אחת שהיא שניים, שניים שהם אחד

קרבן מוסף שבת

נצטווינו להקריב קורבן בכל יום שבת נוסף על תמיד של כל יום

וזהו מוסף שבת.

והוא אומרו יתעלה:

וּבְיוֹם הַשַּׁבָּת שְׁנֵי כְבָשִׂים בְּנֵי שָׁנָה תְּמִימִם… עֹלַת שַׁבַּת בְּשַׁבַּתּוֹ…

במדבר כח, ט-י

מצוות עשה מא

אם לכולם יש חברים ורק לנו לא, זה לגמרי לא נחמד. ואם לכולם יש בני זוג ורק לנו לא, זה ממש, אבל ממש, מבאס.

גם השבת חשבה כך. "ליום ראשון יש את יום שני", מספרים חז"ל שאמרה השבת לא־להים, "ליום שלישי יש את רביעי, לחמישי את שישי, ורק אני לבד!"

"עם ישראל יהיה בת זוגך" השיב א־להים.

יום ועם – איזו זוגיות מוזרה. עם עַם אי אפשר לצאת למסיבות…

אבל בכלל, מה זה אומר שלכל הימים יש זוג?

המציאות שלנו היא מציאות מרובת פנים. המספר שניים מבטא את הריבוי הבסיסי, את החריגה מהאחדות. ששת ימות השבוע דומים לששת הכיוונים שאליהם אנחנו יכולים לפנות – מעלה, מטה, קדימה, אחורה, ימינה, שמאלה. גם הכיוונים הללו הם זוגות זוגות – מעלה ומטה, קדימה ואחורה וכו'. השבת, שבה אנחנו נחים, ולא "הולכים" לשום מקום היא המרכז של הכל, היא האחדות והתוכן הפנימי, היא המשמעות שלמענה אנחנו מתרוצצים שישה ימים לשישה כיוונים.

משמעות ה"זוגיות" של ימות השבוע היא העובדה שיש התאמות מקריות בין חלקים במציאות. הדבר דומה ל"זוגיות" של בעלי החיים. כל בעלי החיים נבראו שניים שניים – כל אחד עם בן זוגו, אבל רק הזוגיות של אדם הראשון היא זוגיות שבה חלק ממנו – צלעו – הפך לאישה בת זוגו. לכן הזוגיות האנושית היא חיבור אל משהו שהוא הכי אנחנו שרק אפשר. רק האדם יכול לומר על אשתו "זאת הפעם עצם מעצמיי ובשר מבשרי" (בראשית ב, כג). קשרים רבים בעולם החיצוני הם קשרים שטחיים. האגדה על אודות השבת מבטאת שבשבת מאירה האפשרות לחיות חיים של אהבה ואחדות שאינן מקריות. זה פלא ששני הדברים יכולים ללכת יחד – האחדות והשוני, אבל הפלא הזה אפשרי, והוא מתגלה בשבת על־ידי עם ישראל. לכן ישראל הוא בן הזוג של השבת.

בשבת אנחנו מגלים את הקשר העמוק בין שמיים לארץ, בין רוח לחומר, בין אמצעי למטרה, וגם בינינו לאנשים אהובים שאליהם אנחנו קשורים.

בשבתות, ראשי חודשים וחגים, באים במקדש קרבנות הנקראים קרבנות "מוסף", שכן הם נוספים על קרבן התמיד שבכל יום. בימים האלה אנחנו גם מתפללים תפילה מיוחדת הנקראת "מוסף" ובה אנחנו מזכירים את הקרבן המיוחד של היום, ומתפללים לא־להים שיבנה בקרוב את בית המקדש ויזכה אותנו לשוב ולהקריב קרבן זה.

קרבנות המוסף של החגים כוללים בהמות רבות, אך קרבן המוסף של שבת כולל שני כבשים בלבד. שני הכבשים הללו צריכים להיות דומים זה לזה, והדבר מבטא את האחדות הפנימית, את הזוגיות המיוחדת לשבת. שני כבשי השבת מגלים שגם הקצוות הרחוקים והמנוגדים של המציאות הם כולם ענפים של האחדות הא־להית. לכן הזוגיות השבתית איננה באה לידי ביטוי בשני ימים של ממש. השבת היא יום בודד בעל "ערך" כפול. המדרש אומר שכל ענייני השבת כפולים – על השבת הצטווינו ב"זכור" ו"שמור" שנאמרו בבת אחת מפיו של א־להים בעשרת הדיברות, בערב שבת הייתה יורדת כמות כפולה של מן מהשמיים, הקרבן של השבת הוא קרבן "כפול", ועוד ועוד. שבת מגלה לנו את הברכה שבריבוי, וגם את האחדות הגנוזה בה. בכוח השבת להשכין שלום בין קצוות וניגודים, בין קצוות שבתוכנו, ובינינו ובין אהובינו, ולגלות לנו את השורש האחד של כולנו. שבת שלום!

ברכת השבת, שבאה לידי ביטוי בכמות הכפולה של מן שירד מהשמיים במדבר, היא המקור לכך שבסעודות השבת אנחנו מברכים על שתי חלות. ישנם כאלה שנוהגים בעקבות האר"י לברך על שתים עשרה חלות, כנגד שנים עשר כיכרות לחם הפנים, שהונחו על השולחן במקדש בשבת.

איך זה עובד?

• נוסף על הקרבת שני כבשי התמיד בבוקר ובין הערביים בכל יום במקדש, בשבת מקריבים שני כבשים נוספים (שמוקרבים יחד).
• מצווה (אך אין זה הכרחי) ששני הכבשים יהיו דומים במראם ובשוויים הממוני, ושיירכשו יחד.