אהבת א־להים. חלק ד
כשמתחילים לדבר על אהבה קשה לעצור. זהו המדור הרביעי שלנו שעוסק במצוות אהבת א־להים, ואמנם גם אחריו נהיה רחוקים מאוד מלמצות את מה שיש לומר בנושא, אך ניאלץ להסתפק בכך.
כשהתחלנו לברר את מצוות אהבת א־להים תהינו כיצד אפשר לצוות על אהבה. אמרנו שהדבר הראשון שמציק הוא השאלה כיצד בכלל ניתן לדרוש מאתנו להרגיש רגש מסוים.
אבל ישנו משהו נוסף.
ביחס לאהבה ישנו קושי מיוחד שאין בשאר חובות הלב. אם נפקוד על מישהו לפחד מאתנו, עצם הפקודה אולי יעורר בו פחד. לעומת זאת הציווי והאהבה נראים כדברים שסותרים זה את זה. בתחילת הדיון שאלנו כיצד נשמע משפט מעין: "תאהב אותי או שתקבל עונש!" הוא בוודאי לא מעורר אהבה גדולה. גם אם, כמו שהסברנו, איננו מצווים להרגיש, אלא ללכת בדרך שתעורר את הרגש הרצוי, בנוגע לאהבה זה נשאר אתגר קשה במיוחד. כיצד ניתן לאהוב מתוך איום ומתוך מחויבות?
דבריו של אדמו"ר הזקן מחב"ד שפגשנו אתמול מפוגגים הרבה מהקושי. ראינו שהמצוות אינן אוסף איומים, אלא ביטויי אהבה אינטימיים. כמובן, יש גם ממד מחייב, אבל הוא הבסיס שעליו נבנית קרבה עמוקה הרבה יותר. בספר הזוהר מכונות המצוות במקום אחד "תרי"ג פיקודין", כלומר 'פקודות' – ציוויים, ובמקום אחר הן מכונות "תרי"ג עיטין", כלומר 'עצות'. המצוות הן אמנם הוראות מחייבות, אבל לא פחות מזה הן עצות מאירות שנולדות מרצונו של א־להים בטובתנו. גם הרמב"ם עצמו, כאשר ביאר את משמעות חובת אהבת ה', אמר: "שנתבונן ונשכיל מצוותיו ופעולותיו, כדי שנשיג אותו ונתענג בהשגתו תכלית התענוג". הרמב"ם איננו אומר שההתבוננות אמורה לעורר בנו צייתנות וכדומה, אלא עונג עמוק.
מעבר לכך, אחרי שראינו כמה אוהב אותנו א־להים, ואחרי שראינו שהאהבה שלו אלינו ראויה להיות המקור לאהבה שלנו אליו, אחרי כל זה אנחנו מבינים שמצוות אהבת א־להים, אין פירושה "תאהבו אותי" אלא בראש ובראשונה "הביטו כמה אני אוהב אתכם". זה כבר מובן הרבה יותר – התביעה שלא נהיה שקועים בעצמנו, אלא נבחין בכל הטוב והחסד שמעניק לנו א־להים, התביעה הזאת טבעית מאוד, והיא בעצמה יכולה לעשות לנו רק טוב.
ולבסוף – אדמו"ר הזקן מציין בדבריו מפורשות שאהבה לא־להים איננה דבר שאנחנו אמורים "לברוא" יש מאין. האהבה הזאת, הוא ביאר, נסתרת בלב כל אחד מאתנו, ממש כשם שביארנו שהאמונה בא־להים חקוקה בנו. לכן הציווי לאהוב הוא ציווי להיות נאמנים לעצמנו ולטבע האמתי שלנו.
***
לבסוף נזכיר את חתימת דברי הרמב"ם: "וכבר אמרו חכמים שמצווה זו כוללת גם כן שנדרוש ונקרא האנשים כולם לעבודתו יתעלה ולהאמין בו. וזה כי כשלמשל תאהב אדם, תשים לבך עליו, ותשבחהו, ותבקש האנשים לאהוב אותו. כך כשתאהב את הא־ל באמת, הנה אתה בלא ספק תדרוש ותקרא הפתאים והסכלים לידיעת האמת שאתה כבר יודע".
כמו בחור מאוהב ש"משוויץ" באהובתו, ומלא גאווה כשהוא מסתובב בחברתה, וששמח לספר עליה לכל מי שרק מוכן לשמוע, כך צריכה להיות אהבתנו לא־להים.
זאת ועוד – הרי א־להים עצמו, האוהב את ברואיו, בוודאי מלא צער כשהם מנוכרים לו, ואינם מרגישים באהבתו. אין דבר מכאיב יותר מאהבה שאין לה הד ומענה. לכן ביטוי עמוק לאהבת א־להים הוא לעורר את האהבה הזאת גם בלבם של אלה שאינם חשים אותה, אלה שכשיבחינו כמה אוהב אותם א־להים, בוודאי יתעורר לבם באהבה דומה אליו.
אמרו חכמים: "ואהבת את ה' א־להיך – שיהא שם שמים מתאהב על־ידך".
הציווי לאהוב הוא ציווי להיות נאמנים לעצמנו ולטבע האמתי שלנו
