בין מרחב לחיבור

קרבן עולה

נצטווינו במעשה קורבן העולה, והוא שכל קורבן עולה שקרב, בין שיהיה קורבן יחיד או קורבן ציבור, יהיה באופן כזה וכזה.

והוא אומרו בויקרא:

אָדָם כִּי יַקְרִיב מִכֶּם קָרְבָּן לַה'… אִם עֹלָה קָרְבָּנוֹ…

ויקרא א, ב-ג

הוזהרנו מלאכול מבשר העולה.

מצוות עשה סג; מצוות לא תעשה קמו

כל מי שקצת מבין בבני אדם יודע שאחד היסודות הראשונים למערכת יחסים בריאה הוא "ספייס". אנשים צריכים מרחב. הם צריכים את הלבד, את המקום שלהם. מערכת יחסים, קרובה ככל שתהיה, בסופו של דבר תהיה מערכת יחסים בין אנשים עם תכונות שונות, צרכים שונים, העדפות שונות. זה מה שיפה – שאנשים שונים יכולים להתחבר. ודווקא בגלל זה הם לא אמורים להפוך ליחידה אחת או להזדהות בצורה טוטאלית זה עם זה. הפנטזיה כאילו אם אנחנו אוהבים אנחנו אמורים להיות אישיות אחת שאי אפשר להפריד בין חלקיה, היא פנטזיה לא מוצלחת, שתגרור אכזבות ותסכולים במוקדם או במאוחר. אפילו רבי עקיבא שכפי שאנחנו זוכרים אמר ש"ואהבת לרעך כמוך" זה הכלל הגדול שבתורה, אפילו הוא ידע לומר ש"חייך קודמים לחיי חברך", ולכן אמר רבי עקיבא, שאם שניים הולכים במדבר ובידו של אחד מים בכמות שתוכל להציל אחד מהם בלבד, עליו לשתות את המים בעצמו.

כל מי שקצת מבין בבני אדם יודע שאחד היסודות הראשונים לכל מערכת יחסים הוא הגעגוע התמידי, הרצון בקרבה, ולא בקרבה חלקית, אלא קרבה טוטאלית, רצון באחדות, בהתאחדות, בהתמזגות ממש, בנפש קרובה שהיא נפש תאומה. אז נכון שאי אפשר שהפנטזיות האלה יבואו לידי מימוש והגשמה, וכאמור מערכות יחסים בריאות מחייבות הכרה במרחק המחויב, אך יחד עם זה, הגעגוע המלחך להתמזג ולהתאחד הוא היסוד של כל חיפוש האהבה שלנו בעולם. אהבה שאין בה רגעים של רצון להתמסר התמסרות גמורה, היא אהבה חסרה.

ה' ברא את העולם כך שנוכחותו לא מורגשת כאן בקלות. יש ריחוק לא פשוט בין החיים שלנו לא־להים. אבל יש בנו גם צימאון, כמוס או גלוי, לשוב ולהתאחד עם המקור שממנו באנו, להתמסר אליו וכביכול "להיבלע" בו.

למדנו שיסוד כל עבודת הקרבנות שבמקדש הוא בקשתו של א־להים מאברהם להעלות את יצחק כקרבן עולה. העולה מיוחדת משאר הקרבנות בכך שרק היא לבדה מוקרבת כולה על המזבח (ואילו ברוב הקרבנות האחרים, כפי שנראה, חלק מהקרבן נאכל ואיננו מוקרב). העולה מבטאת את ההתמסרות הגמורה. אמנם א־להים הבהיר לאברהם שחלילה איננו צריכים למסור את חיינו או חיי ילדינו בפועל כדי לזכות לקרבת א־להים, ועדיין, ההשתוקקות להתמסרות הזאת נמצאת שם תמיד בבסיס. את ההשתוקקות הזאת מבטא קרבן העולה, הקרבן שעולה כולו למעלה. לכן קרבן התמיד, זה שמוקרב בכל יום במקדש בבוקר ובין הערביים, גם הוא קרבן מסוג עולה. בתחילת כל יום ובסופו באה ההצהרה שלנו על ההשתוקקות והצימאון שלנו לא־להים, ומתוך כך אפשר בהמשך היום לקיים מערכת יחסים אוהבת ובריאה שיש בה גם "ספייס" ומידה של ריחוק.

חכמים אומרים שאחד העניינים שעליהם מכפרת העולה הוא הרהור הלב, כלומר מחשבות מכוערות שעולות בלבנו. ממחשבות פסולות כלשהן אין אדם שניצל אפילו יום אחד מימי חייו, כפי שאומרים חכמים במקום אחר. אמר על כך רבי צדוק הכהן מלובלין שהמחשבות הפסולות שאינן מרפות מאתנו מבטאות איזה ריחוק בסיסי שלנו מא־להים, איזה חוסר שלמות אנושי שלא ניתן להתחמק ממנו. לכן תיקונן של המחשבות, תיקון הפגם היסודי שבנו, הוא הצהרת הרצון שלנו להתמסר התמסרות גמורה לא־להים, הצהרה שבאה לידי ביטוי בקרבן העולה.

איך זה עובד?

• קרבן עולה הוא אחד מסוגי הקרבנות. הוא עשוי לבוא כקרבן חובה על־ידי הציבור (וכאלה הם קרבן התמיד שבכל יום וחלק מקרבנות המוספים בשבתות וחגים) והוא עשוי לבוא כקרבן נדבה על־ידי כל אדם שרוצה בכך.
• קרבן העולה נשחט, ומוקרב כולו על גבי המזבח, ואסור לאכול ממנו.

רבי צדוק הכהן מלובלין

אחד מהחשובים שבאדמו"רי ומנהיגי תנועת החסידות, אשר חי לפני כמאה וחמישים שנה בפולין. משנתו של רבי צדוק מיוחדת בכך שהיא מדגישה את הקרבה התמידית בין ישראל לא־להים, קרבה שגם החמורים שבחטאים אינם יכולים לפגום בה.

קרבן העולה נקרא כך מפני שהוא עולה כולו לא־להים, ואף מפני שהוא מכפר על המחשבות המכוערות שעולות על לבנו ועל מחשבות העוולה שמנקרות בדעתנו.