טומאת זיבה ושכבת זרע
נצטווינו בטומאת הזב, ומצווה זו כוללת כל דיני הדברים שבהם הוא נעשה זב, ובאיזה אופן הוא מטמא לזולתו.
נצטווינו שכל איש זה אם נרפא מזיבתו יקריב קורבן,
והוא אומרו יתעלה:
וְכִי יִטְהַר הַזָּב מִזּוֹבו,ֹ וְסָפַר לוֹ שִׁבְעַת יָמִים לְטָהֳרָתוֹ, וְכִבֶּס בְּגָדָיו וְרָחַץ בְּשָׂרוֹ בְּמַיִם חַיִּים וְטָהֵר. וּבַיּוֹם הַשְּׁמִינִי יִקַּח לוֹ שְׁתֵּי תֹרִים אוֹ שְׁנֵי בְּנֵי יוֹנָה, וּבָא לִפְנֵי ה' אֶל פֶּתַח אֹהֶל מוֹעֵד וּנְתָנָם אֶל הַכֹּהֵן. וְעָשָׂה אֹתָם הַכֹּהֵן אֶחָד חַטָּאת וְהָאֶחָד עֹלָה, וְכִפֶּר עָלָיו הַכֹּהֵן לִפְנֵי ה' מִזּוֹבוֹ.
ויקרא טו, יג-טו
נצטווינו בטומאת שכבת זרע.
עשה עד, קד, קה
אמנם לפני כמה שנים שימש הביטוי "איפוק הוא כוח" כדי לגבות את מדיניות ההבלגה הישראלית מול הטרור, אבל כיום נשמע אפילו ביטוי מאופק שכזה, קצת כוחני, ובמקומו אנחנו רגילים לדבר על "הכלה". שינוי המינוח איננו מקרי והוא מעבר לקוריוז מעניין. הוא מסמן מגמה מעמיקה והולכת של ביטול הלגיטימציה לכל דיכוי או מלחמה בתפיסות, אמונות, ערכים, גישות תרבותיות או כוחות נפש. אנחנו מעזים היום הרבה פחות מפעם לומר "לא" לילד שמבקש שנקנה לו ממתק בסופר, או – להבדיל – לאויבים שלנו, וזה מפני שאנחנו מעזים היום הרבה פחות מפעם לומר "לא" לעצמנו. לימדו אותנו להיות רגישים וקשובים לעצמנו, לא לדכא ולא לעקר שום צליל או הלך רוח שמתעוררים בנו. רק שמרוב פחד מלעקר כוחות נפש, קצת עיקרנו את כוח הגבורה שלנו, את היכולת להסתער ולהתגבר "בלי לראות בעיניים".
יצר המין הוא נושא שהצנעה יפה לו, אלא שבדורות האחרונים אנחנו חייבים לשמור על הצנעה היפה תוך כדי עיסוק פתוח, ולעתים אפילו מעט פומבי, בנושא הזה. בתחום הזה בא לידי ביטוי דרמטי המתח בין איפוק והתגברות ובין נתינת דרור לנפש המבקשת. הקולות שמזהירים מפני צמצום כוחות החיים נעשים רמים מיום ליום. אמנם מתגברת גם הדרישה שלא לפגוע באדם אחר למען מילוי התאווה, אבל כל מה שנעשה מתוך כבוד ורגישות וללא פגיעה בזולת, נתפס כלגיטימי ללא שום סייג.
אולי לכן חשוב דווקא בדור הזה להדגיש שגם את הדיכוי אסור לדכא לחלוטין, וגם בלוחמנות אסור להילחם מלחמת חורמה. איפוק וריסון עצמי הם חלק מהבריאות הנפשית של כולנו, ואם נוותר עליהם, ניעשה חסרי חוסן פנימי ועמידה זקופה ובטוחה.
ההלכה דורשת מגבר איפוק, גם כשהדבר כרוך במאמץ מייסר וגובה מחיר אישי. זה לא קל, ודורש התמודדות נבונה שיש בה מלחמה עיקשת לצד שמחה וביטחון גם במקרים של כישלון, אבל ההתמודדות הלא קלה הזאת מצמיחה את האישיות. למעשה, כבר פרויד, שעורר את כולנו לשים לב לתסבוכות הגדולות שקשורות ביצרים, ולמחירים שגובה דיכוי היצר, תיאר גם את הרווחים והבריאות הנפשית שבאים מתוך תסכול ומתוך חוסר סיפוק. אבל עוד יותר ממה שחשוב לדבר על הבריאות הנפשית שצומחת מההתמודדות הזאת, חשוב להזכיר את קרבת הא־להים ואת הקדושה שזוכים לה בכך.
על־פי התורה שכבת זרע מטמאה. כבר ראינו שטומאה קשורה באבדן חיים, לעתים גם אם מדובר בתהליך חיובי שעיקרו הוא דווקא יצירתם של חיים, כמו במקרה של אישה יולדת. לכן נוכל להבין שגם בחיבור של איש ואשתו, שהוא קודש קודשים, לצד החיים שעשויים להיוולד מהתהליך, מופיעה גם טומאה, שקשורה אולי בתאי הזרע הרבים, שלא יצמיחו חיים. ברור מכך ששכבת זרע שמקורה אינו חיבור של איש ואישה, ודאי מולידה טומאה.
התורה מתארת טומאה נוספת, חמורה יותר, שמכונה "זיבה", והיא כנראה סוג של מחלת מין, שלפי הרמב"ם גורמת לפליטת זרע פגום. הופעה של זיבה יותר מפעם אחת בתוך יום או יומיים, מצריכה תהליך היטהרות של שבעה ימים ואחריהם טבילה במי מעיין, ולעתים גם הבאת קרבן לבית המקדש.
אמנם דיני טומאה וטהרה כמעט ואינם נוכחים עוד בחיינו (מלבד מי שירצה לעלות להר הבית, ולשם כך יידרש להיטהר מטומאת שכבת זרע), אבל הצורך לטהר את הנפש, לא רק על־ידי הכלה של נטיותיה ורצונותיה, אלא גם על־ידי ריסון ותיעול חלק מן הכוחות, הצורך הזה נוכח בחיינו מאוד.
איך זה עובד?
- שכבת זרע מטמאת אדם או חפצים שנוגעים בה, וכן את מי שיצאה ממנו. וכדי להיטהר עליהם לטבול במקווה.
- אין איסור להיות טמא, אך עזרא הסופר תיקן שמי שיצאה ממנו שכבת זרע, לא יתפלל ולא ילמד תורה עד שיטבול. ברבות הימים בטלה התקנה הזאת.
מי שיצאה ממנו בעקבות מחלה הפרשה הדומה לשכבת זרע, נקרא 'זב'. אם זה קרה פעם אחת בלבד, דינו הוא כדין מי שיצאה ממנו שכבת זרע. אם זה קרה פעמיים ביום או יומיים, טומאתו חמורה יותר, וכדי להיטהר הוא נדרש לספור שבעה ימים ללא זיבה ואחריהם עליו לטבול במי מעיין. אם הזיבה אירעה שלוש פעמים בתוך שלושה ימים, מלבד תהליך ההיטהרות שלו, עליו גם להביא קרבן מיוחד למקדש.