שילוח הקן
נצטווינו בשילוח הקן.
הוזהרנו מלקחת בשעת ציד את קן העוף כולו, האם והאפרוחים.
והוא אומרו יתעלה:
כִּי יִקָּרֵא קַן צִפּוֹר לְפָנֶיךָ בַּדֶּרֶךְ, בְּכָל עֵץ אוֹ עַל הָאָרֶץ, אֶפְרֹחִים אוֹ בֵיצִים, וְהָאֵם רֹבֶצֶת עַל הָאֶפְרֹחִים אוֹ עַל הַבֵּיצִים, לֹא תִקַּח הָאֵם עַל הַבָּנִים. שַׁלֵּחַ תְּשַׁלַּח אֶת הָאֵם, וְאֶת הַבָּנִים תִּקַּח לָךְ, לְמַעַן יִיטַב לָךְ וְהַאֲרַכְתָּ יָמִים.
דברים כב, ו-ז
לא תעשה שו
"קן לציפור בין העצים" כתב ביאליק בשיר הילדים הענוג שלו, זה שהפך לשיר ערש שליו. אבל מתברר שהסיטואציה הפסטורלית הזאת של קן, ציפור וביצים, נושאת על גבה תילי תילים של דיונים סוערים מבית־המדרש, כאלה שמקשים להירדם.
אם נתקל אדם בקן ובו אפרוחים או ביצים, מצווה עליו התורה לשלח את הציפור המקננת וליטול את הביצים או האפרוחים לעצמו, אך לא לקחת אותם יחד.
מה שאולי נראה פשוט בקריאה ראשונה, הפך מוקד לבירור יסודות האמונה.
כבר בחז"ל אנחנו מוצאים "דרמות" סביב המצווה הזאת. בזמנם שליחי הציבור היו אומרים את התפילה בעל־פה, ומוסיפים בה לעיתים על הנוסח הקבוע. המשנה אומרת שאם שליח ציבור אמר בתפילתו "על קן ציפור יגיעו רחמיך", משתיקים אותו. חכמי התלמוד חלוקים בביאור החומרה הגדולה שבלשון הזאת.
סיפור אחר בהקשר למצווה הזאת מספרים חכמים על אלישע בן אבויה, שהיה מגדולי חכמי ישראל בתקופת המשנה, אבל כפר ופרק מעליו עול תורה ומצוות. לפי אחד התיאורים בחז"ל, הסיבה לכך הייתה שראה ילד ניצב על סולם במצוות אביו כדי לקיים מצוות שילוח הקן, אך נפל מן הסולם ומת. על מצוות כיבוד אב ומצוות שילוח הקן אומרת התורה שהן מביאות לאריכות ימים, וכשראה אלישע בן אבויה מישהו מת מתוך קיום שתי המצוות האלה, עזב את אמונתו.
הסערות הבית־מדרשיות סביב המצווה המיוחדת הזאת ממשיכות גם בדורות שאחרי חז"ל. הרמב"ם מסביר בספרו 'מורה נבוכים' שטעם המצווה הזאת הוא רחמנות. יש לשלח את הציפור, כדי שלא תראה את אפרוחיה או ביציה נלקחים ממנה, בדומה למצוות התורה שלא לשחוט בהמה יחד עם בנה ביום אחד. ואולם הרמב"ן חולק על הרמב"ם בתוקף. הוא מסביר שהמצווה הזאת איננה ביטוי לרחמנותו של א־להים, אלא לרצונו להרגיל אותנו להיות רחמנים. המהר"ל מפראג, שמביא את דברי שני קודמיו, חולק גם הוא נחרצות, ומציע הסבר שלישי במספר. לדבריו המצוות כולן הן גזירות א־להיות שנשגבות מדעתנו, ושלכן אין מקום להציע להן הסברים אנושיים חלקיים.
זה קצת מבלבל – מי בעצם צודק? והרי לא ניתן להתעלם מכך שיש היגיון בדברי כל אחד משלושת גדולי ישראל האלה.
אכן, ולכן אולי אין צורך להכריע. אמנם כדרכו של בית־המדרש, מנהלים הרמב"ם, הרמב"ן והמהר"ל ויכוח תקיף, שמחדד בבהירות את האמת שבכל דעה, אבל אחריהם מותר לנו לטעון בענווה שדווקא צירוף הדברים למכלול אחד, הוא זה שיגלה את התוכן הא־להי השלם. שלושת גדולי ישראל הללו מציבים שלוש רגליים, שרק על שלושתן יחד ניתן להעמיד את שלמות קיום המצוות.
המהר"ל מזכיר לנו שיש אמת א־להית שהיא למעלה מהערכים האנושיים. הרחמנות האנושית תהיה לעולם חלקית, ובמצוות מתגלה תוכן עליון יותר. הן לא רק אמצעי לשם תיקון המציאות או התיקון האישי שלנו, אלא תכלית לעצמן.
עם זה, האמת הא־להית חלילה לא נותרת שרירותית וזרה לעולם הערכים והמוסר שמוכרים לנו. אותה אמת אבסולוטית מתגלה ברחמנות ובחמלה על בעלי החיים, כפי שמתבטא בדברי הרמב"ם.
אך אילו רצה א־להים רק לגלות את רחמנותו, לא היה צריך להכניס אותנו לתמונה. השותפות שלנו בגילוי הרחמים הא־להיים נועדה לחשוף את הרחמים מתוכנו. בנוסף, אם המצוות לא יפעלו בנו ולא ישנו אותנו, כיצד הן יוכלו להשפיע באמת על המציאות סביבנו?
האמת המוחלטת והשלמה, החמלה הא־להית שפונה לתקן את קלקולי המציאות, והתיקון האישי שלנו – כולם שזורים זה בזה, ולא ניתנים להפרדה.
ספר הזוהר מציין שהציפור שמטפלת באפרוחיה, היא סמל לשכינתו של א־להים, שחומלת על בניה – בני ישראל. הצער של הציפור שמשולחת מהקן שלה, מעורר את רחמיו של א־להים על השכינה ועל עם ישראל שגלו מארצם וממקומם.
איך זה עובד?
אם אדם נתקל בקן שבו מקננת ציפור נקבה מהמינים הטהורים, ואתה בקן אפרוחים או ביצים, והוא מעוניין לקחת את האפרוחים או הביצים, עליו לפני כן לשלח את הציפור.
