קיום אש תמיד על המזבח

 

ציוונו להבעיר האש על המזבח בכל יום תמיד, והוא אמרו יתעלה:

וְהָאֵשׁ עַל הַמִּזְבֵּחַ תּוּקַד בּוֹ לֹא תִכְבֶּה, וּבִעֵר עָלֶיהָ הַכֹּהֵן עֵצִים בַּבֹּקֶר בַּבֹּקֶר… אֵשׁ תָּמִיד תּוּקַד עַל הַמִּזְבֵּחַ לֹא תִכְבֶּה.

ויקרא פרק ו, ה-ו

וזה לא ייתכן אלא במה שציווה להתמיד לשים עצים בבוקר ובין הערביים, ובמדרש אמרו: 'אף־על־פי שהאש יורדת מן השמים, מצווה להביא מן ההדיוט".

מצוות עשה כט

 

געגועים בלתי פוסקים אל הנעלם, חוסר מנוח, השתוקקות, כמיהה וכיסופים – אנחנו חשים איזו להבה שמלחכת אותנו מבפנים ואינה מרפה. המזבח בחצר המקדש לא נועד רק לשם הקרבת קרבנות, אלא גם לשם אש שבוערת עליו תמיד, והיא מצווה בפני עצמה. האש הזאת מבטאת את הלב היוקד של כולנו, את עומק הגעגועים והאהבה.

האש שמתאר הרמב"ם כיורדת מן השמים היא אש שהופיעה על המזבח בדרך נס בעת חנוכת המשכן במדבר, וששבה וירדה בחנוכת המקדש על־ידי שלמה, ולא פסקה לרגע. חז"ל מספרים שגם בעת המסע במדבר המשיכה והתקיימה האש הניסית על המזבח. בזמן פירוק המשכן היו מניחים על האש כלי מתכת ואת המזבח כולו מכסים בבגד ארגמן, שצבעו רמז על הלהבה המלחכת בתוכו. גם האש שבנו היא אש שמימית שאיננה פוסקת לרגע, גם בשעות של עצבות עד כדי ייאוש וחוסר תקווה היא שם, גם אם היא מכוסה ונעלמת.

הרבה יותר טוב מאתנו מתארות את האש הזאת מילותיו של הרב וחבר הכנסת חנן פורת ז"ל – איש מעשה ורוח, מהצנחנים משחררי העיר העתיקה במלחמת ששת הימים:

"שמא תאמרו: הן כל זה היה בשכבר הימים, ומאז כבתה האש ואף בית המקדש חרב… התורה מבקשת לאותת לנו כי עלינו לנצור את האש העליונה שירדה משמים על המזבח מכל משמר, לבל תכבה גם בעת המסעות והנדודים. זו האש שנגלתה למשה בהר חורב במעמד הסנה… וזו האש שנראתה לעם ישראל כולו במעמד הר סיני… זו האש שנחרתה בלִבָּם של ישראל בעת מתן תורה… זו האש שיקדה כארי על המזבח בעת נדודי ישראל במדבר סיני, ונתגלגלה ממשכן למשכן עד בואה לשכון כבוד בהר הבית בירושלים. וזו האש שיקדה בליבם של מקדשי השם שבכל הדורות, מאברהם אבינו שהושלך לכבשן האש ועד חנניה, מישאל ועזריה, ומרבי חנינא בן תרדיון שהקיפוהו בחבילי זמורות והעלוהו באש ועד העולים על מוקד האינקוויזיציה. זו האש שעליה כתבה חנה סנש בעת השליחות שממנה לא שבה: "אשרי האש שבערה בסתרי לבבות". וזו האש שבערה בעצמותיהם של הרוגי מלכות מן המחתרות, אשר עטו על גופם בגד אדום של נידונים למוות וראו בו בגד ארגמן של מלכות. זו האש של מסירות הנפש אשר יקדה בלב הלוחמים לתקומת ישראל מיני קדם… ואני ראיתיה דולקת בעיני חברי בחטיבת הצנחנים, אשר חרפו נפשם למען גאולת ירושלים במלחמת ששת הימים. את העיניים הדולקות האלה תיאר יוסי גמזו באחד מבתי שירו – הכותל, והמילים היקרות, המשלבות בשיר זה את הביטוי "ארגמן של מלכות", מעלות לנגד עינינו מראות רחוקים, של בגד הארגמן העוטף בהוד מלכות את אש התמיד:

עָמְדָה בִּשְׁחֹרִים מוּל הַכֹּתֶל / אִמּוֹ שֶל אֶחָד מִן הַחִי"ר

אָמְרָה לִי: עֵינֵי נַעֲרִי הַדּוֹלְקוֹת הֵן / וְלֹא הַנֵּרוֹת שֶׁבַּקִּיר – – –

אָמְרָה לִי: צִיּוֹן הַר הַבַּיִת / שָׁתְקָה לִי: הַגְּמוּל וְהַזְּכוּת

וּמַה שֶּׁזָּהַר עַל מִצְחָהּ בֵּין עַרְבִַּים / הָיָה אַרְגָּמָן שֶל מַלְכוּת".

חנן פורת – מעט מן האור, הוצאת בית־אל

 

אמנם גם בשעה שישנה אש שמימית על המזבח, גם אז "מצווה להביא מן ההדיוט", כלומר גם אז מצווים הכוהנים לדאוג לבעירה ולהוסיף שני גזרי עצים בבוקר ובערב. חלק ממשמעות הדבר היא שגם במקומות בהם בוערת בנו אש חיובית באופן טבעי – האהבה לבן הזוג, לילדים וכדומה – גם שם מוטל עלינו לטפח וללבות את האש הזאת, ולא לסמוך על טבעיות הבעירה.

 

איך זה עובד?

  • מצווה שתבער אש תמידית על המזבח.
  • גם אם בוערת על המזבח האש שירדה מן השמים בחנוכת המקדש, מצווה שיוסיפו ויגדילו הכוהנים את הבעירה על־ידי הוספת שני בקעי עצים פעמיים בכל יום – בבוקר ובין הערביים.
  • שלוש "מדורות" היו על המזבח – בגדולה נשרפו הקרבנות; השנייה קטנה יותר, ושימשה לשם נטילת גחלים להקטרת הקטורת על המזבח שבתוך ההיכל; השלישית נועדה רק לשם קיום האש התמידי.

 

רבי משה קורדובירו – מחשובי חכמת הקבלה בצפת לפני כחמש מאות שנה – מציין שאמירת הפסוק: "אש תמיד תוקד על המזבח לא תכבה" היא דרך להתמודדות עם מחשבות שמטרידות אותנו בזמן התפילה. הפסוק הזה מעורר את האש הפנימית שבנו, וממילא מסייע לנו למקד את תודעתנו באפיקים הנכונים.

*

אמר רבי דב ממזריץ', תלמידו של הבעל־שם־טוב, שהפסוק "אש תמיד תוקד על המזבח לא תכבה" צריך להתפרש גם כך – כשנדאג שבאופן תמידי אש א־להית תבער בלבנו, אז ה"לא", כלומר העניינים השליליים בחיינו, שמפריעים לנו ומונעים אותנו מהגשמת רצוננו, ה"לא" הזאת, תכבה…

 

 

 

דילוג לתוכן