אכפתיות א־להית

שחיטה ואיסור נבלה וטריפה

נצטווינו לשחוט בעל חי ואחר כך נאכל ממנו, ושאין לו הכשר אלא בשחיטה בלבד,

והוא אומרו יתעלה:

וְזָבַחְתָּ מִבְּקָרְךָ וּמִצֹּאנְךָ אֲשֶׁר נָתַן ה' לְךָ כַּאֲשֶׁר צִוִּיתִךָ.

דברים יב, כא

הוזהרנו מלאכול את המתה,

והוא אומרו:

לֹא תֹאכְלוּ כָל נְבֵלָה.

דברים יד, כא

הוזהרנו מלאכול את הטרפה,

והוא אומרו:

וּבָשָׂר בַּשָּׂדֶה טְרֵפָה לֹא תֹאכֵלוּ.

שמות כב, ל

מצוות עשה קמו; לא תעשה קפ, ק

"אלוהים לא באמת רוצה שום דבר, וגם לא כועס על שום דבר, הוא נעלה מדיי בשביל זה". אלה היו המילים הראשונות של הפילוסוף למלך כוזר, כפי שמתאר רבי יהודה הלוי בספרו. מלך כוזר, שניסה מאוד לעשות את רצון א־להים, חלם שוב ושוב שמלאך מתגלה אליו, ומודיע לו: "יש לך כוונות טובות, אבל המעשים שלך לא משהו". בעקבות זאת פנה המלך לאנשי הדתות הגדולות והמפורסמות, אבל לפני הכל פנה לפילוסוף, ושאל אותו מה לדעתו רוצה א־להים שנעשה? בתשובה אמר לו הפילוסוף את המצוטט כאן לעיל – לאלוהים לא ממש אכפת מה אנחנו עושים.

הפילוסוף גם מסביר את ההיגיון שבטענה הזאת – לרצות, פירושו להיות חסר, ומכיוון שאלוהים שלם לגמרי, הוא איננו זקוק לשום דבר, ולכן גם לא רוצה כלום.

מה שמעצבן בפילוסופים, זה שהם נורא חכמים, אבל לפעמים ברור שהם מבלבלים ת'שכל, רק קשה להצביע היכן בדיוק…

מה התורה חושבת על הדברים האלה של הפילוסוף? ברור שא־להים מצווה אותנו לעשות מעשים מסוימים, אבל האם "מזיז" לו אם אנחנו עושים אותם או לא? זה באמת משנה לו אם הנחנו תפילין, אכלנו כשר, או שמרנו שבת? האם ה"אושר" שלו תלוי במעשים שלנו? זה בלתי נסבל לחשוב כך, אבל בלתי נסבל עוד יותר לחשוב שהוא פשוט אדיש. ובכלל – האם האדישות הזאת היא לא חיסרון בשלמות הא־להית? הפילוסוף כל־כך מתאמץ לרומם את א־להים מכל חיסרון, אבל במאמצים האלה עצמם הוא מתאר אותו כחסר מצדדים אחרים, משמעותיים לא פחות, ואף יותר.

חז"ל אומרים מפורשות, שכשישראל ממלאים את רצונו של א־להים, הם מוסיפים כוח וגבורה בעליונים, ואילו כשהם עוברים על רצונו של א־להים, הם גורמים מעין חולשה בשמים. היה אפשר לחתום בכך את הדיון, לולא שמנגד היו דברים של חז"ל שמציירים תמונה שונה לחלוטין – "וכי מה אכפת לו לקדוש ברוך הוא אם מישהו שוחט מהצוואר או מהעורף? אלא, שהמצוות ניתנו רק כדי לצרוף (כמו הצורף שמנקה את המתכת מהפסולת שמעורבת בה) את הבריות". נראה מהמדרש הזה, שבאמת לא אכפת לא־להים אם אנחנו מקיימים את המצוות או לא. הוא אמנם ציווה לשחוט בהמה מהצוואר, אבל זה לא שאם נשחט מהעורף, הדבר ישפיע עליו. המצוות נועדו בשבילנו – כדי לזכך אותנו, ולא בשבילו.

נו, אז יש מדרשים כאלה, ויש מדרשים כאלה. מה עושים?

גדולי ישראל הסבירו שמדובר על מדרגות שונות. המצוות שלנו באמת משנות דברים בשמים (וזה מה שמתאר המדרש הראשון שהזכרנו), אבל עד מקום מסוים. א־להים בעצמו נעלה מכל זה (וזה מה שמתאר המדרש השני שהבאנו).

אז מה? הגענו בסוף לאותה מסקנה של הפילוסוף? מתסכל…

לא ולא! הרבי מלובביץ' מסביר שכשחז"ל אומרים שלא־להים לו אכפת, הם מתכוונים שקיום המצווה כשלעצמו לא נוגע לו, ולא משפיע עליו. אבל השאלה האם אנחנו נהיה מתוקנים יותר, נוגעת לו מאוד! כלומר, המצוות אמנם משפיעות עלינו ולא עליו, אבל א־להים "מוטרד" מאוד מהשאלה האם אנחנו מקיימים את המצוות ונתונים להשפעתן.

הדבר דומה להורה שמבקש מהילד שלו לגדל גזר בערוגה בחצר הבית. הוא לא עושה את זה בהכרח מאהבה גדולה לגזר, אלא מאהבה לילד, ומרצון שהוא יתחנך לערכים של אחריות, עמל כפיים, אהבת הטבע וכו'.

א־להים באמת מרומם מכל ושלם לגמרי. האהבה והאכפתיות שלו כלפינו, הם חלק עיקרי בשלמות הזאת.

איך זה עובד?

• כדי לאכול בהמה או עוף, יש לשחוט אותם לפני כן כהלכה. דגים אינם צריכים שחיטה.
• השחיטה צריכה להיות בסכין חלקה ללא כל פגם, ובאמצעות העברת הסכין על צוואר הבהמה או העוף, קדימה ואחורה, כך שייחתכו הקנה והוושט.
• 'נבילה' היא בהמה או עוף שמתו ללא שחיטה, ואסורה באכילה.
• 'טריפה' היא בהמה או עוף שחלו או נפצעו, ועתידים למות בתוך שנים עשר חודשים. טריפה אסורה באכילה, גם אם נשחטה כהלכה. פרטי ההלכות הקובעים מהי טריפה הם הלכה למשה מסיני, ואינם תלויים לרוב בהערכה וטרינרית.

יש לשחוט בהמות ועופות כדי לאכלם, ואין צורך לשחוט דגים. חלק מגדולי ישראל הציעו שכך הדבר מפני שהשחיטה מסירה משהו מגסות הבשר, ונצרכת רק בבהמות ועופות, שחיים על פני האדמה, ולא בדגים, שמקורם מן המים, ושלכן הם עדינים ומזוככים יותר.

חז"ל מציינים שיש אנשים מסוימים שטבעם המולד נוטה לשפיכות דם. הם מציעים לאלה לתעל את נטיותיהם, ולהיות שוחטים או מוהלים.