אחרי שתעבור שבת

אחרי שתעבור שבת

הקרבת בהמה בת שמונה ימים

נצטווינו שיהא כל קורבן שנקריב מן הבהמה בן שמונה ימים ולמעלה

ולא פחות מזה.

והוא אומרו יתעלה:

שׁוֹר אוֹ כֶשֶׂב אוֹ עֵז כִּי יִוָּלֵד, וְהָיָה שִׁבְעַת יָמִים תַּחַת אִמּוֹ, וּמִיּוֹם הַשְּׁמִינִי וָהָלְאָה יֵרָצֶה לְקָרְבַּן אִשֶּׁה לַה'.

ויקרא כב, כז

מצוות עשה ס

 

הממ… שמונה ימים מהלידה. זה מצלצל מוכר… אה! ברית מילה!

אכן, גם בברית המילה אנחנו מוצאים תבנית דומה – שבעה ימים ואחריהם מעין "הגשת" היילוד לא־להים.

ומה משמעות שבעת הימים הללו? המדרש מוצא מידת רחמנות כלפי בעל החיים בהמתנה הזאת בת שבעת הימים שמאפשרת לו להיות עם אמו בפרק זמן זה.

ואולם יש במצווה הזאת תוכן נוסף. הפסוק שאוסר הקרבת בעל חיים בן פחות משמונה ימים הוא חלק מרצף פסוקים שדנים בבהמות הראויות ושאינן ראויות להקרבה. כשם שבהמה בעלת מום איננה ראויה לקרבן, כך גם בהמה בת פחות משמונה ימים. ומה הפגם בה? חכמי ישראל ביארו זאת מכמה זוויות.

הרמב"ם עצמו בספרו 'מורה הנבוכים' מסביר שבשבעת הימים הראשונים בעל החיים לרוב חלש עדיין מאוד, ולקרבן ראוי רק בעל חיים שלם בגופו ובכוחותיו. מחבר ספר 'החינוך' הביט בעניין זה עצמו מנקודת מבט שונה מעט. לדבריו נועדו הקרבנות כולם לחולל בנו שינוי פנימי, ולעשות אותנו מתוקנים וא־להיים יותר. הקרבת קרבן היא הודאה לא־להים על הצאן והבקר שזכינו להם, והכרה בכך שכל מה שבידינו הוא ממנו. ואולם בהיות בהמה בת ימים ספורים אין מי שחומד אותה לאכילה, ואין מי שימכור או יקנה בהמה שכזאת, וגם לא מי שיגיש אותה כמתנה למישהו אחר. ממילא גם "הענקת" בהמה שכזאת לא־להים לא תשפיע עלינו כראוי, ואדרבה, עלולה להפוך את הקרבן למזולזל בעינינו.

מלבד ההכשרה הפיזית של הקרבן בימים הראשונים לחייו, ישנה גם הכשרה רוחנית הכרוכה דווקא בשבעת הימים הללו. חז"ל אומרים שחלק מהסיבה שבגללה אין להקריב בהמה בת פחות משמונה ימים, הוא הצורך שתעבור שבת אחת על הבהמה בטרם היא מוקרבת. הקרבת קרבנות קשורה לחלקים הסוערים שבנפשנו, לעבודת א־להים שיש בה ממד של אקסטזה. עבודה כזאת עלולה בקלות ליפול לפגניות, לעבודה זרה הזובחת ומקריבה לאלילים ושדים. שבעת ימי השבוע, ששבת בתוכם, מזכירים לנו את בורא העולם האחד והיחיד. הם מזכירים לנו את מקור הכל, א־להים, השלם והרחוק מהגשמיות, זה שאיננו זקוק לקרבנות שלנו, אך רוצה בהם ומקבל אותם כמתנת אהבה. שבעת הימים הם זמן של השתהות והתבוננות בתוכן הזה, זמן של הכשרת עצמנו להתקרב לא־להים שברא את עולמו בשבעה ימים.

כך גם ביחס לברית המילה – שבעת הימים המקדימים אותה מייצגים את הטבע שנברא בשבעה ימים. הם מאפשרים לנו להתבונן בעולם הזה שסובב אותנו כמכלול שלם, ולהבין שיש מי שעומד מאחורי כל זה, יש בורא לעולם. ההכרה הזאת באה מתוך השבת, השביעית בימי השבוע, שמרוממת אותנו אל מעל הטבע, אל היום השמיני, יום כריתת ברית המילה עם א־להים ועם הייעוד היהודי, או היום שממנו ואילך מוכשרת הבהמה להיות מוקרבת לה'.

מכאן נלמד לעניינים נוספים בחיינו – את תהליכי הגדילה והצמיחה הטבעיים שעוברים עלינו צריכות ללוות התבוננות ותשומת לב. אנחנו צריכים להקיף בדעתנו את הדרך שעשינו, ומתוך כך לחשוף את המשמעות שבה, להכיר ולראות בה את חותמו של א־להים הטוב.

 

איך זה עובד?

  • כל בעל חיים שנולד ניתן להקריב רק מעת היותו בן שמונה ימים.

 

הפסוק אומר "שור או כשב או עז כי ייוולד וכו'", ומכך שלא השתמשה התורה בלשון 'עגל' למדו חכמים שגם שור בן יומו קרוי שור (ואפילו שראינו שהוא זקוק לשבעה ימים כדי להתחזק כראוי). בעלי החיים נולדים כשהם כמעט שלמים בכוחותיהם, ובזמן קצר הם לומדים את תפקידיהם ותפקודיהם הייחודיים. האדם, לעומת זאת, מתבגר, צומח ומתפתח במשך זמן ארוך ואחרי תהליכים מורכבים וסבוכים. גם זה חלק ממותר האדם מן הבהמה.

דילוג לתוכן