"בית היוצר לנשמת האומה"

לימוד תורה. חלק א

נצטווינו ללמֵד חכמת התורה וללומדה – וזהו הנקרא: תלמוד תורה,
והוא אומרו:

"וְשִׁנַּנְתָּם לְבָנֶיךָ"

דברי   ם ו, ז

ולשון המדרש: "ושיננתם לבניך – אלו תלמידיך".
וכבר נכפל ציווי זה כמה פעמים,
וכבר הרבו להדגיש מצווה זו ולזרז עליה בהרבה מקומות בתלמוד.

מצוות עשה יא

אז נניח שנכנסתם ל'גרשוביץ את גרשובסקי, משרד עורכי דין', ומול עיניכם הנדהמות ניצב גרשבוים במרכז החדר, כשהוא מחבק ומנשק בחום את כרך ג' של "תכנון ובינוי עירוני – חוקי עזר 2010-2015". 'אוקיי' – אתם אומרים לעצמכם – 'לבחור השתחרר בורג'. סביר שאם תהיו זקוקים פעם לייעוץ משפטי, תפנו למישהו שהמקצוע לא עלה לו לראש…

אז למה זה לא מוזר לנו שמדי שנה בחג שמחת תורה בכל בית כנסת רוקדים ילדים, זקנים ומבוגרים עם ספרי תורה?

התשובה ברורה – התורה היא הרבה מעבר לספר חוקים.

ליהדות ולדתות אחרות ישנם כמה מאפיינים דומים למראית עין, כמו תפילה, חובות מעשיות מסוימות וכדומה. אבל אין דת שבה יש מקבילה ללימוד התורה. בנצרות ובאסלם נדרשים המאמינים לדעת את עיקרי הדת, והשקיעה בלימוד היא חלקם של חכמי הדת לבדם. לעומת זאת "כל איש מישראל חייב בתלמוד תורה, בין עני, בין עשיר, בין שלם בגופו, בין בעל ייסורין, בין בחור בין שהיה זקן גדול שתשש כוחו… חייב לקבוע לו זמן לתלמוד תורה ביום ובלילה שנאמר: 'והגית בו יומם ולילה'" (הלכות תלמוד תורה א, יא). כל אחד מישראל שותף פעיל בלימוד התורה.

באירועים שונים – סעודה משפחתית, מסיבה וכדומה, מקובל שאחד המשתתפים אומר "דבר תורה". דבר תורה הוא רעיון כלשהו, הלכתי או מחשבתי־רוחני, הלקוח מפרשת השבוע, התנ"ך, חז"ל או שאר חכמי ישראל שבכל הדורות. עליו לרוב מוסיף הדובר מדעתו, ופעמים רבות גם קושר את הדברים למאורע המסוים שבו נמצאים.

אמירת "דבר תורה" מיוחדת בשני מובנים.

ראשית, בכך שלימוד התורה מלווה את מגוון אירועי החיים, ולכולם אנחנו יוצקים תוכן רוחני ערכי ממעיין הנצח שלנו. ישנם נושאים חשובים רבים מאוד בעולם, ובכל זאת לא היינו קמים לשאת דברים על איכות הסביבה באמצע מסיבת יום הולדת, ואולם רעיון מפרשת השבוע מתאים בכל סיטואציה. בנוסף, אמירת "דבר תורה" מיוחדת בכך שהיא משתפת את מגוון חלקי הציבור – נשים וגברים, מבוגרים או צעירים. לא היינו נותנים למי שלא סיים תיכון לשאת דברים על פיזיקה גרעינית, אבל גם אנשים שלא למדו הרבה תורה בחייהם אומרים "דברי תורה" בציבור. כמובן, נדרשת ענווה, וגם מי שאומר רעיונות יפים לא הופך בזה ל"ד"ר לתורה", אך עצם העובדה שלימוד התורה נוכח בכל אירוע בחיים ושכולם שותפים לו, העובדה הזאת מקסימה ומרגשת.

גם הישיבות הרבות שקמו במהלך הדורות מדגישות את ההבדל בין לימוד התורה בישראל ללימודי הדת בעמים אחרים. מסלול הלימודים בישיבה איננו מכוון למטרה ידועה מראש, בישיבות לא מחולקים תארים ולרוב גם לא נערכים מבחנים. הלימוד הוא מטרה בפני עצמה. לעומת זאת, מציין הרב ישעיה שטיינברגר, שרוב האוניברסיטאות המכובדות והעתיקות בארה"ב ובאירופה, כגון אוקספורד, הסורבון, הרווארד וייל, למעשה קמו כמוסדות נוצריים ללימודי דת. העיסוק בלימודי הדת לא היה יכול להתקיים כעניין רענן ומתחדש לאורך דורות ארוכים, ועל כן לא המשיך במתכונתו המקורית.

ישנן ישיבות שאליהן תוכלו להיכנס בליל שבת בשעות הקטנות של הלילה, ותמצאו בהן בית מדרש ערני ותוסס, ובו זוגות זוגות של לומדים מתווכחים בלהט, בצעקות רמות ובשמחה, על משמעות דברי הגמרא וחכמי ישראל. בשירו המפורסם "המתמיד" תיאר ביאליק את חוויית הלימוד היוקדת הזאת, ובהתאם אליה כינה את הישיבות "בית היוצר לנשמת האומה".

משמעותה העיקרית של המילה 'תורה' היא 'הוראה', שכן התורה מדריכה את צעדינו בעולם ובחיים. ואולם היו כאלה שמצאו בכינוי 'תורה' גם רמז לתיור. התורה איננה רק מדריכה אותנו הלכה למעשה, אלא מאפשרת לנו גם לתור בעולם הרוח ובעולם הנשמתי הפנימי שלנו.

• חייב אדם ללמד את בנו ואת בן בנו, תורה. ומי שהוא תלמיד חכם, מוטל עליו ללמד את כל מי שיוכל.
• החובה ללמד את בנו קודמת לחובה ללמד אחרים, ולמען לימוד התורה של בנו, חייב אדם גם לשכור לו מורה, או לשלם שכר לימוד.
• חייב אדם ללמוד תורה בעצמו, גם אם לא לימד אותו אביו.
• כל אחד מחויב ללמוד תורה, גם אם הוא עני, חולה או טרוד בטרדות החיים, וחובה זאת נמשכת כל החיים.
• המינימום המחויב בלימוד התורה הוא מעט בבוקר ומעט בלילה, כמו שאמר א־להים ליהושע: "והגית בו יומם ולילה" (יהושע א ח). מי שמסוגל ללמוד יותר מכך, מחויב ללמוד כמה שבכוחו.
• שלושה "כתרים" הוענקו לישראל – כתר כהונה, כתר מלכות וכתר תורה. הכהונה ניתנה לאהרון ולזרעו. המלכות ניתנה לדוד ולזרעו. כתר כהונה מונח בפני כל מי שירצה ליטול, והוא גדול משני האחרים.
• כדי לזכות בתורה צריך אדם להתמסר התמסרות גמורה ללימודה, ולחיות חיי דלות ויגיעה רבה.