אבל באמת שרצינו רק טוב…

אבל באמת שרצינו רק טוב…

שביתה ביום הכיפורים

נצטווינו לשבות ביום זה מן המלאכות והעבודות,

והוא אומרו:

שַׁבַּת שַׁבָּתוֹן הִיא לָכֶם.

ויקרא טז, ל-לא

 

 

הוזהרנו מלעשות מלאכה ביום הכיפורים,

והוא אומרו בו:

וְכָל מְלָאכָה לֹא תַעֲשׂוּ בְּעֶצֶם הַיּוֹם הַזֶּה,
כִּי יוֹם כִּפֻּרִים הוּא לְכַפֵּר עֲלֵיכֶם לִפְנֵי ה' אֱ־לֹהֵיכֶם.

ויקרא כג, כח

 

מצוות עשה קסה; לא תעשה שכט

 

הפרעת האכילה הנפוצה ביותר היא כנראה הנטייה לאכול את עצמנו… אנחנו סובלים ממנה ובו זמנית גם נהנים ולא יכולים להפסיק. אבל אפילו שאנחנו מסתדרים עם הנטייה לאכול את עצמנו בעצמנו, אנחנו לא מוכנים שאחרים יבקרו אותנו או יפנו כלפינו אצבע מאשימה. נדמה שישנו אפילו מתאם בין מידת הביקורת העצמית לקושי לקבל ביקורת מן החוץ. מי שמרגיש נוח עם עצמו, ומבליג על הטעויות שלו, מוכן לרוב גם לשמוע ביקורת, ולהתייחס אליה בצורה עניינית, לתקן ולשפר. אבל מי שלא סולח לעצמו על שום "פיפס", פשוט לא יכול לסבול כשמישהו אחר מצביע על טעויות שעשה.

ביום הכיפורים אנחנו מתבקשים להצביע שוב ושוב על הכישלונות שלנו, וזאת עלולה להיות חוויה לא קלה.

האמת היא שהווידוי איננו העיקר היחיד של היום. רבי יצחק מאיר מגור סיפר פעם על ציפור שמצאה את עצמה עומדת כשרגליה שקועות בבוץ. היא ניסתה להרים רגל אחת, אבל זה לא עזר; הורידה את הרגל והרימה את האחרת, אבל גם זה לא עזר; הרימה את שתי הרגליים, אבל נפלה ושקעה כולה בבוץ ובטינופת. "במקום להתעסק כל־כך הרבה בבוץ ובניסיונות לצאת ממנו", אמר רבי יצחק מאיר, "שפשוט תפרוש כנפיים ותעוף, וממילא גם הבוץ יישאר מאחור"…

הסיפור על הציפור הזאת הוא סיפור עלינו. העיסוק בחטאים והווידוי עליהם הם ניסיונות להיחלץ מהבוץ, ואילו עיסוק במלכותו של א־להים והשגחתו הוא פרישת כנפיים ודאייה במרומים. גם אם ביום הכיפורים ניתן מקום רב לחטאים, צריך לדעת שעיקר הכל הוא ההכרה ברחמי ה' ואהבתו. הם אלה שמעניקים את הכוח, וגם את הטעם, הסיבה והרצון, לשוב בתשובה.

רק אחרי שהלב והמחשבה נעוצים בטוב הא־להי, ניתן וצריך לחזור ולעיין בעניינם של הווידויים.

עשרה וידויים מקובל להתוודות במהלך תפילות היום, והם כוללים רשימות ארוכות ומפורטות. כיצד אומרים אותם באופן שיעניק לנו כוח, ולא יגזול אותו מאתנו?

את מילות הווידוי ניתן לומר מתוך שלוש כוונות שונות, ושלושתן נצרכות.

הכוונה הבסיסית והפשוטה ביותר היא שכשאנחנו אומרים "אשמנו" אנחנו בעצם אומרים "כאלה אנחנו, חוטאים ונכשלים". במובן הזה החטא הוא חלק מהזהות שלנו.

עמוק מזה – אמירת 'אשמנו' היא הבעת כאב על כך שהתנהגנו באופן שלגמרי לא מתאים לנו. נשמת החיים שלנו הרי טהורה ונקייה מחטא, והיא מי שאנו באמת. החטאים והכישלונות הם קליפה שדבקה בנו, והווידוי הוא זעקה המבקשת להסיר מעלינו את המסכה. במובן הזה תמצית הווידוי היא "זה לא אני, זה הילד הרע שבי".

אבל יש כוונה נוספת לווידוי, עמוקה עוד יותר, והתוכן שלה הוא "זה אכן אני שחטא, אבל לא בגלל הילד הרע שבי, אלא אדרבה, מפני הילד הטוב, אלא שהוא עילג ומסורבל, ולא מצליח להביע את עצמו כראוי, ולמרות שהוא מלא רצונות טובים, הם לעתים יוצאים אל הפועל בצורה מעוותת". להגיד וידוי באופן כזה, זה להגיד שהחטאים שלהם הם לא עניין מקרי, אלא חלק עמוק מאתנו ומהזהות שלנו, אבל לצד זה, זה לומר שבשורשם הם טובים באמת. באופן הזה כאב החטא הרבה יותר מתוק, אבל גם הרבה יותר נוקב ועמוק.

אנחנו חייבים להתחיל מלקיחת אחריות על החטא, ומהכרה שהוא רע ופסול. אבל אחרי שאנחנו עוברים דרך שני השלבים הראשונים, יש לנו הזדמנות לעסוק בבירור השורש הטוב של מה שהתגלה בפועל כרע.

רבי יצחק מאיר אלתר מגור

חי בפולין לפני כמאתיים שנה, היה רבה של וורשא ותלמידו של הרבי מקוצק. אחרי פטירת רבו, ייסד רבי יצחק מאיר את חסידות גור, ודברי תורתו מאופיינים בחריפות ושנינות מיוחדות.

 

איך זה עובד?

  • מצווה לשבות ולא לעשות מלאכה ביום הכיפורים, כדוגמת איסור המלאכה בשבת.
דילוג לתוכן