ייחוד ה'. חלק א

נצטווינו להאמין בַּייחוד, והוא שנאמין שפועֵל המציאות הוא אחד.

והוא אומרו יתעלה:

"שְׁמַע יִשְׂרָאֵל, ה' אֱלֹהֵינוּ, ה' אֶחָד "

דברים ו, ד

ובהרבה מקומות אומרים חכמים 'מצוות ייחוד', וקוראים למצווה זו גם 'מלכות שמים', כפי שהם אומרים, למשל: "כדי לקבל עליו עול מלכות שמים", כלומר, להודות בייחוד ולהאמין בו.

מצוות עשה ב

 

מוזר לנו לדמיין עולם שבו כדי שהתבואה תצמח צריך להקריב קרבן לאל האדמה, וכדי להינצל מספינה טובעת יש להתחנן לאל הים. כזה היה העולם הקדום – האמין בריבוי אלילים, ששולטים כל אחד בחלקו, ולא פעם גם "מתחרים" ביניהם.

ה"קרדיט" לביעור התפיסה האלילית מהעולם נזקף לזכות היהדות, שדרך תולדותיה – הנצרות והאסלם – השרישה את תפיסת אחדות הא־ל.

אבל מה בעצם רע באמונה באלים רבים? ובכן, המדענים, למשל, משקיעים מאמצים אדירים כדי למצוא תיאוריה אחת שתסביר את כל התופעות בעולם הטבע, אפילו שהם לא ממש יודעים להסביר מדוע תיאוריה כזאת נכונה יותר מתיאוריות מרובות לתופעות מרובות. משהו בתוכנו מחפש את האחדות והחיבור – חיבור בין רעיונות ומחשבות, חיבור בין אנשים, חיבור בין רגשות ורצונות. אדם בריא בנפשו הוא אדם ללא סכסוכים פנימיים (נו טוב, עד כמה שאפשר…). מעין זה גם "עולם בריא" הוא עולם הרמוני, שניכר בו כיצד הכל נובע ממקור אחד.

העולם האלילי היה מסוכסך ומטולטל בין אלים שנאבקים על שליטה במשאבים ובאוצרות הטבע. האמונה האלילית שיקפה את נפשו הקרועה של האדם. מאז התקדמנו התקדמות של ממש. היהדות השמיעה בעולם את שאיפת האחדות, והביא לאמונה בא־ל אחד.

 

בזמנו של הרמב"ם כבר האמין העולם התרבותי בא־ל אחד, אלא שהרמב"ם הוסיף ולימד שמצוות ייחוד ה' אומרת לנו משהו גם על "אופיו" של אותו א־ל. האמונה באחדות הא־ל איננה רק אמונה בכך שהוא הא־להים היחיד, אלא גם שהוא אחדותי ושלם, נקי מכל פגם וחיסרון, מכל עניין גשמי נמוך, אין בו כוחות שונים ומנוגדים, וגם לא ניתן להגדיר או לאפיין אותו בשום צורה.

הרמב"ם ניצח במלחמה שלו. בזכותו הפנמנו הרבה מהתוכן הזה. אנחנו לא ממש חושבים על א־להים כמישהו בעל זקן לבן היושב על ענן בשמים… גדלנו והתבגרנו.

ועדיין, אם נבחן את עצמנו נגלה שיש בנו לעתים שאריות של האלילות גסה והקדומה.

לפעמים אנחנו חשים שיש בעולם "כוחות" ו"אנרגיות" שאנחנו נתונים להשפעתם, ואנחנו עלולים לנסות להטות את השפעתם הקוסמית לטובתנו או להיזהר מנזקים שהם עלולים לגרום לנו. כל זה הוא פגם באמונה בכך שא־להים הוא אחד ויחיד. אין שום מציאות רוחנית שחוצצת בינינו ובינו, לא מלאך ולא כל כוח בעולם, ולכן רק א־להים הוא הכתובת לכל תפילה ופנייה שלנו.

אבל למה במלאכים אסור להיעזר וברופא מותר? בגלל שלרופא אנחנו לא מייחסים כוחות אלוהיים, ולא מרגישים משועבדים לו. לעומת זאת כשאנחנו עסוקים בכוחות ומלאכים, אנחנו עושים זאת לרוב מתוך תחושה שהם גדולים מאתנו, שיש בהם משהו אלוהי, ושאנחנו מסורים בידם. זה הפגם הגדול.

רבי חיים מוולוז'ין אמר שכשלאדם ברור שרק א־להים לבדו מושל בכל, זה בעצמו מסלק ממנו השפעות זרות ומאיימות. הוא אומר שאדם שחושש ממזיקים רוחניים צריך לומר לעצמו: "הלא ה' הוא הא־להים האמתי, ואין עוד מלבדו יתברך שום כוח בעולם ובכל העולמות כלל, והכל מלא רק אחדותו הפשוט יתברך שמו".

אולי האמונה הפרימיטיבית של הקדמונים גורמת לנו לגחך, אבל כדאי שנפנה את המבט פנימה לתוכנו ונראה כמה סיגים אליליים יש בתוכנו, ונעקור אותם.

 

רבי חיים מוולוז'ין. נולד לפני כמאתיים ושבעים שנה. היה רבה של העיירה וולוז'ין שבבלארוס ותלמידו החשוב של הגאון מווילנא. את ספרו 'נפש החיים' כתב כנגד תנועת החסידות, ובו כתב על הצורך להיזהר כשעוסקים בנוכחותו הממלאת כל של א־להים, וכן הדגיש את הערך הגדול של לימוד התורה. רבי חיים מוולוז'ין ייסד את ישיבת וולוז'ין, שהיא אבטיפוס לישיבות המוכרות לנו כיום. נפטר בגיל 72.

איך זה עובד?

  • מלבד אמונה במציאותו של א־להים אנחנו מצווים להאמין גם בכך שהוא אחד ויחיד, וכן שאחדותו שונה מכל אחדות אחרת שמוכרת לנו בעולם. שאר העניינים בעולם שאנחנו אומרים עליהם שהם 'אחד', עשויים תיאורטית להיות אחד מתוך רבים, והם תמיד מורכבים מחלקים שונים, וגם מתכונות שונות וכו'. א־להים, לעומת זאת איננו "אחד מ…", אין לו גוף, תכונה או אופי, שכן כל אלה הם הגבלות, ולכן פוגמים את האחדות. אחדותו של א־להים היא אינסופית. כל הביטויים במקורות שמייחסים לא־להים תכונות גשמיות הם משל בלבד.

 

אין שום מציאות רוחנית שחוצצת בינינו ובין א־להים, לא מלאך ולא כל כוח בעולם, ולכן רק א־להים הוא הכתובת לכל תפילה ופנייה שלנו

 

דילוג לתוכן