צרעת הבגד והבתים
נצטווינו להיות בגד מצורע טמא.
ומצווה זו כוללת כל משפטי צרעת בגדים – איך הם טמאים, ואיך הם מטמאים, ומה מהם צריך הסגר או קריעה או שריפה או רחיצה וטהרה וכו'.
ציוונו להיות בית מנוגע טמא. ומצווה זו כוללת טומאת בתים כולם, מה מהם צריך הסגר או נתיצה לקצת הכתלים או לנתץ ניתוץ כללי, ובמה ייטמאו ואיך יטמאו.
עשה קב, קג
ביקורת היא דבר לא נעים, ולכולנו נחמד כשמלטפים לנו את האגו, אבל לפעמים עצם הביקורת היא מחמאה. אם נשלח סיפור שכתבנו לסופר דגול, ונקבל ממנו ביקורת מפורטת, גם אם היא תהיה נוקבת, היא תספר לנו שהוא מתייחס אלינו ברצינות, ושהיה לו חשוב להקדיש לנו זמן לכתיבת הדברים. בביקורת שנאמרת מאכפתיות יש גם הבעת אמון בכך שאנחנו מסוגלים להשתפר ולהיות טובים יותר.
לכן מדריך החכם בספר משלי ואומר "מוסר ה', בני, אל תמאס, ואל תקוץ בתוכחתו", ומתכוון לומר שאת הייסורים שמביא עלינו א־להים צריך לקבל באהבה, מפני שהם באים מאהבה. וכמו שהוא ממשיך ואומר: "כי את אשר יאהב ה' יוכיח, וכאב את בן ירצה" (משלי ג, יא-יב). הייסורים הם עדות לכך שלא־להים אכפת מאתנו, ממש כמו הורה שמתעקש שבנו ילך בדרך טובה, ואילו כשהוא רואה את הבן של השכנים עושה מעשים שלא ייעשו, זה הרבה פחות מציק לו. לכן גם אמרו חכמים שהקב"ה מדקדק עם הצדיקים כחוט השערה, ומעין זה אומר הנביא עמוס לישראל בשם א־להים: "רק אתכם ידעתי מכל משפחות האדמה, על כן אפקוד עליכם את כל עוונותיכם" (עמוס ג, ב). דווקא בגלל קרבתו של עם ישראל לא־להים הוא נענש בחומרה גדולה יותר על מעשיו.
למדנו אתמול על הצרעת שמופיעה בגוף האדם כעונש על חטאיו. צרעת דומה הייתה עשויה להופיע בתקופות קדומות גם בבגדים או בקירות הבית. היו אמנם כאלה שניסו להציע לכך הסברים טבעיים, אבל רבים מחכמי ישראל מדגישים שמדובר בתהליך ניסי. אחד מהם הוא הרמב"ן, שכותב שהופעת הנגעים איננה טבעית בשום אופן. ומדוע כיום אנחנו לא פוגשים דברים דומים? על כך כותב הרמב"ן שדווקא כשהיה עם ישראל קרוב יותר לא־להים הוא היה נתון להשגחה הדוקה שדאגה לתיקון מיידי כשהופיע קלקול. לכן גם, אומר הרמב"ן, נגעים הופיעו דווקא בארץ ישראל, הארץ המושגחת יותר. נגעים שהופיעו בבית דרשו לפעמים את החרבתו, אך הרס הבניין היה ביקורת א־להית בונה… זה שא־להים "מוותר" לנו כיום, ונגעים כבר לא באים עלינו, זה אולי נוח, אבל מעיד דווקא על המצב ה"לא משהו" שבו אנחנו נתונים, על זה שא־להים אולי מעט מאוכזב מאתנו, ולכן לא טורח להעמיד אותנו על הטעויות שלנו.
כשנגעים מופיעים בקירות הבית, לפני שמגיע הכהן לבדוק אותם, מפנים החוצה את החפצים שבבית, כדי שלא ייטמאו אם יאמר הכהן שהבית טמא. חז"ל אומרים שנגעי בתים הם עונש למי שגזל, שכן בהוצאת החפצים כולם יכולים לראות אם יש שם חפץ גזול. חז"ל מציינים שגם הקמצנים נענשים בנגעי בתים, שכן כשבא מישהו וביקש מהם מקדחה, הם אמרו לו שאין להם, ולמחרת מופיע אצלם נגע בקירות הבית, שמכריח אותם להוציא את החפצים, ובתוכם המקדחה, החוצה…
מנגד, אומרים חכמים שנגעי בתים עשויים להיות סוג של "פרס". לעתים צריך לחלץ אבנים מהקיר כדי לטפל בנגע, ובדרך זאת גילו בני ישראל אחרי הכניסה ארצה, מטמונים שהשאירו הכנעניים בקירות.
האם אין סתירה בין ההסברים הללו?
לא. גם עונש שבא בעקבות חטא, דורש מאתנו תהליך זיכוך פנימי, שבסופו של דבר גורם לנו להיות טובים עוד יותר ממה שהיינו. גם עונש מאת א־להים גורם לנו לחשוף אוצרות מתוכנו.
כפי שראינו בגוף הדברים, לעתים הופיע נגע בקירות בית, ודרש את החרבתו, אך על־ידי כך התגלה מטמון שהסתתר בקיר. בהתאם לכך אומר הרבי מלובביץ', שגם חורבן בית־המקדש והיציאה לגלות, נועדו בסופו של דבר לחשוף אוצרות חבויים.
איך זה עובד?
- מי שמופיע בבגדו העשוי צמר או פשתן, או בכלי עור שברשותו (כגון תיק), כתם ירוק או אדום החשוד כנגע, צריך להביא ולהראות אותו לכהן.
- הכהן מסגיר את הבגד לשבעה ימים, ובוחן אותו שוב. אם הנגע התפשט בבגד, יש לשרוף את הבגד. אם הנגע נשאר כשהיה, או שהתפשט אבל נחלש במראהו, או אפילו התחזק צבעו אבל לא התפשט, יכבסו את מקום הנגע, ויסגירו שוב את הבגד לשבעה ימים. בסוף השבוע השני – אם נחלש הנגע וצבעו נעשה צבע שאינו מטמא, יש לכבס את הבגד והוא טהור. ואם השתנה מראה הנגע למראה טמא אחר (למשל, אם היה אדום ונעשה ירוק או להפך), יש לקרוע את מקום הנגע ולשרוף את הפיסה הקרועה, ובמקומה לתפור טלאי לבגד, לכבס את כולו ולהטביל אותו. אם מראה הנגע נשאר כמו לפני ההסגר השני, יש לשרוף את הבגד.
- מי שמופיע בקיר ביתו בארץ ישראל (אך לא בירושלים) כתם ירוק או אדום, שנראה כאילו הוא שקוע בקיר, נדרש לפנות לכהן, ש"יאבחן" במה מדובר.
- אם הכהן מכריע שאכן מדובר בנגע צרעת, מושם הבית בהסגר של שבוע, וכל מה שבתוכו טמא. לאחר שבוע בוחן הכהן את הנגע פעם נוספת. אם הוא נחלש, מקלפים את מקומו בקיר, ודי בכך. אם הוא נשאר כשהיה, מושם הבית על־ידי הכהן בהסגר לשבוע נוסף. אם בבדיקה השלישית הנגע נחלש, מקלפים אותו מן הקיר ומטהרים את הבית בתהליך שכולל התזת מי מעיין מיוחדים. אם הנגע נשאר כשהיה, או אם גדל, ואפילו אם גדל כבר בבדיקה השנייה, חולצים את האבנים שבהן הופיע הנגע, ומטייחים את הבית מחדש, ושמים את הבית בהסגר לשבוע נוסף. אם אחרי שבוע לא הופיע הנגע שנית, הכהן מטהר את הבית כנ"ל, אך אם חזר והופיע הנגע, יש להרוס את הבית.
פעם אחת. סיפור בעקבות הלימוד השבועי | צרעת
לפני שהתפרסם בעולם הבעל שם טוב, מייסד תנועת החסידות, הוא היה מסתיר את עצמו ואת דרכיו, והיה מסתובב בעיירות יהודיות כנווד לבוש בלויי סחבות. באחד מנדודיו הגיע לעיירה ושמה ברודי ופגש בה את רב הקהילה. הרב שהיה אדם קפדן חשב שההלך שלפניו הוא איש מופקר במעשיו, ונזף בו נמרצות.
אמר הבעל שם טוב לרב: "אמרו חכמינו, איזהו חכם? הלומד מכל אדם, כי פני אדם דומים לראי, וכאשר מסתכל אדם בפני חברו ורואה בו חיסרון, סימן הוא כי אותו חיסרון נמצא בדקות בו בעצמו".
אך את הדברים האלה לא כיוון הבעל שם טוב כלפי הרב של ברודי, כמו שהתבקש, אלא כלפי עצמו, וכפי שהמשיך ואמר –
"…לכן, כאשר אני רואה עתה את פניך הזועפים, רבה של ברודי, מרגיש אני, עד כמה חסרה בי המידה הנכונה של אהבת ישראל"…
חושבים יחד. הצעות לדיון בינינו לבין עצמנו או בחיק המשפחה
קיום נדרים ושבועות והתרתם | מתי ההתחייבויות שאנחנו לוקחים על עצמנו מועילות וטובות לנו ומתי לא?
טומאת יולדת וקרבן יולדת | האם כשנולד לנו ילד, התעוררו בנו גם רגשות לא נעימים כלשהם – פחד, עצבות וכו'? האם "הולדנו" פעם יצירה או פרויקט שציפינו לסיומם, ובסוף התהליך, לצד השמחה, הופיעו גם רגשות לא נעימים?
צרעת | היכן אנחנו מזהים שדברים ש"מקפיצים" אותנו, הם למעשה עניינים לא פתורים בתוכנו?
מילים על מעשים. רעיונות ומחשבות על משמעותן של מצוות
כבר פעמיים עסקנו במדור הזה במעלת המצוות על פני לימוד התורה. עם זה מובן שיש גם צד שני למטבע, ובמובנים רבים וחשובים, לימוד התורה נעלה מקיום המצוות, שכן באמצעות הלימוד אנחנו מתאחדים עם חכמתו של א־להים, והאישיות שלנו בעצמה נהיית א־להית.
מתי אם כן יש להעדיף התעסקות בקיום מצוות ומתי לימוד תורה? חכמים אמרו שאדם צריך להקדיש מזמנו ככל יכולתו ללימוד, ורק אם ישנה מצווה שהוא מחויב בה באופן אישי או שלא יכולה להיעשות על־ידי אחרים, עליו לבטל את לימוד התורה שלו כדי לקיים אותה. במקרים כאלה, גדול ערך המצווה מערך הלימוד, אך בשאר הזמנים, ערך הלימוד גובר.
