חרם

נצטווינו בדיני חרמים,

היינו שמי שהחרים דבר מרכושו ואמר 'הרי זה חרם' – ייתן אותו הדבר לכהן,

אלא אם פירש לה', שאז הוא לבדק הבית, לפי שסתם חרמים לכוהנים.

הוזהרנו מלמכור רכוש שהחרימו אותו בעליו, ואפילו לגזבר שהוא הממונה על ההקדש.

הוזהרנו מלפדות סתם חרמי הארץ גם כן.

 

והוא אומרו יתעלה:

אַךְ כָּל חֵרֶם אֲשֶׁר יַחֲרִם אִישׁ לַה' מִכָּל אֲשֶׁר לוֹ מֵאָדָם וּבְהֵמָה וּמִשְּׂדֵה אֲחֻזָּתוֹ, לֹא יִמָּכֵר וְלֹא יִגָּאֵל, כָּל חֵרֶם, קֹדֶשׁ קָדָשִׁים הוּא לַה'.

ויקרא כז, כח

 

מצוות עשה קמה; לא תעשה קי, קיא

 

שיימינג הוא נשק טרי יחסית, בן דורם של הכפר הגלובלי והרשתות החברתיות. יש אמנם מקרים חריגים שבהם הוא ראוי, אבל עוצמתו המוחצת ונזקיה לרוב גדולים מעוונם של אלה שכלפיהם הוא מופנה, ולעתים יסודו בכלל בשקר או דמיון. בארץ ובעולם כבר קרה ששיימינג הביא להתאבדות. אבל גם מי שנתון לשיימינג, עשוי לקבל לפחות את תמיכת החברה הקרובה אליו.

חרם, לעומת זאת הוא נשק חברתי עתיק יומין של נידוי ודחייה חברתיים, ומי שסובל את נחת זרועו חווה בדידות עמוקה, בושה ואשמה. חרם מונהג על־ידי החברה הקרובה, כך שהוא לופת מקרוב, ולרוב לא מותיר נתיב בריחה.

המושג חרם מופיע פעמים רבות במקרא, ולרוב משמעותו כילוי, ביטול או הרחקה גמורה.

אבל יש חרם מסוג שונה. אדם עשוי להכריז שחלק מרכושו הוא חרם. במקרה כזה יהיה עליו למסור את הרכוש הזה לכהן. אם הכריז מפורשות שהרכוש המדובר הוא חרם לה', יימסר הרכוש לאוצר המקדש.

השימוש במושג 'חרם' בהקשר הזה מלמד שישנו אבדן חיובי, שלפעמים המעבר לתחום הקדושה דומה להתרחקות והיבדלות עמוקות. אבל לעומת החרם החברתי, שתולש את האדם מאהבת הסובבים אותו וחברתם אל הבדידות המרה כמוות, כיוונו של החרם שניתן לכהן או לאוצר המקדש, הוא הפוך. הוא תולש את הרכוש והנכסים מקטנות העולם הזה אל קיום א־להי. החרם החברתי עוקר מחיים למוות, ואילו החרם שניתן לכהן, מפקיע ממוות לחיים חדשים.

ממד נוסף, מפתיע ועמוק ביחס לחרם נמצא בדבריו של ספר החינוך. הוא מבאר שישראל נמצאים תחת השגחתו הקרובה של א־להים, משוחררים מלפיתת כוחות הטבע. לכן במצבים מתוקנים הם זוכים לטובה וברכה ללא סייג. לשון 'חרם' היא לשון קללה, אבל מכיוון שישראל רחוקים ממרחבי המציאות המקוללים, זה פשוט לא עובד… מי שאומר שרכושו הוא חרם, מכריז בזה שהוא רוצה לסלק ממנו את הרכוש הזה, והעניין הזה אכן אפשרי, ולכן על־ידי הכרזת חרם, יוצא הרכוש מרשותו של המחרים. אבל גם אם רוצה המחרים, מסיבותיו, שרכושו יימסר לכוחות האופל, זה פשוט לא מצליח לו. מיד עם היציאה מרשות הבעלים, חוזר הרכוש לרשות א־להים, שבאהבתו איננו פוסק להשגיח על ישראל וכל אשר להם.

כלומר, אם בתחילה אמרנו שהחרם מעביר את הרכוש מחומריות העולם הזה אל תחום הקדושה, הרי שלפי הסברו של מחבר ספר החינוך, החרם חושף שמעולם לא יצא הרכוש מתחת העין הא־להית המטיבה, ושגם אין שום אפשרות להוציאו, אפילו אם אנחנו מאוד רוצים…

אם כך הדבר ביחס לנכסים ורכוש, אין שום ספק שבאשר אלינו זה נכון פי כמה. גם אם לפעמים מתחשק לנו לבעוט, למרוד ולהתרחק, אנחנו נותרים נתונים לאהבת ה' התמידית אלינו. זה עלול לתסכל, כמו ילד שממש מתאמץ להכעיס את ההורים שלו, וזה לא הולך לו… אבל כמה טוב שזה מה שמתסכל אותנו…

המדרש מבאר שהכוהנים מקבלים את הנכסים המוחרמים בזכות יוכבד, אמו של משה רבנו (שהיא הסבתא של הסבתא שלהם…) שהצילה את הילדים היהודים מגזירת פרעה. כמבואר בגוף הדברים, חרם הוא דחייה אל זרועות המוות, ואם יוכבד הצילה את הילדים מהחרמתם, וקיבלה את שכרה מידה כנגד מידה.

איך זה עובד?

  • אדם שהכריז על חלק מנכסיו שהוא חרם, ייתן חלק זה לכוהנים שעובדים באותו פרק זמן במקדש.
  • אם אמר שהנכסים הם חרם לה', ייתן אותם לבדק הבית (אוצר המקדש שמשמש לצורך תחזוקתו).

חרם שניתן לבדק הבית ניתן לפדות מהמקדש, אבל לא חרם שניתן לכהן.

פעם אחת. סיפור בעקבות הלימוד השבועי    | שמיטה

אחרי שנים של עוני ודלות, התהפך הגלגל על גורלו של יצחק וההצלחה האירה לו פנים. זה התחיל מכמה רובל שלווה, קנה בהם מעט צמר בשוק ומכר לסוחרים נודדים. אחרי הצמר הגיע מסחר בעצים, מתכות ואבני חן. כשקרה ולצורך עסקיו עבר יצחק קרוב לביתו של רבי נחמן מברסלב רבו, היה נכנס אליו לקבל ממנו ברכת שלום, ולזכות למעט מאורו.

ואולם העסקים פרחו, והדאגה לממונו הלכה ומילאה את זמנו של יצחק עד לאפס פנאי. כעת, כשהיה עובר סמוך לביתו של רבי נחמן, היה חולף בזריזות וממשיך לעסקיו מבלי לדפוק בדלת.

באחד הימים עמד רבי נחמן והביט בחלון חדרו, כשלפתע ראה את יצחק אץ לו ברחוב. קרא לו רבי נחמן מן החלון, ויצחק נאלץ להיכנס במבוכה ובחוסר רצון. כשנכנס פנימה, שאל אותו רבי נחמן: "האם הסתכלת היום בשמים?"

"לא", השיב יצחק.

לקח אותו רבי נחמן לחלון ואמר: "מה אתה רואה, יצחק?"

"סוסים, כרכרות, אנשים מתרוצצים לכאן ולכאן, רוכלים שמציעים את סחורתם…"

"אתה יודע, יצחק, עוד חמישים שנה הכל יהיה אחרת לגמרי. האנשים יהיו אנשים אחרים, הסוסים יהיו סוסים אחרים. הכל ארעי וחולף, יצחק. גם אני ואתה לא נהיה כאן בעוד חמישים שנה. רק השמים, השמים יהיו אותם שמים. ואתה עסוק כל כך בעסקים ובכסף שלך, שאפילו רגע אחד להרים עיניים לשמים אין לך?"

חושבים יחד. הצעות לדיון בינינו לבין עצמנו או בחיק המשפחה

שמיטה | האם אנחנו מצליחים לחשוב על הארץ כעל דבר חי? אולי כ'אמא אדמה'? אילו תחושות יש בנו כלפיה?

זרוע, לחיים וקיבה | האם כשאנחנו נאבקים למען ערכים שיקרים לנו, מתעוררת בנו גם מידה של קנאות? האם זוהי קנאות חיובית?

שמיטת כספים | עד כמה אנחנו נוטים "להתחשבן" עם אחרים? מה עוזר או יכול לעזור לנו לשחרר ולהרפות?

מילים על מעשים. רעיונות ומחשבות על משמעותן של מצוות

התלמוד דן בשאלה האם "מצוות צריכות כוונה", כלומר האם כדי לצאת ידי חובת קיום המצווה צריך להתכוון לכך בצורה מודעת. אם, למשל, מישהו הניח תפילין כסוג של קישוט או תקע בראש השנה בשופר מפני שהוא אוהב את הצליל, האם הוא קיים בכך מצווה?

להלכה נפסק שלא ניתן לצאת ידי חובת קיום המצווה ללא כוונה מפורשת לשם כך. עם זאת, כשברור ממעשיו של אדם שהוא מתכוון לעשות מצווה, כמו למשל מי שמניח תפילין במהלך תפילת שחרית, במקרה כזה, גם ללא שחשב בדעתו שהוא מתכוון לצאת ידי חובה, די בכך.

דילוג לתוכן