מוסף ראש חודש
נצטווינו להקריב קורבן בכל ראש חודש נוסף על תמיד של כל יום, וזהו מוסף ראש חודש. והוא אומרו יתעלה:
וּבְרָאשֵׁי חָדְשֵׁיכֶם תַּקְרִיבוּ עֹלָה לַה' פָּרִים בְּנֵי בָקָר שְׁנַיִם וְאַיִל אֶחָד, כְּבָשִׂים בְּנֵי שָׁנָה שִׁבְעָה תְּמִימִם… וּשְׂעִיר עִזִּים אֶחָד לְחַטָּאת לַה'.
במדבר כח, יא-טו
מצוות עשה מב
מכונים לקבלה הם טרנד חם (ורווחי…) והם מציעים ללמד אותנו את סודות היקום והקיום. ספרים עתיקים, מילים סודיות, טקסים מלאי הוד – כל אלה מוגשים לנו כמקור כוח ומפתח לשליטה בגורלנו.
"תורת הסוד אינה מה שלא מבינים", אמר הבעל־שם־טוב. "אם מישהו חושב שקבלה היא מה שקשה להבין, הרי שעבורו גם התלמוד עשוי להיות ספר קבלה… סודות התורה הם מה שאי אפשר להעביר לאדם אחר אם לא חווה בעצמו, כמו למשל, הדבקות בא־להים".
הדברים העמוקים האלה של הבעל־שם־טוב "מאפסים" אותנו. הם עוזרים לנו לא להתרשם ממאגיה ועניינים שאופפת אותם הילה סודית, ולהבין שהסודות האמתיים של החיים הם הרבה מעבר, ולפעמים דווקא משום כך הם גם זמינים ונגישים.
אחת מאגדות התלמוד על אודות קרבן מוסף ראש חודש היא כזאת – סיפור שנראה נטול הילה ומסתורין, כמעט ילדותי, אך נוגע לסודות העמוקים ביותר של הבריאה.
"ויעש א־להים את שני המאורות הגדולים" מספרת התורה על היום הרביעי לבריאת העולם, ומיד מפרטת "את המאור הגדול לממשלת היום, ואת המאור הקטון לממשלת הלילה" (בראשית א, טז). רגע – אז שניהם גדולים, או שיש גדול וקטן? חכמים מספרים שמשהו קרה במעבר מחלקו הראשון של הפסוק לחלקו השני. בתחילה אכן יועדו השמש והלבנה להיות גדולים שניהם ולמשול בשווה בעולם, אך אז טענה הלבנה בפני הבורא "האם אפשר ששני מלכים ישתמשו בכתר אחד?" בגלל הטענה הזאת, שיש בה ממד של קנאה ותחרות דרש א־להים מהלבנה: "לכי ומעטי את עצמך". רק בגלל זה הלבנה מאירה באור חלש מהשמש (ומקבלת את אורה מהשמש עצמה), ורק בגלל זה היא נחסרת ומתמלאת שוב כל חודש (כמובן, חז"ל אינם מתכוונים להציע הסבר אסטרונומי, אלא לבטא את משמעות המציאות האסטרונומית).
כששמעה הלבנה מה נגזר עליה טענה כנגד הגורל שיועד לה – "האם מפני שביקשתי דבר ראוי עליי להקטין ולמעט את עצמי?" כששמע א־להים את הדברים הוא ניסה לפייס את הלבנה בדרכים שונות, אבל כשלא התפייסה, הודה א־להים שיש צדק בדבריה, ואמר "הביאו כפרה עליי, שמיעטתי את הירח"!
א־להים זקוק לכפרה?!
זהו הסוד הגדול והעמוק, שנדרשת מאתנו בשלות רוחנית כדי להבין נכון.
השמש המחממת ומאירה תמיד באור גדול מסמלת את א־להים עצמו, ואילו הירח, הנחסר ומתמלא, והזורח בלילה באור חלש, מסמל את עם ישראל ואת העולם הזה בכללו.
א־להים שלם בתכלית, וחלילה אין בו פגם או חטא. ואולם בלחש, בסוד, ובלי לפטור אותנו מאחריות לחטאינו, מגלים לנו חכמים, שחוסר השלמות שבעולם שלנו הוא עניין א־להי. זוהי המשמעות ב"בקשתו" של א־להים להביא עליו כפרה. א־להים הוא זה שמיעט את הירח, כלומר – בחר לברוא עולם מלא חולשות, פגמים ויצרים, ועל כך הוא כביכול מבקש כפרה, כלומר "לוקח אחריות". הקרבן המדובר הוא קרבן מוסף של ראש חודש, שבין השאר כולל "שעיר עזים אחד לחטאת לה'" (במדבר כח, טו). הביטוי "חטאת לה'" הוא ביטוי ייחודי שאיננו מוצאים בקרבנות אחרים, ומכאן למדו חכמים שקרבן זה כביכול בא לכפר על א־להים עצמו.
הסוד הזה לא מתגלה לנו בימים כסדרם, רק בראש חודש, כשהלבנה נולדת מחדש אחרי שנעלמה, רק אז מגלה לנו א־להים, שאמנם אנחנו חווים קשיים רבים – חלקם אינם תלויים בנו, וחלקם כישלונות אישיים שלנו – אבל כל זה, אומר א־להים – הוא בעל ערך ומשמעות. בקשת הכפרה שכביכול מבקש א־להים היא בקשה שנהיה סובלניים לכל זה, שכן עוד יבוא היום שבו יתגלה לנו האור הגדול שבכל המחשכים שעברנו, כפי שאומר ישעיהו הנביא: "והיה אור החמה כאור הלבנה" (ישעיהו ל, כו).
איך זה עובד?
- בראשי חודשים מקריבים אחר קרבן התמיד של הבוקר קרבן מוסף של ראש חודש.
- קרבן זה כולל שני פרים, איִל אחד (איל הוא כבש בוגר, בן שנתיים או יותר) ושבעה כבשים (צעירים, בני פחות משנה), אשר באים כולם כקרבן עולה, ונוסף עליהם שעיר עיזים שבא כקרבן חטאת.
הביטוי "ראש חודש" עשוי לצלצל גם כמו "ראש חדש" – פעם בשלושים יום ראוי ש"נחליף ראש", שנתחדש, שנסתכל על עצמנו, על אחרים ועל העולם הסובב אותנו מזווית שונה, ונצא לדרכים חדשות.
