי אנשים, ולא ילבש איש בגדי נשים

"

שהוזהרנו הנשים לא ללבוש ולהתקשט בבגדי ותכשיטי הגברים

(ספר המצוות – לא תעשה לט)

שהוזהרו הגברים לא ללבוש ולהתקשט בבגדי ותכשיטי הנשים

(ספר המצוות – לא תעשה מ)

55תורה שבכתב 

לֹא יִהְיֶה כְלִי גֶבֶר עַל אִשָּׁה וְלֹא יִלְבַּשׁ גֶּבֶר שִׂמְלַת אִשָּׁה, כִּי תוֹעֲבַת ה' אֱלֹהֶיךָ כָּל עֹשֵׂה אֵלֶּה

(דברים כב, ה)

תורה שבעל פה 

"עניין המצווה הזאת שיהיה כל דבר הווה בהוויתו, ויעשה כל מעשה באופן שראוי שיעשה ולא בזיוף ושקר… ר"ל כי הבורא ית' שברא האדם כל אחד בעניינו, יהיה תועבת לבו כאשר האיש שהוא עשה בטבע הזכרות יֶעתק עניינו אל הנקבות. והאשה שתהיה בטבע נקביי תשתדל להיות איש"..

משנה תורה להרמב"ם 

  1. אסור לאשה ללבוש ולהתקשט בבגדי ובקישוטי האנשים, ואסור לאיש ללבוש ולהתקשט בבגדי ובקישוטי הנשים, שנאמר: "לֹא יִהְיֶה כְלִי גֶבֶר עַל אִשָּׁה וְלֹא יִלְבַּשׁ גֶּבֶר שִׂמְלַת אִשָּׁה".
  2. כיצד? לא תשים האשה בראשה מצנפת שדרך האנשים לצנוף בה, ולא תחבוש כובע שדרך האנשים לחובשו, ולא תלבש שריון שדרך האנשים ללובשו, ולא תגלח את ראשה כדרך האנשים. וכל כיוצא בזה.
  3. וכן לא ילבש האיש בגדי צבעונים שדרך הנשים ללובשן, ולא יעדה טבעות ותכשיטים שדרך הנשים לעונדם, ולא יתלוש שערות לבנות מראשו או מזקנו, ולא יצבע אותן, כדרך שעושות הנשים.
  4. בכל הדברים הללו הולכים אחר מנהג המקום; שאם דרך האנשים באותו מקום ללבוש או להתקשט באופן מסוים – אין לנשים לנהוג בדרך זו, ואם נהגו הנשים באותו מקום בלבוש או בקישוט כל שהוא – אסור לאנשים להתלבש ולהתקשט בדרך זו.
 (הל' עבודה זרה וחוקות הגויים, פרק י"ב)

שו"ת הרחבה

שאלה: במשך שנים רבות נהגו הנשים הדתיות ללכת עם חצאיות בלבד, אך בשנים האחרונות נכנסו לאופנה סוגים שונים של מכנסי נשים. האם מותר ללכת עם מכנסיים אלו, והאם חובה ללבוש מעליהם חצאית?

תשובה: נזכיר תחילה, שחובת האשה להצניע עצמה, ובכלל זה לכסות את רגליה ואת שוקיה, וכמו שאמרו חז"ל (ברכות כד.) "שוק באשה ערוה". הנידון כאן הוא בהליכה עם מכנסיים ארוכים, המכסים את כל השוק. ויש לדון בשאלה זו משני כיוונים: מצד איסור "לֹא יִהְיֶה כְלִי גֶבֶר עַל אִשָּׁה", ומצד גדרי הצניעות. 

איסורי "לֹא יִלְבַּשׁ" ו"לֹא יִהְיֶה כְלִי גֶבֶר עַל אִשָּׁה" תלויים במנהג המקום, ומאחר והמציאות היום היא שנשים רבות נוהגות ללבוש מכנסיים, ובפרט שאלו מכנסיים השונות בגִזרתן ממכנסי הגברים – הרי שאין בזה איסור "לֹא יִהְיֶה כְלִי גֶבֶר עַל אִשָּׁה". 

אולם מאחר ובלבישת המכנסיים ניכרת ביותר צורת הרגליים, יש בזה איסור גמור מחמת חוסר צניעות, אפילו אם המכנסיים ארוכים ומכסים את כל השוק. ועל כן, חובה ללבוש חצאית שתכסה לפחות את כל החלק העליון של הרגליים. והמדקדקות יותר, נוהגות ללבוש חצאית ארוכה שתכסה את כל המכנסיים, ותסתיר את כל צורת הרגל. וכל הזהירה בשמירת צניעותה – שכרה גדול מן השמיים (מסכת יומא, דף מז.).

(ע"פ 'אֶת צְנוּעִים חָכְמָה' [הרב שמואל הבר], ח"א, עמ' רט"ו)

איך זה עובד? 

כמו בלימוד אתמול כך גם היום. איסור "לא ילבש" נובע ממקורו מהרחקת היהודים מהגויים וממעשיהם.

אסור לאישה ללבוש ולהתקשט בבגדי ובקישוטי האנשים, ואסור לאיש ללבוש ולהתקשט בבגדי ובקישוטי הנשים

בכל הדברים הללו הולכים אחר מנהג המקום; שאם דרך האנשים באותו מקום ללבוש או להתקשט באופן מסוים – אין לנשים לנהוג בדרך זו, ואם נהגו הנשים באותו מקום בלבוש או בקישוט כל שהוא – אסור לאנשים להתלבש ולהתקשט בדרך זו.

 

קומיקס מצווה

רגע לנשמה 

איש/ה?

ניתן לשים לב שבמצווה זו לא מדובר על ענייני צניעות אלא הצבת גדר לעירבוב בין המינים.

המילים 'שוויון' ו'פמיניזם' שגורות בפי כל. אך מהי נקודת המוצא העומדת בבסיס אותן אמירות? האם העידן החדש מביא איתו אחדות אמיתית בלב ובנפש או אחידות חברתית בה כולם חייבים להיות אותו דבר ואסור להוציא את הגילוי האמיתי של האדם לפועל?

אם כן, האמת הנצחית היא לא בפילוסופיות ובחכמות חיצוניות, כי אם בתורתנו הקדושה שניתנה לנו מפי בורא כל העולמות.

בורא עולם ברא את כל הבריות בצורה של זכר ונקבה, שני הפכים שמשלימים לאחד. רק על ידי שני הצדדים של הבריאה שמתחברים לדבר אחד ניתן ליצור דבר חדש- ניתן להביא ילודה והמשכיות לעולם. התורה מקדשת את הקשר הזוגי מאוד עד כדי כך שבקודש הקודשים יש זוג מלאכים בדמות בעל ואישה.

קשר זוגי אמיתי יכול להתקיים רק כאשר האיש נאמן לאישיותו ולתפקידו כגבר והאישה נאמנה לעצמה, לכוחותיה הנשיים ולעוצמה המיוחדת רק לה. על פי התורה אנו לא מטשטשים את ההבדלים ומוחקים את הזהות המגדרית של אחד מהצדדים.

להפך, על כל צד להוציא לפועל ולבטא את ייחודיותו האישית והעצמית רק לו.

שנזכה להתחבר לעוצמה הנשית שלנו ולהוציא אותה לפועל על כל גווניה מתוך הקשבה לרצונות ליבנו הקדושים!

מכנסי נשים

איסורי "לֹא יִלְבַּשׁ" ו"לֹא יִהְיֶה כְלִי גֶבֶר עַל אִשָּׁה" תלויים במנהג המקום, ומאחר שהמציאות היום היא שנשים רבות נוהגות ללבוש מכנסיים, ובפרט שאלו מכנסיים השונות בגִזרתן ממכנסי הגברים - הרי שאין בזה איסור "לֹא יִהְיֶה כְלִי גֶבֶר עַל אִשָּׁה". 

אולם מאחר שבלבישת המכנסיים ניכרת ביותר צורת הרגליים, יש בזה איסור גמור מחמת חוסר צניעות, אפילו אם המכנסיים ארוכים ומכסים את כל השוק. ועל כן חובה ללבוש חצאית שתכסה לפחות את כל החלק העליון של הרגליים (עד הברך), והנכון יותר ללבוש חצאית ארוכה שתכסה את כל המכנסיים ותסתיר את כל צורת הרגל (הרב שמואל הבר, אֶת צְנוּעִים חָכְמָה, ח"א, עמ' רטו; הרב יצחק עראמה, תחומין, כג)

וראוי לציין שהליכה במכנסי נשים ארוכות שאינן מבליטות את צורת הרגל עדיפה על לבישת חצאיות קצרות ושסועות, המכסות טפח ומגלות טפחיים, שאינן עומדות כלל בגדרי ההלכה. וכל בת ואישה תעשה בחכמה ותיזהר בשמירת צניעותה, ושכרה גדול מן השמים (ראו יומא מז ע"א, ופירוש רש"י שם).

 

סיפור 

אישתו זו ביתו

לאחר שרעייתו של ר' אריה לוין נפטרה, שאל נהג שלקחו פעם לביתו: היכן ביתך?- שתק ר' אריה. וכשחזר ושאלו היכן ברצונו לרדת, ענה לו שם של רחוב פלוני. כשירד מהרכב הסביר: "לבטח התפלאת שלא השבתי על שאלתך "היכן ביתי". דע כי מאז שנפטרה רעייתי הצדקת, ביתי אינו קיים עוד, שהרי אמרו חכמים: "ביתו- זו אשתו", לכן שתקתי… אולם כאשר שאלת בשנית היכן ברצוני לרדת, יכולתי לנקוב בשם הרחוב"...

בביתו של ר' אריה, סמוך לתמונתה של אשתו המנוחה היה פתק בכתב ידו ממה שכתב עליה: 'ליבי עלי דוי ונפשי עלי מתאבלת כי איך אנחם על שברי הגדול בהלקח מאיתי כלי חמדה, נזר תפארה, אחותי רעייתי יונתי תמתי, הצדקת הגמורה ציפורה-חנה..'

מי יוכל לתנות צדקתה אשר כמעט לא השאירה כדוגמתה. בטוהר נפשה ורוחב ליבה הגדול כפתחו של אולם, ברגשי החסד והרחמים שהתבלטו על כל צעד ושעל, הסבירה פנים לבני-אדם ופרשה רחמיה על כל חי.

הייתה כולה חסד ורחמים, כולה קדושה. כל חייה היו שירה בלתי פוסקת לחי העולמים. כל רגע מחייה היה חרוז נוסף לשירת הנצח שלה. ועל כולם- שמירת לשונה בחינת תופעה לא רגילה. נשמה טהורה ויקרה שבה למקור מחצבתה, נקיה וצחה כיום ירידתה לעולם בתוספת ברק וזיו ובתוספת חן וטוהר לפאר ולקשט את כתר הנצח של עם ישראל.

לא הביטה און באדם, לב איש לא הכאיבה. רוח המקום ורוח הבריות נוחה הימנה. לא גבה רוחה, לא רמו עיניה, כלל וכלל. אך דכא ושפל רוח היו חברותיה- תמיד תנו מעשיה סלו דרכיה מדותיה קחו. לאבני פינה מרי נפש ומחסור- עני ואביון פנו אליה לקבל נחומיה. נפש טהורה וזכה כעצם השמים לטוהר. לכל דורשיה לא הניחה כמותה לעולם".

מתוך הספר - מקודשת את/ שמחה רז

מאמרי מגזין לנשמה

המצווה היומית
משנה תורה
מן המקורות
רגע לנשמה
סיפור
מגזין לנשמה
דילוג לתוכן