תקיעת שופר בראש השנה

 

נצטווינו לשמוע קול שופר ביום אחד בתשרי,

והוא אומרו עליו:

יוֹם תְּרוּעָה יִהְיֶה לָכֶם.

במדבר כט, א

 

מצוות עשה קע

 

"בתי את בוכה או צוחקת" שואלות מילות שירו המפורסם של יובב כץ. זה אולי מוזר שהגבול בין רגשות מנוגדים כל־כך עשוי להיטשטש, אבל בעצם, הרי ידוע שקצוות נפגשים. ובכן, גם קצות הנפש – צחוק ובכי – "מתערבבים" עד שקשה לעתים להבחין ביניהם. הם דומים לפעמים בצליליהם והבעות הפנים הנלוות להם, והם דומים בתוכנם הפנימי, שכן שניהם מספרים על נפש מוצפת ברגשות העולים על גדותיה.

ראש השנה הוא יום תרועה, יום שמיעת קול השופר, והתרועה נתונה בדיוק בתפר הזה שבין שמחה זורחת לשברון לב. ביום הזה, יום בריאת העולם והכרזה על מלכותו של א־להים, ביום הזה  נסערות הנפשות, ותרועת השופר היא כתרועת חצוצרה מלכותית ובד בבד גם זעקה אילמת.

התרועה במקרא חגיגית מאוד – "בחצוצרות וקול שופר הריעו לפני המלך ה'" (תהילים צח, ו). אבל צלילי התרועה מעלים באוזנינו גם גוון רע ורעוע. תרגומו של אונקלוס למילים "יום תרועה" הוא "יום יבבה", וחכמים מתלבטים האם צליל התרועה הוא צליל של גניחה או יללה. את אחת האפשרויות לפירוש מושג התרועה המקראית אנחנו מכנים 'שברים'.

תערובת התחושות הזאת איננה בלבול או "תקלה", אלא עניין יקר ורצוי. ראש השנה שייך למחוזות קמאיים וראשוניים מאוד, מחוזות שמבוטאים בקרן האיל הפשוטה והטבעית ובקול ללא מילים. במחוזות הללו סמוכים הצחוק והבכי, מפני שכאמור, הם שניהם תולדת המפגש עם מה שמעבר לנו.

"אם ייתקע שופר בעיר ועם לא יחרדו" שואל רטורית הנביא עמוס (ג, ו). השופר מעורר יראה וחרדה, והיראה הזאת עשויה ללבוש שתי צורות הפוכות. חרדה נפולה גורמת לפיזור כוחות הנפש, לטשטוש ובלבול. אבל יראה ראויה ממקדת ומכנסת את הכוחות והכישרונות. זוהי יראה של דריכות, והיא מלאה נוכחות אישית. לכן אנחנו מבקשים מדי יום בתפילה "תקע בשופר גדול לחרותנו, ושא נס לקבץ גלויותינו" – תקיעת השופר אוספת נידחים. כך גם בתפילת ראש השנה עצמה, אנחנו מבקשים "ובכן, תן פחדך ה' א־להינו על כל מעשיך, ואימתך על כל מה שבראת, וייראוך כל המעשים… וייעשו כולם אגודה אחת, לעשות רצונך בלבב שלם". היראה הראויה מחברת ומדבקת.

וכיצד זה? זוהי יראה שיש בה תוכן חיובי, יראה מפני הגודל הא־להי, ולא רק איום שמא ניפגע. היראה הזאת מפוררת את הנוקשות, ומשחררת מכלא האטימות שלנו, ולכן מלכדת את כוחות הנפש. היראה הנפולה, לעומת זאת, שמורגשת כאיום, נותרת כלואה בעיסוק שלנו בעצמנו, ומפני כך רק מפוררת את האישיות.

לכן היראה הבריאה היא "חברה טובה" של השמחה ושל הצחוק. בספרי פנימיות התורה מבואר שתכונתו של יצחק אבינו היא יראה. גם בתורה אנחנו מוצאים את הביטוי "פחד יצחק" – הצחוק והפחד משמשים זה עם זה – צחוק של הפתעה גדולה, ופחד שמרחיב את הלב, כדברי ישעיהו הנביא "ופחד ורחב לבבך" (ישעיהו ס, ה).

המדרש מתאר כיצד אמר דוד המלך על עצמו – "אני יראתי מתוך שמחתי, ושמחתי מתוך יראתי". את חייו של דוד  מאפיינת העמידה מלאת הענווה לנוכח פני ה'. חייו מלאים טלטלות ותהפוכות, אבל הזעזועים הללו, ששייכים גם הם לעולם של יראה, מוסיפים בדוד רכות וקרבת א־להים.

תרועת השופר בראש השנה עשויה להשיב אותנו אל המחוזות הילדותיים, שבהם "בוכה" ו"צוחקת" חיים בהרמוניה, ושניהם ממלאים ומוסיפים מרץ וכוחות חיים.

כוונות רבות יש בתקיעות השופר ועיקרן הוא המלכת ה' והתעוררות לתשובה. לפי אחת הכוונות מבטאת התקיעה הראשונה את היושר והטהרה הנשמתיים, התרועה מבטאת את השבר והנפילה בחטא, והתקיעה שלבסוף מבטאת את התשובה אל היושר והטוב.

 

איך זה עובד?

  • מפסוקי התורה למדו חכמים שיש לתקוע ביום ראש השנה תשע תקיעות בסך הכל, שמורכבות משלוש סדרות של שלושה קולות. כל "סדרה" כוללת תקיעה, ואחריה תרועה, ולבסוף תקיעה נוספת. ואולם חכמים התלבטו האם התרועה היא רצף קולות מהירים וקצרים כעין יללה, האם היא קולות הדומים לאנחה שבורה, או שהיא גם זה וגם זה. לכן כל סדרת תקיעות שלנו כיום כוללת – תקיעה-שברים-תרועה-תקיעה; תקיעה-שברים-תקיעה; תקיעה-תרועה-תקיעה – וכך שלוש פעמים. בסך הכל מתקבלים באופן זה שלושים קולות.
  • על שלושים הקולות האלה הוסיפו חכמים שלושים קולות נוספים, מתוך חיבוב המצווה, והמקובלים בצפת הגדילו את מספר התקיעות למאה, וכך מקובל כיום. חלק מהתקיעות נערכות לפני תפילת מוסף, וחלק במהלכה ובסופה.
  • לפי הרמב"ם צריך השופר להיות עשוי דווקא מקרן של כבש, ואילו פוסקים אחרים סבורים שכל שופר מלבד שופר פרה, כשר, אבל מסכימים גם הם שראוי לתקוע בשופר של כבש שכן הוא מעורר את זיכרון עקידת יצחק, שבסופה הקריב אברהם כבש תחת בנו.
  • אם יומו הראשון של ראש השנה חל בשבת, לא תוקעים בו בשופר (יומו השני של ראש השנה לא יכול לחול בשבת לפי הלוח שלנו).
דילוג לתוכן